חולין מ׳

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

היו שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד מהם מתכוין לשם אחד מכל אלו הפוסלים, ואחד לשם דבר כשר — הרי שחיטתו פסולה.

גְּמָ׳ פְּסוּלָה – אִין, זִבְחֵי מֵתִים – לָא. וּרְמִינְהִי: הַשּׁוֹחֵט לְשׁוּם הָרִים, לְשׁוּם גְּבָעוֹת, לְשׁוּם נְהָרוֹת, לְשׁוּם מִדְבָּרוֹת, לְשׁוּם חַמָּה וּלְבָנָה, לְשׁוּם כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, לְשׁוּם מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל, לְשׁוּם שִׁילְשׁוּל קָטָן – הֲרֵי אֵלּוּ זִבְחֵי מֵתִים.

א גמרא שנינו שהשוחט לשם הרים וכו' שחיטתו פסולה. ומדייקים: פסולה — אין [כן], אבל זבחי מתים, שייחשבו כדבר שנזבח לעבודה זרה, לאוסרם בהנאה — לא. ורמינהי [ומשליכים] מראים סתירה ממה ששנינו בברייתא: השוחט לשום (לשם) הרים, לשום גבעות, לשום נהרות, לשום מדברות, לשום חמה ולבנה, לשום כוכבים ומזלות, או לשום מיכאל השר הגדול שבשמים, או אפילו לשום שילשול (תולעת) קטן — הרי אלו זבחי מתים, זבחי עבודה זרה, שאסורים בהנאה!

אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאָמַר לְהַר, הָא דְּאָמַר לְגַדָּא דְּהַר. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי דּוּמְיָא דְּמִיכָאֵל שַׂר הַגָּדוֹל, שְׁמַע מִינַּהּ.

אמר אביי, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] ששנינו ששחיטתו פסולה אבל אינו אסור כעבודה זרה, הרי זה באופן דאמר [שהוא אומר] שהוא שוחט לשם הר, שאין ההר כשלעצמו נחשב עבודה זרה. הא [זה] ששנינו בברייתא שהוא זבח לעבודה זרה, הרי זה באופן דאמר לגדא דהר [שהוא אומר שהוא שוחט למזלו של ההר]. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק הדבר גם כן] שבברייתא מדובר במי ששוחט לשם המזל של ההר, דקתני דומיא [שהוא שונה שוחט לשם הרים בדומה] למיכאל שר הגדול, שמע מינה [למד מכאן] שהוא מתכוון למהות רוחנית ולא להר עצמו.

אָמַר רַב הוּנָא: הָיְתָה בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ רְבוּצָה לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁחַט בָּהּ סִימָן אֶחָד – אֲסָרָהּ. סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבֶהֱמַת חֲבֵירוֹ לֹא אֲסָרָהּ, עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה – אֲסָרָהּ.

ב אמר רב הונא: היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודה זרה, כיון ששחט בה אפילו סימן אחד — אסרה. ומעירים: סבר לה [סבור הוא] כי הא [כמו זו] שאמר עולא אמר ר' יוחנן: אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה על ידי השתחויה זו, אם עשה בה עצמה מעשה של עבודה זרה — אסרה. ואף כאן, הרי שחט אותה.

אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: הַשּׁוֹחֵט חַטָּאת בְּשַׁבָּת בַּחוּץ לַעֲבוֹדָה זָרָה – חַיָּיב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת, וְאִי אָמְרַתְּ: כֵּיוָן שֶׁשָּׁחַט בָּהּ סִימָן אֶחָד אֲסָרָהּ – אַשְּׁחוּטֵי חוּץ לָא לִיחַיַּיב,

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו בברייתא: השוחט בהמה שהוקדשה לקרבן חטאת, והיה זה בשבת, בחוץ (מחוץ לעזרה), ולשם עבודה זרה, ועשה כל אלה בשוגג — חייב שלש חטאות: משום שחיטה בשבת, משום שחיטת קדשים בחוץ, ומשום שחיטה לעבודה זרה. ואי אמרת [ואם אתה אומר] כיון ששחט בה סימן אחד מיד אסרה משום עבודה זרה — משום שחוטי חוץ לא ליחייב [שלא יתחייב],

מְחַתֵּךְ בְּעָפָר הוּא! אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּחַטַּאת הָעוֹף עָסְקִינַן, דְּכוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתֵי.

הלוא רק מחתך בעפר הוא נחשב, שהבהמה כבר נפסלה קודם לכן להקרבה, ואין חייבים על כך משום שוחט קדשים בחוץ! אמר רב פפא: הכא [כאן] בברייתא זו בחטאת העוף עסקינן [עוסקים אנו], שבשחיטת סימן אחד כבר מתחייב עליה משום שחיטת חוץ, כך דכולהו בהדי הדדי קאתי [שכולם, כל האיסורים, בבת אחת הם באים] בשחיטת הסימן ראשון.

מִכְּדֵי רַב הוּנָא כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ? כְּעוּלָּא, וְעוּלָּא מַעֲשֶׂה כֹּל דְּהוּ קָאָמַר.

ומקשים: מכדי [הרי] רב הונא כמאן אמרה לשמעתיה [כדעת מי אמר את שמועתו זו]? כדעת עולא, שאמר: עשה מעשה בבהמת חבירו לעבודה זרה — אסרה, ועולא הרי מעשה כל דהו קאמר [מעשה כל שהוא הוא אומר], ולפי זה, בתחילת שחיטת הסימן הראשון כבר נאסרה, וכשהוא גומר את השחיטה בחוץ — מחתך בעפר הוא!

אֶלָּא, בְּאוֹמֵר בִּגְמַר זְבִיחָה הוּא עוֹבְדָהּ.

ומתרצים: אלא יש לומר שברייתא זו עוסקת אפילו בבהמה, ובאומר השוחט שבגמר זביחה (השחיטה) הוא עובדה את העבודה זרה, ולא קודם לכן, וכך מתחייב על שלוש העבירות כאחת.

אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא חַטָּאת? לַישְׁמְעִינַן זֶבַח!

ומקשים: אי הכי [אם כך], מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] הזכירה הברייתא חטאת? לישמעינן [שישמיע לנו] דין זה בכל זבח!

אֶלָּא אָמַר מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁהָיָה חֲצִי קָנֶה פָּגוּם, וְהוֹסִיף עָלָיו כׇּל שֶׁהוּא וּגְמָרוֹ, דְּכוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָין.

אלא אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בחטאת העוף. ומה שהקשינו, שלשיטת רב הונא די במעשה כל שהוא לשם עבודה זרה כדי לאסור את העוף, ונמצא שכשהוא גומר את השחיטה כבר נאסרה — יש לתרץ שמדובר כגון שהיה חצי הקנה של העוף פגום עוד לפני שחיטה, והוסיף עליו בשבת שחיטה כל שהוא בחוץ לשם עבודה זרה, ובכך גמרו, ונמצא דכולהו בהדי הדדי קאתיין [שכולם, כל האיסורים, בבת אחת הם באים].

אָמַר רַב פָּפָּא: אִי לָאו דְּאָמַר רַב הוּנָא סִימָן אֶחָד, לָא הָוְיָא חַטָּאת תְּיוּבְתֵּיהּ. מַאי מַעֲשֶׂה? מַעֲשֶׂה רַבָּה.

אמר רב פפא: אי לאו דאמר [אם לא שאמר] רב הונא שדי ששחט בבהמה סימן אחד לשם עבודה זרה כדי לאוסרה, לא הויא [לא היתה] הברייתא בענין חטאת תיובתיה [קושיה עליו], שיכולים היינו להסביר: מאי [מהו] מעשה שאמר עולא שאוסר את הבהמה — מעשה רבה [גדול], שרק אם גמר את השחיטה לעבודה זרה, אסרה, ונמצא שבאותה שעה היה מתחייב על שלושת האיסורים כאחד, וכדברי הברייתא.

וְאָמַר רַב פָּפָּא: אִי לָאו דְּאָמַר רַב הוּנָא בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ, לָא הָוְיָא חַטָּאת תְּיוּבְתֵּיהּ. מַאי טַעְמָא? דִּידֵיהּ מָצֵי אָסַר, דְּחַבְרֵיהּ לָא מָצֵי אָסַר.

ועוד אמר רב פפא: אי לאו דאמר [אם לא שאמר] רב הונא שהשוחט בהמת חברו לעבודה זרה אסרה, לא הויא [לא היתה] הברייתא בענין חטאת תיובתיה [קושיה עליו], שיכולים היינו להסביר: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שאין החטאת נאסרת בתחילת השחיטה — מפני שדידיה מצי אסר [את הבהמה שלו יכול לאסור], דחבריה לא מצי אסר [את של חבירו אינו יכול לאסור], ובחטאת, הנהנים מבשרה הרי הם הכהנים. ואומרים: לשם מה להשמיענו דברים אלה?

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּקָנֵי לֵיהּ לְכַפָּרָה – כְּדִידֵיהּ דָּמְיָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

פשיטא [פשוט שכן הוא]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כיון דקני ליה [שקנה אותה את הבהמה] לשם כפרה שלו — כדידיה דמיא [כשלו היא נחשבת], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאינה נחשבת כשלו ממש.

(נָעַ״ץ – סִימָן.) רַב נַחְמָן, וְרַב עַמְרָם, וְרַב יִצְחָק אָמְרִי: אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ.

ובניגוד לרב הונא שאמר כי השוחט בהמת חבירו לעבודה זרה אסרה (סימן לשמות האמוראים: נע"ץ — רב נ חמן, רב ע מרם, רב י צ חק) רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי [אומרים]: אין אדם אוסר דבר שאין שלו.

מֵיתִיבִי: הַשּׁוֹחֵט חַטָּאת בַּשַּׁבָּת בַּחוּץ לַעֲבוֹדָה זָרָה – חַיָּיב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת, וְאוֹקִימְנָא בְּחַטַּאת הָעוֹף וּבַחֲצִי קָנֶה פָּגוּם. טַעְמָא דְּחַטַּאת הָעוֹף הוּא, דְּכוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָין,

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודה זרה — חייב שלש חטאות, ואוקמינן [והעמדנו] ברייתא זו בחטאת העוף ובחצי קנה פגום מתחילה, והוסיף עליו כלשהו בשחיטה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] בחטאת העוף הוא שמדובר, מפני דכולהו בהדי הדדי קאתיין [שכולם, כל האיסורים, בבת אחת הם באים],