חולין מ״ג

אֶלָּא הָנָךְ תַּרְתֵּי דְּאַפֵּקְתְּ, לָא תַּפֵּיק.

אלא אם מפרשים בדרך זו צריך לומר שהנך תרתי דאפקת [אותן שתי טריפות שהוצאת] בתחילה, בהמה שנחתכו רגליה וגלודה, לא תיפוק [אל תוציא], ואז יהיה שוב החשבון מדוייק.

אָמַר עוּלָּא: שְׁמֹנָה מִינֵי טְרֵפוֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי – נְקוּבָה, וּפְסוּקָה, נְטוּלָה, וַחֲסוּרָה, קְרוּעָה, וּדְרוּסָה, נְפוּלָה, וּשְׁבוּרָה. לְאַפּוֹקֵי לָקוּתָא דְּרָכִישׁ בַּר פָּפָּא.

אמר עולא, שמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני וכל הטריפות שמנו חכמים במשנתנו ובשאר מקומות כלולות בשמונה אלה: נקובה, ופסוקה (חתוכה), נטולה, שאיבר מסויים ניטל ממנה, וחסורה חלק מאיבר, קרועה, ודרוסה על ידי חיה, נפולה ממקום גבוה, ושבורה. וכלל זה של עולא בא לאפוקי לקותא [להוציא מהליקוי] שאמר רכיש בר פפא בכליה (לעיל מב,ב), שלדעת עולא אינו בכלל אותן טריפות.

אָמַר חִיָּיא בַּר רָבָא: שְׁמֹנָה טְרֵפוֹת יֵשׁ בִּנְקוּבָה, אִם תֹּאמַר תֵּשַׁע – מָרָה רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה קָתָנֵי לַהּ, דְּתַנְיָא: נִיקְּבָה הַקֵּיבָה, נִיקְּבוּ הַדַּקִּים – טְרֵפָה, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף נִיקְּבָה הַמָּרָה.

א אמר חייא בר רבא, שמונה טרפות יש בנקובה: הוושט, קרום של מח, הלב, הריאה, הקיבה, הדקין, הכרס הפנימית, וכן המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ; אם תאמר: תשע יש, שהרי שנינו במשנתנו גם מרה שניקבה — על כך יש להשיב כי מרה ר' יוסי ברבי יהודה קתני לה [שונה אותה], ודעת יחיד היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: ניקבה הקיבה או ניקבו הדקים — הרי זו טרפה, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף ניקבה המרה.

(הִלְכוֹת חָבֵר כְּזַיִת מָרָה וְקוּרְקְבָן – סִימָן).

(הלכות חבר כזית מרה וקורקבן — סימן לדברים שאמר ר' יצחק בר יוסף בשם ר' יוחנן) ובניגוד לדברי חייא בר רבא,

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.

אמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יוסי בר' יהודה, שאם ניקבה המרה — טריפה.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי אַהְדַּרוּ לֵיהּ חַבְרֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? ״יִשְׁפּוֹךְ לָאָרֶץ מֵרָרָתִי״, וַעֲדַיִין אִיּוֹב קַיָּים. אָמַר לָהֶם: אֵין מַזְכִּירִין מַעֲשֵׂה נִסִּים, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי ״יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמוֹל״ – מִי קָא חָיֵי? אֶלָּא נִיסָּא שָׁאנֵי, דִּכְתִיב: ״רַק אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר״. הָכָא נָמֵי נִיסָּא שָׁאנֵי.

ואמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: מאי אהדרו ליה חבריה [מה השיבו לו חביריו] לר' יוסי בר' יהודה כנגד שיטתו? — אמרו לו: הרי איוב אומר "ישפוך לארץ מררתי" (איוב טז, יג) ועדיין איוב קיים, משמע שנקב במרה אינו ממית! אמר להם ר' יוסי: אצל איוב נס היה זה, שהתקיים למרות חולייו, ואין מזכירין מעשה נסים, להביא מהם ראיה. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], מה שאמר: "יפלח כליותי ולא יחמול" (שם), מי קא חיי [האם יכול לחיות] אדם שכלייתו מבוקעת? אלא ניסא שאני [נס שונה], דכתיב [שנאמר] שאמר ה' לשטן: "רק את נפשו שמור" (שם ב, ו), ומכאן שבאופן טבעי צריך היה למות, הכא נמי [כאן גם כן] ביחס למרה יש לומר כי ניסא שאני [נס שונה], ואין ללמוד משם.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר כְּזַיִת.

ב ועוד אמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן בדיני טריפות: הלכה כדברי האומר בכבד שניטל, שאם נשתייר בו כזית — כשרה.

וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: נִיטְּלָה הַכָּבֵד וְלֹא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה כְּלוּם – הָא נִשְׁתַּיֵּיר כְּשֵׁרָה, אַף עַל גַּב דְּלָא הָוֵי כְּזַיִת! אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה בכל מקום, ותנן [ושנינו במשנתנו]: ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה (ממנה) כלום טריפה היא, ומכאן נדייק: הא [אבל] אם נשתייר משהו — כשרה, אף על גב דלא הוי [אף על פי שאיננו] בשיעור כזית! ומשיבים: אמוראי נינהו ואליבא [מחלוקת אמוראים היא ושניהם לפי שיטתו] של ר' יוחנן, האם תמיד הלכה כסתם משנה.

דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָרָה שֶׁנִּיקְּבָה, וְכָבֵד סוֹתַמְתָּהּ – כְּשֵׁרָה.

עוד מביאים מה שאמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: מרה שניקבה, שהיא טריפה (לשיטתו), אם היה הנקב במקום בו היא מחוברת לכבד, והיה הכבד סותמתה — כשרה.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נִיקַּב הַקּוּרְקְבָן וְכִיס שֶׁלּוֹ קַיָּים – כָּשֵׁר.

ג ואמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: ביחס למה ששנינו להלן (נו,א) שאם ניקב קורקבן של עוף הריהו טריפה, אם ניקב בשר הקורקבן של עוף, והכיס, העור הפנימי שלו קיים — כשר.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: נִיקַּב הַכִּיס וְקוּרְקְבָן קַיָּים, מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: נִיקַּב זֶה בְּלֹא זֶה – כָּשֵׁר. אָמַר רָבָא: שְׁנֵי עוֹרוֹת יֵשׁ לוֹ לַוֶּושֶׁט, חִיצוֹן אָדוֹם וּפְנִימִי לָבָן, נִיקַּב זֶה בְּלֹא זֶה – כָּשֵׁר. לְמָה לִי לְמֵימַר חִיצוֹן אָדוֹם וּפְנִימִי לָבָן? דְּאִי חַלֵּיף – טְרֵפָה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם ניקב הכיס הפנימי של הקורקבן, ובשר הקורקבן קיים, מאי [מה דינו]? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר רב נחמן בענין הוושט, שיש לו שני עורות (שכבות), פנימי וחיצוני, שרק אם ניקבו שניהם הריהי טריפה, אבל אם ניקב זה בלא זה — הרי זה כשר. וכן אמר רבא: שני עורות יש לו לוושט, חיצון שצבעו אדום, ופנימי לבן, אם ניקב זה בלא זה — כשר. ושואלים: למה לי לפרש ולמימר [לומר] שהחיצון אדום ופנימי לבן? הרי רואים אנו שכך הוא! ומשיבים: לומר דאי חליף [שאם נתחלף], ונעשה החיצון

אִבַּעְיָא לְהוּ: נִיקְּבוּ שְׁנֵיהֶם זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה, מַהוּ? אָמַר מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: בַּוֶּושֶׁט – כָּשֵׁר, בַּקּוּרְקְבָן – פָּסוּל. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: אַדְּרַבָּה, וֶושֶׁט דְּאָכְלָה בֵּיהּ וּפָעְיָא בֵּיהּ רָוַוח, גָּמְדָא לֵיהּ וּפָשְׁטָה לֵיהּ, זִמְנִין דְּמִיהַנְדְּזִין בַּהֲדֵי הֲדָדֵי; קוּרְקְבָן דְּמֵינָח נָיַיח, כִּדְקָאֵי קָאֵי! אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אָשֵׁי: הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא, דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא כְּוָותָיךְ.

לבן והפנימי אדום — הרי הוא טרפה. אבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם ניקבו שניהם, החיצון והפנימי, אבל הנקבים היו זה שלא כנגד זה, מהו הדין? אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא: אם היה זה בוושט — כשר, בקורקבן — פסול. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: אדרבה [גדולה מזו, להיפך] היה צריך רב פפא לומר, וושט דאכלה ביה ופעיא ביה רווח [שהיא אוכלת בו וצועקת בו, והוא מרווח, גמיש], הריהי גמדא ליה ופשטה ליה [מכווצת אותו ופושטת אותו], שכיון ששני העורות אינם דבוקים, אלא מחוברים בצורה רופפת, הרי גם אם אין הנקבים מכוונים זה כנגד זה, זמנין דמיהנדזין בהדי הדדי [פעמים שהם מזדמנים בשווה זה כנגד זה], והרי זה כנקב מפולש. אבל קורקבן דמינח נייח [שהוא נח במקומו], כדקאי קאי [כמו שהוא עומד הוא עומד], ואין חשש שיזדמנו זה כנגד זה! אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי: הכי אמרינן משמיה [כך אומרים אנו משמו] של מר זוטרא שאמר משמיה [שאמר משמו] של רב פפא בעל שמועה זו כוותיך [כשיטתך], ולא כמו שנאמר לך בשמו.

וְאָמַר רַבָּה: קְרוּם שֶׁעָלָה מֵחֲמַת מַכָּה בַּוֶּושֶׁט, אֵינוֹ קְרוּם. וְאָמַר רַבָּה: וֶושֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ, אֶלָּא בִּפְנִים. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ?

ד ואמר רבה: קרום שעלה מחמת מכה בוושט, כלומר, אם היה נקב בוושט, שעושה אותו טריפה, ונסתם על ידי קרום של גלד — אינו נחשב כקרום, להוציאו מכלל טריפה. ואמר רבה: וושט אין לו בדיקה מבחוץ לברר אם הבהמה טריפה, משום שהעור החיצון הוא אדום ואין אדמומית הנובעת מפגיעה ניכרת בו, אלא בדיקתו היא רק בפנים, שהעור שם לבן. למאי נפקא מינה [למה, לאיזה מקרה יוצא מכאן] לפסיקת ההלכה?

לִסְפֵק דְּרוּסָה.

לענין ספק דרוסה על ידי צפורני חיה טורפת, שצריך לבדוק אם הוושט האדים מחמת הדריסה, שבודקים דווקא מן הצד הפנימי שהוא לבן. מסופר,

הָהִיא סְפֵק דְּרוּסָה דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה, הֲוָה קָא בָּדֵיק לֵיהּ רַבָּה לְוֶושֶׁט מֵאַבָּרַאי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר: וֶושֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה אֶלָּא מִבִּפְנִים! אַפְכֵיהּ רַבָּה וּבַדְקֵיהּ, וְאִישְׁתְּכַח עֲלֵיהּ תְּרֵי קוּרְטֵי דְּמָא, וְטַרְפַהּ. וְרַבָּה נָמֵי לְחַדּוֹדֵי לְאַבָּיֵי הוּא דְּבָעֵי.

ההיא [אותה] ספק דרוסה דאתאי לקמיה [שבאה לפני] רבה, הוה קא בדיק ליה [היה בודק אותו] רבה לוושט מאבראי [מבחוץ]. אמר ליה [לו] אביי: והא מר הוא דאמר [והרי אדוני עצמו הוא שאמר]: וושט אין לו בדיקה אלא מבפנים! אפכיה [הפך אותו] רבה את הוושט ובדקיה [ובדק אותו] מצידו הפנימי, ואישתכח עליה תרי קורטי דמא [ונמצאו עליו שתי טיפות דם], וטרפה [והטריף אותה] כדין דרוסה. ומעירים: ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי [גם כן לחדד את אביי הוא שרצה], לעורר אותו לשאול, ולא משום ששכח או טעה.

אָמַר עוּלָּא: יָשַׁב לוֹ קוֹץ בַּוֶּושֶׁט, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הִבְרִיא.

אמר עולא: אם ישב (נתחב) לו, לבעל חיים קוץ בוושט מצידו הפנימי, ואין רואים סימן של נקב בעור החיצון — אין חוששין שמא ניקב עד לחוץ והבריא, ובאמת טריפה היא, כמבואר לעיל, שקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. אלא מניחים שניקב רק העור הפנימי, והוא כשר.

(דָּרַס חֲתִיכוֹת בְּסַכִּין טְמֵאָה, סִימָן)

(דרס חתיכות בסכין טמאה, סימן לשאלות הבאות על עולא).

וּלְעוּלָּא, מַאי שְׁנָא מִסְּפֵק דְּרוּסָה? קָסָבַר עוּלָּא אֵין חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה.

ושואלים: ולעולא הרי ספק הוא, ומאי שנא [במה שונה] הדבר מספק דרוסה, שצריכה בדיקה, וכל עוד לא נבדקה הריהי אסורה באכילה? ומשיבים: קסבר [סבור] עולא שאין חוששין לספק דרוסה.

וּמַאי שְׁנָא מִשְּׁתֵּי חֲתִיכוֹת, אַחַת שֶׁל חֵלֶב וְאַחַת שֶׁל שׁוּמָּן? הָתָם אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] ספק זה משתי חתיכות שהיו לפני אדם, אחת של חלב (שומן אסור באכילה) ואחת של שומן מותר, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו, שצריך להביא קרבן לכפרה שמא אכל איסור. ומכאן שיש להימנע מלאכול ספק איסור! ומשיבים: התם איתחזק איסורא [שם הוחזק האיסור], ברור לנו שיש שם חתיכה אסורה, אבל כאן לא הוחזק כל איסור.

וּמַאי שְׁנָא מֵהַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין, וְנִמְצֵאת פְּגוּמָה? הָתָם אִיתְיְילִיד לַהּ רֵיעוּתָא בְּסַכִּין.

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] הדבר מהשוחט בסכין שלא נבדקה לפני השחיטה, ונמצאת פגומה לאחר שחיטה, שהבהמה אסורה, שמא היתה הסכין פגומה בשעת השחיטה? ומשיבים: התם איתייליד לה ריעותא [שם נולדה ריעות, פגם] בסכין, שיש לפנינו פגימה שאם היתה בה מתחילה הריהי טריפה, אבל בקוץ התחוב בוושט — הרי אין לפנינו נקב בצד החיצון. ושואלים:

וּמַאי שְׁנָא מִסְּפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, דִּסְפֵקוֹ טָמֵא? וְלִיטַעְמָיךְ, נִידַמְּיֵיהּ לִסְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, דִּסְפֵקוֹ טָהוֹר! אֶלָּא הָתָם, הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ מִסּוֹטָה.

ומאי שנא [ובמה שונה] דין זה מספק טומאה ברשות היחיד, שספקו טמא? ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שאתה רוצה להשוות דין זה לספק טומאה, נידמייה [שידמה אותו] לספק טומאה ברשות הרבים, שספקו טהור! אלא התם [שם] בענייני ספק טומאה הלכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני אנו לומדים אותה] מדין סוטה, ואין למדים ממנה לדינים אחרים.

יָתֵיב הָהוּא מֵרַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: ״נִמְצֵאת״ אִתְּמַר, אֲבָל יָשַׁב – חָיְישִׁינַן. אֲמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא: לָא תְּצִיתוּ לֵיהּ, ״יָשַׁב״ אִיתְּמַר, אֲבָל נִמְצֵאת – לָא אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ לְעוּלָּא, דְּכוּלְּהוּ חֵיוֵי בָּרָיָיתָא קוֹצֵי אָכְלָן.

מסופר, יתיב ההוא מרבנן קמיה [ישב אחד החכמים לפני] רב כהנא ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר]: אם נמצאת קוץ בוושט אבל אינו נעוץ בו, אתמר [נאמר] שאין חוששים שמא היה שם נקב והבריא, אבל אם ישב הקוץ, שהיה נעוץ בתוך דופן הוושט — חיישינן [חוששים אנו] שמא היה נקב והבריא, והיא אסורה. אמר להו [להם] רב כהנא: לא תציתו ליה [אל תקשיבו לו], אין זו שמועה נכונה, ישב קוץ בוושט איתמר [נאמר] שאין חוששים, אבל במקרה שרק נמצאת בתוך הוושט לא איצטריך ליה [לא הוצרך לו] לעולא לומר שאין חוששים, דכולהו חיוי ברייתא קוצי אכלן [שכל החיות שבחוץ קוצים הן אוכלות], ויש להן קוצים בוושט ואין חוששין בהן לטריפה.

אִיתְּמַר: תּוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט – רַב אָמַר: בְּמַשֶּׁהוּ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּרוּבּוֹ. רַב אָמַר בְּמַשֶּׁהוּ: מְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר בְּרוּבּוֹ: לָאו מְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא.

א ועוד בדין הוושט, שאם ניקב אפילו משהו הרי זו טריפה, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדין תורבץ הוושט (איזור הכניסה לוושט, מכיוון הלוע), רב אמר: אם ניקב במשהו הרי זו טריפה, ושמואל אמר: אם ניקב ברובו. ומסבירים את השיטות: רב אמר במשהו, כי לדעתו תורבץ הוושט מקום שחיטה הוא, ונחשב כחלק מן הוושט. ושמואל אמר ברובו, כי לדעתו לאו [לא] מקום שחיטה הוא, ואין דינו כוושט. ושואלים:

הֵי נִיהוּ תּוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט? אָמַר מָרִי בַּר מָר עוּקְבָא אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּל שֶׁחוֹתְכוֹ וּמַרְחִיב – זֶה הוּא תּוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט, חוֹתְכוֹ וְעוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ – זֶהוּ וֶושֶׁט עַצְמוֹ. אֲמַר לְהוּ רַב פַּפֵּי: מָר לָא אָמַר הָכִי, וּמַנּוּ? רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי. אֶלָּא כֹּל שֶׁחוֹתְכוֹ וְעוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ – זֶה תּוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט, אֶלָּא אֵיזֶהוּ וֶושֶׁט עַצְמוֹ? כֹּל שֶׁחוֹתְכוֹ וְכָוֵיץ. יוֹנָה אָמַר זֵירָא: מַבְלַעְתָּא, וְכַמָּה? אָמַר רַב אַוְיָא: פָּחוּת מִשְּׂעָרְתָּא וַעֲדִיף מֵחִיטְּתָא.

הי ניהו [איזה הוא] תורבץ הוושט? אמר מרי בר מר עוקבא אמר שמואל: כל אותו חלק שחותכו ומרחיב, שאם כשחותכו לרוחבו, מקום החתך מתרחב ונפתח כלפי חוץ — זה הוא תורבץ הוושט, כל שחותכו ועומד במקומו, (נשאר כמו שהוא) — זהו וושט עצמו. אמר להו [להם] רב פפי: מר לא אמר הכי [האדון, הרב, לא אמר כך], ומנו [ומיהו]? רב ביבי בר אביי, אלא כל שחותכו ועומד במקומו — זה תורבץ הוושט, ולא הוושט. אלא איזהו הוושט עצמו? כל שחותכו וכויץ [ומתכווץ], שמקום החתך מתכווץ פנימה ונסגר. ואילו החכם יונה אמר בשם ר' זירא: תורבץ הוושט הוא המבלעתא, בית הבליעה, סמוך לפתח הוושט ממש. וכמה הוא סמוך לפתח? אמר רב אויא: פחות משערתא [מאורך שעורה], ועדיף מחיטתא [ויותר מאורך חיטה].

הָהוּא תּוֹרָא דַּהֲוָה לִבְנֵי רַב עוּקְבָא, דְּאַתְחֵיל בֵּיהּ שְׁחִיטָה בְּתוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט, וּגְמַר בְּוֶושֶׁט. אָמַר רָבָא: רָמֵינָא עֲלֵיהּ חוּמְרֵי דְּרַב וְחוּמְרֵי דִּשְׁמוּאֵל, וְטָרֵיפְנָא לֵיהּ.

מסופר, ההוא תורא דהוה [אותו שור שהיה] לבני רב עוקבא, דאתחיל ביה [שהתחיל בו] שחיטה משהו בתורבץ הוושט וגמר רובו בוושט, ובאו לשאול מה דינו, אמר רבא: רמינא עליה חומרי [מטיל אני עליו את החומרות] של רב, וחומרי [והחומרות] של שמואל, וטריפנא ליה [ומטריף אני אותו]. כיצד?

חוּמְרֵי דְּרַב, דְּאָמַר רַב: בְּמַשֶּׁהוּ. וְהָאָמַר רַב: מְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא! כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: לָאו מְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא. אִי שְׁמוּאֵל, הָאָמַר: בְּרוּבּוֹ! כְּרַב, דְּאָמַר: בְּמַשֶּׁהוּ.

מטיל אני עליו את חומרי [החומרות] של רב — שאמר רב: תורבץ הוושט נקיבתו אוסרת במשהו; ואם תשאל, והאמר [והרי אמר] רב: תורבץ הוושט מקום שחיטה הוא, ואם כן אין זה נקב אלא התחלת שחיטה! על כך אני משיב שלענין זה אני פוסק כדעת שמואל, שאמר: תורבץ הוושט לאו [לא] מקום שחיטה הוא. ואם תשאל: אי [אם] כדעת שמואל, האמר [הרי אמר]: תורבץ הוושט טריפתו רק ברובו! לענין זה אני פוסק כרב שאמר: תורבץ הוושט דינו בנקב משהו.

אִיגַּלְגַּל מִילְּתָא, מְטַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, אֲמַר לְהוּ: תּוֹרָא, בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל שְׁרֵי. זִילוּ אֲמַרוּ לֵיהּ לִבְרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא, דִּלְשַׁלֵּים דְּמֵי תוֹרָא לְמָרֵיהּ.

מסופר, איגלגל מילתא מטאי לקמיה [התגלגל הדבר, הלכה זו שפסק רבא, והגיעה לפני] ר' אבא, אמר להו [להם] לתלמידיו: תורא [השור עצמו], בין לדעת רב בין לשמואל שרי [מותר], שאם תורבץ הוושט מקום שחיטה הוא, כדעת רב — הרי שחט כראוי. ואם אינו מקום שחיטה, וכדעת שמואל — אינו פוסל אלא ברובו, והרי שחט בו רק מקצת, ורובו שחט במקום הראוי, ושחיטה כשרה היא; זילו אמרו ליה לבריה [לכו אמרו לו לבנו] של רב יוסף בר חמא, רבא, דלשלים דמי תורא למריה [שישלם את דמי השור לבעליו], כי הטריף שלא כדין.

אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא: מוֹתְבִינָא תְּיוּבְתָּא כְּלַפֵּי סָנְאֵיהּ דְּרָבָא, לְעוֹלָם הִלְכְתָא כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל, וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי – עוֹשֶׂה, כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל – עוֹשֶׂה. מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמִקּוּלֵּי בֵּית הִלֵּל – רָשָׁע.

וכן אמר מר בריה [בנו] של רבינא, מותבינא תיובתא כלפי סנאיה [מקשה אני קושיה כלפי שונאיו] של רבא, כלומר, כלפי רבא (בלשון נקיה), ממה ששנינו: לעולם הלכתא [הלכה היא] כדברי בית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי — עושה, הרוצה לעשות כדברי בית הלל — עושה. אבל מי שעושה גם מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל — הרי אדם כזה הוא רשע.