חולין ל״ו

סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וַאֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה, דָּמָן לִבְעֵי קְבוּרָה, קָמַשְׁמַע לַן.

שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ופסולי המוקדשין אסירי [אסורים] בגיזה ועבודה — דמן גם כן נאסר בהנאה ולכן לבעי [יצטרך] קבורה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שהוא מותר בהנאה.

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה״ – פְּרָט לְדַם קִילּוּחַ, שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: הכתוב "ודם חללים ישתה" (במדבר כג, כד) מלמד כי הדם הנחשב משקה ומכשיר אוכלים לקבל טומאה, הוא דם של חללים, שכבר מתו — פרט לדם קילוח, הדם שמקלח בכח, שהוא דם של חיים, שאינו מכשיר את הזרעים.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׁוֹחֵט וְהִתִּיז דָּם עַל הַדַּלַּעַת – רַבִּי אוֹמֵר: הוּכְשַׁר, רַבִּי חִיָּיא אוֹמֵר: תּוֹלִין.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: השוחט בהמה והתיז (וניתז) דם השחיטה על הדלעת של תרומה — רבי אומר: הוכשר הדלעת לקבל טומאה בדם זה, ר' חייא אומר: תולין, ספק הוא.

אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מֵאַחַר שֶׁרַבִּי אוֹמֵר הוּכְשַׁר, וְרַבִּי חִיָּיא אוֹמֵר תּוֹלִין, אָנוּ עַל מִי נִסְמוֹךְ? בֹּאוּ וְנִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁחִיטָה מַכְשֶׁרֶת וְלֹא דָּם.

אמר ר' אושעיא: מאחר שרבי אומר הוכשר, ור' חייא אומר תולין, ואין בידינו להכריע ביניהם, אנו על מי נסמוך? באו ונסמוך על דברי ר' שמעון, שהיה ר' שמעון אומר: שחיטה מכשרת ולא דם.

אָמַר רַב פָּפָּא: הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ לְדָם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמַכְשַׁיר. כִּי פְּלִיגִי בְּנִתְקַנֵּחַ הַדָּם בֵּין סִימָן לְסִימָן, רַבִּי סָבַר: יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְהַאי דַּם שְׁחִיטָה הוּא.

ובפירוש הדברים אמר רב פפא: הכל מודים, גם רבי וגם ר' חייא, היכא דאיתיה [במקום שישנו] הדם על הדלעת מתחלה ועד סוף השחיטה — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שדם זה מכשיר, כדין דם שחיטה (וכדעת חכמים החולקים במשנתנו על ר' שמעון). כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה כאשר ניתז הדם על הדלעת בתחילת השחיטה, ונתקנח הדם מן הדלעת בין שחיטת סימן אחד לסימן שני; רבי סבר [סבור]: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כלומר, השחיטה קרויה שחיטה מתחילתה עד סופה, ולפיכך האי [דם זה], שניתז כבר בתחילת השחיטה, דם שחיטה הוא קרוי, ומכשיר.

רַבִּי חִיָּיא סָבַר: אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף, וְהַאי דַּם מַכָּה הוּא, וּמַאי ״תּוֹלִין״? תּוֹלִין הַדָּבָר עַד גְּמַר שְׁחִיטָה – אִי אִיתֵיהּ לְדָם בְּסוֹף שְׁחִיטָה מַכְשִׁיר, וְאִי לָא – לֹא מַכְשִׁיר.

ואילו ר' חייא סבר [סבור]: אינה לשחיטה אלא בסוף, ואם כן, האי [דם זה] שניתז בתחילה, דם מכה (פצע) הוא, שאינו מכשיר. ולפי זה, מאי [מה פירוש] תולין שאמר ר' חייא? תולין הדבר עד גמר שחיטה, אי איתיה [אם ישנו] הדם על הדלעת בסוף שחיטה — מכשיר, ואי [ואם] לא — לא מכשיר.

וּמַאי ״בֹּאוּ וְנִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן״? לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא מַכְשִׁיר, לְרַבִּי חִיָּיא מַכְשִׁיר!

ושואלים: ומאי [מה פירוש] דברי ר' אושעיא "באו ונסמוך על דברי ר' שמעון"? והרי לר' שמעון דם שחיטה לא מכשיר כלל, ואילו לר' חייא הוא מכשיר!

בְּנִתְקַנֵּחַ מִיהוּ אַשְׁווֹ לַהֲדָדֵי, מָר לָא מַכְשִׁיר, וּמָר לָא מַכְשִׁיר, הֲוָה לֵיהּ רַבִּי חַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם.

ומשיבים: בנתקנח הדם קודם סוף השחיטה מיהו [על כל פנים] אשוו להדדי [הושוו דבריהם של ר' שמעון ור' חייא זה לזה], מר [חכם זה] סבור שלא מכשיר, ומר [וגם חכם זה] סבור שלא מכשיר, אף שטעמיהם שונים, ואם כן הוה ליה רבי חד [נמצא רבי אחד] שסבור שהוא מכשיר, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

רַב אָשֵׁי אָמַר: ״תּוֹלִין״ לְעוֹלָם מַשְׁמַע, וְנִתְקַנֵּחַ לְרַבִּי חִיָּיא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, אִי יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, אוֹ אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף, וּמַאי ״תּוֹלִין״? לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין.

רב אשי אמר: הביטוי "תולין" — לעולם משמע, דבר שיש בו ספק בעיקר דינו, ולא דבר שמציאותו עומדת להתברר. ובמקרה שנתקנח הדם קודם גמר השחיטה, לר' חייא ספוקי מספקא ליה [מסופק לו הדבר] בעיקר הדין, אי [האם] ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ואם כן הריהו בכלל דם שחיטה ומכשיר, או אינה לשחיטה אלא בסוף ואינו מכשיר. ולפי זה, מאי [מה פירוש] תולין? לא שהדבר תלוי האם יישאר הדם עד סוף השחיטה, אלא שאם נגעה טומאה בדלעת לאחר שנתקנח ממנה הדם — לא אוכלין את דלעת התרומה, שמא נטמאה, ולא שורפין אותה, שמא טהורה היא, ואסור לשורפה.

וּמַאי ״בֹּאוּ וְנִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן״? לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא מַכְשִׁיר, לְרַבִּי חִיָּיא סְפֵיקָא, לְעִנְיַן שְׂרֵיפָה מִיהוּ שָׁווּ לַהֲדָדֵי: (ומר) [וּלְמָר] לָא שָׂרְפִינַן, (ומר) [וּלְמָר] לָא שָׂרְפִינַן.

ומקשים: ולפי זה מאי [מה פירוש] "באו ונסמוך על דברי ר' שמעון"? והרי לדעת ר' שמעון הדם לא מכשיר כלל, והדלעת טהורה, ואילו לר' חייא ספיקא [ספק] הוא! ומשיבים: לענין שריפה מיהו [על כל פנים] שוו להדדי [שווים הם זה לזה], מר לא שרפיה [חכם זה, ר' שמעון, לא שורף אותו], משום שלדעתו לא הוכשרה הדלעת, ומר לא שרפיה [וחכם זה, ר' חייא, גם כן אינו שורף אותו] מספק, ואם כן

הָוֵה לֵיהּ רַבִּי חַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם, וְהָכִי קָאָמַר: כְּגוֹן זֹאת תּוֹלִין – לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין.

הוה ליה רבי חד [נמצא רבי אחד], הסבור שניתן לשורפה, ואין דבריו של אחד במקום שנים. והכי קאמר [וכך אומר] ר' חייא: במקרה כגון זאת, אם נגעה טומאה בדלעת תולין כלומר, לא אוכלין משום שיתכן שבכך הוכשרה ונטמאה, ולא שורפין, שהרי לא ודאי שהוכשרה ונטמאה.

בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: צָרִיד שֶׁל מְנָחוֹת, מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, אוֹ אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי? כִּי מַהְנְיָא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ לְאִפְּסוֹלֵי גּוּפֵיהּ, לְמִימְנֵא בֵּיהּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי – לָא, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא?

ב בעי [שאל] ר' שמעון בן לקיש: צריד (יבש) של מנחות, כלומר, סולת יבשה של מנחה, שלא נבללה בשמן, וכך לא הוכשרה במשקה לקבלת טומאה, ומכל מקום כשנגעה בה טומאה הריהי פסולה להקרבה ולאכילה משום "חיבת הקודש" המכשירה אותה לקבלת טומאה, האם מונין בו ראשון ושני, כדרך שמונים בכל מאכל שנטמא, שאם נגע באב הטומאה נעשה ראשון לטומאה, ועושה שני, או אין מונין בו ראשון ושני? ומבארים: כי מהניא [האם כאשר מועילה] חבת הקדש הרי זה רק לאפסולי גופיה [לפסול אותו עצמו] להקרבה ולאכילה, אבל למימנא ביה [למנות בו] ראשון ושני — לא, או דלמא לא שנא [שמא אינה שונה], וכיון שחיבת הקודש מכשרתו — הרי הוא נעשה כשאר אוכל?

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תָּא שְׁמַע, ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְגוֹ׳״ – אוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם – הוּכְשַׁר, אוֹכֶל שֶׁאֵינוֹ בָּא בְּמַיִם – לֹא הוּכְשַׁר.

אמר ר' אלעזר: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא על הפסוק "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד), אוכל הבא במים — הוכשר לקבל טומאה ולמנות בו ראשון ושני, אוכל שאינו בא במים — לא הוכשר, ואם כן הוא הדין לצריד של מנחות.

אַטּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לֵית לֵיהּ אוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָכִי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: חִבַּת הַקֹּדֶשׁ כְּאוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם דָּמֵי, אוֹ לָא?

ותוהים: אטו [וכי] ר' שמעון בן לקיש לית ליה [אין לו, אינו יודע] הלכה זו שרק אוכל הבא במים מקבל טומאה? אלא ר' שמעון בן לקיש הכי קמיבעיא ליה [כך נשאלת לו השאלה]: חבת הקדש שמכשירה קדשים לפוסלם להקרבה אם נטמאו, האם כאוכל הבא במים דמי [נחשב], שעושה ראשון ושני, או לא?

רַבִּי אֶלְעָזָר נָמֵי מִיִּתּוּרֵי קְרָאֵי קָאָמַר, מִכְּדֵי כְּתִיב ״וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע״, ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״ לְמָה לִּי?

ומוסיפים: ר' אלעזר שהשיב לו, נמי [גם כן] מיתורי קראי קאמר [מיתורי המקראות הוא אומר] ומשם הוא לומד: מכדי כתיב [הואיל ונאמר]: "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (שם לח), אם כן, הכתוב "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" למה לי?

לָאו לְמַעוֹטֵי חִיבַּת הַקֹּדֶשׁ? לָא: חַד בְּטוּמְאַת מֵת וְחַד בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ.

לאו למעוטי [האם לא למעט] חיבת הקדש, שאינה מכשירה לקבל טומאה כביאת מים, לעשות ראשון ושני? ודוחים: לא, יש לומר ששני הכתובים מלמדים שיש צורך בביאת מים על האוכלים כדי להכשירם לקבלת טומאה, חד [אחד] מדבר בטומאת מת, וחד [ואחד] מדבר בטומאת שרץ.

וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן טוּמְאַת מֵת – הָתָם הוּא דְּבָעֵי הֶכְשֵׁר, מִשּׁוּם דְּלָא מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה, אֲבָל שֶׁרֶץ דִּמְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה – אֵימָא לָא לִיבְעֵי הֶכְשֵׁר.

וצריכי [וצריכים] שניהם להיאמר, דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בטומאת מת, היינו אומרים: התם הוא דבעי [שם הוא שצריך] האוכל הכשר, משום שטומאת מת קלה יותר, שהמת לא מטמא בשיעור קטן כעדשה, אלא רק בכזית, אבל שרץ שמטמא בכעדשה — אימא לא ליבעי [אמור שלא יצטרך] האוכל הכשר כדי להיטמא בו.

וְאִי אַשְׁמְעִינַן שֶׁרֶץ, מִשּׁוּם דְּלָא מְטַמֵּא טוּמְאַת שִׁבְעָה, אֲבָל מֵת דִּמְטַמֵּא טוּמְאַת שִׁבְעָה – אֵימָא לָא לִיבְעֵי הֶכְשֵׁר, צְרִיכָא.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בשרץ, היינו אומרים שדווקא לטומאת שרץ יש צורך בהכשר, משום שטומאתו קלה יותר, שהוא לא מטמא את הנוגע בו טומאת שבעה ימים, אבל מת שמטמא טומאת שבעה — אימא לא ליבעי [אמור שלא יצטרך] האוכל הכשר כדי להיטמא בו, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הכתובים.

מֵתִיב רַב יוֹסֵף: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הוּכְשְׁרוּ בִּשְׁחִיטָה. הוּכְשְׁרוּ – וַאֲפִילּוּ לְמִימְנֵי בְּהוּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי.

מתיב [מקשה] רב יוסף על שיטת ר' אלעזר, שרק אוכל שהוכשר במים מקבל טומאה לעשות ראשון ושני, ממה ששנינו במשנתנו שהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם, ר' שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה, ומה שאמר הוכשרו משמעו — ואפילו למימני בהו [למנות בהם] ראשון ושני.

אַמַּאי? וְהָא לָאו אוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם הוּא! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: עֲשָׂאוּהוּ כְּהֶכְשֵׁר מַיִם מִדְּרַבָּנַן.

ויש לשאול: אמאי [מדוע] הוכשרו? והא לאו [והרי לא] אוכל הבא במים הוא! ומכאן שכל דבר שמכשיר לקבל טומאה עושה ראשון ושני, ובכלל זה חיבת הקודש! אמר ליה [לו] אביי: יש לומר כי אין זה מדין תורה, אלא עשאוהו את השחיטה כהכשר מים, והוא מדרבנן [מדברי סופרים].

אָמַר רַבִּי זֵירָא: תָּא שְׁמַע, הַבּוֹצֵר לְגַת – שַׁמַּאי אוֹמֵר: הוּכְשַׁר, הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא הוּכְשַׁר, וּשְׁתֵיק לֵיהּ הִלֵּל לְשַׁמַּאי. אַמַּאי? וְהָא לָאו אוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם הוּא! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: עֲשָׂאוּהוּ כְּהֶכְשֵׁר מַיִם מִדְּרַבָּנַן.

אמר ר' זירא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו: הבוצר ענבים לגת (לעשות מהם יין), ובתוך כך זב מן המיץ על אשכול הענבים — שמאי אומר: הוכשר לקבלת טומאה, הלל אומר: לא הוכשר, ובסופו של דבר שתיק ליה [שתק, הודה לו] הלל לשמאי. ויש לשאול: אמאי [מדוע] הודה לו? והא לאו [והרי לא] אוכל הבא במים הוא, שהרי אין משקה מכשיר אלא לרצון! אמר ליה [לו] אביי: עשאוהו כהכשר מים, ואולם מדרבנן [מדברי סופרים] הוא.

אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא הוּכְשְׁרוּ בִּשְׁחִיטָה, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי עֲשָׂאוּהוּ כְּהֶכְשֵׁר מַיִם, וְאָמַר לָךְ רַבִּי זֵירָא, וַאֲמַרְתְּ לֵיהּ עֲשָׂאוּהוּ כְּהֶכְשֵׁר מַיִם, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ נָמֵי עֲשָׂאוּהוּ כְּהֶכְשֵׁר מַיִם!

אמר ליה [לו] רב יוסף: אמינא לך אנא [אומר אני לך] ראיה מדברי ר' שמעון שהוכשרו בשחיטה, ואת אמרת לי [ואתה אומר לי] שהכוונה היא שעשאוהו חכמים כהכשר מים, וכן אמר [אומר] לך ר' זירא ראיה מן הבוצר לגת, ואמרת ליה [ואתה אומר לו]: עשאוהו כהכשר מים, אם כן ביחס לשאלת ר' שמעון בן לקיש בצריד של מנחות נמי [גם כן] נאמר, שמן התורה אין חיבת הקודש מכשירה, וחכמים עשאוהו כהכשר מים למנות בו ראשון ושני!

אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לִתְלוֹת קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ? כִּי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ לִשְׂרוֹף.

אמר ליה [לו] אביי: אטו [וכי] ר' שמעון בן לקיש לענין לתלות קמיבעיא ליה [נשאלה לו השאלה], כלומר, לא לאכול ולא לשרוף את הצריד, כדין קודש שנטמא בטומאה שמדברי חכמים? כי קא מיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] השאלה הרי זה לענין לשרוף את הצריד שנטמא, וכדין קודש שנטמא מדין תורה.

מִכְּלָל דְּחִיבַּת הַקֹּדֶשׁ דְּאוֹרָיְיתָא, מְנָא לַן? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא״, הַאי בָּשָׂר דְּאִתַּכְשַׁר, בְּמַאי?

ואומרים: מכלל הדברים אתה למד שחיבת הקדש מכשירה לקבלת טומאת אוכלים דאורייתא [מן התורה], מנא לן [מנין לנו] דבר זה? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] בבשר קדשים: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא ייאכל באש יישרף" (ויקרא ז, יט), ויש לברר: האי בשר דאתכשר במאי [בשר זה שהוכשר, במה] הוכשר?

אִילֵּימָא דְּאִתַּכְשַׁר בְּדָם, וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לְדַם קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״ – דָּם הַנִּשְׁפָּךְ כַּמַּיִם מַכְשִׁיר, שֶׁאֵינוֹ נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם אֵינוֹ מַכְשִׁיר!

אילימא דאתכשר [אם תאמר שהוכשר] בדם הבהמה — והאמר [והרי אמר] ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר אוכלים לקבלת טומאה? שנאמר: "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, כד), ללמד שדם הנשפך כמים — מכשיר כמו מים, דם שאינו נשפך כמים, אלא מתקבל בכלי כדי לזורקו על המזבח — אינו מכשיר!

אֶלָּא דְּאִיתַּכְשַׁר בְּמַשְׁקֵי בֵּית מַטְבְּחַיָּא, וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַשְׁקֵי בֵּית מַטְבְּחַיָּא לֹא דַּיָּין שֶׁהֵן דְּכַן, אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְשִׁירִין, וְכִי תֵּימָא תַּרְגְּמַהּ אַדָּם, וְהָא ״מַשְׁקֵי״ קָאָמַר! אֶלָּא לָאו דְּאִתַּכְשַׁר בְּחִבַּת הַקֹּדֶשׁ?

אלא תאמר דאיתכשר [שהוכשר] הבשר במשקי בית מטבחיא [במשקים של בית המטבחיים במקדש] כגון מים שרחץ בהם את הבשר — והא [והרי] אמר ר' יוסי בר' חנינא: משקי בית מטבחיא [בית המטבחיים] שבמקדש לא דיין שהן עצמם דכן [טהורים], שאינם מקבלים טומאה, אלא שאף אין הם מכשירין אוכלין לקבלת טומאה! וכי תימא [ואם תאמר]: תרגמא [תרגם והסבר] את דברי ר' יוסי בר' חנינא לגבי דם בלבד, אבל שאר משקים שבמקדש מכשירים, והא [והרי] "משקי" קאמר [הוא אומר] בלשון רבים! אלא לאו [האם אין] הכוונה דאתכשר [שהוכשר] הבשר בחבת הקדש? ומכאן שחיבת הקודש מכשירה מדין תורה.

וְדִלְמָא כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה שֶׁל זִבְחֵי שְׁלָמִים, וְהֶעֱבִירָהּ בַּנַּחַל, שְׁחָטָהּ וַעֲדַיִין מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ עָלֶיהָ.

ודוחים: ודלמא [ושמא] יש לפרש את הכתוב כדברי רב יהודה אמר שמואל, שאמר רב יהודה אמר שמואל: מדובר בכגון שהיתה לו פרה של זבחי שלמים, והעבירה בנחל כדי להכין אותה לשחיטה, ושחטה ועדיין משקה של מי הנחל טופח עליה, וכך הוכשר הבשר לקבל טומאה על ידי משקים, ולא בגלל חיבת הקודש!

אֶלָּא מִסֵּיפָא: ״וְהַבָּשָׂר״, לְרַבּוֹת עֵצִים וּלְבוֹנָה. עֵצִים וּלְבוֹנָה בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ? אֶלָּא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשְׁרָא לְהוּ, וּמְשַׁוְּיָא לְהוּ אוֹכֶל. הָכָא נָמֵי, חִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשַׁרְתָּן.

אלא ההוכחה היא מסיפא [מסופו] של הכתוב העוסק בקדשים שנטמאו, שנאמר: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז, יט), ומאחר שכבר אמר הכתוב "והבשר" הרי שהמלה "והבשר" שנאמרה בהמשכו מיותרת, ואמרו חכמים כי היא באה לרבות עצים ולבונה של קודש, שאם נטמאו הריהם נפסלים להקרבה כבשר. ויש לשאול: וכי עצים ולבונה בני אכילה נינהו [הם], שנאמר שהם בכלל "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד)? אלא מכאן למד ר' שמעון בן לקיש שחבת הקדש מכשרא להו [מכשירה אותם] לקבל טומאה, ומשויא להו [ועושה אותם] כאילו היו אוכל שהוכשר במים. ולפי זה למד כי הכא נמי [כאן גם כן] בצריד של מנחה, יש לומר שחבת הקדש מכשרתה לקבל טומאה.