חולין מ״ח

שַׁלְפּוּחִית שֶׁלָּהּ – כְּשֵׁרָה. הִתְלִיעַ כָּבֵד שֶׁלָּהּ – זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְעָלוּ עָלֶיהָ בְּנֵי עַסְיָא שְׁלֹשָׁה רְגָלִים לְיַבְנֶה, לְרֶגֶל שְׁלִישִׁי הִתִּירוּהָ לָהֶם.

שלפוחית (הרחם) שלה — כשרה. אם התליע כבד שלה של הבהמה, שנמצאו בו תולעים — זה היה מעשה שאירע, ועלו עליה בני עסיא (א סיא הקטנה) שלושה רגלים לבית הדין הגדול ביבנה לשאול מה דינה, שכל פעם באו לשאול, ופעמיים לא השיבו להם מה דינה, לרגל שלישי אחרי שדנו בדבר — התירוה להם.

אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: רֵיאָה הַסְּמוּכָה לַדּוֹפֶן – אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ, הֶעֶלְתָה צְמָחִים – חוֹשְׁשִׁין לָהּ. מָר יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דַּאֲבִימִי אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – חוֹשְׁשִׁין לָהּ.

א אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ריאה הסמוכה ודבוקה לדופן הבהמה, לצלעות — אין חוששין לה שמא ניקבה, ומחמת הקרום שעלה במקום הנקב נדבקה לדופן, אלא יש להניח שהוא מחמת פצע שהיה בדופן. אם העלתה הריאה עצמה צמחים (אבעבועות מלאות מוגלה) באזור ההידבקות — חוששין לה לנקב שהיה בריאה וסביבו עלו הבועות, שרגלים לדבר. מר יהודה משמיה [משמו] של אבימי אמר: אחד זה ואחד זה, בין אם היו שם צמחים ובין אם לא, כיון שיש בה בועות — חוששין לה. ושואלים: היכי עבדינן [כיצד אנו עושים], לבדוק אם הפגם היה בדופן הבהמה או בריאה עצמה?

הֵיכִי עָבְדִינַן? אָמַר רָבָא: רָבִין בַּר שְׁבָא אַסְבְּרַהּ לִי, מַיְיתִינַן סַכִּינָא דַּחֲלִישׁ פּוּמֵּיהּ וּמְפָרְקִינַן לַהּ; אִי אִיכָּא רֵיעוּתָא בְּדוֹפֶן – תָּלֵינַן בָּתַר דּוֹפֶן, וְאִי לָא – מֵחֲמַת רֵיאָה הִיא, וּטְרֵפָה, וְאַף עַל גַּב דְּלָא קָא מַפְּקָא זִיקָא.

אמר רבא, רבין בר שבא אסברה [הסביר] לי: מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה [מביאים סכין שפיה, שפתה, דקה וחדה, ומפרקים אנו אותה את הריאה מהדופן]; אי איכא ריעותא [אם יש ריעות, פגם] חולי או פצע בדופן — תלינן בתר [תולים אנו את ההידבקות אחר] הדופן, בסיבתה. ואי [ואם] לא מצאנו פצע בדופן — מחמת ריאה היא, וטרפה, ואף על גב דלא קא מפקא זיקא [ואף על פי שאינה מוציאה רוח] כשמנפחים אותה. שאנו מניחים שהיה בה נקב ועלה עליו קרום, וקרום זה אין בו כדי להוציא מידי טריפה.

רַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בָּדֵיק לַהּ בְּפָשׁוֹרֵי. אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב פַּפֵּי לְרָבִינָא: הָא דְּרַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אַתּוּן אַהָא מַתְנִיתוּ לַהּ, אֲנַן אַדְּרָבָא מַתְנֵינַן לַהּ, דְּאָמַר רָבָא: הָנֵי תַּרְתֵּי אוּנֵּי דְּרֵיאָה דִּסְרִיכָן לַהֲדָדֵי לֵית לְהוּ בְּדִיקוּתָא לְאַכְשׁוֹרֵי. רַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בָּדֵיק לַהּ בְּפָשׁוֹרֵי.

מסופר שרב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף בדיק לה [היה בודק אותה] ריאה כזו בפשורי [במים פושרים], שהיה מניח אותה בגיגית עם מים פושרים, ומנפח אותה ורואה אם עולות בועות באותו מקום. אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב הונא בריה [בנו] של רב פפי לרבינא: הא [בדיקה זו] של רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף, אתון אהא מתניתו לה [אתם על זה שונים אתם אותה], על ריאה הסמוכה לדופן. אנן [אנו] על דברי רבא מתנינן לה [שונים אותה], שאמר רבא, הני תרתי אוני דריאה דסריכן להדדי [אותן שתי אונות שבריאה שהן סרוכות, דבוקות בסירכה זו לזו] — לית להו בדיקותא לאכשורי [אין להם בדיקה להכשיר אותן]; ועל כך מסופר שרב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף בדיק לה בפשורי [היה בודק אותה בגיגית מים פושרים], ואם לא יצא ממנה אויר על ידי ניפוח — הכשירה.

מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: הַאי מַאי? בִּשְׁלָמָא הָכָא תָּלֵינַן בְּדוֹפֶן, וּכְשֵׁרָה, אֲבָל הָתָם – אִי הַאי נְקִיב – טְרֵפָה, וְאִי הַאי נְקִיב – טְרֵפָה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: האי מאי [זה מהו]? כלומר, כיצד יכול אתה לומר דבר זה? בשלמא הכא [נניח כאן] בריאה הסמוכה לדופן — תלינן [תולים אנו] את הדבר בפצע שבדופן, וכשרה. אבל התם [שם], בשתי אונות הסרוכות זו לזו, הרי סירכא שביניהן מחמת נקב היא באה, אי האי נקיב [אם זו יש בה נקב] — טרפה היא, ואי האי נקיב [ואם זו ניקבה] — טרפה היא, וגם אם נסתם הנקב בקרום — אין זה מוציא אותה מידי טריפה! ושבים לדברי רב נחמן, שריאה הסמוכה לדופן, אם העלתה הריאה צמחים — חוששים שניקבה, וטריפה היא.

וּמִי אָמַר רַב נַחְמָן הָכִי? וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: רֵיאָה שֶׁנִּקְּבָה וְדוֹפֶן סוֹתַמְתָּהּ – כְּשֵׁרָה! לָא קַשְׁיָא, הָתָם בִּמְקוֹם רְבִיתָא, הָכָא שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם רְבִיתָא.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב נחמן הכי [כך] שאם יש בה נקב הריהי טריפה? והאמר [והרי אמר] רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ריאה שנקבה ודופן סותמתה — כשרה! ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]; התם [שם] מדובר במקום רביתא [גידולה], במקום שהריאה גדלה בצמוד לדופן, וכשהנקב נסתם אין חשש שיחזור וייפתח, ואילו הכא [כאן] מדובר שנדבקה שלא במקום רביתא [גידולה].

וְהֵיכָא מְקוֹם רְבִיתָא? חִיתּוּכֵי דְּאוּנֵּי.

ושואלים: והיכא [והיכן] מקום רביתא [גידולה]? ומשיבים: חיתוכי דאוני [מקום חיתוך האונות זו מזו], כלומר, בחלק הקדמי של הריאה, ששם האונות מצויות, שהוא סמוך לדפנות בית החזה מכל צידיו.

גּוּפָא, אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: רֵיאָה שֶׁנִּקְּבָה וְדוֹפֶן סוֹתַמְתָּהּ – כְּשֵׁרָה. אָמַר רָבִינָא: וְהוּא דִּסְבִיךְ בְּבִשְׂרָא. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרָבִינָא: וְאִי לָא סְבִיךְ מַאי? טְרֵפָה, אַלְמָא אָמְרִינַן נְקוּבָה הִיא. אִי הָכִי, כִּי סְבִיךְ נָמֵי!

ב ודנים גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ריאה שנקבה ודופן סותמתה — כשרה. אמר רבינא: והוא דסביך בבשרא [שהריאה מסובכת באותו מקום בבשר] שבין הצלעות. אמר ליה [לו] רב יוסף לרבינא: ואי לא סביך מאי [ואם אינה סבוכה בבשר מהי] — טרפה, אלמא אמרינן [מכאן שאומרים אנו, מניחים] שנקובה היא. ואולם אי הכי [אם כך], כי סביך נמי [כאשר היא סבוכה גם כן] בבשר נאמר שהיא נקובה וטריפה!

דְּהָא תַּנְיָא: נִיקַּב – פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שׁוֹתֵת; נִסְתַּם – כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹלִיד, וְזֶהוּ פְּסוּל שֶׁחוֹזֵר לְהֶכְשֵׁירוֹ. וְזֶהוּ לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי כְּהַאי גַוְונָא.

דהא תניא [שהרי שנינו בברייתא]: אם ניקב אבר הזכרות של אדם — הריהו פסול לבוא בקהל, משום איסור "כרות שפכה" (דברים כג, יב), מפני שבאופן זה הוא שותת הזרע, ואינו פולטו בכח כדי שיוכל להוליד. אבל אם נסתם הנקב — כשר, מפני שהוא מוליד, וזהו פסול שחוזר להכשירו. ויש לשאול: הדגש "וזהו" למעוטי מאי [למעט מה]? לאו למעוטי כהאי גוונא [האם לא למעט כגון זה], של ריאה שניקבה ודופן סותמתה, שהיא טריפה למרות שהיא סבוכה בבשר?

לָא, לְמַעוֹטֵי קְרוּם שֶׁעָלָה מֵחֲמַת מַכָּה בָּרֵיאָה, דְּאֵינוֹ קְרוּם.

ועונים: לא, בא הדבר למעוטי [למעט] קרום שעלה מחמת מכה בריאה עצמה — שאינו קרום, שאין סתימה זו מתקיימת. אבל כאשר מקום הנקב מסובך בבשר הדופן — הרי זה כשר, שסתימה ראויה היא.

מַתְקֵיף לַהּ רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: אִילּוּ אִינְּקִיב דּוֹפֶן לַהֲדַהּ, מַאי? טְרֵפָה! לִיתְנֵי נְקוּבַת הַדּוֹפֶן!

על עיקר הדברים, שדופן מועילה לסתום נקב בריאה, ולהוציאה מכלל טריפה, מתקיף לה [מקשה על כך] רב עוקבא בר חמא: אילו אינקיב בדופן להדה מאי [אילו נעשה לאחר זמן נקב בדופן מול הנקב שבריאה מהו], מה היה הדין? הרי היתה הבהמה נעשית טרפה בכך. נמצא איפוא, שיש דין טריפה שתלוי בנקב בדופן, ואם כן ליתני [שישנה] בין הטרפות שבמשנתנו גם נקובת הדופן!

וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָרָה שֶׁנִּיקְּבָה וְכָבֵד סוֹתַמְתָּהּ – כְּשֵׁרָה, אִילּוּ אִינְּקִיב כָּבֵד לַהֲדַהּ, מַאי? טְרֵפָה! לִיתְנֵי: נְקוּבַת הַכָּבֵד.

ומקשים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], הלכה הא [זו] ששנינו במשנה (מב,א) שאם ניקבה המרה טריפה, ועל כך אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: מרה שניקבה והכבד שהוא סמוך לה סותמתה — כשרה, הרי אילו אינקיב כבד להדה [אילו לאחר זמן ניקב הכבד כנגדה], מול הנקב שבמרה, מאי [מה היה הדין]? הריהי נעשית בכך טרפה, אם כן ליתני [שישנה] במשנתנו גם נקובת הכבד!

אֶלָּא, כִּי נִיקְּבָה דְּלָאו מִינֵּיהּ מִיטַּרְפָא – לָא קָתָנֵי; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָאו מִינֵּיהּ מִיטַּרְפָא – לָא קָתָנֵי.

אלא יש לומר, כי ניקבה דלאו מיניה מיטרפא [שכאשר ניקב אבר שלא ממנו היא נעשית טריפה] — המשנה לא קתני [שונה] את הדבר כטריפה בפני עצמה, הכי נמי [כך גם כן] בענייננו, כיון דלאו מיניה מיטרפא [שלא ממנו מן הדופן היא נטרפת] אלא מחמת הריאה — לא קתני [אינו שונה].

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה מִשְּׁמוּאֵל: הֶעֶלְתָה צְמָחִין, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: כְּשֵׁרָה. אֲמַר לֵיהּ: אַף אֲנִי אוֹמֵר כֵּן, אֶלָּא שֶׁהַתַּלְמִידִים מִזְדַּנְּזִין בַּדָּבָר, דְּאָמַר רַב מַתְנָא: מַלְיָא מוּגְלָא – טְרֵפָה, מַיִם זַכִּים – כְּשֵׁרָה. אֲמַר לֵיהּ: הָהִיא בְּכוּלְיָא אִתְּמַר.

ג בעא מיניה [שאל אותו] רבה בר בר חנה משמואל: אם העלתה הריאה צמחין (אבעבועות מלאות מוגלה), מהו? אמר ליה [לו]: כשרה היא. אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה: אף אני אומר כן, אלא שהתלמידים מזדנזין (מפקפקים ותוהים) בדבר זה. שאמר רב מתנא: מליא מוגלא [אם האבעבועה מלאה מוגלה] — הרי היא טרפה, אם היא מלאה במים זכים — כשרה. אמר ליה [לו] שמואל: ההלכה ההיא שאמר רב מתנא בכוליא אתמר [בבועה שבכליה נאמרה] ולא לגבי בועה בריאה.

רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף הֲוָה קָאָזֵיל בָּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה בְּשׁוּקָא דְּטַבָּחֵי, חֲזָנְהוּ לְהָנָךְ דְּקָיְימִין צִמְחֵי צִמְחֵי. אֲמַר לֵיהּ: לָא בָּעֵי מָר אוּמְצָא? אֲמַר לֵיהּ: לֵית לִי פְּרִיטֵי. אֲמַר לֵיהּ: אַקְּפַן אֲנָא. אֲמַר לֵיהּ: מָה אֶעֱבֵיד לָךְ, דְּכִי אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן מְשַׁדַּר לְהוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּמוֹרֵי בַּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לְהֶיתֵּירָא, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

מסופר, רבי יצחק בר יוסף הוה קאזיל בתריה [היה הולך אחרי] ר' ירמיה בשוקא דטבחי [בשוק הקצבים], חזנהו להנך דקיימין צמחי צמחי [ראה את הריאות תלויות שם שהיו מלאות צמחים צמחים], רצה לברר מה דעתו בענין כשרותן, אמר ליה [לו]: לא בעי מר אומצא [וכי אין אדוני רוצה חתיכת בשר]? ואם כן אפשר יהיה לקחת מאחת הבהמות הללו. אמר ליה [לו] ר' ירמיה: לית לי פריטי [אין לי מעות]. אמר ליה [לו]: אקפן אנא [אני אקנה עבורך בהקפה]. כיון שראה ר' ירמיה שלא היתה לו דרך להשתמט, אמר ליה [לו] לרב יצחק בר יפת: מה אעביד [אעשה] לך! דכי אתו לקמיה [שכאשר היו באים לפני] ר' יוחנן עם ריאה שיש בה צמחים, משדר להו לקמיה [היה שולח אותם, את השואלים, לפני] ר' יהודה בר' שמעון, דמורי בה משמיה [שהיה מורה בה משמו] של ר' אלעזר בר' שמעון להיתירא [להיתר], וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו, ר' יוחנן, לא היה סבור כן], ולכן לא התיר בעצמו, ולשיטת ר' יוחנן אני חושש ומחמיר.

אָמַר רָבָא: כִּי הֲוָה מְסַגֵּינַן בָּתְרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בְּשׁוּקָא

אמר רבא: כי הוה מסגינן בתריה [כאשר היינו הולכים אחרי] רב נחמן בשוקא [בשוק]

דְּגִלְדָּאֵי, וְאָמְרִי לַהּ בְּשׁוּקָא דְּרַבָּנַן, חָזֵי הָנָךְ דְּקָיְימָן כַּנְדֵי כַּנְדֵי, וְלָא אָמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי.

דגלדאי [של הרצענים], ואמרי לה [ויש אומרים]: בשוקא דרבנן [בשוק החכמים], חזי הנך דקיימן כנדי כנדי [ראה ריאות שיש עליהן כדים כדים, אבעבועות גדולות (צמחים) מלאות נוזלים] ולא אמר להו ולא מידי [ולא אמר להם דבר לטבחים], משמע שהוא סבור שזה כשר. וכן מסופר,

רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי הֲווֹ חָלְפִי בְּשׁוּקָא דִּטְבֶרְיָא, (חָזֵי) [חֲזֹנְהוּ] הָנָךְ דְּקָיְימִי טִינָּרֵי טִינָּרֵי, וְלָא אָמְרִי לְהוּ וְלָא מִידֵּי.

ר' אמי ור' אסי הוו חלפי בשוקא [היו עוברים בשוק של] טבריא, חזי הנך דקיימי טינרי טינרי [ראו אותן ריאות שיש עליהן סלעים סלעים], גושים גדולים וקשים, ולא אמרי להו ולא מידי [ולא אמרו להם דבר], משמע שהם סבורים שזה כשר.

אִתְּמַר: מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בָּרֵיאָה – רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי חֲנִינָא מַכְשְׁרִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְרַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים טָרְפִי.

א אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים ביחס למחט שנמצאת בריאה של בהמה שנשחטה, ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא מכשרי [מכשירים] את הבהמה הזו, ואילו ר' שמעון בן לקיש ור' מני בר פטיש ור' שמעון בן אליקים טרפי [מטריפים] אותה.

לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: חִסָּרוֹן מִבִּפְנִים – שְׁמֵיהּ חִסָּרוֹן, וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ חִסָּרוֹן? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא חִסָּרוֹן מִבִּפְנִים – לָא שְׁמֵיהּ חִסָּרוֹן, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר: סִמְפּוֹנָא נְקַט וַאֲתַאי, וּמָר סָבַר: נַקּוֹבֵי נַקֵּיב וַאֲתַאי.

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, האוסרים, סבור]: חסרון מבפנים שהמחט עושה בבשר הריאה, אף על פי שאינו ניכר מבחוץ — שמיה [שמו] חסרון, והרי זו טריפה. ומר סבר [וחכם זה, המתירים, סבור]: לא שמיה [אין שמו] חסרון? ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] חסרון מבפנים לא שמיה [אין שמו] חסרון, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בענין המחט בזה הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, המכשירים, סבור]: סמפונא נקט ואתאי [מהסמפון, דרך הקנה, נכנסה המחט, ומשם באה לתוך הריאה], ולא עשתה נקב בקרום הריאה. ומר סבר [וחכם זה, המטריפים, סבור]: נקובי נקיב ואתאי [המחט הלכה וניקבה את המעיים, ומשם באה וניקבה את דופן הריאה],

הָהִיא מַחְטָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּחִיתּוּכָא דְּרֵיאָה, אַיְיתוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, סְבַר לְאַכְשׁוֹרַהּ. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִיתֵּימָא רַבִּי זְרִיקָא: ״הָרֵיאָה שֶׁנִּיקְּבָה אוֹ שֶׁחָסְרָה״. מַאי חָסְרָה? אִילֵימָא מִבַּחוּץ – הַיְינוּ נִיקְּבָה! אֶלָּא לָאו מִבִּפְנִים, וּשְׁמַע מִינַּהּ: חִסָּרוֹן מִבִּפְנִים – שְׁמֵיהּ חִסָּרוֹן.

מסופר, ההיא מחטא דאשתכח בחיתוכא [אותה מחט שנמצאה בחתיכה של] ריאה, לאחר שנחתכה לחתיכות, אייתוה לקמיה [הביאו אותה לפני] ר' אמי, סבר לאכשורה [סבור היה להכשיר אותה]. איתיביה [הקשה לו] ר' ירמיה, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' זריקא ממה ששנינו במשנתנו: הריאה שניקבה או שחסרה — טריפה. ויש לשאול: מאי [מהו פירוש] חסרה? אילימא [אם תאמר] שחסרה מבחוץ — היינו [זהו מה ששנינו] ניקבה, שהרי כל חסרון מבחוץ הוא נקב בקרום הריאה! אלא לאו [האם אין] הכוונה שחסרה מבפנים, ושמע מינה [ולמד מכאן] שהחסרון שהוא מבפנים — שמיה [שמא] חסרון, ומחט זו בודאי עשתה חסרון בבשר הריאה!

הֲדַר שַׁדְּרוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, סְבַר לְאַכְשׁוֹרַהּ, אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִיתֵּימָא רַבִּי זְרִיקָא: ״הָרֵיאָה שֶׁנִּיקְּבָה אוֹ שֶׁחָסְרָה״. מַאי חָסְרָה? אִילֵימָא מִבַּחוּץ – הַיְינוּ נִיקְּבָה! אֶלָּא לָאו מִבִּפְנִים? וּשְׁמַע מִינַּהּ: חִסָּרוֹן מִבִּפְנִים – שְׁמֵיהּ חִסָּרוֹן!

ר' אמי לא החליט בדבר, ולכן הדר שדרוה לקמיה [חזרו ושלחו אותה, את הריאה הזו, לפני] ר' יצחק נפחא. סבר לאכשורה [סבור היה ר' יצחק להכשירה], איתיביה [הקשה לו] ר' ירמיה, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' זריקה, ממה ששנינו: הריאה שניקבה או שחסרה — טריפה, ויש לשאול: מאי [מה פירוש] חסרה? אילימא [אם תאמר] מבחוץ — היינו [זהו מה ששנינו] ניקבה! אלא לאו [האם אין] הכוונה מבפנים, ושמע מינה [ונלמד מכאן] שחסרון מבפנים שמיה [שמו, נחשב] חסרון!

הֲדַר שַׁדְּרוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְטַרְפַהּ. אָמְרִי לֵיהּ: וְהָא רַבָּנַן מַכְשְׁרִי? אָמַר לָהֶן: הֵן הִכְשִׁירוּ, שֶׁיּוֹדְעִים מֵאֵיזֶה טַעַם הִכְשִׁירוּ, אָנוּ מֵאֵיזֶה טַעַם נַכְשִׁיר? דִּלְמָא אִי הֲוָה רֵיאָה קַמַּן מִינַּקְבָה.

הדר שדרוה לקמיה [חזרו ושלחו אותה לפני] ר' אמי וטרפה [והטריף אותה]. אמרי ליה [אמרו לו]: והא רבנן מכשרי [והרי חכמים מכשירים], כפי שנאמר לעיל בשם ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא! אמר להן: הן הכשירו — אחר שיודעים היו מאיזה טעם הכשירו, שבאה לפניהם ריאה שלימה, וראו שאין בה נקב, אבל אנן [אנו] מאיזה טעם נכשיר בחתיכת ריאה שהובאה לפנינו? דלמא אי הוה [שמא אם היתה] הריאה כולה קמן [לפנינו] היינו רואים שהיא מינקבה [מנוקבת] מצידה החיצוני!

טַעְמָא דְּלֵיתַהּ, הָא אִיתַהּ וְלָא מִינַּקְבָה – כְּשֵׁרָה, וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: הַאי סִמְפּוֹנָא דְּרֵיאָה דְּאִינְּקִיב – טְרֵפָה, הָהוּא לַחֲבֵירוֹ אִתְּמַר.

ומתקשים בדבר: מדברים אלו יש לדייק כי טעמא דליתא [הטעם שהטריף הוא דווקא מפני שהריאה כולה איננה לפניו] הא איתא ולא מינקבה [אבל אם היא נמצאת לפנינו ואינה נקובה] — כשרה? והאמר [והרי אמר] רב נחמן: האי סמפונא דריאה דאינקיב [אחד מסמפונות הריאה שניקב] — טרפה, למרות שלא ניקב קרום הריאה מבחוץ! ומשיבים: ההוא [אותו דבר] בסמפון שניקב לחבירו (לסמפון אחר) שסמוך לו אתמר [נאמר], שכיון שקשים הם — אין הם סותמים זה את זה, אבל במחט שחודרת מסמפון אל בשר הריאה — בשר הריאה שצמוד לסמפון סותם את הנקב שבסמפון.

וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: הַאי הֲדוֹרָא דְּכַנְתָּא דְּאִינְּקִיב לַהֲדֵי חַבְרֵיהּ – מַגֵּין עֲלֵיהּ, אָמַר רַב אָשֵׁי: טְרֵפוֹת קָא מְדַמֵּי לַהֲדָדֵי? אֵין אוֹמְרִין בִּטְרֵפוֹת זוֹ דּוֹמָה לָזוֹ, שֶׁהֲרֵי חוֹתְכָהּ מִכָּאן וּמֵתָה, חוֹתְכָהּ מִכָּאן וְחַיָּה!

ומקשים, והאמר [והרי אמר] רב נחמן: האי הדורא דכנתא דאינקיב להדי חבריה — מגין עליה [המעיים המסובבים שיש חלב ביניהם, שניקב מעי כנגד חבירו — חבירו סותם אותו ומגן עליו], מדוע אין אומרים כאן שהסמפונות מגינים זה על זה? אמר רב אשי: טרפות קא מדמי להדדי [אתה מדמה זו לזו]? אין אומרין בטרפות זו דומה לזו, שהרי בבהמה יכול שיהא חותכה מכאן, במקום אחד — ומתה, חותכה מכאן במקום אחר וחיה!

הָהִיא מַחְטָא דְּאִישְׁתְּכַח בְּסִמְפּוֹנָא רַבָּה דְּרֵיאָה, אַתְיוּהָ לְקַמֵּיה דְּרַבָּנַן טָרוֹפָאֵי, לָא אֲמַרוּ בָּהּ לָא אִיסּוּר וְלָא הֶיתֵּר. הֶיתֵּר לָא אָמְרִי בַּהּ – כִּשְׁמַעְתַּיְיהוּ, אִיסּוּר נָמֵי לָא אָמְרִי בַּהּ – כֵּיוָן דִּבְסִמְפּוֹנָא רַבָּה אִישְׁתְּכַח, אֵימָא סִמְפּוֹנָא נְקַט וַאֲתַאי.

מסופר, ההיא מחטא דאישתכח בסמפונא רבה דריאה [אותה מחט שנמצאה בסמפון הגדול הראשי של הריאה], אתיוה לקמיה דרבנן טרופאי [הביאו אותה לפני החכמים המטריפים] במחט שנמצאת בריאה, ר' שמעון בן לקיש ור' מני בר פטיש ור' שמעון בן אליקים, ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר. ומסבירים: היתר לא אמרי [אמרו] בה — כשמעתייהו [כשמועתם, כהלכתם] שהם אוסרים בזה, איסור נמי לא אמרי [גם כן לא אמרו] בה — כיון דבסמפונא רבה אישתכח [שבסמפון הגדול נמצאה], אימא סמפונא נקט ואתאי [אמור שדרך הסמפון באה], שהדברים נראים שבאה דרך הקנה (ולא דרך הוושט), שניקבה אותו ועברה לחלל הגוף, ומשם עברה וניקבה את הריאה, ומשם הגיעה לסמפון הגדול.

הָהִיא מַחְטָא דְּאִישְׁתְּכַח בַּחֲתִיכָה דְּכַבְדָּא, סְבַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְמִיטְרְפַהּ, אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: אִילּוּ אִשְׁתְּכַח בְּבִשְׂרָא כְּהַאי גַוְונָא הֲוָה טָרֵיף מָר? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: חָזֵינָא, אִי קוֹפָא לְבַר – נַקּוֹבֵי נַקֵּיב וַאֲתַאי, אִי קוֹפָא לְגָיו – סִמְפּוֹנָא נְקַט וַאֲתַאי.

ב מסופר, ההיא מחטא דאישתכח בחתיכה דכבדא [אותה מחט שנמצאה בתוך חתיכה של כבד] בהמה, סבר [סבור היה] מר בריה [בנו] של רב יוסף למיטרפה [להטריף אותה], אמר ליה [לו] רב אשי: אילו אשתכח בבשרא כהאי גוונא [אם היית מוצא מחט בבשר הבהמה כגון זה] הוה טריף מר [היה אדוני מטריף]? והרי נקב בכבד הוא כנקב בבשר, שנקב בכבד אינו בכלל הטריפות ששנינו במשנתנו! אלא אמר רב אשי: חזינא [רואים אנו], אי קופא לבר [אם הקוף, הצד המחורר, העבה של המחט נמצא מבחוץ], לצד חלל הבטן, וחוד המחט פונה לכבד — יש להניח שנקובי נקיב ואתאי [ניקבה המחט את הוושט ויצאה לחלל הגוף עד שבאה לכבד], ולכן טריפה היא, וכדין נקובת הוושט. אי קופא לגיו [אם הקוף פונה לפנים הכבד], וחוד המחט פונה מן הכבד החוצה לחלל הגוף, יש להניח שסמפונא נקט ואתאי [דרך סמפון, כלי דם, של הכבד באה] לכבד דרך מערכת הדם, ולא נקבה את הוושט והגיעה לכבד דרך חלל הגוף, ולכן היא כשרה.

וְהָנֵי מִילֵּי בְּאַלִּימְתָּא, אֲבָל קַטִּינְתָּא, לָא שְׁנָא קוֹפָא לְגָיו, לָא שְׁנָא קוֹפָא לְבַר, נַקּוֹבֵי נַקֵּיב וַאֲתַאי.

ומוסיפים: והני מילי באלימתא [ודברים אלה אמורים במחט גסה, גדולה], שאין הקוף שלה יכול לעשות נקב בבשר, ולכן יש להניח שהגיעה דרך הסמפון, אבל קטינתא [במחט דקה], לא שנא קופא לגיו לא שנא קופא לבר [אינו שונה אם הקוף לפנים, אינו שונה אם הקוף לחוץ], יש לחשוש שנקובי נקיב ואתאי [נקבה את הוושט, ומחלל הגוף באה לכבד].

וּמַאי שְׁנָא מִמַּחַט שֶׁנִּמְצֵאת

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה הדבר] ממחט שנמצאת