חולין מ״ד

מֵחוּמְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״הַכְּסִיל בַּחוֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ״. אֶלָּא אִי כְּבֵית שַׁמַּאי – כְּקוּלֵּיהֶן וּכְחוּמְרֵיהֶן, אִי כְּבֵית הִלֵּל – כְּקוּלֵּיהֶן וּכְחוּמְרֵיהֶן.

מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל — עליו הכתוב אומר: "הכסיל בחושך הולך" (קהלת ב, יד), אלא אי [או] שעושה כבית שמאי כקוליהן וכחומריהן, אי [או] כבית הלל כקוליהן וכחומריהן. ודנים בברייתא זו.

הָא גּוּפַאּ קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל, וַהֲדַר תָּנֵי: וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי יַעֲשֶׂה!

הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], שהרי אמרת [אומר אתה] מתחילה: לעולם הלכה כדברי בית הלל, והדר תני [וחוזר אתה ושונה]: והרוצה לעשות כדברי בית שמאי — יעשה!

לָא קַשְׁיָא, כָּאן – קוֹדֶם בַּת קוֹל, כָּאן – לְאַחַר בַּת קוֹל.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שכל אחד רשאי לעשות כפי השיטה שהוא בוחר בה, מדובר קודם שיצאה בת קול ואמרה שהלכה כבית הלל, כאן לאחר בת קול.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא, אַף לְאַחַר בַּת קוֹל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר: אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּבַת קוֹל.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור], אף לאחר בת קול יכול אדם לבחור את השיטה, ודעת ר' יהושע היא, שאמר: אין משגיחין בבת קול.

מִכׇּל מָקוֹם, קַשְׁיָא.

ומעירים: מכל מקום קשיא [קשה] על רבא, כיצד נהג כשתי שיטות סותרות במי שהחל שחיטה בתורבץ הוושט וגמר בוושט!

אָמַר רַב טָבוּת: כּוּלַּהּ כְּרַב עַבְדַהּ, דְּכִי אֲתָא רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר: לָא תְּצִיתוּ לְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי דְּכָיֵיל יְהוּדָה אֲחִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב! הָכִי אָמַר רַב: וֶושֶׁט נָתְנוּ [בּוֹ] חֲכָמִים שִׁיעוּר, מִכְּלָל דְּתוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט לָאו מְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא, וְקָאָמַר בְּמַשֶּׁהוּ.

אמר רב טבות: כולה [את הכל] כדעת רב עבדא [עשה], דכי אתא [שכאשר בא] רמי בר יחזקאל, אמר: לא תציתו להו להני כללי דכייל [אל תקשיבו לאותם כללים שכלל, קבע] יהודה אחי (הוא החכם רב יהודה) משמיה [משמו] של רב! שלא אמר רב שנקובתו של תורבץ הוושט היא במשהו מפני שהוא מקום שחיטה, אלא הכי [כך] אמר רב: וושט נתנו חכמים שיעור עד היכן ראוי הוא לשחיטה, שלא כולו כשר לשחיטה, ומכלל הדברים אתה לומד שתורבץ הוושט בוודאי לאו [לא] מקום שחיטה הוא. ומצד אחר קאמר [הוא אומר] שטריפתו היא במשהו, בלא קשר לשאלה האם מדובר במקום שחיטה.

לְמַעְלָה עַד כַּמָּה? אָמַר רַב נַחְמָן: עַד כְּדֵי תְּפִיסַת יָד. לְמַטָּה עַד כַּמָּה? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: עַד כְּדֵי שֶׁיַּשְׂעִיר.

כיון שנזכר שנתנו חכמים שיעור לוושט לענין שחיטה, שואלים למעשה: למעלה עד כמה? עד היכן אפשר לשחוט בוושט בחלקו העליון? אמר רב נחמן: עד שיישאר למעלה כדי תפיסת יד, שניתן לאחוז בוושט. ועוד שואלים: למטה עד כמה ניתן לשחוט בוושט? אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: עד כדי שישעיר, עד פתח הכרס, שיש בדפנותיה כעין שערות. ותוהים:

אִינִי? וְהָאָמַר רָבִינָא אָמַר גְּנִיבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: טֶפַח בַּוֶּושֶׁט סָמוּךְ לַכָּרֵס – זֶהוּ כָּרֵס הַפְּנִימִי. אַמַּאי? כִּי קָא שָׁחֵט בְּכָרֵס קָא שָׁחֵיט!

איני [כן הוא]? והאמר [והרי אמר] רבינא אמר החכם גניבא משמיה [משמו] של רב: הטפח האחרון בוושט, הסמוך לכרס — זהו הקרוי כרס הפנימי. ואם כן אמאי [מדוע] אמר רב נחמן שיכול לשחוט ממש עד מקום שיער? והרי לדעת רב, כי קא שחט [כאשר הוא שוחט] בטפח האחרון — בכרס עצמה קא שחיט [הוא שוחט]!

אֵימָא: טֶפַח בְּכָרֵס סָמוּךְ לַוֶּושֶׁט – זֶהוּ כָּרֵס הַפְּנִימִי. אִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָאָמַר רַב – בְּתוֹרָא, דְּמַשְׂעַר טְפֵי.

ומתקנים, אימא [אמור] כך בדברי רב: אותו טפח בכרס שהוא סמוך לוושט — זהו כרס הפנימי, ואינו מקום שחיטה, אבל הוושט עצמו — כולו מקום שחיטה, וכפי שאמר רב נחמן. איבעית אימא [אם תרצה אמור], כי קאמר [כאשר אומר] רב שטפח בוושט סמוך לכרס נחשב ככרס — הרי זה בתורא [בשור], דמשעיר טפי [ששעיר יותר], והשיער מצוי גם בוושט עצמו, בטפח האחרון שלו, ושם דינו ככרס, שאינו מקום שחיטה.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: תּוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט שֶׁנִּיטַּל כּוּלּוֹ מִלֶּחִי – כָּשֵׁר, וּתְנָא תּוּנָא: נִיטַּל לֶחִי הַתַּחְתּוֹן – כָּשֵׁר.

א אמר רב נחמן אמר שמואל: תורבץ הוושט שניטל כולו מלחי (הלסת התחתונה) — כשר; ותנא תונא [וכן שנה החכם שלנו] במשנה להלן: ניטל לחי התחתון כולו — כשר, והרי אם ניטל הלחי התחתון נתלשים עמו הקנה והוושט, שהם מחוברים אליו.

מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: וְהָאִיכָּא עִיקּוּר סִימָנִים?

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: כיצד אמר שמואל שתורבץ הוושט שניטל כולו — כשר? והאיכא [והרי יש] בכך עיקור סימנים ממקומם, עושה טריפה!

וּלְרַב פָּפָּא קַשְׁיָא מַתְנִיתִין: נִיטַּל לֶחִי הַתַּחְתּוֹן – כָּשֵׁר.

ועל כך מקשים: ולרב פפא קשיא מתניתין [קשה משנתנו], ששנינו שאם ניטל לחי התחתון — כשר!

בִּשְׁלָמָא מַתְנִיתִין לְרַב פָּפָּא לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִיעֲקוּר אִיעֲקוֹרֵי, הָא דְּאִיגּוּם אִיגּוֹמֵי מֵעִילָּוֵי סִימָנִים, אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא!

ומשיבים: בשלמא מתניתין [נניח משנתנו] לרב פפא לא קשיא [אינה קשה], הא [זה] שעיקור סימנים עושה טריפה, הוא במקרה דאיעקור איעקורי [שנעקרו הסימנים] מבשר הלחי; הא [זה] שניטל לחי התחתון, שהוא כשר — דאיגום איגומי מעילוי סימנים [שהלחי התחתון נחתך מעל מקום חיבור הסימנים], והסימנים עצמם נשארו מחוברים לבשר הלחי. אלא לשמואל קשיא [קשה], כיצד תורבץ הוושט שניטל כולו מן הלחי כשר? והרי יש בכך עיקור סימנים!

לָא תֵּימָא כּוּלּוֹ, אֶלָּא אֵימָא רוּבּוֹ.

ומשיבים: לא תימא [אל תאמר] בדברי שמואל תורבץ הוושט שניטל כולו כשר, אלא אימא [אמור] שניטל רובו, ומקשים:

וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: סִימָנִים שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ בְּרוּבָּן – טְרֵפָה? אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: הָא דְּאִקְּפַל אִיקְּפוֹלֵי, הָתָם דְּאִפְּרוּק אִפְּרוֹקֵי.

והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר שמואל: סימנים (קנה או וושט) שנדלדלו ברובן — טרפה, ואם כן, אפילו ניטל רובו הריהו טריפה! אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: הא [זה] שאמר שמואל שכשר כשניטל רובו, הוא במקרה דאקפל איקפולי [שהתקפל, נקלף] התורבץ מבשר הלחי, ונשאר המיעוט מחובר במקום אחד, שבאופן כזה יכול המקום להבריא. התם [שם] שאמר שמואל שאם נדלדלו סימנים ברובם טריפה, הוא במקרה דאפרוק אפרוקי [שהתפרק, שהוושט נעקר בכח], והמיעוט שנותר מחובר מעט כאן ומעט כאן, ובכגון זה אין המקום יכול להבריא.

וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת. תָּנָא: כַּמָּה פְּסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת? בְּרוּבָּהּ. וְכַמָּה רוּבָּה? רַב אָמַר:

ב שנינו במשנה: ופסוקת הגרגרת שנחתך הקנה לרוחבו — טריפה. ועל כך תנא [שנה החכם]: כמה פסוקת הגרגרת שעושה אותה לטריפה? ברובה. וכמה רובה? איך קובעים מהו רובה? רב אמר:

רוֹב עוֹבְיָהּ, וְאָמְרִי לַהּ: רוֹב חֲלָלָה.

רוב עוביה, שמחשיבים גם את עובי הקנה עצמו, ואמרי לה [ויש אומרים] בשם רב שהכוונה היא לרוב חללה בלי הקנה עצמו.

הָהִיא פְּסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב, יָתֵיב וְקָא בָּדֵיק לַהּ בְּרוֹב עוֹבְיָהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב: לִימַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ בְּרוֹב חֲלָלָהּ! שַׁדְּרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, בַּדְקַהּ בְּרוֹב חֲלָלָהּ וְאַכְשְׁרַהּ, וּזְבַן מִינַּהּ בִּתְלֵיסַר אִיסְתֵּירֵי פְּשִׁיטֵי בִּישְׂרָא.

מסופר, ההיא [אותה] פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה [שבאה, הביאוה לפני] רב לדון אם כשרה היא, יתיב וקא בדיק לה [יושב היה ובודק אותה] האם נחתכה הגרגרת ברוב עוביה. אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: והלא לימדתנו רבינו שפסוקת הגרגרת נמדדת ברוב חללה! שדריה לקמיה [שלח אותה לפני] רבה בר בר חנה, בדקה [בדק אותה] ברוב חללה ואכשרה [והכשיר אותה], וזבן מינה בתליסר איסתירי פשיטי בישרא [וקנה ממנה, בשלושה עשר איסרים פשוטים, בשר].

וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: חָכָם שֶׁטִּימֵּא – אֵין חֲבֵירוֹ רַשַּׁאי לְטַהֵר, אָסַר – אֵין חֲבֵירוֹ רַשַּׁאי לְהַתִּיר! שָׁאנֵי הָכָא, דְּרַב לָא אֲסַר מֵיסָר.

ושואלים: והיכי עביד הכי [וכיצד עשה כך] רבה בר בר חנה, שהתיר מה שרב היה סבור לאסור? והתניא [והרי שנויה ברייתא], חכם שטימא — אין חבירו רשאי לטהר, אסר — אין חבירו רשאי להתיר! ומשיבים: שאני הכא [שונה המקרה כאן] שרב לא אסר מיסר [לא אסר], אלא שקל לאסור, ושלחה לרבה בר בר חנה.

וְכֵיוָן דְּאוֹרִי בַּהּ חָכָם, הֵיכִי אֲכַל מִינַּהּ? וְהָא כְּתִיב: ״וָאֹמַר אֲהָהּ ה׳ אֱלֹהִים הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל״.

ושואלים מצד אחר: וכיון דאורי [שהורה] בה חכם, שנולד בה ספק והובאה לפניו כדי שיורה בה, היכי אכל מינה [כיצד אכל ממנה] רבה בר בר חנה? והא כתיב [והרי נאמר]: "ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול" (יחזקאל ד, יד), וכך דרשו חכמים את הפסוק:

״הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה״ – שֶׁלֹּא הִרְהַרְתִּי בַּיּוֹם לָבֹא לִידֵי טוּמְאָה בַּלַּיְלָה, ״וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי״ – שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בְּשַׂר ״כּוֹס כּוֹס״ מֵעוֹלָם, ״וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל״ – שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם. מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ.

"הנה נפשי לא מטומאה" — כוונתו שלא הרהרתי הרהורי עבירה ביום לבא על ידם לידי טומאה של קרי בלילה, "ונבלה וטרפה לא אכלתי" — שלא אכלתי בשר "כוס כוס" (שחוט שחוט) מעולם, מבשר בהמה העומדת למות, שאומרים לבעליה לשוחטה מהר קודם שתמות, "ולא בא בפי בשר פגול" — שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, שנולד בה ספק, אף על פי שלא נאסרה. משום (בשם) ר' נתן אמרו: הכוונה היא שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, זרוע לחיים וקיבה שצריך לתת לכהנים. שאף שהדבר מותר, אין ראוי לעשות כן. ואם כן כיצד אכל רבה בר בר חנה מאותה בהמה? ומשיבים:

הָנֵי מִילֵּי – מִילְּתָא דְתַלְיָא בִּסְבָרָא, רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אַגְּמָרֵיהּ סְמַךְ.

הני מילי [דברים אלה אמורים] על מילתא דתליא בסברא [דבר שתלוי בסברה], שראוי לחכם שלא לסמוך על סברתו במקום שיש ספק, ואילו רבה בר בר חנה אגמריה סמך [על לימודו, מסורתו, סמך], על מה שקיבל מרבותיו, ואין בכך צד של איסור.

וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חֲשָׁדָא, דְּתַנְיָא: דָּן אֶת הַדִּין, זִיכָּה וְחַיָּיב, טִימֵּא וְטִיהֵר, אָסַר וְהִתִּיר, וְכֵן הָעֵדִים שֶׁהֵעִידוּ – כּוּלָּן רַשָּׁאִין לִיקַּח, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: הַרְחֵק מִן הַכִּיעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לוֹ.

ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] והרי יש כאן טעם אחר שלא לקנות מבשר הבהמה, משום חשדא [החשד שיש בדבר]! דתניא [ששנויה ברייתא], מי שדן את הדין, זיכה וחייב, טימא וטיהר, או אסר והתיר, וכן העדים שהעידו על דבר — כולן רשאין ליקח (לקנות) מאותו דבר שהתירו אותו, אבל אמרו חכמים: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ואם כן לא היה ראוי לרבה בר בר חנה לקחת מדבר שהוא עצמו הכשיר!

הָנֵי מִילֵּי מִידֵּי דִּמְזַבֵּין מִשּׁוּמָא, הָכָא מַתְקְלָא מוֹכַח, כִּי הָא דְּרַבָּה שְׁרָא טְרֵפְתָּא וּזְבַן מִינַּהּ בִּישְׂרָא, אֲמַרָה לֵיהּ בַּת רַב חִסְדָּא: אַבָּא שָׁרֵי בּוּכְרָא וְלָא זָבֵן מִינֵּיהּ בִּישְׂרָא.

ומשיבים: הני מילי מידי דמזבין משומא [דברים אלה אמורים בדבר שמוכרים אותו באומדן], ולא במידה מדוייקת, ולכן יש מקום לחשוד שהדיין מקבל עבור כספו יותר מאחרים, אבל הכא מתקלא מוכח [כאן המשקל מוכיח], שאינו מקבל הנחה, אלא משלם ככל אדם אחר. כי הא [כמו מעשה זה] דרבה שרא טרפתא וזבן מינה בישרא [שרבה התיר ספק טריפה ואחר כך קנה ממנה בשר], אמרה ליה [לו] בת רב חסדא, אשתו: אבא שרי בוכרא ולא זבן מיניה בישרא [אבי התיר בכור, שפסק שיש בו מום, ולא קנה ממנו בשר], ומדוע אוכל אתה מבשר שאתה עצמך הורית בו?

אֲמַר לַהּ: הָנֵי מִילֵּי בּוּכְרָא דְּאַשּׁוּמָא מִזְדְּבַן, הָכָא מַתְקְלָא מוֹכַח, מַאי אִיכָּא – מִשּׁוּם אוּמְצָא מְעַלַּיְיתָא? כֹּל יוֹמָא אוּמְצָא מְעַלַּיְיתָא זַבִּנוּ לִי.

אמר לה: הני מילי בוכרא דאשומא מזדבן [דברים אלה אמורים בבכור שמוכרים אותו רק באומדן], ולא במשקל, ויש חשש של מראית עין, הכא מתקלא מוכח [כאן המשקל מוכיח], שאני משלם את המחיר הקבוע; מאי איכא [מה חשד יש] כאן — משום אומצא מעלייתא [חתיכת בשר משובחת יותר] שנותנים לי? בזה אין מקום לחשד, כי כל יומא אומצא מעלייתא זבנו לי [כל יום חתיכת בשר מעולה נותנים לי].

אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם? זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: אֵיזֶהוּ ״שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה״? זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ.

אגב כך מביאים מה שאמר רב חסדא: איזהו תלמיד חכם? זה הרואה טרפה לעצמו, כלומר, כשיש לו ספק בבהמה של עצמו אוסר אותה, ואינו חס על ממונו. ואמר רב חסדא: איזהו שנאמר בו "שונא מתנות יחיה" (משלי טו, כז)? זה הרואה טרפה לעצמו, שנזהר בכל ענין שלא ליהנות ממה שאינו שלו, ושמא בהמה זו אסורה עליו.

דָּרֵשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: כׇּל מִי שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה, וְרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ, וְשִׁימֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ״. רַב זְבִיד אָמַר: זוֹכֶה וְנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, ״אַשְׁרֶיךָ״ – בְּעוֹלָם הַזֶּה, ״וְטוֹב לָךְ״ – לָעוֹלָם הַבָּא.

דרש מר זוטרא משמיה [משמו] של רב חסדא: כל מי שקורא מקרא ושונה משנה, ורואה טרפה לעצמו, ושימש תלמידי חכמים ללמוד דרכי הלימוד וההוראה — עליו הכתוב אומר: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהלים קכח, ב). רב זביד אמר: אדם כזה זוכה ונוחל שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא, שנאמר "אשריך וטוב לך", "אשריך" — כוונתו בעולם הזה, "וטוב לך" — גם לעולם הבא.

רַבִּי אֶלְעָזָר, כִּי הֲווֹ מְשַׁדְּרִי לֵיהּ מִבֵּי נְשִׂיאָה מִידֵּי, לָא שָׁקֵיל, וְכִי הֲווֹ מְזַמְּנִי לֵיהּ, לָא אָזֵיל. אָמַר: לָא קָא בָּעֵי מָר דְּאֵיחֵי? דִּכְתִיב: ״וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה״. רַבִּי זֵירָא, כִּי מְשַׁדְּרִי לֵיהּ, לָא שָׁקֵיל, כִּי הֲווֹ מַזְמְנִין לֵיהּ, אָזֵיל. אֲמַר:

ובענין "שונא מתנות יחיה" מסופר, ר' אלעזר כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה מידי [כאשר היו שולחים לו מבית הנשיא דבר כמתנה] לא שקיל [לא היה לוקח], וכי הוו מזמני ליה [וכאשר היו מזמינים אותו] לאכול אצלם לא אזיל [לא היה הולך], וכך אמר [היה אומר] בהתנצלות: לא קא בעי מר דאיחי [אין אדוני רוצה שאחיה]? דכתיב [שהרי נאמר] "ושונא מתנות יחיה". רבי זירא כי משדרי ליה [כאשר היו שולחים לו מתנה] לא שקיל [לא היה נוטל], אבל כי הוו מזמנין ליה [כאשר היו מזמינים אותו] אזיל [היה הולך], ואמר כהסבר לדבר: