חולין מ״ו

עַד וְעַד בַּכְּלָל, אוֹ דִּלְמָא עַד וְלֹא עַד בַּכְּלָל?

האם כשאמר שמואל "עד אחת טריפה", אומרים אנו ש"עד" וגם "עד" בכלל זה, שגם אם נפסק חוט השדרה בבין הפרשות הראשונה (בין הפיצול הראשון לשני) טריפה היא, כמו אם נפסק למעלה משם. או דלמא [שמא] הכוונה היא: עד בין הפרשות הראשונה טריפה, ולא עד בכלל, ואם נפסק שם הרי זה בכלל "איני יודע"?

בָּעֵי רַב פָּפָּא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר, עַד וְלֹא עַד בַּכְּלָל, פִּי פָרָשָׁה מַהוּ?

בעי [שאל] רב פפא: אם תמצי [תמצא] לומר, אם אתה מניח שעד ולא עד בכלל, ואם נפסק בבין הפרשות הראשונה הוא בכלל "איני יודע", נפסק החוט בפי פרשה ראשונה, במקום הפיצול הראשון עצמו, מהו? האם נחשב פי הפרשה כחלק מ"בין הפרשות" והוא בכלל "איני יודע", או האם נחשב כ"עד בין הפרשות הראשונה", וטריפה היא?

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר, עַד וְעַד בַּכְּלָל, פָּרָשָׁה עַצְמָהּ מַהוּ?

בעי [שאל] רבי ירמיה באופן אחר: אם תמצי [תמצא] לומר עד ועד בכלל, ואם נפסק חוט השדרה בבין הפרשות הראשונה טריפה היא, נפסקה פרשה עצמה, החוט המתפצל מחוט השדרה, מהו?

תָּא שְׁמַע: הַפָּרָשָׁה תִּידּוֹן כְּבָשָׂר. מַאי לָאו פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה? לָא, שְׁלִישִׁית.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: הפרשה שנפסקה תידון כבשר סתם, ולא כחוט השדרה. מאי לאו [האם אין] הכוונה אפילו לפרשה ראשונה ושניה, שאם נפסקו החוט המתפצל מחוט השדרה — כשרה, למרות שאם נפסק חוט השדרה עצמו באותו מקום — טריפה היא (או "איני יודע")? ודוחים: לא, הכוונה היא לפרשה שלישית, אבל הפרשה הראשונה והשניה שנפסקו דינן כאילו נפסק חוט השדרה באותו מקום.

בְּעוֹפָא, רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: לְמַטָּה מִן הָאֲגַפַּיִם, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: עַד בֵּין אֲגַפַּיִם.

ונחלקו חכמים עד היכן ייפסק חוט השדרה בעופא [בעוף] וייעשה טריפה, ר' ינאי אומר: עד למטה מן המקום שמגיעות האגפים (הכנפים), וריש לקיש אמר: עד בין אגפים, ולא למטה משם.

אָמַר עוּלָּא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּבֶן פַּזִּי, וְאַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ עוֹפָא, וּבְדַק עַד בֵּין אֲגַפַּיִם, וּשְׁלַח לֵיהּ דְּבֵי נְשִׂיאָה וְקָם וַאֲזַל, וְלָא יָדַעְנָא אִי מִשּׁוּם דְּלָא צְרִיךְ לְמִבְדַּק טְפֵי, אִי מִשּׁוּם כְּבוֹד נְשִׂיאָה.

אמר עולא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] ר' שמעון בן פזי, ואייתו לקמיה עופא [והביאו לפניו עוף] שהיה בו חשש לפסיקה של חוט השדרה, ובדק עד בין אגפים. ובתוך כך שלח ליה דבי נשיאה וקם ואזל [שלחו לו מבית הנשיא שיבוא ועמד והלך], ולא ידענא אי [ואין אני יודע אם] קם והלך משום שלא צריך למבדק טפי [לבדוק יותר], אי [או] משום כבוד נשיאה [הנשיא] ולא גמר את הבדיקה.

נִיטְּלָה הַכָּבֵד וְכוּ׳. הָא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה כְּלוּם – כְּשֵׁרָה, אַף עַל גַּב דְּלָא הָוֵי כְּזַיִת, וְהָתְנַן: נִיטַּל הַכָּבֵד וְנִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה כְּזַיִת – כְּשֵׁרָה!

א שנינו במשנה: ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום — טריפה. ומדייקים: הא [הרי] אם נשתייר הימנה (ממנה) כלום (משהו) — כשרה, אף על גב [אף על פי] דלא הוי [שלא היה] במה שנשתייר כזית? והתנן [והרי שנינו במשנה] להלן (נד,א); ניטל הכבד ונשתייר הימנה כזית — כשרה, ומשמע: ולא פחות מכזית!

אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי חִיָּיא, הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי, כִּי הָא דְּרַבִּי חִיָּיא זָרֵיק לַהּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי מְטַבֵּיל לַהּ, וְסִימָנָיךְ: ״עֲשִׁירִין מְקַמְּצִין״.

אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה], כי יש פה חילופי שיטות, הא [זו] שיטת ר' חייא, הא [זו] שיטת ר' שמעון בר רבי, כי הא [כפי שמסופר על זו] שנשתייר מן הכבד שלה פחות מכזית, שר' חייא זריק לה [היה זורק אותה], שהיה סבור שהיא טריפה, ור' שמעון בר רבי מטביל לה [היה מטביל אותה], כלומר, אוכל אותה בטיבול, שסבר שכשירה היא. וסימניך [והסימן שיש לך] לזכור מה כל אחד מהם: עשירין מקמצין, שר' שמעון בר רבי שהיה עשיר, הוא זה שקימץ ולא זרק.

הָהוּא פּוּלְמוּסָא דַּאֲתָא לְפוּמְבְּדִיתָא, עֲרַקוּ רַבָּה וְרַב יוֹסֵף, פְּגַע בְּהוּ רַבִּי זֵירָא, אֲמַר לְהוּ: עָרוֹקָאֵי, כְּזַיִת שֶׁאָמְרוּ בִּמְקוֹם מָרָה. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: בִּמְקוֹם שֶׁהִיא חַיָּה. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ, בָּעֵינַן כְּזַיִת בִּמְקוֹם מָרָה, וּבָעֵינַן כְּזַיִת בִּמְקוֹם שֶׁהִיא חַיָּה.

מסופר, ההוא פולמוסא דאתא [מעשה בחיל המלך שנכנס] לפומבדיתא, ערקו [ברחו משם] רבה ורב יוסף, פגע בהו [פגש בהם] ר' זירא, אמר להו [להם]: ערוקאי [בורחים], לימדו ממני הלכה זו: כזית שאמרו שאם נשתייר בכבד כשרה היא — כוונתו שנשאר כזית במקום חיבור הכבד למרה. ואילו רב אדא בר אהבה אמר: כזית שאמרו הוא במקום שהיא חיה, כלומר, במקום בו הוא תלוי, מתחת לכליה הימנית. אמר רב פפא: הלכך [משום כך], כיון שנאמרו שתי שיטות ואין בידינו להכריע, בעינן [צריכים אנו] שיהיה גם כזית במקום מרה, ובעינן [וצריכים אנו] שיהיה גם כזית במקום שהיא חיה, ואם לא — טריפה היא.

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מִתְלַקֵּט, מַהוּ? כִּרְצוּעָה, מַהוּ? בָּעֵי רַב אָשֵׁי: כְּזַיִת מְרוּדָּד, מַהוּ? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] ר' ירמיה: אם אותו כזית שנשתייר לא היה גוש אחד אלא מתלקט מחתיכות מפוזרות, מהו? וכן אם היה נראה כרצועה, צר וארוך, מהו? וכן בעי [שאל] רב אשי: כזית שהוא מרודד, שטוח לגמרי, מהו דינו? לכל השאלות הללו לא נמצאה תשובה, אלא תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי זְרִיקָא מֵרַבִּי אַמֵּי: נִדַּלְדְּלָה כָּבֵד וּמְעוֹרָה בְּטַרְפְּשֶׁיהָ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: דִּלְדּוּל זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, אִי לְמַאן דְּאָמַר בִּמְקוֹם מָרָה – הָא אִיכָּא, אִי לְמַאן דְּאָמַר בִּמְקוֹם שֶׁהִיא חַיָּה – הָא אִיכָּא.

בעא מיניה [שאל ממנו] ר' זריקא מר' אמי: אם נדלדלה הכבד, נעקרה במקומות הרבה, ומעורה בטרפשיה [ומחוברת בקרומים שלה] העוטפים אותה, וכל הכבד קיים, מהו? אמר ליה [לו]: דלדול זה שאתה אומר איני יודע מהו, כלומר, איני יודע מה משמעות יש לדבר הזה לענין הלכה, כי אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] שצריך שישתייר במקום מרה — הא איכא [הרי יש], אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] במקום שהיא חיה — הא איכא [הרי יש] ואם כן, בוודאי כשירה היא.

הָרֵיאָה שֶׁנִּיקְּבָה, רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַב אַסִּי דְאָמְרִי: קְרָמָא עִילָּאָה, וְאָמְרִי לַהּ: קְרָמָא תַּתָּאָה. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: וְסִימָנָיךְ כִּיתּוּנָא דְּוַרְדָּא דְּמַנְּחָא בֵּיהּ רֵיאָה.

ב שנינו במשנה: הריאה שניקבה הריהי טריפה. רב ושמואל ורב אסי דאמרי [שאמרו] כולם: הכוונה לקרמא עילאה [קרום העליון] הסמוך לריאה, שניקב. ואמרי לה [ויש אומרים] שהמדובר דווקא בקרמא תתאה [קרום תחתון]. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, וסימניך [וסימנך]: כיתונא דורדא דמנחא ביה [כותונת אדומה שמונחת בה] הריאה, שהיא הקרום התחתון, שהוא אדום (שהקרום העליון הוא לבן).

פְּשִׁיטָא: אִי אִינְּקִיב עִילָּאָה וְלָא אִינְּקִיב תַּתָּאָה – תַּתָּאָה מֵגֵין, כִּדְרַבָּה, דְּאָמַר רַבָּה: הַאי רֵיאָה דְּאִגְּלִיד

ואומרים: פשיטא [פשוט]: אי אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה [אם ניקב הקרום העליון ולא ניקב התחתון] — תתאה מגין [הקרום התחתון מגן] על הריאה, והרי היא כשירה, וכדברי רבה. שאמר רבה: האי ריאה דאגליד [ריאה זו שנקלפה], שנקלף ממנה הקרום העליון,

כַּאֲהִינָא סוּמָּקָא – כְּשֵׁרָה. אִינְּקִיב תַּתָּאָה וְלָא אִינְּקִיב עִילָּאָה – מַגֵּין אוֹ לָא מַגֵּין?

ונראית כאהינא סומקא [כתמרה אדומה] — הרי זו כשרה, וכל שכן אם רק ניקב הקרום העליון. אולם אם אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה [ניקב הקרום התחתון ולא ניקב העליון], האם הקרום העליון מגין, ואינה טריפה, או לא מגין?

פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: לָא מַגֵּין, וְחַד אָמַר: מַגֵּין. וְהִלְכְתָא מַגֵּין, כִּדְרַב יוֹסֵף, דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי רֵיאָה דְּאָוְושָׁא, אִי יָדְעִינַן הֵיכָא אָוְושָׁא – מוֹתְבִינַן עֲלַהּ גַּדְפָּא אוֹ רוּקָּא אוֹ גִילָא, אִי מְבַצְבְּצָא – טְרֵפָה, וְאִי לָא – כְּשֵׁרָה. וְאִי לָא יָדְעִינַן הֵיכָא אָוְושָׁא – מַיְיתִינַן מְשִׁיכְלְתָא דְּמַיָּא פָּשׁוֹרֵי וּמוֹתְבִינַן לַהּ בְּגַוַּהּ.

פליגי [נחלקו] בה בשאלה זו רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אמר: לא מגין, וחד [ואחד מהם] אמר: מגין. והלכתא [וההלכה היא]: מגין, וכדברי רב יוסף. שאמר רב יוסף: האי ריאה דאוושא [ריאה זו שמשמיעה קול] כשמנפחים אותה, אי ידעינן היכא אוושא [אם יודעים אנו מהיכן היא משמיעה קול] — מותבינן עלה גדפא [מניחים עליה באותו מקום נוצה], או רוקא [רוק], או גילא [קש], אי מבצבצא [אם מעלה הרוק בועות] בזמן הנשיפה — טרפה, שברור שיש שם חור מפולש, והאויר יוצא מן הריאה דרך שני הקרומים, ואי [ואם] לא אין יוצא משם — כשרה. ואי לא ידעינן היכא אוושא [ואם אין אנו יודעים מהיכן היא משמיעה קול] — מייתינן מתיכלתא דמיא פשורי [מביאים אנו גיגית של מים פושרים], ומותבינן לה בגוה [ומניחים את הריאה בתוכה].

בְּחַמִּימֵי לָא – דְּכָוְוצִי, בְּקָרִירֵי לָא – דִּמְטָרְשִׁי, אֶלָּא מוֹתְבִינַן בְּפָשׁוֹרֵי וְנָפְחִינַן לַהּ. אִי מְבַצְבְּצָא – טְרֵפָה, וְאִי לָא – כְּשֵׁרָה. תַּתָּאָה אִינְּקִיב, עִילָּאָה לָא אִינְּקִיב, וְהַאי דְּאָוְושָׁא – זִיקָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי הוּא.

ומעירים: בחמימי [במים חמים] לא מניחים את הריאה — מפני דכווצי [שמכווצים] את הריאה, והנקב נסתם, בקרירי [במים קרים] לא — מפני דמטרשי [שמקשים אותה], ובשל כך עלול להיווצר קרע שלא היה שם מתחילה. אלא מותבינן בפשורי [ומניחים אנו אותה במים פושרים], ונפחינא לה [ומנפחים אנו אותה], אי מבצבצא [אם היא מבצבצת, מעלה בועות] — הרי היא טרפה, שהאויר יוצא דרך שני הקרומים. ואי [ואם] לא — כשרה, ומדוע? שאנו אומרים תתאה אינקיב [הקרום התחתון ניקב], עילאה לא אינקיב [העליון לא ניקב], והאי דאוושא [וזה שהיא משמיעה קול] — זיקא דביני ביני הוא [מחמת הרוח שיוצאת בין זה לזה בין קרום עליון לתחתון הוא]. הרי שלדברי רב יוסף, ניקב קרום תחתון ולא ניקב העליון — כשרה.

(אֲהִינֵי סוּמָּקָא דִּיבַשׁ גִּילְדֵי, סִימָן).

א (אהיני סומקא דיבש גילדי, סימן למימרות המובאות בשם רבא בענין ריאה

גּוּפָא, אָמַר רָבָא: הַאי רֵיאָה דְּאִיגְּלִיד כַּאֲהִינָא סוּמָּקָא – כְּשֵׁרָה. וְאָמַר רָבָא: רֵיאָה שֶׁהֶאֱדִימָה מִקְצָתָהּ – כְּשֵׁרָה, כּוּלָּהּ – טְרֵפָה.

). גופא [ושבים לגופה] של הלכה שאמר רבא לעיל: האי ריאה דאיגליד [ריאה זו שנקלף] הקרום העליון שלה, ומראיה כאהינא סומקא [כתמרה אדומה] — כשרה. ומוסיפים הלכות נוספות שאמר בעניינים אלו. ואמר רבא: ריאה שהאדימה, שהקרום העליון שלה, שהוא לבן בדרך כלל, נעשה אדום מדם שהצטבר תחתיו, אם האדימה מקצתה — הרי היא כשרה, אם כולה — טרפה.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: מִקְצָתָהּ מַאי טַעְמָא? דְּהָדְרָא בָּרְיָא, כּוּלָּהּ נָמֵי הָדְרָא בָּרְיָא! מִי לָא תַּנְיָא: וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, עַד שֶׁיֵּצֵא מֵהֶם דָּם.

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: מקצתה מאי טעמא [מה טעם] אותה אתה מכשיר? משום דהדרא בריא [שבאופן כזה היא חוזרת ומבריאה], והרי אם האדימה כולה נמי הדרא בריא [גם כן היא חוזרת ומבריאה]! מי לא תניא [האם לא שנויה ברייתא] בענין שמונה השרצים הטמאים, שאם עשה בהם חבורה בשבת — חייב: ושאר שקצים ורמשים שחבל בהם, אינו חייב עד שיצא מהם דם, ואם לא יצא הדם לחוץ — גם אם האדים העור פטור, כיון שהדם חוזר ונבלע בגופם!

וְכִי תֵּימָא: לִשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים מְדַמֵּינַן לַהּ, דְּתַנְיָא: נִצְרַר הַדָּם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ מִקְצָתָהּ נָמֵי! אֶלָּא, לָא שְׁנָא.

וכי תימא [ואם תאמר]: לשמונה שרצים מדמינן לה [מדמים אנו אותה] את הריאה, דתניא [ששנויה ברייתא] לגבי שמונה שרצים: אם נצרר (התאסף) הדם, מתחת העור, אף על פי שלא יצא — חייב, מפני שהדם אינו חוזר ונבלע בהם. והוא הדין לריאה, שאם האדימה אין הדם חוזר ונבלע. אי הכי [אם כך], אפילו מקצתה האדימה נמי [גם כן] תהיה טריפה! אלא, לא שנא [אינו שונה], אין לחלק בין מקצתה לכולה.

וְאָמַר רָבָא: רֵיאָה שֶׁיָּבְשָׁה מִקְצָתָהּ – טְרֵפָה. וְכַמָּה? אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כְּדַי שֶׁתִּפָּרֵךְ בְּצִפּוֹרֶן.

ואמר רבא עוד בהלכות אלה: ריאה שיבשה מקצתה — טרפה. ושואלים: וכמה הוא שתיבש ותהא טריפה? אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: כדי שתפרך, שאפשר יהיה לפורר אותה בצפורן, וזה סימן שהתייבשה לגמרי, ואין לה תקנה.

כְּמַאן, כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם? דְּתַנְיָא: אֵיזוֹ הִיא יְבֵשָׁה – שֶׁאִם תִּינָּקֵב וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה טִיפַּת דָּם; רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר: יְבֵשָׁה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נִפְרֶכֶת בְּצִפּוֹרֶן.

ושואלים: כמאן [כדעת מי אמר זאת], האם כדעת היחיד רבי יוסי בן המשולם? דתניא [ששנויה משנה], בענין בכור בהמה טהורה, שאם יבשה אוזנו הרי זה מום המתיר לשוחטו מחוץ למקדש: איזו היא יבשה — כל שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם; ר' יוסי בן המשולם אומר: צריך שתהא יבשה יותר מכך, כדי שתהא נפרכת בצפורן?

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, גַּבֵּי אוֹזֶן בְּכוֹר דְּקָא שָׁלֵיט בֵּיהּ זִיקָא – לָא הָדְרָא בָּרְיָא, אֲבָל רֵיאָה דְּלָא קָא שָׁלֵיט בַּהּ אַוֵּירָא – הָדְרָא בָּרְיָא. וְאָמַר רָבָא: הַאי רֵיאָה דְּקָיְימָא גִּילְדֵּי גִּילְדֵּי, אוּכָּמֵי אוּכָּמֵי, חֶזְוָותָא חֶזְוָותָא – כְּשֵׁרָה.

ודוחים: אפילו תימא רבנן [תאמר כדברי חכמים], גבי [אצל] אוזן בכור, דקא שליט ביה זיקא [ששולטת בה הרוח], שהרי היא גלויה — לא הדרא בריא [אינה חוזרת ומבריאה], אבל ריאה דלא קא שליט ביה אוירא [שאין האויר שולט בה] — הדרא בריא [חוזרת ומבריאה] כאשר היא מתייבשת, ואם כן אין להוכיח מכאן. ואמר רבא: האי ריאה דקיימא גילדי גילדי [ריאה זו שעומדת לפנינו כשהיא מכוסה גלדים גלדים], או אוכמי אוכמי [כתמים שחורים] או חזותא חזותא [מראות, צבעים שונים] — עדיין היא כשרה.

אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אֵין מַקִּיפִין בְּבוּעֵי.

ב אמר אמימר משמיה [משמו] של רבא: אין מקיפין [מקרבים, משווים] בבועי [בבועות שעל גבי הריאה], שאם נמצא נקב בבועה, ואין ידוע אם היה בה קודם שחיטה והיא טריפה, או לאחר שחיטה והיא כשרה — אין עושים נקב בבועה אחרת, כדי להשוות אותן.

וְאָמַר רָבָא: הָנֵי תַּרְתֵּי אוּנֵּי דִּסְרִיכָן לַהֲדָדֵי, לֵית לְהוּ בְּדִיקָה. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, אֲבָל כְּסִדְרָן – הַיְינוּ רְבִיתַיְיהוּ.

ועוד אמר רבא: הני תרתי אוני דסריכן להדדי [שתי אונות של הריאה, שדבוקות בסירכא זו לזו], שמחוברות במעין חוטים ריריים שהתעבו — לית להו [אין להם] צורך בבדיקה, שוודאי טריפה היא, שסירכא זו מחמת נקב היא באה. ומוסיפים, ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא שלא כסדרן, כלומר, באונות שאינן סמוכות זו לזו, אבל אם הם היו כסדרן — היינו רביתייהו [זהו דרך גידולן], ואינה טריפה.