חולין מ״ה

אִתְיַיקּוֹרֵי הוּא דְּמִתְיַיקְּרוּ בִּי.

אתייקורי הוא דמתייקרו בי [כבוד הוא שהם מתכבדים בי] שאני סועד אצלם, ואין זה כמתנה עבורי, אלא הנאתם היא.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: נִיקְּבָה כְּנָפָה – מִצְטָרְפִים לְרוּבָּא.

א ועוד בענין הגרגרת (הקנה) שנפסקה (נחתכה לרוחבה) ברובה, ששנינו במשנה שהיא טריפה, אמר רב יהודה אמר רב: אם ניקבה הגרגרת סביב היקפה שורה של נקבים קטנים כנקבי נפה — הרי הנקבים הללו מצטרפים לרובא [לרוב], שאם יש בכולם כדי רוב היקפה הריהי טריפה, כאילו נפסקה ברובה.

מֵתִיב רַב יִרְמְיָה: וּבְגוּלְגּוֹלֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ נֶקֶב אֶחָד אָרוֹךְ, אֲפִילּוּ יֵשׁ בָּהּ נְקָבִים הַרְבֵּה – מִצְטָרְפִים לִמְלֹא מַקְדֵּחַ. אַלְמָא, כֵּיוָן דְּשִׁיעוּרַהּ מְלֹא מַקְדֵּחַ – לִמְלֹא מַקְדֵּחַ מִצְטָרְפִין. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּשִׁיעוּרֵיהּ כְּאִיסָּר – לִכְאִיסָּר מִצְטָרְפִין.

מתיב [מקשה על כך] רב ירמיה מדין נקב בגולגולת, ששנינו שאם היה עגול ושיעורו כמלוא מקדח של רופאים (שהיו משתמשים בו לניתוחי גולגולת) — אינה מטמאה כמת בטומאת אוהל, ועל כן שנינו בברייתא: ובגולגולת שיש בה נקב אחד ארוך, או אפילו יש בה נקבים הרבה — מצטרפים הנקבים (או הנקב הארוך) לשיעור מלא מקדח. אלמא [מכאן] שאנו אומרים: כיון ששיעורה מלא מקדח — נקבים קטנים לשיעור מלא מקדח מצטרפין, ואין צורך בשיעור גדול יותר, הכא נמי [כאן גם כן], כשניקבה הגרגרת בנקבים דקים כשל נפה, כיון דשיעוריה [ששיעורו] של נקב בגרגרת לעשות טריפה הוא כרוחב מטבע ששמו איסר (להלן נד,א), אם כן הנקבים לשיעור כאיסר מצטרפין, ואין צורך שיצטרפו לרוב!

אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: נְקָבִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן מִצְטָרְפִין לִכְאִיסָּר, וְשֶׁאֵין בָּהֶן חֶסְרוֹן מִצְטָרְפִין לְרוּבָּא.

ומעירים: אישתמיטתיה [נשמט, נשכח ממנו] מרב ירמיה הא [זו] שאמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: נקבים שיש בהן חסרון, כלומר, שנחסר בהם חלק ממשי מגוף הגרגרת — הם המצטרפין לשיעור כאיסר, ואולם נקבים שאין בהן חסרון, כגון שהם דקים כשל נפה — מצטרפין דווקא לרובא [לרוב], כדין גרגרת שנפסקה, שאין בה חסרון, אלא הפגם בעצם החתך, ובפחות מרוב אינו טריפה.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נִיטְּלָה הֵימֶנָּה רְצוּעָה – מִצְטָרֶפֶת לִכְאִיסָּר. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי מֵרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נִיקְּבָה כְּנָפָה מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אָמְרוּ: נְקָבִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חִסָּרוֹן – מִצְטָרְפִין לִכְאִיסָּר, וְשֶׁאֵין בָּהֶן חִסָּרוֹן – מִצְטָרְפִין לְרוּבָּא.

כיוצא בו אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: ניטלה הימנה (מן הגרגרת) רצועה צרה וארוכה — הרי היא מצטרפת לכאיסר, כאילו היה זה נקב עגול. ועל כך בעא מיניה [שאל אותו] ר' יצחק בר נחמני מר' יהושע בן לוי: אם ניקבה הגרגרת כנפה מהו? אמר ליה [לו], הרי אמרו בענין זה: נקבים שיש בהן חסרון — מצטרפין לכאיסר, ושאין בהן חסרון — מצטרפין לרובא.

בְּעוֹפָא מַאי?

ושואלים: דברים אלה שנקבים קטנים שיש בהם חסרון מצטרפים לכאיסר, אמורים בבהמה, אבל בעופא [בעוף] שניקבה הגרגרת שלו נקבים שיש בהם חסרון, מאי [מה הדין]? לכמה הם מצטרפים לעשות טריפה? שהרי רוחב גרגרת העוף כולו קטן מאיסר.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: מְקַפְּלוֹ וּמַנִּיחוֹ עַל פִּי הַקָּנֶה, אִם חוֹפֶה אֶת רוֹב הַקָּנֶה – טְרֵפָה, וְאִם לָאו – כְּשֵׁרָה. אָמַר רַב פָּפָּא: וְסִימָנָיךְ – נָפְיָא.

אמר ר' יצחק בר נחמני: לדידי מפרשא לי מיניה [לי עצמי נתפרש הדבר ממנו] מר' אלעזר: חותך את האזור המנוקב ומקפלו ומניחו על פי הקנה, אם הוא חופה את רוב הקנה — טרפה, ואם לאו [לא] — כשרה. אמר רב פפא: וסימניך לענין זה — נפיא [נפה], שאופן הבדיקה של הנקבים הנראים כנפה, הוא כנפה — שמניח את האזור המנוקב על פי הקנה, כעין נפה.

נִפְחֲתָה כְּדֶלֶת, אָמַר רַב נַחְמָן: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס אִיסָּר לְרׇחְבּוֹ. נִסְדְּקָה, אָמַר רַב: אֲפִילּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּיר בָּהּ אֶלָּא חוּלְיָא אַחַת לְמַעְלָה וְחוּלְיָא אַחַת לְמַטָּה – כְּשֵׁרָה.

ובענין חסרון בגרגרת כאיסר, מביאים: גרגרת שנפחתה כדלת, כלומר, נחתכה ממנה חתיכה, ואולם היא מחוברת בצד אחד, כך שניתן לסגור על ידה את הנקב, אמר רב נחמן: שיעורו לעשות טריפה הוא כדי שיכנס שם מטבע איסר לרחבו, שניתן להכניס ולהוציא בו איסר לרוחבו, יותר מגודל איסר כשלעצמו. אם נסדקה הגרגרת לאורכה, אמר רב: אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת שלמה למעלה, וחוליא אחת למטה — הרי היא כשרה.

אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר: מָה חוּלְיָא וּמָה חוּלְיָא דְּקָאָמַר רַב? אֶלָּא אֵימָא: אֲפִילּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּיר בָּהּ אֶלָּא מַשֶּׁהוּ לְמַעְלָה וּמַשֶּׁהוּ לְמַטָּה – כְּשֵׁרָה.

אמרוה קמיה [אמרו את ההלכה הזו לפני] ר' יוחנן, אמר: מה חוליא ומה חוליא, מה מקום לענין זה של חוליה דקאמר [שאומר] רב? אלא אימא [אמור] כך: אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה — כשרה.

אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹנָתָן הָכִי, אֲמַר לְהוּ: יָדְעִין חַבְרִין בַּבְלָאֵי לְפָרוֹשֵׁי כִּי הַאי טַעְמָא?

ומסופר, אמרוה בארץ ישראל קמיה [לפני] ר' יוחנן משמיה [משמו] של ר' יונתן הבבלי הכי [ממש כך], שדי שנשתייר בה משהו למעלה ומשהו למטה. אמר להו [להם] בהתפעלות: ידעין חברין בבלאי לפרושי כי האי טעמא [יודעים חברינו הבבליים לפרש כטעם זה] שאמרתי?

תָּנֵא רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַצַּוָּאר כּוּלּוֹ כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה, מִטַּבַּעַת הַגְּדוֹלָה עַד כַּנְפֵי רֵיאָה הַתַּחְתּוֹנָה. אָמַר רָבָא: תַּחְתּוֹנָה שֶׁהִיא עֶלְיוֹנָה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כֹּל שֶׁפּוֹשֶׁטֶת צַוָּארָהּ וְרוֹעָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵּאָנֵס.

ב תנא [שנה] ר' חייא בר יוסף קמיה [לפני] ר' יוחנן: כל הצואר כולו כשר לשחיטה, מטבעת הגדולה העליונה של הקנה עד למטה מול כנפי (קצוות) הריאה התחתונה. אמר רבא: תחתונה כוונתו — כשתולים את הבהמה ברגליה לצורך הפשטה, וראשה למטה, שהיא באמת העליונה, הקצה שלצד הראש. שאני אומר, שמקום השחיטה הוא כל אורך הצוואר בשעה שפושטת צוארה ורועה (אוכלת מן הקרקע) — ובלבד שלא תאנס, שלא ימשכו את הצוואר בכח, שאם שוחט בקצה התחתון של הצוואר — נמצא ששוחט בקנה מתחת למקום הראוי לשחיטה.

בָּעֵי רַב חֲנִינָא, וְאִיתֵּימָא רַב חֲנַנְיָה: אָנְסָה עַצְמָהּ מַהוּ? תֵּיקוּ. יָתֵיב רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, נְפַק מִילְּתָא מִבֵּינַיְיהוּ: אָנַס בַּסִּימָנִים וְשָׁחַט – פְּסוּלָה. נִיקַּב הַקָּנֶה לְמַטָּה מִן הֶחָזֶה – נִידּוֹן כְּרֵיאָה.

בעי [שאל] רב חנינא, ואיתימא [ויש אומרים] ששאל זאת רב חנניה: אם אנסה עצמה, כלומר, הבהמה עצמה התאמצה ומתחה צווארה יותר מן הרגיל, מהו? האם גם זה בכלל מקום שחיטה? תיקו [תעמוד] השאלה, שאין לה פתרון. מסופר, יתיב [ישבו] ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, נפק מילתא מבינייהו [יצא דבר מביניהם], כלומר, הגיעו שניהם למסקנה הבאה: אם אנס בסימנים, כלומר, משך ומתח בכוח את הקנה והוושט, ושחט בקצה התחתון של הצואר — הרי זו פסולה. אם ניקב הקנה למטה מן החזה — הריהו נידון כנקב בריאה, שנקב כלשהו בה עושה טריפה, ולא כנקב בקנה, ששיעורו בכאיסר (להלן נד,א).

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ חָזֶה? זֶה הָרוֹאֶה אֶת הַקַּרְקַע, לְמַטָּה – עַד הַצַּוָּאר, לְמַעְלָה – עַד הַכָּרֵס. חוֹתֵךְ שְׁתֵּי צְלָעוֹת מִשְּׁתֵּי דְפָנוֹת אֵילָךְ וְאֵילָךְ, וְזֶהוּ חָזֶה הַנִּיתָּן לַכֹּהֲנִים.

כדי להבין הלכה זו מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים], איזהו חזה שצריך לתת לכהנים מכל קרבן שלמים (ויקרא ז, לא)? זה החלק הרואה את הקרקע, ולא אזור הצלעות שבצדדים. וגבולותיו לאורך הם: למטה לצד הראש (שהוא למטה כשתולים את הבהמה ברגליה) — עד הצואר. למעלה, לצד הגוף — עד הכרס. וכן חותך שתי צלעות ראשונות (מכיוון הראש) משתי דפנות אילך ואילך (מכאן ומכאן), וזהו חזה הניתן לכהנים.

נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ. רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: קְרָמָא עִילָּאָה, אַף עַל גַּב דְּלָא אִינְּקִיב תַּתָּאָה. וְאָמְרִי לַהּ: עַד דְּאִינְּקִיב תַּתָּאָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: וְסִימָנָיךְ חַיְיתָא דְּמִתְּנַח בֵּיהּ מוֹחָא.

ג שנינו בין הטריפות: ניקב קרום של מוח. רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: שני קרומים יש למוח, עליון (עבה יותר) הסמוך יותר לעצם הגולגולת, ותחתון דק, הצמוד למוח, והכוונה היא שניקב קרמא עילאה [קרום העליון], אף על גב דלא אינקיב תתאה [אף על פי שלא ניקב התחתון]. ואמרי לה [ויש אומרים] שאינו טריפה עד דאינקיב תתאה [שניקב גם התחתון]. אמר ר' שמואל בר נחמני, וסימניך לזכור: חייתא דמתנח ביה מוחא [שק שמונח בו המוח], שהוא הקרום התחתון.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּנֶגְדּוֹ בַּבֵּיצִים נִיכָּר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: מוֹחַ – כׇּל מַה שֶּׁבַּקְּדֵירָה נִדּוֹן כְּמוֹחַ, הִתְחִיל לִימָּשֵׁךְ נִדּוֹן כְּחוּט הַשִּׁדְרָה. וּמֵהֵיכָן מַתְחִיל לִימָּשֵׁךְ? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי: לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי – כְּמִין שְׁנֵי

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: אף שאין הקרום התחתון ניכר לעצמו, שהוא דק מאד, כנגדו בביצים (באשכים) הוא ניכר, שיש שם הבדל ניכר לעין בין גוף האשך עצמו לקרום התחתון. אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא: מוח — כל מה שבקדירה (בגולגולת, הנראית כקדירה הפוכה) נדון כמוח, התחיל למשוך, שנמשך כחוט דרך הנקב שבצידו האחורי — הרי זה נדון כחוט השדרה. ומהיכן הוא המקום שהוא מתחיל לימשך? אמר ר' יצחק בר נחמני, לדידי מיפרשא לי מיניה [לי עצמי מתפרש הדבר מפיו] של ר' יהושע בן לוי: כמין שני

פּוֹלִין יֵשׁ מוּנָּחִין עַל פִּי הַקְּדֵרָה, מִן הַפּוֹלִין וְלִפְנִים – כְּלִפְנִים, מִן הַפּוֹלִין וְלַחוּץ – כְּלַחוּץ, וּפוֹלִין עַצְמָן אֵינִי יוֹדֵעַ. וּמִסְתַּבְּרָא כְּלִפְנִים.

פולין (בלוטות) יש שהם מונחין על פי הקדרה, בקצה האחורי של הגולגולת, שממנו נמשכת השדרה, מן הפולין ולפנים — דינם כלפנים, כמוח, שנקב כלשהו בקרום שלו עושה טריפה, מן הפולין ולחוץ — כלחוץ, כחוט שידרה, שרק אם נפסק ברובו טריפה. ומקום פולין עצמן איני יודע מה דינו, ומסתברא [ומסתבר] שדינו כלפנים.

רַבִּי יִרְמְיָה בְּדַק בְּעוֹפָא, וְאַשְׁכַּח כְּמִין שְׁנֵי פּוֹלִין מוּנָּחִין עַל פִּי הַקְּדֵרָה.

מסופר, רבי ירמיה בדק בעופא [בעוף] ואשכח [ומצא] בו כמין שני פולין מונחין על פי הקדרה.

נִיקַּב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ, בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: לְבֵית חָלָל קָטָן אוֹ לְבֵית חָלָל גָּדוֹל? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי תִּיבְּעֵי לָךְ? מִי לָא תְּנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר ״עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת״, וְאָמַר רַבָּה בַּר תַּחְלִיפָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְסִמְפּוֹן גָּדוֹל.

א שנינו במשנה: ניקב הלב לבית (למקום) חללו הרי זו טריפה. בעי [שאל] ר' זירא: האם הכוונה היא לבית חלל הקטן שבו, או לבית חלל גדול שבו? אמר ליה [לו] אביי: מאי תיבעי לך [מה תישאל לך]? מה ספק יש בדבר? מי לא תנן [האם לא שנינו] ביחס לריאה שניקבה, ר' שמעון אומר: עד שתנקב לבית הסמפונות, ואמר רבה בר תחליפא אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: הכוונה היא עד שתנקב לסמפון הגדול. ואם כן, גם כאן שנאמר "לבית" הכוונה היא לחלל הגדול!

הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת קָתָנֵי, לְהֵיכָא דְּשָׁפְכִי סִמְפּוֹנוֹת כּוּלְּהוּ, וְהָכָא לְבֵית חֲלָלוֹ קָתָנֵי – מָה לִי חָלָל גָּדוֹל, מָה לִי חָלָל קָטָן!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]? התם [שם] לבית הסמפונות קתני [הוא שונה] והכוונה היא להיכא דשפכי סמפונות כולהו [למקום שאליו נשפכים כל הסמפונות כולם], שהוא הסמפון הגדול, והכא [וכאן] לבית חללו קתני [שנה], בלשון יחיד, מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן!

קְנֵה הַלֵּב, רַב אָמַר: בְּמַשֶּׁהוּ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּרוּבּוֹ.

ב ושואלים: קנה הלב, העורק הראשי היוצא ממנו, מה דינו לענין טריפה? רב אמר: נקיבתו במשהו עושה טריפה, כמו הלב עצמו, ושמואל אמר: ברובו.

הֵי נִיהוּ קְנֵה הַלֵּב? אָמַר רַבָּה בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי דְּפָנוֹת. דְּפָנוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא: שֶׁעַל גַּבֵּי דּוֹפְנֵי רֵיאָה.

ושואלים: הי ניהו [מה הוא] קנה הלב? אמר רבה בר יצחק אמר רב: הכוונה היא לקנה הנמצא בחלב שעל גבי דפנות. ותוהים: דפנות הבהמה סלקא דעתך [יעלה על דעתך], חלב הנמצא על גבי הצלעות? מה עניינו ללב?

אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: תְּלָתָא קְנֵי הָווּ, חַד פָּרֵישׁ לְלִיבָּא, וְחַד פָּרֵישׁ לְרֵיאָה, וְחַד פָּרֵישׁ לְכַבְדָּא. דְּרֵיאָה – כְּרֵיאָה, דְּכַבְדָּא – כְּכַבְדָּא, דְּלִיבָּא – פְּלִיגִי.

אלא הכוונה היא לקנה (עורק) מחופה בחלב שיוצא מן הלב ועובר על גבי דופני הריאה. אמר אמימר משמיה [משמו] של רב נחמן: תלתא קני הוו [שלושה קנים הם] סמוכים זה לזה בבית החזה, חד פריש לליבא [אחד פורש ונכנס ללב], וחד פריש [ואחד פורש] ונכנס לריאה, וחד פריש לכבדא [ואחד פורש ונכנס לכבד], הקנה שנכנס לריאה — דינו לענין טריפות כריאה, שנקיבתו במשהו, דכבדא [של הכבד] — דינו ככבדא [ככבד], שהוא טריפה רק אם לא נשתייר ממנו כלום (לעיל מב,א), בענין הקנה דליבא [של הלב] — פליגי [חלוקים] רב ושמואל האם דינו במשהו או ברובו, כפי שנאמר לעיל.

מָר בַּר חִיָּיא מַתְנִי אִיפְּכָא: דְּרֵיאָה – כְּכַבְדָּא, דְּכַבְדָּא – כְּרֵיאָה, דְּלִיבָּא – פְּלִיגִי.

ואילו מר בר חייא מתני איפכא [שונה ההיפך]: קנה של ריאה — דינו ככבדא [ככבד], שרק אם ניטל לגמרי הרי זו טריפה, ואילו קנה דכבדא [של הכבד] — דינו כריאה, שנקיבתו במשהו, ובקנה דליבא [של הלב] — פליגי [חלוקים הם].

אֲזַל רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא דְרַב קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי אָמַר אַבָּא – לָא יָדַע בִּטְרֵפוֹת וְלֹא כְּלוּם.

בענין המחלוקת בין רב ושמואל מסופר, אזל [הלך] ר' חייא בר יוסף אמרה לשמעתא [אמר את הלכתו] של רב קמיה [לפני] שמואל, שנקיבתו של קנה הלב במשהו. אמר ליה [לו] שמואל: אי הכי [אם כך] אמר אבא, כלומר, רב, לא ידע בטרפות ולא כלום.

(נשבר) [נִשְׁבְּרָה] הַשִּׁדְרָה, תָּנוּ רַבָּנַן: חוּט הַשִּׁדְרָה שֶׁנִּפְסַק בְּרוּבּוֹ – דִּבְרֵי רַבִּי; רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִיקַּב.

ג שנינו במשנה: נשבר השדרה ונפסק החוט העובר בתוכה — טריפה. ובפרטי ענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: חוט השדרה שנפסק (נחתך לרוחבו) — רק אם החתך ברובו הריהו טריפה, אלו דברי רבי; ר' יעקב אומר: אפילו ניקב.

הוֹרָה רַבִּי כְּרַבִּי יַעֲקֹב. אָמַר רַב הוּנָא: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב.

ומעירים הורה רבי במעשה שבא לידו כר' יעקב, שדי בנקב כדי לעשות טריפה. אמר רב הונא: אין הלכה כר' יעקב.

וְכַמָּה רוּבּוֹ? רַב אָמַר: רוֹב עוֹרוֹ, וְאָמְרִי לַהּ: רוֹב מוֹחוֹ.

ושואלים: וכמה רובו של חוט השדרה? רב אמר: רוב עורו, רוב היקפו של הקרום העוטף את מוח השדרה. ואמרי לה [ויש אומרים]: רוב מוחו, אם המוח שבתוך החוט נפסק במקום אחד ברובו, למרות שהעור שמסביב שלם.

מַאן דְּאָמַר רוֹב מוֹחוֹ – כׇּל שֶׁכֵּן רוֹב עוֹרוֹ, לְמַאן דְּאָמַר רוֹב עוֹרוֹ – רוֹב מוֹחוֹ מַאי?

ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] שאם נפסק רוב מוחו טריפה — כל שכן שהוא טריפה כשנפסק רוב עורו לבד, מפני שאם נחתך העור ברובו גם למוח אין קיום, שסופו לצאת ממקומו. אולם למאן דאמר [לדעת מי שאומר] רוב עורו, רב, אם נפסק רוב מוחו מאי [מה דינו]?

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר נִיוְלִי אָמַר רַב הוּנָא: רוּבּוֹ שֶׁאָמְרוּ – רוֹב עוֹרוֹ, מוֹחַ זֶה – לֹא מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר החכם ניולי אמר רב הונא: רובו שאמרו שאם נפסק עושה טריפה — הוא רוב עורו, אבל מוח זה שבשדרה — לא מעלה ולא מוריד.

רַב נָתָן בַּר אָבִין הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב, בְּדַק בְּרוֹב עוֹרוֹ, וְקָא בָּדֵיק בְּרוֹב מוֹחוֹ. אֲמַר לֵיהּ: אִם רוֹב עוֹרוֹ קַיָּים, מוֹחַ זֶה אֵינוֹ מַעֲלֶה וְאֵינוֹ מוֹרִיד.

מסופר, רב נתן בר אבין הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רב, בדק תחילה ברוב עורו, וראה שרובו קיים, וקא בדיק [והיה בודק] ברוב מוחו לראות אם לא נפסק רובו, אמר ליה [לו] רב: אם רוב עורו קיים, מוח זה אינו מעלה ואינו מוריד.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נִתְמָרֵךְ – פָּסוּל, נִתְמַסְמֵס – פָּסוּל. אֵיזוֹהִי הַמְרָכָה וְאֵיזוֹהִי הֲמַסְמָסָה? הַמְרָכָה – כֹּל שֶׁנִּשְׁפָּךְ כְּקִיתוֹן, (מסמסה) [הֲמַסְמָסָה] – כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד.

ד אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: אם נתמרך חוט השדרה, שמוחו נעשה רך — הרי זה פסול, ואפילו אם רק נתמסמס — פסול, והבהמה טריפה. איזוהי המרכה ואיזוהי המסמסה? המרכה היא כל שהמוח נעשה נוזלי עד שנשפך כקיתון, שאם עושים נקב בעור הוא נשפך. המסמסה היא כל שנתרכך עד שאינו יכול לעמוד בעצמו, אלא מתקפל כשמחזיקים אותו.

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד מִפְּנֵי כׇּבְדוֹ, מַאי? תֵּיקוּ. בֵּי רַב אָמְרִי: נִתְמַסְמֵס – פָּסוּל, נִתְמַזְמֵז – כָּשֵׁר. מֵיתִיבִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בְּהֵמָה שֶׁנִּתְמַזְמֵז מוֹחָה – טְרֵפָה! הָהִיא נִתְמַסְמֵס אִיתְּמַר.

בעי [שאל] ר' ירמיה: אם אינו יכול לעמוד רק מפני כבדו, שנעשה כבד מן הרגיל, ולא משום שנעשה רך יותר, מאי [מה דינו]? האם הוא טריפה? דבר זה לא נמצא לו פתרון, ולכן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה. בי רב אמרי [בבית מדרשו של רב היו אומרים]: אם נתמסמס — פסול, אבל אם נתמזמז (נתרוקן) מקצת המוח — כשר. מיתיבי [מקשים על כך], ממה ששנינו בברייתא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: בהמה שנתמזמז מוחה — טרפה! ודוחים: בברייתא ההיא נתמסמס איתמר [נאמר], שנעשה המוח רך.

אִינִי, וְהָא לֵוִי הֲוָה יָתֵיב בֵּי מַסּוּתָא, חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּטַרְיֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ, אֲמַר: נִתְמַזְמֵז מוֹחֵיהּ דְּדֵין, לָאו דְּלָא חָיֵי? אָמַר אַבָּיֵי: לָא, לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מוֹלִיד.

ושואלים: איני [וכי כן הוא] שנתמזמז מוחה כשרה? והא [והרי] לוי הוה יתיב בי מסותא [היה יושב בבית המרחץ], חזייא לההוא גברא דטרייה לרישיה [ראה אדם אחד שהטיח את ראשו בקיר], אמר: נתמזמז מוחיה דדין [מוחו של זה], לאו דלא חיי [האם אין הכוונה ששוב אינו חי]? ואם כן משמע שבמזמוז טריפה הוא! אמר אביי: לא, הכוונה היא לומר שאינו מוליד עוד, שפגיעה בראש עלולה לגרום לעקרות.

עַד הֵיכָן חוּט הַשִּׁדְרָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עַד בֵּין הַפָּרָשׁוֹת.

ה ושואלים: עד היכן חוט השדרה למטה, שאם נפסק שם הרי זו טריפה? אמר רב יהודה אמר שמואל: עד בין הפרשות (הפיצולים) של חוט השדרה, לעבר הירכיים.

רַב דִּימִי בַּר יִצְחָק הֲוָה קָא בָּעֵי לְמֵיזַל לְבֵי חוֹזָאֵי, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה, אֲמַר לֵיהּ: לַיחְוֵי לִי מָר בֵּין הַפָּרָשׁוֹת הֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי גְּדִי וְאַחְוִי לָךְ. אַיְיתִי לֵיהּ גְּדִי שָׁמֵן, אֲמַר לֵיהּ: בְּלִיעָן טְפֵי וְלָא יְדִיעַ. אַיְיתִי לֵיהּ כָּחוּשׁ, אֲמַר לֵיהּ: בְּלִיטָן טְפֵי וְלָא יְדִיעַ.

מסופר, רב דימי בר יצחק הוה קא בעי למיזל [היה רוצה ללכת] לבי חוזאי, אתא לקמיה [בא לפני] ר' יהודה, אמר ליה [לו]: ליחוי לי מר [יראה לי אדוני] בין הפרשות שאמר שמואל היכא [היכן הוא] בדיוק? אמר ליה [לו]: זיל אייתי [בוא הבא] לי גדי ואחוי [ואראה] לך. אייתי ליה [הביא לו] גדי שמינה [שמן], אמר ליה [לו]: בליעה טפי ולא ידיע [בלוע הרבה בבשר, ואינו ניכר] לעין החוט המתפצל מחוט השדרה. אייתי ליה [הביא לו] גדי כחוש, אמר לו: בליטן טפי ולא ידיע [בולטות הן הרבה העצמות ואינו ניכר].

אֲמַר לֵיהּ: תָּא אַגְמְרָךְ גְּמָרָא, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: עַד אַחַת – טְרֵפָה, שְׁלִישִׁית – כְּשֵׁרָה, שְׁנִיָּה – אֵינִי יוֹדֵעַ.

אמר ליה [לו]: תא אגמרך גמרא [בוא ואלמד אותך מסורת] בענין זה, בלי להראות לך, הכי [כך] אמר שמואל: שלושה פיצולים (פרשות) יוצאים מאותה עצם, זה במרחק מה מזה, והרווח שביניהם קרוי "בין הפרשות". עד אחת, אם נפסק חוט השדרה עד בין הפרשות הראשונה, כלומר, בין הפיצול הראשון לשני — הרי זו טרפה, אם נפסק בשלישית, לאחר הפיצול השלישי — כשרה, נפסק בבין הפרשות השניה, בין הפיצול השני לשלישי — איני יודע מה דינו.

בָּעֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ:

בעי [שאל] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: