חולין ל״ז

מַאי? כִּי מַהְנְיָא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ לִפְסוּלָא דְּגוּפֵיהּ, אֲבָל לְמִימְנֵא בֵּיהּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לָא, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ.

מאי [מה] מסקנת הדבר? האם כי מהניא [כאשר מועילה] חבת הקדש, הרי זה לפסולא דגופיה [לפסול את גופו] של הקודש, אבל למימנא ביה [למנות בו] ראשון ושני לא מועילה, או דלמא לא שנא [שמא אין הבדל], ואף לענין זה היא מועילה? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסוּכֶּנֶת, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס בַּיָּד וּבָרֶגֶל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דַּיָּהּ אִם זִינְּקָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא כְּתָלִים מְלֵאִים דָּם – כְּשֵׁרָה, שֶׁזִּינְּקָה, וּכְמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל, אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ.

א משנה השוחט את המסוכנת (בהמה העומדת למות) — רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינה כשרה עד שתפרכס ביד (ברגל הקדמית) וגם ברגל (האחורית), שכך ניכר הדבר שהיתה בה חיות בזמן השחיטה. ר' אליעזר אומר: דיה אם זינקה, כלומר, אם הדם מזנק ממקום השחיטה. אמר ר' שמעון: השוחט בלילה בהמה מסוכנת, ולמחר השכים ומצא שהכתלים מלאים דם — כשרה, שהדבר מעיד שזינקה, וכמדת (וכשיטת) ר' אליעזר, שהכשיר אם זינקה. וחכמים אומרים: השוחט את המסוכנת אינה כשרה עד שתפרכס או ביד או ברגל, או עד שתכשכש בזנבה.

אֶחָד בְּהֵמָה דַּקָּה וְאֶחָד בְּהֵמָה גַּסָּה, בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה – פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהָיְתָה בְּחֶזְקַת מְסוּכֶּנֶת, אֲבָל אִם הָיְתָה בְּחֶזְקַת בְּרִיאָה, אֲפִילּוּ אֵין בָּהּ אֶחָד מִכׇּל הַסִּימָנִים הַלָּלוּ – כְּשֵׁרָה.

ומוסיפים: אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה לענין זה, שמסוכנת צריכה פירכוס כדי להכשירה. בהמה דקה שבשעת השחיטה פשטה ידה שהיתה כפופה ולא החזירה את היד — פסולה, שאינה אלא סימן להוצאת נפש בלבד, ואין זה נחשב פירכוס שיש בו סימן של חיים. במה דברים אמורים שיש צורך בסימנים אלו? שהיתה הבהמה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת בריאה, אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו — כשרה.

גְּמָ׳ מְסוּכֶּנֶת מִמַּאי דְּשַׁרְיָא? וּמִמַּאי תִּיסַּק אַדַּעְתִּין דַּאֲסִירָא? דִּכְתִיב: ״זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ״, חַיָּה אֱכוֹל, וְשֶׁאֵינָהּ חַיָּה לֹא תֹּאכַל. וְהָא מְסוּכֶּנֶת אֵינָהּ חַיָּה?

ב גמרא ושואלים: מסוכנת ממאי [ממה] אנו יודעים דשריא [שהיא מותרת] על ידי שחיטה? ושואלים כנגד זה: וממאי תיסק אדעתין דאסירא [וממה יעלה על דעתנו לומר שהיא אסורה]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב) ודי היה לו "זאת אשר תאכלו", אלא מכאן ניתן היה ללמוד כי דווקא חיה (שראויה לחיות) אכול, ושאינה חיה לא תאכל, והא [וזו] שהיא מסוכנת הרי אינה חיה, שהיא עומדת למות. ומנין שהיא מותרת?

מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא נְבֵלָה לֹא תֹּאכֵל, מִכְּלָל דִּמְסוּכֶּנֶת שַׁרְיָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְסוּכֶּנֶת אֲסִירָא – הַשְׁתָּא מֵחַיִּים אֲסִירָא, לְאַחַר מִיתָה מִיבְּעֵי?

ומשיבים, מדאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה]: נבלה לא תאכל ("לא תאכלו כל נבלה". דברים יד, כא) — מכלל הדברים אתה למד שזו שאינה נבילה אלא רק מסוכנת שריא [מותרת], דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שמסוכנת אסירא [אסורה], השתא מחיים אסירא [עכשיו, הרי מחיים היא אסורה כבר], לאחר מיתה מיבעי [נצרכה לומר] שהיא אסורה?

וְדִלְמָא הַיְינוּ נְבֵלָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאׇכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ״, לְאַחַר מִיתָה הוּא דְּקַרְיַיהּ רַחֲמָנָא נְבֵלָה, מֵחַיִּים לָא אִקְּרַי נְבֵלָה.

ודוחים: ודלמא היינו [ושמא זוהי] נבלה היינו [זוהי] מסוכנת, שמדובר באותו איסור, שאיסור נבילה חל על הבהמה כבר בחייה, כשהיתה מסוכנת ועומדת למות! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שנאמר]: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא" (ויקרא יא, לט), ומכאן אתה למד שלאחר מיתה הוא דקרייה רחמנא [שקראה אותה התורה] נבלה, מחיים לא אקרי [אינה קרויה] נבלה.

וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: הַיְינוּ נְבֵלָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, מֵחַיִּים – בַּעֲשֵׂה, לְאַחַר מִיתָה – בְּלָאו.

ומקשים: ודלמא [ושמא] לעולם אימא לך [אומר לך]: היינו [זוהי] נבלה היינו [זוהי] מסוכנת, שמדובר באותו איסור, ואולם מחיים, אם שחטה כשהיא מסוכנת — עובר עליה רק באיסור עשה, כפי שלמדנו לעיל מ"זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב), ומכאן שמסוכנת שאינה חיה לא תאכלו, ואילו לאחר מיתה עובר עליה גם בלאו (איסור לא תעשה) של "לא תאכלו כל נבלה" (דברים יד, כא)!

אֶלָּא, מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא טְרֵפָה לֹא תֹּאכַל – מִכְּלָל דִּמְסוּכֶּנֶת שַׁרְיָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְסוּכֶּנֶת אֲסִירָא, הַשְׁתָּא מְסוּכֶּנֶת דְּלָא מְחַסְּרָא אֲסִירָא, טְרֵפָה מִיבַּעְיָא?

אלא הראיה היא ממקום אחר, מדאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה] טרפה לא תאכל ("ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" שמות כב, ל), שבעל חיים שנטרף (ואירע בו נקב או חסרון אחר שהוא עתיד למות ממנו), אסור באכילה — מכלל הדברים אתה למד שמסוכנת, העומדת למות מחמת חולי שריא [מותרת], דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך לומר] שמסוכנת אסירא [אסורה], מדוע הוצרך הכתוב לאסור טריפה? השתא [עכשיו, הרי] מסוכנת דלא מחסרא אסירא [שאין בה חסרון אסורה], טרפה שהיא מסוכנת מחמת חסרון שאירע בה מיבעיא [נצרכה לומר] שהיא אסורה? אלא מכאן שמסוכנת אינה אסורה.

וְדִלְמָא הַיְינוּ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה! אִם כֵּן, נְבֵלָה דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? וּמָה מֵחַיִּים קָאֵי עֲלַהּ בְּלָאו וַעֲשֵׂה, לְאַחַר מִיתָה מִיבַּעְיָא?

ומקשים: ודלמא [ושמא] היינו [זוהי] טרפה היינו [זוהי] מסוכנת, כלומר, גם מסוכנת היא בכלל "טרפה לא תאכל", ש"טריפה" משמעה כל בהמה העומדת למות, בין אם מחמת חסרון ובין אם מחמת חולי, וממה שנאמר "וזאת החיה" למדנו לעבור עליו גם בעשה וגם בלא תעשה! ודוחים: אם כן, נבלה דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שאסור לאוכלה, למה לי? ומה מחיים, כשהיא מסוכנת ועומדת להיעשות נבילה, קאי עלה [עומד עליה] באיסור לאו ועשה, לאחר מיתה מיבעיא [נצרכה לומר] שהיא אסורה גם בלאו וגם בעשה? וכי להיכן נעלם האיסור שהיה בה? אלא מכאן שמסוכנת אינה בכלל איסור טריפה, ולכן הוצרך הכתוב לאסור נבילה.

וְדִלְמָא הַיְינוּ נְבֵלָה, הַיְינוּ טְרֵפָה, הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין וַעֲשֵׂה!

ומקשים: ודלמא [ושמא] היינו [זוהי] נבלה היינו [זוהי] טרפה היינו [זוהי] מסוכנת, ומה שנאמר בתורה איסור לא תעשה בנבילה הוא כדי לעבור עליו לאחר מותו בשני לאוין ועשה!

אֶלָּא מֵהָכָא, ״וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכׇל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ״, וְאָמַר מָר: לְמַאי הִלְכְתָא אָמְרָה הַתּוֹרָה? יָבֹא אִיסּוּר נְבֵלָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב, יָבֹא אִיסּוּר טְרֵפָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב.

אלא מהכא [מכאן] ראיה שמסוכנת מותרת, שנאמר: "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו" (ויקרא ז, כד), ואמר מר [החכם]: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר איסור זה? וכי משום שהיא נבילה או טריפה יהיה מותר חלבה? אלא אמרה התורה: יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, שהאוכל חלב נבילה יעבור גם על איסור אכילת חלב וגם על איסור אכילת נבילה, וכן יבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב.

וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״חֵלֶב נְבֵלָה יֵעָשֶׂה לְכׇל מְלָאכָה וְחֵלֶב טְרֵפָה לֹא תֹאכְלוּהוּ״, וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה מֵחַיִּים אָתֵי אִיסּוּר טְרֵפָה חָיֵיל אַאִיסּוּר חֵלֶב, לְאַחַר מִיתָה מִיבַּעְיָא?!

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שטרפה שאסרה התורה באכילה היינו [זוהי] המסוכנת העומדת להיעשות נבילה, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "חלב נבלה יעשה לכל מלאכה, וחלב טרפה לא תאכלוהו", כלומר, שייכתב איסור האכילה בטריפה בלבד ולא בנבילה, ואנא אמינא [ואני אומר מעצמי] בקל וחומר: ומה מחיים, כשהיא מסוכנת, ועדיין אינה נבילה גמורה, אתי [בא] איסור טרפה וחייל [חל] על איסור חלב שיש בה, לאחר מיתה, כשהיא נעשית נבילה גמורה, מיבעיא [נצרכה לומר] שאיסור נבילה חל על איסור החלב?

אֶלָּא, מִדִּכְתַב רַחֲמָנָא ״נְבֵלָה״, מִכְּלָל דִּטְרֵפָה לָאו הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת.

אלא מדכתב רחמנא [מתוך שחזרה וכתבה התורה] איסור חלב בנבלה, מכלל הדברים אתה למד שטרפה שאסר הכתוב את חלבה לאו היינו [אינה זו] המסוכנת העומדת להיעשות נבילה, אלא טריפה ממש, שיש חסרון בגופה, ודווקא היא נאסרה, ולא המסוכנת, ולכן הוצרכה התורה לאסור חלב נבילה.

מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ הַיְינוּ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, וּדְקָאָמְרַתְּ: ״נְבֵלָה״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? לְהָךְ נְבֵלָה דְּלָא אָתְיָא מִכֹּחַ מְסוּכֶּנֶת. וְהֵיכִי דָּמֵי? שֶׁעֲשָׂאָהּ גִּיסְטְרָא. הָתָם נָמֵי, אִי אֶפְשָׁר דְּלָא הֲוַי מְסוּכֶּנֶת פּוּרְתָּא מִקַּמֵּי דְּלִיפְסֹק לְרוּבָּא.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר רב אשי, ודלמא [ושמא] לעולם אימא לך [אומר לך]: היינו [זוהי] טרפה היינו [זוהי] מסוכנת, ודקאמרת [ומה שאמרת]: אם כן, חלב נבלה דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? והרי יש לאוסרה בקל וחומר ממסוכנת! יש לומר שהוא מתייחס להך נבלה דלא אתיא [לאותה נבלה שאינה באה] מכח מסוכנת, שלא היתה מסוכנת קודם שנעשתה נבילה, והיכי דמי [וכיצד בדיוק מדובר]? כגון שלקח בהמה בריאה ועשאה גיסטרא (שחתך אותה לשנים)! ודוחים: התם נמי [שם גם כן] במקרה כזה, אי אפשר דלא הוי [שלא היתה] מסוכנת פורתא [זמן מועט] מקמי דליפסק לרובא [לפני שחתך את הרוב].

וְאִיבָּעֵית אֵימָא, אִם כֵּן לֵימָא ״חֵלֶב נְבֵלָה וּטְרֵפָה״, ״חֵלֶב״ ״חֵלֶב״ לְמָה לִי? זוֹ הִיא שֶׁאֵין חֶלְבָּהּ חָלוּק מִבְּשָׂרָהּ, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁחֶלְבָּהּ חָלוּק מִבְּשָׂרָהּ, וְאֵיזוֹ זוֹ? מְסוּכֶּנֶת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מקור אחר לכך שמסוכנת מותרת, ואינה בכלל איסור טריפה, שאם כן, שגם היא בכלל איסור טריפה, לימא [שיאמר הכתוב] "חלב נבלה וטרפה", "חלב נבילה" "חלב טריפה" למה לי? כלומר, למה חזר הכתוב והזכיר חלב בטריפה? כדי להדגיש שזו היא שאין חלבה חלוק מבשרה לענין איסור, שגם על הבשר וגם על החלב חל איסור טריפה, ויש לך בהמה אחרת דומה לה שחלבה חלוק מבשרה, ואיזו זו? מסוכנת, שרק חלבה אסור ולא בשרה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא, ״וָאֹמַר אֲהָהּ ה׳ אֱלֹהִים הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל״.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], מהכא [מכאן] אפשר ללמוד שמסוכנת מותרת, שאמר הנביא יחזקאל: "ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול" (יחזקאל ד, יד).

״הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה״ – שֶׁלֹּא הִרְהַרְתִּי בַּיּוֹם לָבֹא לִידֵי טוּמְאָה בַּלַּיְלָה, ״וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי״ – שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בְּשַׂר כּוֹס כּוֹס מֵעוֹלָם, ״וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל״ – שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם. מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ.

ומפרשים: "הנה נפשי לא מטומאה" — שלא הרהרתי הרהור עבירה ביום לבא על ידו לידי טומאה של קרי בלילה. "ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי" — שלא אכלתי בשר "כוס כוס" ["שחוט שחוט"] מעולם, כלומר בשר בהמה מסוכנת, שאומרים לשוחט שיזדרז לשוחטה קודם שתמות. "ולא בא בפי בשר פגול" — שלא אכלתי מבהמה שהיה בה ספק איסור והורה בה חכם להתירה. משום (בשם) ר' נתן אמרו בפירוש דבר זה: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, זרוע לחיים וקיבה שצריך לתת לכהנים מכל בהמת חולין.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שַׁרְיָא – הַיְינוּ רְבוּתֵיהּ דִּיחֶזְקֵאל, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֲסִירָא – מַאי רְבוּתֵיהּ דִּיחֶזְקֵאל?

ומעתה, אי אמרת בשלמא שריא [נניח אם אתה אומר שמסוכנת מותרת] — היינו רבותיה [זוהי גדולתו] של יחזקאל, שהקפיד בדברים שמותרים על פי הדין, שלמרות שמסוכנת מותרת — לא אכל מבשרה. אלא אי אמרת אסירא [אם אומר אתה שהיא אסורה], מאי רבותיה [מה גדולתו] של יחזקאל? אלא מכאן משמע שבהמה כזו מותרת מן הדין.

הֵיכִי דָּמֵי מְסוּכֶּנֶת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כֹּל שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ וְאֵינָהּ עוֹמֶדֶת. רַב חֲנִינָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: אֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת בְּקָעִיּוֹת. רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר: אֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת קוֹרוֹת.

א ושואלים: היכי דמי [כיצד היא בדיוק] מסוכנת? אמר רב יהודה אמר רב: כל בהמה שמעמידין אותה ואינה עומדת. רב חנינא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב אמר: סימן זה שאינה עומדת הוא מובהק שאפילו היא אוכלת בקעיות (חתיכות עץ), שיש לה כח בשיניה, מכל מקום כיון שכשמעמידים אותה אינה עומדת היא נחשבת למסוכנת. רמי בר יחזקאל אמר: אפילו אוכלת קורות.

בְּסוּרָא מַתְנֵי הָכִי. בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנֵי הָכִי: הֵיכִי דָּמְיָא מְסוּכֶּנֶת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ וְאֵינָהּ עוֹמֶדֶת, וַאֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת בְּקָעִיּוֹת. רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר: אֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת קוֹרוֹת.

ומעירים: בסורא מתני הכי [היו שונים כך] כפי שאמרנו. בפומבדיתא מתני הכי [היו שונים כך]: היכי דמיא [כיצד היא בדיוק] מסוכנת? אמר רב יהודה אמר רב: כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, ואפילו אוכלת בקעיות, ולפי מסורת זאת, דברי רב חנינא בר שלמיא נשנו כחלק מדברי רב יהודה בשם רב. רמי בר יחזקאל אמר: אפילו אוכלת קורות.

אַשְׁכְּחִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְתַלְמִידִי דְּרַב, אֲמַר לְהוּ: מַאי אָמַר רַב בִּמְסוּכֶּנֶת? אֲמַרוּ לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב:

מסופר, אשכחינהו [מצא אותו] שמואל את תלמידי רב אחר מות רב, אמר להו [להם]: מאי [מה] אמר רב בענין המסוכנת? אמרו ליה [לו], הכי [כך] אמר רב: