חולין מ״ב

מַהוּ דְּתֵימָא: אִם אִיתָא דְּיָלְדָה – קָלָא הֲוָה לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן: אֵימַר אַפּוֹלֵי אַפִּיל.

מהו דתימא [שתאמר]: אם איתא דילדה — קלא הוה ליה [אם יש, אם אמנם ילדה — קול היה לה] והיו יודעים על כך, ואם כן אין לחשוש שהוא נודר לשם קרבן, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' אלעזר שיש לחשוש לכך, שכן אימר אפולי אפיל [אמור שהפילה] ולכן לא היה לדבר קול.

הֲדַרַן עֲלָךְ הַשּׁוֹחֵט.

מַתְנִי׳ אֵלּוּ טְרֵפוֹת בַּבְּהֵמָה: נְקוּבַת הַוֶּושֶׁט, וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ, נִיקַּב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְנִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִיטַּל הַכָּבֵד וְלֹא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנּוּ כְּלוּם.

א משנה אלו הן הטרפות בבהמה האוסרות אותה באכילה גם אם נשחטה כראוי: נקובת הוושט, שיש נקב מפולש בדופן הוושט, ופסוקת הגרגרת, שנחתכה הגרגרת (הקנה), ניקב קרום של מוח, ניקב הלב והגיע הנקב עד לבית חללו לחלל הלב, נשברה עמוד השדרה ונפסק (נחתך) החוט שלה העובר בתוכה, ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו (ממנו) כלום,

הָרֵיאָה שֶׁנִּיקְּבָה אוֹ שֶׁחָסְרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁתִּינָּקֵב לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת. נִיקְּבָה הַקֵּבָה, נִיקְּבָה הַמָּרָה, נִיקְּבוּ הַדַּקִּין, הַכָּרֵס הַפְּנִימִית שֶׁנִּיקְּבָה אוֹ שֶׁנִּקְרַע רוֹב הַחִיצוֹנָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַגְּדוֹלָה טֶפַח, וְהַקְּטַנָּה בְּרוּבָּהּ. הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּיקְּבוּ לַחוּץ.

הריאה שניקבה או שחסרה, ר' שמעון אומר: אינה טריפה עד שתינקב לבית (מקום) הסמפונות, לסמפון הגדול הנכנס לריאה. ניקבה הקבה, או ניקבה המרה, או ניקבו הדקין (המעיים), וכן הכרס הפנימית שניקבה, או שנקרע רוב הכרס החיצונה. ר' יהודה אומר: בבהמה הגדולה אם נקרעה הכרס החיצונה בשיעור טפח הרי זו טריפה, ובבהמה הקטנה הרי זה ברובה. המסס ובית הכוסות, שתים מקיבות הבהמה המחוברות זו לזו, שניקבו לחוץ לחלל הבטן, ולא שניקבו זה לזה.

נָפְלָה מִן הַגָּג, נִשְׁתַּבְּרוּ רוֹב צַלְעוֹתֶיהָ, וּדְרוּסַת הַזְּאֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דְּרוּסַת הַזְּאֵב בַּדַּקָּה, וּדְרוּסַת אֲרִי בַּגַּסָּה, דְּרוּסַת הַנֵּץ בְּעוֹף הַדַּק, וּדְרוּסַת הַגַּס בְּעוֹף הַגַּס. זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה – טְרֵפָה.

וכן בהמה שנפלה מן הגג, וכן בהמה שנשתברו רוב צלעותיה, ודרוסת הזאב, שזאב נעץ בה את ציפורניו. ר' יהודה אומר: דרוסת הזאב היא טריפה רק בבהמה דקה, כגון כבשים ועיזים, ולא בבהמה גסה, כגון פרה, ודרוסת ארי היא טריפה גם בגסה, דרוסת הנץ היא בעוף הדק (בעופות קטנים), ודרוסת הגס, שהוא כעין נץ אבל גדול יותר — בעוף הגס (הגדול). זה הכלל לגבי כל הלכות טריפות: כל שנחבלה באופן שאין כמוה חיה כלומר, שאינה יכולה לחיות כך למשך זמן — הרי זו טרפה שאסרה התורה באכילה.

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: רֶמֶז לִטְרֵפָה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? מִנַּיִן?! ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״! אֶלָּא, רֶמֶז לִטְרֵפָה שֶׁאֵינָהּ חַיָּה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? דְּקָתָנֵי סֵיפָא: זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה – טְרֵפָה, מִכְּלָל דִּטְרֵפָה אֵינָהּ חַיָּה, מְנָא לַן?

ב גמרא אמר ר' שמעון בן לקיש: רמז לטרפה מן התורה מנין? ותמהים: מנין?! מה צורך לחפש רמז לדבר? והרי נאמר במפורש: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל)! אלא רמז לטרפה שאינה חיה מן התורה מנין? שהרי ממה דקתני סיפא [שהוא שונה בסוף המשנה], זה הכלל: כל שאין כמוה חיה — טרפה, מכלל הדברים אתה למד שטרפה אינה חיה, ומנא לן [ואם כן מנין לנו] ראיה לדבר זה מן התורה?

דִּכְתִיב: ״וְזֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ״, חַיָּה – אֱכוֹל, שֶׁאֵינָהּ חַיָּה – לָא תֵּיכוּל, מִכְּלָל דִּטְרֵפָה לֹא חַיָּה.

דכתיב [שנאמר]: "וזאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" (ויקרא יא, ב), לומר: בהמה שהיא חיה כלומר, זו שיש בה חיים — אכול, זו שאינה חיה, שאין סופה לחיות — לא תיכול [אל תאכל], מכלל הדברים אתה למד שטרפה לא חיה.

וּלְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה חַיָּה, מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״זֹּאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ״ – ״זֹאת הַחַיָּה״ אֱכוֹל, חַיָּה אַחֶרֶת לָא תֵּיכוֹל, מִכְּלָל דִּטְרֵפָה חַיָּה.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שטרפה שאסרה התורה חיה כלומר, ייתכן שתחיה, והוא חולק על הכלל שבמשנתנו, מנא ליה [מנין לו], כיצד הוא לומד מן הכתוב? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] גם כן ממה שנאמר "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה", ולשיטתו המלה "זאת" באה למעט: זאת החיה אכול, אבל חיה אחרת, שהיא טריפה — לא תיכול, מכלל הדברים אתה למד שטרפה חיה.

וְאִידַּךְ, הַאי ״זֹאת״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁתָּפַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכׇּל מִין וּמִין וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה, וְאָמַר לוֹ: זֹאת אֱכוֹל, וְזֹאת לָא תֵּיכוֹל.

ושואלים: ואידך [והאחר, האומר שטריפה אינה חיה] האי [אותה מילה] "זאת" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בה]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתנא דבי [נצרך לו לכמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: הנאמר בכתוב "זאת החיה אשר תאכלו" מלמד שתפס הקדוש ברוך הוא מכל מין ומין מבעלי החיים והראה לו למשה, ואמר לו: זאת אכול וזאת לא תיכול, ולכן נאמר "זאת", שהראה לו חיות אלה ואחרות בפועל.

וְאִידַּךְ נָמֵי מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל! אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא טְרֵפָה חַיָּה מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵאִידַּךְ תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״בֵּין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל״ – אֵלּוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה טְרֵפוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר גם כן] מבעי ליה [נצרך לו הכתוב] לכדתנא דבי [לכמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל! ומשיבים: אין הכי נמי [כך הוא גם כן], ומשם הוא לומד את הדברים. ושואלים: אלא הדין שטרפה חיה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה מאידך תנא דבי [יוצאת לו מדברי תנא אחר מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר "להבדיל... בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (ויקרא יא, טז), "החיה" אלו שמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני, שלמרות שהן חיות אסורות הן באכילה, והן המנויות במשנתנו.

וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא בסג״ר, וְשַׁב שְׁמַעְתָּתָא!

ותוהים: ותו ליכא [ועוד אין] טריפות אחרות? והא איכא [והרי יש] טריפות נוספות ששנו חכמים במשנה ובברייתא, שסימנן בסג"ר, וכן שב שמעתתא [שבע שמועות] שמדברי האמוראים בענין הטריפות!

בִּשְׁלָמָא לְתַנָּא דִּידַן, דִּתְנָא, תְּנָא וּדְשַׁיַּיר – אָתְיָא בְּזֶה הַכְּלָל, אֶלָּא לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאָמַר: שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה טְרֵפוֹת וְתוּ לֵיכָּא, וְהָא אִיכָּא בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה טְרֵפָה? סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: יְכוֹלָה הִיא לִיכּוֹוֹת וְלִחְיוֹת.

בשלמא לתנא דידן [נניח לשיטת התנא שלנו], יש לומר דתנא — תנא [שהטריפות ששנה במשנתנו — שנה], ודשייר [וכל טריפה ששייר] ולא שנה במשנה — אתיא [באה, נלמדת] ב"זה הכלל: כל שאין כמוה חיה טרפה". אלא לשיטת התנא דבי [מבית מדרשו של] ר' ישמעאל שאמר שמונה עשרה טרפות בלבד, יש לתמוה: ותו ליכא [ועוד טרפות אין]? והא איכא [והרי יש] ארבע טרפות ששנינו במקומות אחרים, וסימנן בסג"ר, והראשונה — מה ששנינו במשנה להלן: בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה (פרק הרגל) ולמעלה — הרי היא טרפה! ודוחים: סבר ליה [סבור הוא] תנא דבי ר' ישמעאל, כדעת ר' שמעון בן אלעזר, שאמר: יכולה היא ליכוות ולחיות, שעל ידי כוייה אפשר לסתום את שתיתת הדם, ולכן אינו מונה אותה כטריפה.

אַף עַל גַּב דִּיכוֹלָה לִיכּוֹוֹת וְלִחְיוֹת, לְמַאן קָאָמַר? לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל טְרֵפָה חַיָּה סְבִירָא לֵיהּ! אֶלָּא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: ״כְּשֵׁרָה הִיא״.

ומקשים: ואף על גב [אף על פי] שיכולה ליכוות ולחיות אין זה אומר שאינה טריפה, שכן למאן קאמר [לדעת מי הוא אומר, מקשה] — לדעת תנא דבי [מבית מדרשו של] רבי ישמעאל, והלוא תנא דבי ר' ישמעאל טרפה חיה סבירא ליה [הוא סבור], ואין זה מוציא אותה מכלל טריפה! אלא כך הכוונה: סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' שמעון בן אלעזר, שאמר: כשרה היא, ואינה טריפה, אבל לא מטעמו. ועוד מקשים:

וְהָאִיכָּא חִסָּרוֹן בַּשִּׁדְרָה, דִּתְנַן: כַּמָּה חִסָּרוֹן בַּשִּׁדְרָה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי חוּלְיוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חוּלְיָא אַחַת; וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְכֵן לִטְרֵפָה.

והאיכא [והרי יש] סוג טריפה נוסף, חסרון בשדרה שלא שנינו במשנתנו, דתנן [ששנינו במשנה] בענין טומאת המת: כמה חסרון יהיה בשדרה של אדם מת, כדי שלא תטמא בטומאת אוהל כמת שלם? בית שמאי אומרים: אם היא חסרה שתי חוליות, ובית הלל אומרים: אם חסרה חוליא אחת; ואמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שחלקו לענין טומאת מת כן נחלקו גם לגבי טרפה, שלדעת בית הלל אם חסרה חוליא אחת הריהי טריפה!

הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת, דְּקָא חָשְׁבַתְּ לְהוּ בְּתַרְתֵּי, חַשְׁבִינְהוּ בַּחֲדָא, אַפֵּיק חֲדָא וְעַיֵּיל חֲדָא.

ומשיבים: המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ, דקא חשבת להו בתרתי [שאתה מחשב אותם בתור שתים, שתי טריפות שונות], במנין שמונה עשרה הטריפות שבמשנה — חשבינהו בחדא [חשב אותם לטריפה אחת], שסמוכים הם ומחוברים זה לזה, ואם כן אפיק חדא ועייל חדא [הוצא אחת מן המנין והכנס אחת], את החסרון בשדרה.

וְהָאִיכָּא גְּלוּדָה? סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר דְּמַכְשַׁיר.

ומקשים עוד: והאיכא [והרי יש] גלודה, זו שנתקלף כל עורה מעליה, ששנינו להלן שהיא טריפה! ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] תנא דבי ר' ישמעאל כדעת ר' מאיר שמכשיר את הגלודה.

וְהָא אִיכָּא חֲרוּתָא? מָרָה – מַאן קָתָנֵי לַהּ? רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. אַפֵּיק מָרָה, וְעַיֵּיל חֲרוּתָא.

ומקשים עוד: והא איכא [והרי יש] חרותא, שנתקשתה הריאה שלה כעץ, ששנינו להלן שהיא טריפה! ומשיבים: ניקבה המרה, ששנינו במשנתנו שהיא טריפה, מאן קתני לה [מיהו זה ששונה אותה]? ר' יוסי בר' יהודה הוא; לשיטת תנא דבי ר' ישמעאל, שבשיטתו אנו עוסקים, אפיק [הוצא] מרה שניקבה מן המנין, שדעת יחיד היא, ועייל [והכנס] את החרותא.

וְהָאִיכָּא שַׁב שְׁמַעְתָּתָא, דְּאָמַר רַב מַתְנָא: הַאי בּוּקָא דְּאַטְמָא דְּשַׁף מִדּוּכְתֵּיהּ – טְרֵפָה, וְאָמַר רָכִישׁ בַּר פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: לָקְתָה בְּכוּלְיָא אַחַת – טְרֵפָה, וּתְנַן: נִיטַּל הַטְּחוֹל – כְּשֵׁרָה, וְאָמַר רַב עַוִּירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא נִיטַּל, אֲבָל נִיקַּב – טְרֵפָה.

ומקשים עוד: והאיכא [והרי יש] עוד שב שמעתתא [שבע שמועות] של אמוראים בענין טריפות שלא נמנו במשנה! ומפרטים: האחת — שאמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה [אותו ראש ירך שיצא לגמרי ממקומו] בשקע שבעצם האליה — הריהו טרפה. והשניה — שאמר החכם רכיש בר פפא משמיה [משמו] של רב: לקתה (חלתה) הבהמה אפילו בכוליא (כליה) אחת — טרפה. והשלישית — תנן [מה ששנינו במשנה]: ניטל הטחול — כשרה, ועל כך אמר רב עוירא משמיה [משמו] של רבא: לא שנו אלא ניטל, אבל אם ניקב הטחול — הריהי טרפה. והרביעית — מה ש

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: סִימָנִים שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ בְּרוּבָּן – טְרֵפָה. וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא אָמַר רַב מַתְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: נֶעֶקְרָה צֵלָע מֵעִיקָּרָהּ – טְרֵפָה, וְגוּלְגּוֹלֶת שֶׁנֶּחְבְּסָה בְּרוּבָּה, וּבָשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב הַכָּרֵס בְּרוּבּוֹ – טְרֵפָה.

אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: סימנים (קנה וושט) שנדלדלו, נעקרו מחיבורם ברובן — הרי זו טרפה. והחמישית — מה שאמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנא אמר שמואל: אם נעקרה צלע מעיקרה, עם חצי החוליה שהיא יוצאת ממנה — הרי הבהמה טרפה. והשישית — עצם הגולגולת שנחבסה (נמחצה) ברובה, למרות שלא נחסרה הגולגולת ולא ניקבו קרומי המוח — הרי הבהמה טריפה. והשביעית — בשר החופה (המכסה) את רוב הכרס, שאם נחתך ברובו — הרי הבהמה טרפה!

נְקוּבֵי תְּמָנְיָא הָווּ, חַשְׁבִינְהוּ בְּחַד, אַפֵּיק שַׁב, וְעַיֵּיל שַׁב.

ומשיבים: הלוא הטריפות שעל ידי נקובי [איברים נקובים] ששנינו במשנתנו תמניא הוו [שמונה הם], חשבינהו בחד [חשב אותם כאחד], וכך אפיק שב[הוצא שבע] טריפות מן המנין שבמשנה ועייל שב[והכנס שבע] אחרות שמנינו פה. ומקשים: אי

אִי הָכִי, פְּסוּקֵי נָמֵי תְּרֵי הָווּ, חַשְּׁבִינְהוּ בְּחַד, בָּצַר לְהוּ חֲדָא, וְעוֹד, דְּרַב עַוִּירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא נָמֵי נְקוּבָה הִיא!

הכי [אם כך] אתה מונה, פסוקי נמי תרי הוו [אותם המקרים שנפסק, נחתך אבר גם כן שנים הם] במשנה, נפסקה הגרגרת ונפסק חוט השדרה, ולפי דרך זו חשבינהו בחד [חשוב גם אותם כאחד], ונמצא שבצר להו חדא [חסרות הטריפות אחת] כדי להשלים לשמונה עשרה! ועוד יש להקשות: אם אתה מונה את כל הנקובים כטריפה אחת, זו שמנה רב עוירא משמיה [משמו] של רבא, שניקב הטחול, נמי [גם כן] נקובה היא, ואם כן צריך היה למנות אותה יחד עם הנקובים, ונמצא שחסרות שתים למנין הטריפות!