חולין מ״א

אֲבָל זֶבַח לָא. וְאִי אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, מַאי אִרְיָא חַטַּאת הָעוֹף? אֲפִילּוּ חַטַּאת בְּהֵמָה נָמֵי, כֵּיוָן דְּקַנְיָא לֵיהּ לְכַפָּרָה כְּדִידֵיהּ דָּמְיָא.

אבל זבח קרבן מן הבהמה — לא, ואי [ואם] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מאי אריא [מה שייך, מדוע דווקא] צריך להעמידה דווקא בחטאת העוף? אפילו בחטאת בהמה נמי [גם כן] יתחייב עליה משום שחוטי חוץ, משום שלא פקע שם קדשים ממנה כששחט בה סימן אחד, שהרי היא מיועדת לכהנים ואינה שלו! ומשיבים: כיון דקניא ליה [שהיא קנויה לו] לכפרה שלו — כדידיה דמיא [כשלו היא נחשבת], ולכן הוא אוסרה.

תָּא שְׁמַע: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשׁוּם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשׁוּם דָּבָר כָּשֵׁר – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּאִית לֵיהּ שׁוּתָּפוּת בְּגַוַּהּ.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] קושיה נוספת ממה ששנינו במשנתנו: שנים אוחזין בסכין אחת ושוחטין, אחד לשום (לשם) אחד מכל אלו כגון לשם הרים וגבעות, ואחד לשום דבר כשר — שחיטתו פסולה, ומשמע, אפילו אם השוחט לשם אחד מכל אלו אינו הבעלים. הרי שיכול אדם לאסור דבר שאינו שלו! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? דאית ליה שותפות בגוה [שיש לו שותפות בה], ולכן הוא יכול לפוסלה.

תָּא שְׁמַע: הַמְטַמֵּא, וְהַמְדַמֵּעַ, וְהַמְנַסֵּךְ – בְּשׁוֹגֵג פָּטוּר, בְּמֵזִיד חַיָּיב. הָכָא נָמֵי דְּאִית לֵיהּ שׁוּתָּפוּת בְּגַוַּהּ.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו: המטמא תרומה של חבירו הכהן, והמדמע, מערב תרומה בפירות חולין של חבירו, והמנסך יין של אחרים לעבודה זרה, אם עשה זאת בשוגג — פטור מלשלם, למרות שגרם לחבירו הפסד, שאינו יכול ליהנות מפירותיו או מן היין, אבל עשה זאת במזיד — חייב. משמע שאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו! ומשיבים: הכא נמי דאית ליה שותפות בגוה [כאן גם כן מדובר שיש לו שותפות בה].

כְּתַנָּאֵי: גּוֹי שֶׁנִּיסֵּךְ יֵינוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה – אֲסָרוֹ, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא מַתִּירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים: אֶחָד – שֶׁאֵין מְנַסְּכִין יַיִן אֶלָּא בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֶחָד – שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ ״לֹא כׇּל הֵימֶנָּךְ שֶׁתֶּאֱסֹר יֵינִי לְאוֹנְסִי״.

ומעירים: המחלוקת האם שוחט בהמת חבירו לעבודה זרה אסרה, כדעת רב הונא, או לא אסרה, וכדעת רב נחמן רב עמרם ורב יצחק, היא כתנאי [כמחלוקת תנאים], ששנינו: גוי שניסך יינו של ישראל לעבודה זרה, אפילו שלא בפני עבודה זרה — אסרו; ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין אותו מפני שני דברים: אחד — שאין גוים מנסכין יין לעבודה זרה אלא בפני עבודה זרה, ואחד — שאפילו היה מנסך לעבודה זרה יכול הישראל לומר לו: לא כל הימנך [לא הכל בכוחך, אין באפשרותך] שתאסר ייני לאונסי.

וְרַב נַחְמָן וְרַב עַמְרָם וְרַב יִצְחָק אָמְרִי: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ – הָנֵי מִילֵּי גּוֹי, אֲבָל יִשְׂרָאֵל לְצַעוֹרֵיהּ קָא מִיכַּוֵּין.

ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק הסבורים שאדם אינו יכול לאסור דבר שאינו שלו, הם אמרי [אומרים]: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אדם אוסר דבר שאינו שלו — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בגוי, אבל ישראל ששוחט בהמת חבירו לעבודה זרה, אנו מניחים שרק לצעוריה קא מיכוין [לצער אותו את חבירו הוא מתכוין], ואין כוונתו לעבוד עבודה זרה, ולכן אינו אוסרה.

תָּא שְׁמַע: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשׁוּם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ וְאֶחָד לְשׁוּם דָּבָר כָּשֵׁר – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] סתירה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום (לשם) אחד מכל אלו ואחד לשום דבר כשר — שחיטתו פסולה, וכאן הרי מדובר בישראל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בישראל משומד לעבודה זרה, שכשהוא אומר כן כוונתו בוודאי לעבודה זרה. ועוד מציעים,

תָּא שְׁמַע: הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ, בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר, בְּמֵזִיד – חַיָּיב. הָכָא נָמֵי בְּיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: המטמא והמדמע והמנסך יינו של חבירו, בשוגג — פטור, במזיד — חייב, הרי שישראל המנסך יינו של חבירו אוסרו! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בישראל משומד.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: הִתְרוּ בּוֹ וְקִבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה קָאָמְרַתְּ? אֵין לָךְ מְשׁוּמָּד גָּדוֹל מִזֶּה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: ישראל שלא היה משומד לעבודה זרה, שאמר שהוא שוחט לשם עבודה זרה, אם התרו בו שדבר זה אסור מן התורה וחייבים עליו מיתה, וקבל עליו התראה, שאמר: על דעת כן אני עושה, מאי [מה הדין] כששחט בהמת חבירו לעבודה זרה, האם אוסר אותה? אמר ליה [לו]: אם התיר עצמו למיתה קאמרת [אומר אתה]? אין לך משומד גדול מזה.

מַתְנִי׳ אֵין שׁוֹחֲטִין לֹא לְתוֹךְ יַמִּים, וְלֹא לְתוֹךְ נְהָרוֹת, וְלֹא לְתוֹךְ כֵּלִים, אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא לְתוֹךְ עוּגָה שֶׁל מַיִם. וּבִסְפִינָה, עַל גַּבֵּי כֵלִים. אֵין שׁוֹחֲטִין לַגּוּמָּא כׇּל עִיקָּר, אֲבָל עוֹשֶׂה גּוּמָּא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס הַדָּם לְתוֹכָהּ. וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן, שֶׁלֹּא

א משנה אין שוחטין בהמת חולין לא לתוך ימים, ולא לתוך נהרות, ולא לתוך כלים, שכל אלה נראים כאילו נוהג כמנהג עבודה זרה. אבל שוחט הוא לתוך עוגה (חפירה עגולה) של מים. ובספינה יכול לשחוט על גבי כלים, שניכר שמטרתו היא כדי שלא ללכלך את הספינה. אין שוחטין לתוך גומא (חפירה קטנה) כל עיקר, אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה. ובשוק לא יעשה כן, כדי שלא

יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין.

יחקה את המינין, כדי שלא לעשות כמעשיהם.

גְּמָ׳ אֵין שׁוֹחֲטִין לֹא לְתוֹךְ וְכוּ׳. מַאי שְׁנָא לְתוֹךְ יַמִּים דְּלָא? דְּאָמְרִי: לְשָׂרָא דְּיַמָּא קָא שָׁחֵיט. לְתוֹךְ עוּגָה שֶׁל מַיִם נָמֵי אָמְרִי: לְבָבוּאָה קָא שָׁחֵיט. אָמַר רָבָא: בַּעֲכוּרִים שָׁנוּ.

א גמרא שנינו במשנתנו: אין שוחטין לא לתוך ימים וכו', אבל שוחט הוא לתוך עוגה של מים. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] לתוך ימים שלא ישחט — מפני דאמרי [שאומרים] אנשים: לשרא דימא קא שחיט [לשר הים הוא שוחט], והרי אם שוחט לתוך עוגה של מים נמי אמרי [גם כן אומרים]: לבבואה שלו שנראית במים קא שחיט [הוא שוחט], וגם הוא כעין עבודה זרה! אמר רבא: במים עכורים שנו, שאין נראית שם בבואה.

אֵין שׁוֹחֲטִין לַגּוּמָּא וְכוּ׳. וְהָא אָמְרַתְּ: אֵין שׁוֹחֲטִין לַגּוּמָּא כְּלָל? אָמַר אַבָּיֵי: רֵישָׁא בְּגוּמָּא שֶׁבַּשּׁוּק.

ב עוד שנינו: אין שוחטין לגומא כל עיקר, אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שייכנס הדם לתוכה. ומקשים: כיצד שונה התנא שעושה גומא בתוך ביתו? והא אמרת [והרי אמרת] מתחילה: אין שוחטין לגומא כלל! אמר אביי: רישא [בתחילה], ששנינו שאין שוחטים כל עיקר, מדובר בגומא שבשוק, ששם אין שוחטים כלל.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא ״וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן״, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בְּשׁוּק עָסְקִינַן!

אמר ליה [לו] רבא, והא מדקתני סיפא [והרי ממה שהוא שונה בסוף]: ובשוק לא יעשה כן, מכלל הדברים אתה למד דרישא לאו בשוק עסקינן [שבתחילה לא בשוק אנו עוסקים]!

אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: אֵין שׁוֹחֲטִין לַגּוּמָּא כׇּל עִיקָּר, וְהָרוֹצֶה לְנַקֵּר חֲצֵרוֹ, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? עוֹשֶׂה מָקוֹם חוּץ לַגּוּמָּא וְשׁוֹחֵט, וְדָם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לַגּוּמָּא, וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן, שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין.

אלא אמר רבא, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אין שוחטין לגומא כל עיקר. והרוצה לנקר (לנקות) את חצרו, שלא תהא מלוכלכת בדם, כיצד הוא עושה? עושה מקום חריץ או מדרון חוץ לגומא ושוחט שם, ודם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן, אפילו בדרך זו, כדי שלא יחקה את המינין.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא: הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה וְאֵין לוֹ מָקוֹם בַּסְּפִינָה לִשְׁחוֹט – מוֹצִיא יָדוֹ חוּץ לַסְּפִינָה וְשׁוֹחֵט, וְדָם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד עַל דּוֹפְנֵי הַסְּפִינָה, וְאֵין שׁוֹחֵט לַגּוּמָּא כׇּל עִיקָּר.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: היה מהלך (שט) בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט — מחזיק את הבהמה כשראשה חוץ לספינה, ומוציא ידו חוץ לספינה ושוחט, והדם שותת ויורד על דופני הספינה, ומשם לים, אבל לא ישחוט לתוך הים. ואין שוחט לגומא כל עיקר.

וְהָרוֹצֶה לְנַקֵּר חֲצֵרוֹ, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? עוֹשֶׂה מָקוֹם חוּץ לַגּוּמָּא וְשׁוֹחֵט, וְדָם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לַגּוּמָּא. וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ״, וְאִם עָשָׂה כֵּן – צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו.

והרוצה לנקר את חצרו כיצד הוא עושה? עושה מקום מדרון או חריץ חוץ לגומא ושוחט, ודם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן, משום שנאמר: "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג), ואם עשה כן — צריך בדיקה אחריו, שמא מין הוא.

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, לְשֵׁם זְבָחִים, לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי, לְשֵׁם פֶּסַח, לְשֵׁם תּוֹדָה – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר.

ג משנה השוחט בהמת חולין ואומר שהוא שוחט אותה לשם עולה, או לשם זבחים (שלמים), או לשם אשם תלוי, או לשם פסח, לשם תודה — בכל אלה שחיטתו פסולה, מפני שנראה כמקדיש ושוחט קדשים בחוץ, ור' שמעון מכשיר.

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשׁוּם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשׁוּם דָּבָר כָּשֵׁר – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, לְשֵׁם תְּמוּרָה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

היו שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד מהם לשום (לשם) אחד מכל אלו הדברים הפוסלים, ואחד לשום דבר כשר — שחיטתו פסולה. השוחט בהמת חולין לשם חטאת, או לשם אשם ודאי, או לשם בכור, או לשם מעשר בהמה, או לשם תמורה שהם קרבים חובה, ואין חשש שהקדישם סתם — שחיטתו כשרה.

זֶה הַכְּלָל: כׇּל דָּבָר שֶׁנִּידָּר וְנִידָּב – הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ אָסוּר, וְשֶׁאֵינוֹ נִידָּר וְנִידָּב – הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר.

זה הכלל: כל דבר שנידר ונידב (שאפשר להקדיש אותו על ידי נדר או בנדבה) — השוחט לשמו אסור, שנראה הדבר כמקדישו ושוחטו בחוץ, ושאינו נידר ונידב אלא הוא מוטל עליו כחובה, אם אין לו חובה כזו — הרי השוחט לשמו כשר.

גְּמָ׳ הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה. אָשָׁם תָּלוּי בַּר נִידָּר וְנִידָּב הוּא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָא מַנִּי? רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכׇל יוֹם.

ד גמרא שנינו במשנה: השוחט לשם עולה וכו' לשם אשם תלוי, לשם פסח — שחיטתו פסולה, מפני שהם באים בנדר או נדבה. ותוהים: אשם תלוי האם בר נידר ונידב הוא? הלא קרבן חובה הוא, במקום שיש ספק האם הוא חייב חטאת! אמר ר' יוחנן: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת רבי אליעזר היא, שאמר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, מחשש שמא עבר עבירה. ועוד תוהים: וכי קרבן

פֶּסַח בַּר נִידָּב וְנִידָּר הוּא? זִמְנָא קְבִיעָא לֵיהּ! אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: שָׁאנֵי פֶּסַח, הוֹאִיל וְהַפְרָשָׁתוֹ כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ.

פסח בר נידב ונידר הוא? הלוא זמנא קביעא ליה [זמן קבוע לו] בערב הפסח, ואין אדם יכול להביא קרבן פסח אלא בזמנו! אמר ר' אושעיא: שאני [שונה] פסח, הואיל והפרשתו יכולה להיות כל השנה כולה.

אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תְּמִימִים, אֲבָל בַּעֲלֵי מוּמִין – מִידָּע יְדִיעַ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בַּעֲלֵי מוּמִין נָמֵי, זִימְנִין דִּרְמֵי לֵיהּ מִידֵּי אַמּוּמָא וְלָא יְדִיעַ.

אמר ר' ינאי: לא שנו שהשוחט לשם קרבן שחיטתו פסולה אלא כששוחט תמימים, אבל אם שוחט בעלי מומין — מידע ידיע [ידוע הדבר] שהוא בעל מום, ובוודאי אין חשש שלשם קרבן התכוון. ור' יוחנן אמר: אפילו בעלי מומין נמי [גם כן], זימנין דרמי ליה מידי אמומא ולא ידיע [פעמים שמוטל דבר מה על המום, ומכסה אותו, ואינו ידוע לכל], וסבורים שבהמה תמימה היא.

הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב חַטָּאת, אֲבָל מְחוּיָּיב חַטָּאת – אֵימָא לְשׁוּם חַטָּאתוֹ הוּא עוֹשֶׂה. וְהָא לָא קָאָמַר ״לְשֵׁם חַטָּאתִי״? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּאוֹמֵר ״לְשֵׁם חַטָּאתִי״.

עוד שנינו: השוחט לשם חטאת וכו' שחיטתו כשרה, שאין אדם יכול לנדור חטאת, ואין לחשוש למראית עין. אמר ר' יוחנן: לא שנו שבכגון זה שחיטתו כשרה אלא במי שאינו מחוייב חטאת, אבל מי שידוע שהוא מחוייב חטאת — שחיטתו פסולה, אימא [אמור]: לשום (לשם) חטאתו הוא עושה, מקדיש ושוחט בחוץ. ותוהים: והא [והרי] במשנה לא קאמר [אינו אומר] "לשם חטאתי", אלא "לשם חטאת" סתם, ובזה אין לחשוש! אמר ר' אבהו: ר' יוחנן מדבר במי שאומר "לשם חטאתי".

לְשֵׁם תְּמוּרָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ זֶבַח בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אֲבָל יֵשׁ לוֹ זֶבַח בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – אֵימָא אֲמוֹרֵי אֲמַיר בֵּיהּ. וְהָא לָא קָאָמַר ״לְשֵׁם תְּמוּרַת זִבְחִי״? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּאוֹמֵר ״לְשֵׁם תְּמוּרַת זִבְחִי״.

עוד שנינו במשנה שהשוחט לשם תמורה שחיטתו כשרה. אמר ר' אלעזר: לא שנו ששחיטתו כשרה אלא באופן שאין לו כבר זבח מוקדש בתוך ביתו, אבל יש לו זבח בתוך ביתו — שחיטתו פסולה, אימא אמורי אמיר ביה [אמור שהוא ממיר בו]. ומקשים: והא לא קאמר [והרי במשנה אינו אומר] "לשם תמורת זבחי", אלא "לשם תמורה"! אמר ר' אבהו: ר' אלעזר עוסק במי שאומר במפורש "לשם תמורת זבחי".

״זֶה הַכְּלָל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי עוֹלַת נָזִיר, דְּמַהוּ דְּתֵימָא: הָא לָא נְדַר, אֵימַר נֶדֶר בְּצִינְעָא.

ה שנינו במשנה זה הכלל: כל דבר שנידר ונידב השוחט לשמו אסור. ושואלים: לאתויי מאי [להביא את מה] הובא הכלל? שהרי לכאורה מנינו הכל! ומשיבים: לאתויי [להביא] עולת נזיר, דמהו דתימא [שמהו שתאמר]: אין לחשוש כאן, הא [הרי] לא נדר קודם לכן נזירות, ואם כן אינו חייב בעולה כזו! לכן אומרת המשנה שיש לחשוש, אימר שמא נדר בצינעא בחשאי, ולא ידוע שנדר בנזיר.

וְשֶׁאֵינוֹ נִידָּר וְנִידָּב, לְאֵתוֹיֵי עוֹלַת יוֹלֶדֶת.

ומה ששנינו ב"זה הכלל": כל שאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר — בא לאתויי [להביא] עולת יולדת, שהשוחט לשם עולת יולדת שחיטתו כשרה, והואיל וקרבן זה הוא קרבן חובה, ואינו נידר או נידב.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, אֲבָל יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה – אֵימַר לִשְׁמָהּ הוּא עוֹשֶׂה. וְהָא לָא קָאָמַר ״לְשֵׁם עוֹלַת אִשְׁתִּי״? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּאוֹמֵר ״לְשֵׁם עוֹלַת אִשְׁתִּי״.

אמר ר' אלעזר: לא שנו אלא שאין לו אשה, ולכן ברור שהוא אינו חייב בכך, ואין מקום לטעות, אבל יש לו אשה — שחיטתו פסולה, אימר [אמור] שלשמה הוא עושה. ושואלים: והא לא קאמר [והרי אינו אומר] "לשם עולת אשתי"! אמר ר' אבהו: ר' אלעזר עוסק במי שאומר במפורש "לשם עולת אשתי".

פְּשִׁיטָא?

ומקשים: במקרה זה, פשיטא [פשוט] שיש לחשוש שהוא עושה לשם עולת אשתו!