חולין ל״ח

גּוֹעָה וְהֵטִילָה רֶיעִי וְכִשְׁכְּשָׁה בְּאׇזְנָהּ – הֲרֵי זֶה פִּירְכּוּס. אֲמַר לְהוּ: אִצְטְרִיכָא לֵיהּ לְאַבָּא לְאֹזוֹזֵי אוּנֵּי, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כֹּל שֶׁאֵינָהּ [עוֹשָׂה] דְּבָרִים שֶׁהַמֵּתָה עוֹשָׂה.

גועה, או הטילה ריעי, או כשכשה באזנה בשעת שחיטה — הרי זה פירכוס, ושחיטתה מתירתה. אמר להו [להם] שמואל: אצטריכא ליה [הוצרך לו] לאבא (לרב) לאזוזי אוני [להזיז את האזניים] כדי שייקרא הדבר פירכוס? שאני אומר: כל דבר שהבהמה עושה בשעת השחיטה שאינו דברים שהמיתה עושה — הרי זה סימן חיים.

מַאי נִינְהוּ דְּבָרִים שֶׁהַמֵּתָה עוֹשָׂה? אָמַר רַב עָנָן: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל – הָיְתָה יָדָהּ כְּפוּפָה וּפְשָׁטַתָּה – דָּבָר שֶׁהַמֵּתָה עוֹשֶׂה, פְּשׁוּטָה וּכְפָפַתָּה – דְּבָרִים שֶׁאֵין הַמֵּתָה עוֹשָׂה.

ושואלים: מאי נינהו [מה הם] הדברים שהמיתה עושה? אמר רב ענן, לדידי מפרשא לי מיניה דמר [לי נתפרש הדבר ממנו מהחכם] שמואל עצמו: היתה ידה כפופה ופשטתה — הרי זה דבר שהמיתה עושה, אם היתה ידה פשוטה וכפפה אותה — הרי זה דברים שאין המיתה עושה, והוא פירכוס.

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה – פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ; הָא הֶחְזִירָה – כְּשֵׁרָה.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בזאת? הרי כבר תנינא [שנינו דבר זה במשנתנו]: בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה — פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש; ונדייק מכאן: הא [הרי] אם החזירה את ידה — כשרה!

אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמֵינָא: דַּוְקָא דְּכַיְיפָה וּפָשְׁטָה וַהֲדַר כָּיְיפָה לַהּ, אֲבָל פְּשׁוּטָה וּכְפָפַתָּה – לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

ומשיבים: אי ממתניתין [אם ממשנתנו בלבד], הוה אמינא [הייתי אומר]: דוקא דכייפה ופשטה והדר כייפה לה [שכפפה ופשטה אותה וחזרה וכפפה אותה] הריהי כשרה, אבל פשוטה מתחילה וכפפתה — לא נחשב הדבר לסימן חיות, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שמואל שזה לבדו מספיק.

מֵיתִיבִי: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גּוֹעָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה – אֵין זֶה פִּירְכּוּס. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: אֲפִילּוּ הֵטִילָה רֶיעִי וְכִשְׁכְּשָׁה בִּזְנָבָהּ – אֵין זֶה פִּירְכּוּס. קַשְׁיָא גּוֹעָה אַגּוֹעָה, קַשְׁיָא רֶיעִי אַרֶיעִי!

מיתיבי [מקשים] על דברי רב לעיל ממה ששנינו בברייתא: ר' יוסי אומר, היה ר' מאיר אומר: אם גועה בשעת שחיטה — אין זה פירכוס, ר' אלעזר בר' יוסי אומר משמו של ר' יוסי: אפילו הטילה ריעי או כשכשה בזנבה — אין זה פירכוס. אם כן, קשיא [קשה] מענין גועה על גועה, שאמר רב שהוא פירכוס, וכן קשיא [קשה] מהטלת ריעי על הטלת ריעי!

גּוֹעָה אַגּוֹעָה לָא קַשְׁיָא: הָא דְּעָבֵי קָלַהּ, הָא דְּעָמֵי קָלַהּ. רֶיעִי אַרֶיעִי נָמֵי לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּשׁוֹתֶתֶת, כָּאן בְּמַתְרֶזֶת.

ומשיבים: מענין גועה על ענין גועה לא קשיא [לא קשה]: הא דעבי קלה [זה שעבה, חזק קולה], הרי זה סימן חיות, שיש בה כח, הא דעמי קלה [זה שעמום קולה], אין זה סימן חיות. וכן מענין ריעי על ענין ריעי נמי [גם כן] לא קשיא [לא קשה]: כאן בשותתת ריעי אין זה סימן חיות, כאן במתרזת בכוח — הרי זה סימן חיות.

אָמַר רַב חִסְדָּא: פִּירְכּוּס שֶׁאָמְרוּ – בְּסוֹף שְׁחִיטָה. מַאי בְּסוֹף שְׁחִיטָה? בְּאֶמְצַע שְׁחִיטָה, לְאַפּוֹקֵי תְּחִלַּת שְׁחִיטָה דְּלָא.

א ועוד בהגדרת הפירכוס, אמר רב חסדא: שמעתי מרבותי שפירכוס שאמרו שהוא סימן חיים. ומתירים בגללו את המסוכנת, הוא זה שאירע בסוף השחיטה. והוסיף רב חסדא, מאי [ומה פירוש] בסוף שחיטה? לא בסוף שחיטה ממש, אלא אפילו באמצע שחיטה, לאפוקי [להוציא] אם פרכסה רק בתחלת שחיטה, שלא מתירים אותה בגללו, מפני שסימן הוא שלא נותרה בה חיות עד גמר השחיטה.

אָמַר רַב חִסְדָּא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּתְנַן: בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה – פְּסוּלָה. אֵימַת? אִילֵּימָא בְּסוֹף שְׁחִיטָה, כֹּל הָכִי תֵּיחֵי וְתֵיזִיל? אֶלָּא לָאו בְּאֶמְצַע שְׁחִיטָה?

אמר רב חסדא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר זאת]? דתנן [ששנינו במשנתנו]: בהמה דקה שפשטה ידה בשעת שחיטה ולא החזירה — פסולה, שאין זה אלא סימן ליציאת הנפש. ונברר: אימת [מתי] היה הדבר? אילימא [אם תאמר] בסוף שחיטה, כל היכי תיחי ותיזיל [כל כך היא צריכה להמשיך ולחיות] לאחר שחיטה, עד שתחזיר ידה? אלא לאו [האם לא] מדובר כאן באמצע שחיטה?

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לְעוֹלָם בְּסוֹף שְׁחִיטָה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינָהּ עוֹשֶׂה כֵּן בְּסוֹף שְׁחִיטָה – בְּיָדוּעַ שֶׁנִּשְׁמָתָהּ נְטוּלָה הֵימֶנָּה קוֹדֶם לָכֵן.

אמר ליה [לו] רבא: אין מכאן ראיה, לעולם אפשר לפרש שמדובר בסוף השחיטה, ובכל זאת פסולה, שאני אומר: כל שאינה עושה כן שמחזירה את ידה בסוף שחיטה — בידוע שנשמתה נטולה הימנה (ממנה) עוד קודם לכן.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: פִּירְכּוּס שֶׁאָמְרוּ – בִּתְחִלַּת שְׁחִיטָה.

רב נחמן בר יצחק אמר: פירכוס שאמרו שהוא סימן חיים — אפילו היה בתחלת שחיטה.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וּלְמָחָר מָצָא כְּתָלִים מְלֵאִים דָּם – כְּשֵׁרָה, שֶׁזִּינְּקָה, וּכְמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: כּוֹתְלֵי בֵּית שְׁחִיטָה שָׁנִינוּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּתְחִלַּת שְׁחִיטָה – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּסוֹף שְׁחִיטָה, לֵיחוּשׁ דִּלְמָא בִּתְחִלַּת שְׁחִיטָה זִינְּקָה.

והוסיף ואמר רב נחמן בר יצחק: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה]? דתנן [ששנינו במשנתנו], אמר ר' שמעון: השוחט בלילה, ולמחר מצא כתלים מלאים דם — כשרה, שכן ודאי שזינקה בשעת שחיטה, וכמדת ר' אליעזר. ואמר שמואל: כתלים אלה אינם כתלים של הבית, אלא כותלי בית שחיטה שנינו, כלומר, מקום השחיטה בצואר. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שאפילו בתחלת שחיטה סימן חיים הוא — שפיר [יפה, מובן הדבר], אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שדווקא אם היה בסוף שחיטה, מה יועיל הדבר שנמצא דם במקום השחיטה? ליחוש דלמא [נחשוש שמא] בתחלת שחיטה זינקה דמה, ואחר כך כבר לא עשתה כן!

וְדִלְמָא שָׁאנֵי זִינּוּק, דַּעֲדִיף.

ודוחים: ודלמא שאני [ושמא שונה] זינוק שהוא עדיף מפירכוס יד או רגל, שהוא סימן חיות גדול יותר, ודי אם נעשה בתחילת השחיטה כדי להראות על חיות. אבל בפירכוס, רק אם נעשה הדבר באמצע השחיטה הרי זה סימן חיות.

וּמִי עֲדִיף? וְהָתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דַּיָּיהּ אִם זִינְּקָה, קַל מִדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וַעֲדִיף מִדְּרַבָּנַן.

ומשיבים: ומי [והאם] עדיף הוא? והתנן [והרי שנינו במשנתנו] ר' אליעזר אומר: דייה אם זינקה, ומהלשון "דייה" משמע שזינקה הוא סימן קל יותר מזה שאמר רבן גמליאל שתפרכס ביד וברגל! ואומרים: אכן, הזינוק סימן קל הוא יותר מהסימן שנתן רבן גמליאל, שהצריך פירכוס ביד וגם ברגל, ואולם הוא עדיף מדרבנן [מן הסימן של חכמים] שהוא פירכוס או ביד או ברגל, שהוא סימן חיים דווקא אם היה באמצע השחיטה, ולא בתחילתה.

אָמַר רָבִינָא: אָמַר לִי סַמָּא בַּר חִילְקַאי, אַקְשִׁי בַּהּ אֲבוּהּ דְּבַר אַבּוּבְרָם, וְאָמְרִי לַהּ אֲחוּהּ דְּבַר אַבּוּבְרָם: וּמִדְּרַבָּנַן מִי עֲדִיף? וְהָא תְּנַן: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל.

אמר רבינא: אמר לי סמא בר חילקאי, אקשי בה אבוה דבר [הקשה בה אביו של בן] אבוברם, ואמרי לה [ויש אומרים] שהקשה אחוה דבר [אחיו של בן] אבוברם: ומדרבנן [ומן הסימן שאמרו חכמים] מי [האם] זינוק עדיף? והא תנן [והרי שנינו], וחכמים אומרים: אינה כשרה עד שתפרכס או ביד או ברגל.

רַבָּנַן אַהֵי קָיְימִי? אִילֵּימָא אַדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל – ״כֵּיוָן שֶׁפִּירְכְּסָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

ונברר: רבנן אהייא קיימו [חכמים על מה הם עומדים], לאיזו דעה הם מתייחסים? אילימא [אם תאמר] על זו של רבן גמליאל, שאינו סימן חיים עד שתפרכס ביד וגם ברגל — והלוא מקילים הם ממנו, ואם כן "כיון שפירכסה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שדי בכך!

אֶלָּא פְּשִׁיטָא אַדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְאִי עֲדִיף, מַאי ״עַד״?

אלא פשיטא [פשוט] שדבריהם מתייחסים לשיטת ר' אליעזר, שאמר: דיה אם זינקה. ומעתה, אי [אם] זינוק עדיף, מאי [מהי] לשון "עד שתפרכס ביד או ברגל"? והרי "כיון שפירכסה ביד או ברגל" צריך היה לומר! אלא בהכרח, זינוק נחשב סימן חיות קטן יותר. ואם כן עומדת בעינה ההוכחה של רב נחמן בר יצחק, מזינוק שבתחילת השחיטה, שהוא סימן חיות, וכל שכן פירכוס.

רָבָא אָמַר: פִּירְכּוּס שֶׁאָמְרוּ – בְּסוֹף שְׁחִיטָה. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: ״שׁוֹר

רבא אמר: פירכוס שאמרו שהוא סימן חיים — דווקא אם היה בסוף שחיטה. אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה]? דתניא [ששנויה ברייתא]: "שור

אוֹ כֶשֶׂב״ – פְּרָט לְכִלְאַיִם, ״אוֹ עֵז״ – פְּרָט לְנִדְמֶה, ״כִּי יִוָּלֵד״ – פְּרָט לְיוֹצֵא דּוֹפֶן, ״שִׁבְעַת יָמִים״ – פְּרָט לִמְחוּסַּר זְמַן, ״תַּחַת אִמּוֹ״ – פְּרָט לַיָּתוֹם.

או כשב" (ויקרא כב, כז) — הרי זה פרט לכלאים שפסול לקרבן, "או עז" — פרט לנדמה, שדומה למין אחר של בהמה, "כי יולד" — פרט ליוצא דופן, שאינו נולד כרגיל, אלא מוציאים אותו בניתוח דופן הרחם, "שבעת ימים" — פרט למחוסר זמן, שלא מלאו לו שבעה ימים, "תחת אמו" — פרט ליתום.

הַאי יָתוֹם הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּילִידְתֵּיהּ אִמֵּיהּ וַהֲדַר מִתָה, לְעוֹלָם תֵּיחֵי וְתֵיזִיל? אֶלָּא דְּמִתָה וַהֲדַר יְלִידְתֵּיהּ, מִ״כִּי יִוָּלֵד״ נָפְקָא.

ונברר: האי יתום היכי דמי [יתום זה שמיעט הכתוב כיצד הוא]? אילימא דילידתיה אמיה והדר מתה [אם תאמר שילדה אותו אמו ואחר כך מתה], וכי לעולם תיחי ותיזיל [תחיה ותלך]? אלא תאמר שמתה והדר ילידתיה [ואחר כך ילדה אותו], ואולם זה ממה שנאמר "כי יולד" נפקא [יוצא], שהרי לאחר מיתה אין הבהמה יולדת, אלא מוציאים את הולד בניתוח!

אֶלָּא פְּשִׁיטָא, זֶה פֵּירַשׁ לְמִיתָה וְזֶה פֵּירַשׁ לְחַיִּים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּעֵינַן חִיּוּתָא בְּסוֹף לֵידָה – הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא בָּעֵינַן חִיּוּתָא בְּסוֹף לֵידָה, לְמָה לֵיהּ? מִ״כִּי יִוָּלֵד״ נָפְקָא!

אלא פשיטא [פשוט], שמדובר שהאם מתה בגמר הלידה, כך שזה (האם) פירש למיתה וזה (הולד) פירש לחיים, והוא הקרוי יתום, שנפסל לקרבן. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי בעינן חיותא [צריכים אנו שתהא חיות] באם בסוף הלידה — היינו דאיצטריך קרא למעוטי [זהו שהוצרך הפסוק למעט] יתום, שנשלמה לידתו בחיי אמו, לומר שכיון שבחייו אינו תחת אמו — נפסל להקרבה. אלא אי אמרת לא בעינן חיותא [אם אומר אתה שלא צריך שתהיה חיות] באם בסוף הלידה, נמצא שהכתוב ממעט ולד שנולד לאחר שמתה אמו, ואם כן למה ליה מיעוט זה? מ"כי יולד" נפקא [יוצא הדבר]! אלא מכאן שכל דבר שצריך שתהא בו חיות — צריך שתהיה בסופו. והוא הדין לשחיטת בהמה מסוכנת, שאינה כשרה אלא אם היתה בה חיות ופירכסה בסוף השחיטה.

אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא – בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה, פְּסוּלָה.

א שנינו במשנתנו שבהמה דקה שפשטה ידה בשעת השחיטה ולא החזירה פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש. אמר רבא: הלכתא [ההלכה] בענין זה היא כי הא מתניתא [כמו ברייתא זו]: בהמה דקה שפשטה ידה בשעת שחיטה ולא החזירה — פסולה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּיָּד, אֲבָל בָּרֶגֶל, בֵּין פָּשְׁטָה וְלֹא כָּפְפָה, בֵּין כָּפְפָה וְלֹא פָּשְׁטָה – כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדַקָּה, אֲבָל בְּגַסָּה, בֵּין בַּיָּד בֵּין בָּרֶגֶל, בֵּין פָּשְׁטָה וְלֹא כָּפְפָה, בֵּין כָּפְפָה וְלֹא פָּשְׁטָה – כְּשֵׁרָה. וְעוֹף, אֲפִילּוּ לֹא רִפְרֵף אֶלָּא גַּפּוֹ, וְלֹא כִּשְׁכֵּשׁ אֶלָּא זְנָבוֹ – הֲרֵי זֶה פִּירְכּוּס.

במה דברים אמורים? ביד, ברגל הקדמית, אבל ברגל האחורית, בין פשטה ולא כפפה, בין כפפה ולא פשטה — הרי היא כשרה. וכן במה דברים אמורים? בבהמה דקה, אבל בבהמה גסה, בין ביד בין ברגל, בין פשטה ולא כפפה, בין כפפה ולא פשטה — כשרה, שהוא סימן חיות, ולא סימן של יציאת נפש. ועוף, אפילו לא רפרף אלא גפו (כנפו), ולא כשכש אלא זנבו — הרי זה נחשב פירכוס וסימן חיים.

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? כּוּלְּהוּ תְּנַנְהִי! בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה – פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ. יָד – אִין, רֶגֶל – לָא; דַּקָּה – אִין, גַּסָּה – לָא. עוֹף אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּלָא תְּנַן.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו רבא בכך]? הלוא כולהו תננהי [את כולם שנינו] במשנה: בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה — פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש. ונדייק: יד — אין [כן], רגל — לא; בהמה דקה — אין [כן], גסה — לא! ומשיבים: עוף איצטריכא ליה [הוצרך לו], דלא תנן [שלא שנינו] דבר זה במשנה, ושנינו בברייתא.

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט לְנׇכְרִי – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֲפִילּוּ שְׁחָטָהּ לֶאֱכוֹל לְנׇכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ – פְּסוּלָה, שֶׁסְּתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה.

ב משנה ישראל השוחט לנכרי את בהמתו של הנכרי — שחיטתו כשרה, ור' אליעזר פוסל. אמר ר' אליעזר: אפילו שחטה על מנת לאכול (להאכיל) לנכרי מחצר כבד (הסרעפת) שלה בלבד — פסולה, שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, ובהמה שנשחטה לשם עבודה זרה אסורה בהנאה, כדין תקרובת עבודה זרה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: קַל וָחוֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בְּמוּקְדָּשִׁין – אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, מְקוֹם שֶׁאֵין מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בְּחוּלִּין – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט?

אמר ר' יוסי: אין מחשבת הבעלים הנכרי משנה לענין זה. וקל וחומר הדברים, ומה במקום שהמחשבה פוסלת את השחיטה, כלומר, במוקדשין, שמחשבה פסולה בזמן השחיטה, כגון להקריב את הקרבן לאחר זמנו, פוסלת את הקרבן — אין הכל הולך אלא אחר מחשבת העובד, הכהן השוחט, שמחשבתו פוסלת, ולא מחשבת הבעלים, מקום שאין מחשבה פוסלת, כלומר, בחולין — אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ולא אחר מחשבת הבעלים? ולכן כאשר השוחט ישראל — אין מחשבת הבעלים הנכרי לעבודה זרה פוסלת את השחיטה.

גְּמָ׳ הָנֵי תַּנָּאֵי אִית לְהוּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי: שָׁמַעְתִּי שֶׁהַבְּעָלִים מְפַגְּלִין.

ג גמרא בביאור המחלוקת במשנתנו בין התנא הראשון לבין ר' אליעזר, מסבירים: הני תנאי אית להו [תנאים אלה יש להם, שניהם מקבלים את דבריו] של ר' אליעזר בר' יוסי ביחס לשחיטת קדשים. דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר' אליעזר בר' יוסי: שמעתי שגם הבעלים מפגלין (פוסלים את הקרבן כשחשבו בו מחשבת פסול), ולא רק הכהן העובד. והוא הדין למחשבת עבודה זרה בשחיטת בהמת חולין, שמחשבת הבעלים פוסלת אותה.

מִיהוּ תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אִי שַׁמְעִינֵיהּ דְּחַשֵּׁיב – אִין, אִי לָא – לָא, סְתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא אָמְרִינַן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אַף עַל גַּב דְּלָא שַׁמְעִינֵיהּ דְּחַשֵּׁיב, סְתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה אָמְרִינַן. וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר: אַף עַל גַּב דְּשַׁמְעִינֵיהּ דְּחַשֵּׁיב, זֶה מְחַשֵּׁב וְזֶה עוֹבֵד לָא אָמְרִינַן.

מיהו [אולם] תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: רק אי שמעיניה דחשיב [אם שמענו אותו את הגוי שהוא מחשב] לשם עבודה זרה — אין [כן], הרי זה פוסל, אבל אי [אם] לא שמענו — לא, שלדעתו, סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה לא אמרינן [אין אנו אומרים]. ור' אליעזר סבר [סבור]: אף על גב דלא שמעיניה דחשיב [אף על פי שלא שמענו אותו שהוא מחשב] לשם עבודה זרה — פסול, שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה אמרינן [אומרים אנו]. ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר]: אף על גב דשמעיניה דחשיב [אף על פי ששמענו אותו שהוא מחשב] ומתכוון לכך במפורש, אין מחשבתו קובעת, שהרי אפילו בקדשים זה מחשב וזה עובד לא אמרינן [אין אנו אומרים] שפוסל, אלא הכל הולך אחר מחשבת העובד.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: בִּדְשַׁמְעִינֵיהּ דְּחַשֵּׁיב פְּלִיגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כִּי אָמְרִינַן ״זֶה מְחַשֵּׁב וְזֶה עוֹבֵד״ – הָנֵי מִילֵּי בִּפְנִים, אֲבָל בְּחוּץ לֹא, חוּץ מִפְּנִים

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: בדשמעיניה דחשיב פליגי [במקרה ששמענו אותו, את הגוי, שהוא מחשב לשם עבודה זרה חלוקים הם], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] זה מחשב וזה עובד פסול — הני מילי [דברים אלו אמורים] בפנים, כלומר, בקרבנות, וכדברי ר' אליעזר בר' יוסי, אבל בחוץ, במחשבת עבודה זרה בשחיטת חולין — לא, שכן הלכות שחיטת חוץ משחיטת פנים