חולין מ״ט

בְּעוֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת מִצַּד אֶחָד כְּשֵׁרָה, מִשְּׁנֵי צְדָדִין טְרֵפָה, וְלָא אָמְרִינַן לִיחְזֵי אִי קוֹפָא לְבַר אִי קוֹפָא לְגָיו?

תחובה בעובי דופן בית הכוסות (אחת מקיבות הבהמה), אם היא נראית רק מצד אחד של הדופן, בצד הפנימי — כשרה, אם היא נראית משני צדדין — טרפה, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] במקרה שהיא נראית רק מצד אחד: ליחזי אי קופא לבר אי קופא לגיו [נראה אם קוף המחט פונה לחוץ, לחלל הבטן, או אם קוף המחט פונה לפנים]? שאם קוף המחט פונה לחלל הבטן, וחודה לתוך בית הכוסות — סימן שהמחט נקבה את הוושט או הכרס ויצאה לחלל הבטן, ומשם חזרה ונכנסה לבית הכוסות, ובמקרה זה, אפילו אם היא נמצאת רק בצד הפנימי — טריפה היא. ורק אם קוף המחט פונה פנימה — סימן שהגיעה ישירות דרך הוושט לחלל בית הכוסות, והחלה לנקוב את הדופן ועדיין לא ניקבה אותו מצד לצד?

אָמְרִי: הָתָם, כֵּיוָן דְּאִיכָּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִים – אֵימָא אֳכָלִים וּמַשְׁקִים דַּחְקוּהָ.

אמרי [אומרים] בתשובה: התם [שם], כיון דאיכא [שיש] בתוך בית הכוסות אוכלים ומשקים — אימא [אמור] אוכלים ומשקים דחקוה [דחקו אותה] את המחט, וגם אם קוף המחט נעוץ בדופן, אין זה מוכיח שבאה מן החוץ.

הָהוּא מַחְטָא דְּאִישְׁתְּכַח בְּסִמְפּוֹנָא רַבָּה דְּכַבְדָּא, הוּנָא מָר בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי טָרֵיף, רַב אַדָּא בַּר מִנְיוֹמֵי מַכְשַׁר. אֲתוֹ שַׁיְילוּהּ לְרָבִינָא, אֲמַר לְהוּ: שְׁקִילוּ גְּלִימָא דְּטָרוֹפָאֵי.

מסופר, ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא רבה דכבדא [אותה מחט שנמצאה בסמפון הגדול של הכבד], הונא מר בריה [בנו] של רב אידי טריף [הטריף], רב אדא בר מניומי מכשר [הכשיר]. אתו שיילוה [באו שאלו] את רבינא בענין זה, אמר להו [להם]: שקילו גלימא דטרופאי [טלו את גלימתם של המטריפים], שישלמו מכיסם על שהטריפוה בחינם והשליכוה לכלבים.

הָהִיא קְשִׁיתָא דְּאִישְׁתְּכַח בְּמָרָה, אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, אָמַר: הָא וַדַּאי סִימְפּוֹנָא נְקַט וַאֲתַאי, אַף עַל גַּב דְּלָא קָא נָפְקָא, מִירְבָּל הוּא דְּרָבֵיל לַיהּ, וְהָנֵי מִילֵּי דְּדִיקְלָא, אֲבָל דְּזֵיתָא מִיבְזָע בָּזַע.

ועוד מסופר: ההיא קשיתא דאישתכח [אותו גרעין של תמרה שנמצא] במרה. אמר רב אשי, כי הוינן בי [כאשר היינו בבית] רב כהנא כתלמידיו, אמר במקרה זה: הא [זו] ודאי סימפונא נקט ואתאי [דרך הסמפון שבין הכבד למרה באה], ומשם נכנסה למרה, ולא ייתכן שעשתה נקב במרה, מפני שאינה חדה דיה כדי לעשות כן. ומוסיפים: אף על גב דלא קא נפקא [אף על פי שאינה יוצאת] אם מנסים להעביר אותה בסמפון, יש לומר כי נענוע גופה של הבהמה מירבל הוא דרביל ליה [מנענע אותה כמו בכברה], ובמשך הזמן היא נדחקת פנימה. ומעירים: והני מילי דדיקלא [ודברים אלה אמורים בגרעין של דקל, תמר], אבל גרעין דזיתא [של זית] שיש לו קצוות מחודדים — ודאי מיבזע בזע [מנקב], וטריפה היא.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רֵיאָה – שֶׁמְּאִירָה אֶת הָעֵינַיִם. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לַאֲכִילָה, אוֹ עַל יְדֵי סַמָּנִין?

א ושבים לדון בריאה. ומביאים מה שאמר ר' יוחנן: למה נקרא שמה ריאה? מפני שמאירה את העינים של האוכל אותה. איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה לחכמים: האם הכוונה היא לאכילה כמו שהיא, או דווקא על ידי עיבוד בסמנין (חומרים שונים)?

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה: אֲוָוזָא בְּזוּזָא, וְרֵיאָה דִּידַהּ בְּאַרְבְּעָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לַאֲכִילָה – לִינְקֹט בְּזוּזָא וְלֵיכוֹל! אֶלָּא, עַל יְדֵי סַמָּנִין.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר רב הונא בר יהודה: אווזא בזוזא [אווז שלם קונים בזוז], וריאה דידה [שלו] בארבעה זוזים, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שמה שנאמר הוא לאכילה בפני עצמה — לינקט בזוזא וליכול [שיקח, יקנה אווז שלם בזוז ויאכל גם את הריאה]! אלא, ודאי הכוונה היא שריאה זו מאירה עיניים על ידי סמנין, והעיבוד בסמנים הוא שמייקר את מחירה.

אִינַּקְבָה רֵיאָה הֵיכָא דִּמְמַשְׁמְשָׁא יְדֵיהּ דְּטַבָּחָא, תָּלֵינַן אוֹ לָא תָּלֵינַן? רַב אַדָּא בַּר נָתָן אָמַר: תָּלֵינַן, מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי אָמַר: לָא תָּלֵינַן, וְהִלְכְתָא: תָּלֵינַן.

ב ושבים לענין ריאה שניקבה, ששנינו במשנתנו שהיא טריפה. ושואלים: אם אינקבה [ניקבה] הריאה היכא דממשמשא ידיה דטבחא [במקום שממשמשת יד הטבח], כשהוא עוסק בבהמה לאחר השחיטה, האם תלינן [תולים אנו] בטבח, ואומרים שעל ידי משמוש ידיו נוצר הנקב, או לא תלינן [תולים אנו]? רב אדא בר נתן אמר: תלינן [תולים אנו], מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי אמר: לא תלינן [לא תולים אנו]. ומסכמים: והלכתא [והלכה]: תלינן [תולים אנו].

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: אַבָּא מֵרֵישֵׁי כַּלֵּי דְּרַפְרָם הֲוָה, וַאֲמַר: תָּלֵינַן. אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ לְהָא דְּמָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי, וְלָא קַבְּלַהּ.

אמר רב שמואל בריה [בנו] של רבי אבהו: אבא מרישי כלי [אבי מראשי הכלה] של רפרם הוה [היה], מן הדרשנים, שהיו משמיעים את דבריו לעם כשהיה דורש ברבים, והוא אמר: תלינן [תולים אנו]. אמרוה קמיה להא [אמרו לפניו את ההלכה הזו] של מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי שאמר שאין תולים, ולא קבלה.

אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: כְּוָותֵיהּ דַּאֲבוּהּ דְּאַבָּא מִסְתַּבְּרָא, דְּהָא תָּלֵינַן בִּזְאֵב.

אמר רב משרשיא: כוותיה דאבוה דאבא מסתברא [כשיטתו של אביו של אבא, רב אדא בר נתן, מסתבר], דהא תלינן [שהרי תולים אנו] בזאב שלקח את בני המעיים והחזירם מנוקבים, שהוא שניקבם, ולא שהיו נקובים מתחילה.

מוּרְנָא, פְּלִיגִי בַּהּ רַב יוֹסֵף בַּר דּוֹסַאי וְרַבָּנַן, חַד אָמַר: קוֹדֶם שְׁחִיטָה פָּרֵישׁ, וְחַד אָמַר: לְאַחַר שְׁחִיטָה פָּרֵישׁ, וְהִלְכְתָא: לְאַחַר שְׁחִיטָה פָּרֵישׁ.

כאשר נעשה נקב בריאה על ידי מורנא [תולעת], פליגי [נחלקו] בה רב יוסף בר דוסאי ורבנן [וחכמים], חד [אחד מהם] אמר: קודם שחיטה פריש [פרשה] התולעת מתוך הריאה, וניקבה את הריאה, וטריפה היא. וחד [ואחד מהם] אמר: לאחר שחיטה פריש [פרשה], ונקב זה לא היה בחייה. והלכתא [והלכה]: לאחר שחיטה פריש [פרשה], ואין זו טריפה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁתִּינָּקֵב. אָמַר רַבָּה בַּר תַּחְלִיפָא אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: עַד שֶׁתִּינָּקֵב לְסִמְפּוֹן גָּדוֹל.

ג שנינו במשנה: ר' שמעון אומר ריאה שניקבה אינה עושה טריפה עד שתינקב לבית הסמפונות. ומהו בית הסמפונות? אמר רבה בר תחליפא אמר ר' ירמיה בר אבא: עד שתינקב לסמפון גדול, הקנה הגדול שממנו מתפצלים הסמפונות של הריאה.

יָתֵיב רַב אַחָא בַּר אַבָּא קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: אָמַר רַבִּי מַלּוּךְ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲמַר לֵיהּ: מַלּוּךְ עַרְבָאָה קָאָמְרַתְּ? אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן קָאָמַר!

מסופר, יתיב [ישב] רב אחא בר אבא קמיה [לפני] רב הונא, ויתיב וקאמר [וישב ואמר], אמר רבי מלוך אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כר' שמעון. אמר ליה [לו] רב הונא: מלוך ערבאה קאמרת [בשמו של מלוך הערבי אמרת]? אין הלכה כר' שמעון קאמר [הוא אומר]!

כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב בִּיבִי דְּיָתֵיב וְקָאָמַר: אָמַר רַבִּי מַלּוּךְ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲמַר לֵיהּ: חַיֵּי דְּמָר, דַּאֲנָא וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַב אַסִּי אִיקַּלְעִינַן לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי מַלּוּךְ, וַאֲמַרִי לֵיהּ: אִי אָמַר מָר הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? וַאֲמַר לַן: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲמַרִי. וְאַתְּ מָה בִּידָךְ? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַמֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

עוד מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רבי זירא לארץ ישראל, אשכחיה [מצא] את רב ביבי דיתיב וקאמר [שיושב ואומר], אמר ר' מלוך אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כר' שמעון. אמר ליה [לו] ר' זירא: חיי דמר [חיי אדוני], דאנא [שאני] ור' חייא בר אבא ורב אסי איקלעינן לאתריה [נזדמננו למקומו] של רבי מלוך, ואמרי ליה [ואמרנו לו]: אי אמר מר [האם אמר אדוני] שהלכה כר' שמעון? ואמר לן [לנו]: אין הלכה כר' שמעון אמרי [אמרתי]. שאל אותו רב ביבי: ואת [ואתה] מה עוד יש בידך בענין זה? אמר ליה [לו] ר' זירא, הכי [כך] אמר ר' יצחק בר אמי אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כר' שמעון.

וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

ומסכמים: ואין הלכה כר' שמעון, אלא כל שניקבו קרומי הריאה הרי זו טריפה.

נִיקְּבָה הַקֵּבָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי קֵבָה – כֹּהֲנִים נָהֲגוּ בּוֹ הֶיתֵּר, כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁאָמַר מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו. וְסִימָנָיךְ: ״יִשְׁמָעֵאל כָּהֲנָא מְסַיַּיע כָּהֲנֵי״.

ד שנינו במשנה: ניקבה הקבה הרי זו טריפה. ובענין הנוגע לדין זה, אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ר' אושעיא: חלב (שומן) שעל גבי קבה — כהנים, המקבלים את הקיבה של בהמת חולין, נהגו בו היתר, כדעת ר' ישמעאל שאמר משום (בשם) אבותיו. והואיל ויש מחלוקת בענין זה, כמבואר להלן, סימניך לזכור מי התיר את הדבר, ביטוי שהיו רגילים לומר: ישמעאל כהנא [הכהן] מסייע כהני [לכהנים].

מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לָמַדְנוּ בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל מִפִּי כֹּהֲנִים, לְכֹהֲנִים עַצְמָן לֹא לָמַדְנוּ. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וַאֲנִי אֲבָרְכֵם״ – הֱוֵי אוֹמֵר: כֹּהֲנִים מְבָרְכִין לְיִשְׂרָאֵל, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ לַכֹּהֲנִים.

ומבררים: מאי היא [מהו]? על מה נאמר שהוא מסייע לכהנים? דתניא [ששנויה ברייתא] בענין ברכת כהנים: "כה תברכו את בני ישראל" וכו' (במדבר ו, כד), ר' ישמעאל אומר: למדנו מכאן שיש ברכה לישראל מפי כהנים, ואילו לכהנים עצמן לא למדנו שיש ברכה, אלא כשהוא אומר בסוף הברכה: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (שם כז) — הוי אומר: כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מברך לכהנים, שעל הכהנים נאמר "ואני אברכם".

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לָמַדְנוּ בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל מִפִּי כֹהֲנִים, מִפִּי גְבוּרָה לֹא לָמַדְנוּ. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וַאֲנִי אֲבָרְכֵם״ – הֱוֵי אוֹמֵר: כֹּהֲנִים מְבָרְכִין לְיִשְׂרָאֵל, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַסְכִּים עַל יָדָם.

ואילו ר' עקיבא אומר שיש לפרש את הפסוק אחרת: למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, ואולם ברכה לישראל מפי גבורה (הקדוש ברוך הוא) לא למדנו, כשהוא אומר "ואני אברכם" — הוי אומר כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם, ש"אברכם" נאמר על ישראל.

אֶלָּא רַבִּי עֲקִיבָא, בְּרָכָה לְכֹהֲנִים מְנָא לֵיהּ? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִ״וַּאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ״.

ושואלים: אלא ר' עקיבא, ברכה לכהנים מנא ליה [מנין לו]? אמר רב נחמן בר יצחק: ממה שנאמר לאברהם "ואברכה מברכיך" (בראשית יב, ג), שכל המברך את ישראל הוא עצמו מתברך.

וּמַאי מְסַיַּיע כָּהֲנֵי? דְּמוֹקֵי לֵהּ לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים בִּמְקוֹם בְּרָכָה דְּיִשְׂרָאֵל.

ושואלים: הואיל וגם ר' עקיבא סבור שה' מברך את הכהנים, ומאי מסייע כהני [ומה סיוע מיוחד לכהנים] יש בדברי ר' ישמעאל? ומשיבים: משום דמוקי לה [שהוא מעמיד לה] לברכת ה' לכהנים במקום הברכה של ישראל, באותו כתוב עצמו, לומר שגם הכהנים מתברכים באותה ברכה.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁאָמַר מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו, מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״אֶת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב

ומבררים: ומה שאמרנו, שחלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל שאמר משום אבותיו, מאי [מה] היא? היכן מצאנו שאמר כן ר' ישמעאל? דתניא [ששנויה ברייתא]: "את כל החלב אשר על הקרב",

וְגוֹ׳״ – לְהָבִיא חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַדַּקִּין, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְהָבִיא חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּבָה.

הרי זה להביא (לרבות) לאיסור חלב שעל גבי הדקין (המעיים הדקים) הנמשכים מן הקיבה, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: הרי זה בא להביא חלב שעל גבי הקבה. ואילו ר' ישמעאל מתיר חלב שעל הקיבה, והוא מה שנאמר לעיל שהכהנים נהגו בו היתר כשיטתו.

וּרְמִינְהִי: ״אֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב״ – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָה חֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב קְרוּם וְנִקְלָף, אַף כֹּל קְרוּם וְנִקְלָף. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מָה חֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב תּוֹתָב קְרוּם וְנִקְלָף, אַף כֹּל תּוֹתָב קְרוּם וְנִקְלָף.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: נאמר באיסור חלב "החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב" (ויקרא ג, ג), ר' שמעון (ישמעאל) אומר: מה חלב המכסה את הקרב שאסר הכתוב, יש עליו קרום, והקרום נקלף בקלות מן החלב — אף כל חלב שיש לו קרום, והקרום נקלף בקלות מן החלב — הרי זה אסור, ואף חלב שעל גבי הקיבה בכלל זה. ר' עקיבא אומר: מה חלב המכסה את הקרב, הוא תותב, פרוש כשמלה על הבשר ואינו מהודק, וגם יש לו קרום והוא נקלף — אף כל חלב שהוא תותב ויש לו קרום ונקלף, כגון חלב שעל גבי הדקין — אסור. אבל אם אינו תותב, אלא דבוק בבשר, וכגון חלב שעל גבי הקיבה — אינו חלב אסור, אלא שומן מותר. ונמצא שלפי ברייתא זו, ר' ישמעאל הוא האוסר חלב שעל גבי הקיבה!

שְׁלַח רָבִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כָּךְ הִיא הַצָּעָה שֶׁל מִשְׁנָה, וְאֵיפוֹךְ קַמַּיְיתָא.

שלח רבין משמיה [משמו] של ר' יוחנן: כפי ששנינו בברייתא זו — כך היא הצעה של משנה, כלומר, כך צריך לומר, ואיפוך קמייתא [והפוך את שיטות התנאים בברייתא הראשונה], ואמור ש"כל החלב אשר על הקרב" בא לרבות לאיסור חלב שעל הדקין לדברי ר' עקיבא, ולדעת ר' ישמעאל הוא בא לרבות לאיסור גם חלב שעל הקיבה.

מַאי חָזֵית דְּאָפְכַתְּ קַמַּיְיתָא? אֵיפוֹךְ בָּתְרָיְיתָא! שָׁאנֵי הָכָא, כֵּיוָן דְּקָתָנֵי ״מָה״, דַּוְוקָא.

ושואלים: מאי חזית דאפכת קמייתא [מה רואה אתה שאתה הופך את הברייתא הראשונה]? איפוך בתרייתא [הפוך את האחרונה]! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] בברייתא השניה, כיון דקתני [שהוא שונה] בלשון "מה חלב המכסה את הקרב" וכו', שהוא מדקדק בלשון הכתוב, מה בדיוק למדים מ"המכסה את הקרב" — הרי זה סימן שהיא דווקא [נאמרה בדיוק].

אִי הָכִי, כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? כְּרַבִּי עֲקִיבָא הִיא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שֶׁאָמַר מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מה שנאמר בעמוד הקודם, שחלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כדעת ר' ישמעאל שאמר משום אבותיו, הלא כדעת ר' עקיבא היא! אמר רב נחמן בר יצחק, כך צריך לפרש: אלה דברי ר' ישמעאל שאמר משום אבותיו, וליה לא סבירא ליה [ואולם הוא עצמו אינו סבור כן], ולדעתו הוא אסור.

אָמַר רַב: חֵלֶב טָהוֹר – סוֹתֵם, טָמֵא – אֵינוֹ סוֹתֵם. וְרַב שֵׁשֶׁת אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה סוֹתֵם.

א ובקשר שבין החלב האסור והמותר לבין דיני טריפות, אמר רב: חלב טהור (מותר), אם היה תחתיו נקב שעושה טריפה — הרי הוא סותם אותו, ואינה טריפה, ואילו חלב טמא — אינו סותם. ורב ששת אומר: אחד זה ואחד זה סותם.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: חֵלֶב חַיָּה מַאי? דַּוְקָא אָמַר חֵלֶב טָהוֹר סוֹתֵם, וְהַאי נָמֵי טָהוֹר הוּא, אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם דִּמְהַדַּק, וְהַאי לָא מְהַדַּק?

בעי [שאל] ר' זירא: לדברי רב, שחלב טמא אינו סותם, חלב חיה, שכולו מותר, מאי [מה] דינו לענין זה? האם בדוקא אמר רב שחלב טהור סותם, והאי נמי [וזה, חלב חיה, גם כן] טהור הוא, שאין בחיה איסור חלב בכלל, ואם כן, גם חלב שבבהמה אינו סותם, כגון החלב המכסה את הקרב — בחיה הוא סותם, ואינה טריפה. או דלמא [שמא] לא נאמר שחלב טהור בבהמה סותם אלא משום דמהדק [שהחלב הטהור מהודק], והאי לא מהדק [וזה, החלב המכסה את הקרב, בחיה אינו מהודק], ולכן אינו סותם?

אָמַר אַבָּיֵי: מַאי תִּיבְּעֵי לֵיהּ? נְהִי דִּשְׁרֵי בַּאֲכִילָה, אִהַדּוֹקֵי לָא מְהַדַּק.

אמר אביי: מאי תיבעי ליה [מה נסתפק לו] לר' זירא? כלומר, פשוט הדבר, נהי דשרי [גם אם אמנם מותר חלב זה] באכילה, מכל מקום אהדוקי לא מהדק [אינו מהודק], ואינו סותם!

הָהוּא נֶקֶב דְּסַתְמֵהּ חֵלֶב טָמֵא, דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אָמַר רָבָא: לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? חֲדָא – דְּהָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: חֵלֶב טָמֵא נָמֵי סוֹתֵם, וְעוֹד – הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: רַב, וְאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ ״הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל״?!

מסופר, ההוא נקב דסתמה [אותו נקב שנמצא בבהמה שסתם אותו] חלב טמא, דאתא לקמיה [שבא לפני] רבא, אמר רבא: למאי ניחוש לה [למה נחשוש בזה]? חדא [אחת] — דהא [שהרי] אמר רב ששת: חלב טמא נמי [גם כן] סותם. ועוד, התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן יש להקל. אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: יש בדבר זה שיטת רב שאוסר, ויש בזה גם איסורא דאורייתא [איסור מן התורה], ואת אמרת [ואתה אומר] ומשתמש בנימוק שהתורה חסה על ממונן של ישראל?!

מִנְיוֹמִין כַּנְדּוּקָא אִיגַּלִּי לֵיהּ בֻּסְתְּקָא דְּדוּבְשָׁא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אָמַר רָבָא: לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? חֲדָא – דִּתְנַן, שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִים אֲסוּרִים מִשּׁוּם גִּילּוּי: הַיַּיִן וְהַמַּיִם וְהֶחָלָב, וּשְׁאָר כׇּל הַמַּשְׁקִים מוּתָּרִים, וְעוֹד – הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְסַכָּנַת נְפָשׁוֹת, וְאַתְּ אָמְרַתְּ ״הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל״?

כיוצא בזה מסופר, מניומין כנדוקא [עושה הכדים] איגלי ליה בסתקא דדובשא [נתגלה לו כלי מלא דבש], והיה חשש שמא אכל ממנו נחש והטיל בו ארס, אתא לקמיה [בא לפני] רבא לשאול מה דינו, אמר רבא: למאי ניחוש לה [למה נחשוש בכך]? חדא [אחת] — דתנן [ששנינו]: שלשה משקים אסורים משום גילוי — היין, והמים והחלב, ושאר כל המשקים מותרים, ואם כן, אין הדבש בכלל האיסור. ועוד, התורה חסה על ממונם של ישראל. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: הרי עומדת לפנינו שיטת ר' שמעון, שסבור שגם דבש הוא בכלל המשקים האסורים משום גילוי, ויש כאן חשש של סכנת נפשות, ואת אמרת [ואתה אומר] התורה חסה על ממונם של ישראל?

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: חֲמִשָּׁה אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּילּוּי: צִיר, וָחוֹמֶץ, שֶׁמֶן, וּדְבַשׁ, וּמוּרְיָיס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הֵן יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גִּילּוּי. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֲנִי רָאִיתִי נָחָשׁ שֶׁשָּׁתָה צִיר בְּצַיְדָּן. אָמְרוּ לוֹ: שָׁטְיָא הֲוָה, וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים.

ומבררים: שיטת ר' שמעון בענין זה מאי היא [מה הוא]? דתניא [ששנויה ברייתא]: חמשה משקים אין בהם משום גילוי, שהנחשים אינם טועמים מהם: ציר היוצא מן הדגים, וחומץ, שמן, ודבש, ומורייס (ציר עשוי משומן דגים ומלח), ר' שמעון אומר: אף הן יש בהן משום גילוי. ואמר ר' שמעון: אני עצמי ראיתי נחש ששתה ציר בצידן. אמרו לו חכמים: שטיא הוה [שוטה היה] אותו נחש, משונה בהתנהגותו, ואין מביאין ראיה מן השוטים.

אֲמַר לֵיהּ: אוֹדִי לִי מִיהַת בְּצִיר, דְּהָא רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ וְרַבָּנַן, כִּי הֲוָה לְהוּ גִּילּוּיָא, שָׁדוּ לֵיהּ בְּצִיר. אֲמַר לֵיהּ: אוֹדִי לִי מִיהָא בִּדְבַשׁ, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר קָאֵי כְּוָותֵיהּ, דְּתַנְיָא: וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹסֵר בִּדְבַשׁ.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן בר יצחק: אודי לי מיהת [הודה לי על כל פנים] בציר שאין בו חשש גילוי, שהרי מוחזק בידינו שאין הלכה כר' שמעון בענין זה, דהא [שהרי] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע ורבנן [וחכמים], כי הוה להו גילויא [כאשר היה להם דבר שיש בו חשש לגילוי] שדו ליה [היו משליכים] אותו בציר, שמחמת חריפותו מבטל את הארס. ומן הצד השני אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: אודי לי מיהא [הודה לי על כל פנים] בדבש שהוא אסור משום גילוי, שכן ר' שמעון בן אלעזר קאי כוותיה [הולך כשיטתו] של ר' שמעון, דתניא [ששנויה ברייתא]: וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אוסר בדבש.

אָמַר רַב נַחְמָן: חֵלֶב הֶעָשׂוּי כְּכוֹבַע אֵינוֹ סוֹתֵם. הֵיכָא? אָמְרִי לַהּ: חִיטֵּי דְּכַרְכְּשָׁא, וְאָמְרִי לַהּ: טַרְפְּשָׁא דְּלִיבָּא.

ושוב לענין העיקרי, אמר רב נחמן: חלב העשוי ככובע, למרות שהוא טהור (מותר באכילה) — אינו סותם, ואם היה נקב באותו מקום הרי זו טריפה. ושואלים: היכא [היכן] נמצא חלב כזה? אמרי לה [יש אומרים] שהוא חיטי דכרכשא [חיטים, מעין פירורים של חלב, שנמצאות על החלחולת], החלק האחרון של המעי, שנקב שבה עושה טריפה. ואמרי לה [ויש אומרים] שזה טרפשא דליבא [הקרום שעוטף את הלב], שאם ניקב לבית חללו הרי זו טריפה, ואין החלב סותם.

אָמַר רָבָא: שְׁמַעִית מִינֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן תַּרְתֵּי, חִימְצָא וּבַר חִימְצָא, חַד סָתֵים וְחַד לָא סָתֵים, וְלָא יָדַעְנָא הֵי מִינַּיְיהוּ. רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אָמַר: בַּר חִימְצָא סָתֵים, חִימְצָא לָא סָתֵים. אָמַר רַב טָבוּת: וְסִימָנָיךְ – יָפֶה כֹּחַ הַבֵּן מִכֹּחַ הָאָב.

ב אמר רבא, שמעית מיניה [שמעתי ממנו] מרב נחמן בענין החלב שעל גבי הקיבה תרתי [שתים], ששני חלבים נמצאים על גבי הקיבה, בשני מקומות שונים, כאשר יפורט להלן, אחד קרוי חימצא ואחד בר חימצא, חד סתים וחד לא סתים [אחד מהם סותם נקב שיש בקיבה כנגדו ואחד אינו סותם], ולא ידענא הי מינייהו [ואיני יודע על איזה מהם] אמר שסותם ועל איזה אמר שאינו סותם. רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה [בנו] של רב נחמן אמר: בר חימצא סתים [סותם], חימצא לא סתים [אינו סותם]. אמר רב טבות: וסימניך כדי שתזכור את הענין — יפה כח הבן ("בר חימצא") שהוא סותם מכח האב ("חימצא") שאינו סותם.

הֵי חִימְצָא וְהֵי בַּר חִימְצָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: אִינְהוּ מֵיכָל אָכְלִי,

ושואלים: הי [איזה הוא] חימצא והי [ואיזה הוא] בר חימצא? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמר רב נחמן בענין זה על אחד מן החלבים שעל הקיבה: הייתכן כי אינהו [הם, בני ארץ ישראל] מיכל אכלי [אוכלים ממנו], משום שסבורים שהוא חלב טהור,