חולין ל״ה

דְּלֵיכָּא כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס.

דליכא [שאין שם] בתערובת כזית תרומה בכדי אכילת פרס, ואין צורך לנהוג בתערובת כזאת בטהרת התרומה.

אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר רַבִּי: הָאוֹכֵל שְׁלִישִׁי שֶׁל תְּרוּמָה עַצְמָהּ – אָסוּר לֶאֱכוֹל, וּמוּתָּר לִיגַּע.

בדומה למה שאמר עולא בחולין שנעשו על טהרת התרומה, שהאוכל שלישי שבהם נפסל גופו לאכילת תרומה, אמר ר' יונתן אמר רבי: האוכל שלישי של תרומה עצמה — אסור לו לאכול תרומה, ומותר ליגע בתרומה.

וְאִיצְטְרִיךְ דְּעוּלָּא, וְאִיצְטְרִיךְ דְּרַבִּי יוֹנָתָן, דְּאִי מִדְּעוּלָּא הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה, אֲבָל תְּרוּמָה – בִּנְגִיעָה נָמֵי אָסוּר, אִיצְטְרִיךְ דְּרַבִּי יוֹנָתָן. וְאִי מִדְּרַבִּי יוֹנָתָן הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי תְּרוּמָה, אֲבָל חוּלִּין – בַּאֲכִילָה נָמֵי שְׁרֵי, צְרִיכִי.

ומעירים: ואיצטריך [והוצרך] מה שאמר עולא ואיצטריך [והוצרך] מה שאמר ר' יונתן, דאי [שאם] מתוך דברי עולא, הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה אמורים] בחולין שנעשו על טהרת תרומה, אבל תרומה עצמה — בנגיעה נמי [גם כן] אסור, לכן איצטריך [הוצרך] מה שאמר ר' יונתן. ואי [ואם] מתוך דברי ר' יונתן שאמר שהאוכל שלישי של תרומה אסור לאכול תרומה ומותר ליגע בה, הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים בתרומה עצמה, אבל שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה — באכילה נמי שרי [גם כן מותרים], על כן צריכי [צריכים] שני הדברים להיאמר.

יָתֵיב רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: הָאוֹכֵל שְׁלִישִׁי שֶׁל חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ – טָהוֹר לֶאֱכוֹל בַּקֹּדֶשׁ, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה רְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ אֶלָּא קֹדֶשׁ מִקּוֹדֶשׁ בִּלְבַד.

א יתיב [ישב] רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה [לפני] רב נחמן, ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר] הלכה זו: האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש — טהור לאכול בקדש, שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש בלבד, כגון בשר קרבן, אבל לא בחולין שנעשו על טהרת הקודש.

מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא: שְׁלִישִׁי – שֵׁנִי לַקֹּדֶשׁ, וְאֵין שֵׁנִי לַתְּרוּמָה. בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה. אַמַּאי? הָא לָאו קֹדֶשׁ מִקּוֹדֶשׁ הוּא!

מתיב [מקשה] על כך רמי בר חמא ממה ששנינו בשם ר' יהושע: האוכל מאכל שהוא שלישי — נעשה שני לקדש, שמטמא שלישי ופוסל רביעי בקודש, ואין הוא נעשה שני לתרומה, לפוסלה, וכל זה בחולין שנעשו על טהרת תרומה. ויש לשאול: לדברי רב יצחק, אמאי [מדוע] הוא נעשה שני לקודש, שעושה שלישי ורביעי? הא לאו [הרי אין זה] קדש מקודש הוא!

אֲמַר לֵיהּ: הַנַּח לִתְרוּמָה, שֶׁטׇּהֳרָתָהּ טוּמְאָה הִיא אֵצֶל הַקֹּדֶשׁ.

אמר ליה [לו] רב יצחק: הנח לתרומה, שאפילו טהרתה מה שנחשב טהור אצלה — טומאה היא אצל הקדש, ולכן חולין שנעשו על טהרת תרומה מטמאים את הקודש.

וּמְנָא תֵּימְרַאּ? דִּתְנַן: בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ מִדְרָס לִפְרוּשִׁין, בִּגְדֵי פְרוּשִׁין מִדְרָס לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה, בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְרוּמָה מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ.

ומנא תימרא [ומנין אתה אומר] שכן הוא? דתנן [ששנינו במשנה]: בגדי עם הארץ שאינם מקפידים על טהרה — הרי הם נחשבים כמדרס (החפצים שהזב והנדה יושבים או שוכבים עליהם), ומטמאים לגבי הפרושין, אלה שנזהרים בדיני טומאה ואוכלים חולין שלהם בטהרה. בגדי פרושין נחשבים למדרס לגבי הכהנים אוכלי התרומה, וכן בגדי אוכלי תרומה נחשבים מדרס לאוכלי קדש.

אָמַר רָבָא: מִדְרָסוֹת קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי מִדְרָסוֹת,

אמר רבא: מכאן אין ראיה, מדרסות קאמרת [אתה אומר]? שאני [שונים] מדרסות של אוכלי תרומה, שיש בהם טעם מיוחד שגזרו עליהם טומאה לגבי הקודש,

שֶׁמָּא תֵּשֵׁב עֲלֵיהֶן אִשְׁתּוֹ נִדָּה, אֲבָל בְּפֵירֵי לָא אָמְרִינַן. וְרַבִּי יִצְחָק בְּפֵירֵי נָמֵי אָמַר.

מחשש שמא תשב (ישבה) עליהן אשתו נדה, אבל בפירי לא אמרינן [בפירות אין אנו אומרים] שמה שנעשה בטהרת תרומה נחשב טמא לקודש. ומעירים, ור' יצחק, בפירי נמי [בפירות גם כן] אמר, שפירות אוכלי תרומה מטמאים את הקודש, ולאו דווקא במדרס.

מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: וּמִי אָמְרִינַן בְּפֵירֵי? וְהָתְנַן: אִם אָמַר ״הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ״ – נֶאֱמָן, וְלָא קָא (מטמא) [מְטַמְּיָא] לֵיהּ תְּרוּמָה לְקֹדֶשׁ. וְאִי אָמְרַתְּ: טׇהֳרָתָהּ טוּמְאָה הִיא אֵצֶל הַקֹּדֶשׁ – תְּטַמֵּא תְּרוּמָה לְקֹדֶשׁ!

מתיב [מקשה] על כך ר' ירמיה מדיפתי: ומי אמרינן בפירי [והאם אומרים אנו בפירות] שהטהור לתרומה נחשב טמא לקודש? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין הכהן רשאי לקבל יין של תרומה מעם הארץ, החשוד על טהרת התרומה, אבל אם אמר לו עם הארץ: "הפרשתי לתוכה לתוך חבית יין זו רביעית של קדש (יין המיועד לנסכים)" — נאמן לומר על התרומה שבתוכה שהיא טהורה, מפני שאינו חשוד לטמא את הקודש. ומכאן שלא קא מטמא ליה [שאין מטמאה] התרומה לקדש. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כדברי רב יצחק, שטהרתה של תרומה טומאה היא נחשבת אצל הקדש, אם כן תטמא תרומה לקדש!

אֲמַר לֵיהּ: טוּמְאָה בְּחִבּוּרִין קָאָמְרַתְּ? טוּמְאָה בְּחִבּוּרִין שָׁאנֵי, דְּמִגּוֹ דִּמְהֵימַן אַקֹּדֶשׁ – מְהֵימַן נָמֵי אַתְּרוּמָה.

אמר ליה [לו]: לגבי טומאה בחבורין קאמרת [אומר אתה]? מתרומה שהיא מצויה יחד עם הקודש בכלי אתה מביא ראיה? טומאה בחבורין שאני [שונה], דמגו [שמתוך] שמהימן עם הארץ על טהרת הקדש — מהימן נמי [גם כן] על טהרת התרומה המצויה עמו.

מֵתִיב רַב הוּנָא בַּר נָתָן: הַשֵּׁנִי שֶׁבַּחוּלִּין מְטַמֵּא מַשְׁקֵה חוּלִּין, וּפוֹסֵל אוֹכְלֵי תְרוּמָה, וְהַשְּׁלִישִׁי מְטַמֵּא מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ, וּפוֹסֵל אוֹכְלֵי קֹדֶשׁ, בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ.

מתיב [מקשה] רב הונא בר נתן על רב יצחק ממה ששנינו: השני שבחולין מטמא משקה חולין, שעושה אותו ראשון לטומאה, ופוסל אוכלי (מאכלי) תרומה, שהם פסולים לאכילה, אך אינם מטמאים תרומה אחרת, והשלישי שבחולין מטמא משקה קדש, עושה אותו ראשון לטומאה, ופוסל אוכלי קדש, בחולין שנעשו על טהרת הקדש. והרי זה בניגוד למה שאמר רב יצחק, שהאוכל שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקודש טהור לאכול בקודש, ואינו פוסלו!

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קֹדֶשׁ – הֲרֵי הֵן כְּחוּלִּין.

ומשיבים: דבר זה תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: חולין שנעשו על טהרת קדש — הרי הן כחולין רגילים, ואין בהם כלל שלישי לטומאה.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: הֲרֵי הֵן כִּתְרוּמָה, לְטַמֵּא שְׁנַיִם, וְלִפְסוֹל אֶחָד.

ר' אלעזר ברבי צדוק אומר: הרי הן כתרומה, לטמא שנים, שאם נגעו בטומאה יש בהם ראשון ושני, ולפסול אחד, שהשני עושה שלישי, אבל השלישי אינו עושה רביעי. ור' יצחק הולך בשיטת ברייתא זו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הוּכְשְׁרוּ בִּשְׁחִיטָה. אָמַר רַב אַסִּי: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, שְׁחִיטָתוֹ מַכְשֶׁרֶת וְלֹא דָּם.

א ושבים לדון במשנתנו, ר' שמעון אומר: בעלי חיים שלא יצא דם בשחיטתם הוכשרו בשחיטה עצמה לקבלת טומאה. אמר רב אסי, אומר היה ר' שמעון: דווקא שחיטתו מכשרת ולא דם השחיטה.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הוּכְשְׁרוּ בִּשְׁחִיטָה. מַאי לָאו בִּשְׁחִיטָה וְלָא בְּדָם? לָא, אַף בִּשְׁחִיטָה.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שמסייע לו] לרב אסי מה ששנינו במשנה, ר' שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה, מאי לאו [האם אין] הכוונה: בשחיטה ולא בדם? ודוחים: לא, כוונתו שלא רק בדם הם מוכשרים, אלא אף בשחיטה.

תָּא שְׁמַע: אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי הַדָּם מַכְשִׁיר? וַהֲלֹא שְׁחִיטָה מַכְשֶׁרֶת! הָכִי קָאָמַר לָהֶן: וְכִי דָם בִּלְבַד מַכְשִׁיר? אַף שְׁחִיטָה נָמֵי מַכְשֶׁרֶת.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, אמר להן ר' שמעון: וכי הדם מכשיר? והלא שחיטה מכשרת! ומשיבים: גם מכאן אין ראיה גמורה, ויש להסביר שהכי קאמר [כך הוא אומר] להן: וכי דם בלבד מכשיר? אף שחיטה נמי [גם כן] מכשרת.

תָּא שְׁמַע: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דַּם הַמֵּת אֵינוֹ מַכְשִׁיר. מַאי לָאו, הָא דַּם שְׁחִיטָה מַכְשִׁיר? לָא, הָא דַּם חֲלָלִים מַכְשִׁיר, אֲבָל דַּם שְׁחִיטָה מַאי – לָא מַכְשִׁיר?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו, ר' שמעון אומר: דם המת (בהמה שמתה מעצמה) אינו מכשיר לקבל טומאה; מאי לאו [האם לא] נדייק מכאן: הא [אבל] דם שחיטה מכשיר? ודוחים: לא, יש לדייק: הא [אבל] דם חללים (הרוגים) מכשיר, כלומר, דם של בהמה שנהרגה, ולא שמתה מעצמה. ומקשים: אבל דם שחיטה לשיטתך, מאי [מה] יהא דינו, לא מכשיר?

לַישְׁמְעִינַן דַּם שְׁחִיטָה, וְכׇל שֶׁכֵּן דַּם הַמֵּת! דַּם הַמֵּת אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: מָה לִי קַטְלֵיהּ אִיהוּ, מָה לִי קַטְלֵיהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת? קָא מַשְׁמַע לַן.

אם כן לישמעינן [שישמיע לנו] ר' שמעון רק שדם שחיטה אינו מכשיר, ואנו נבין שכל שכן שדם המת אינו מכשיר! ומשיבים: גם אם דם שחיטה מכשיר, עדיין דם המת איצטריכא ליה [הוצרך לו לומר] שאינו מכשיר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ודם חללים מכשיר, מדוע דם המת אינו מכשיר? מה לי קטליה איהו [אם הרג אותו הוא], מה לי קטליה [אם הרג אותו] מלאך המות? על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' שמעון שדם המת אינו מכשיר.

תָּא שְׁמַע: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דַּם מַגֵּפָתוֹ אֵינוֹ מַכְשִׁיר. מַאי לָאו, הָא דַּם שְׁחִיטָה מַכְשִׁיר? לָא, הָא דַּם חֲלָלִים מַכְשִׁיר. אֲבָל דַּם שְׁחִיטָה מַאי, לָא מַכְשִׁיר?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו, ר' שמעון אומר: דם מגפתו (פצעו), שיוצא מהפצע, אינו מכשיר. מאי לאו [האם אין] לדייק מכאן: הא [אבל] דם שחיטה מכשיר? ודוחים: לא, הכוונה היא הא [אבל] דם חללים מכשיר. ושואלים: אבל דם שחיטה מאי [מהו] לפי זה, לא מכשיר?

לַשְׁמְעִינַן דַּם שְׁחִיטָה, וְכׇל שֶׁכֵּן דַּם מַגֵּפָתוֹ! דַּם מַגֵּפָתוֹ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: מָה לִי קַטְלֵיהּ כּוּלֵּהּ, מָה לִי קַטְלֵיהּ פַּלְגָא.

אם כן לשמעינן [שישמיע לנו] רק שדם שחיטה אינו מכשיר, ואנו נבין שכל שכן שדם מגפתו אינו מכשיר! ומשיבים: למרות שדם שחיטה אינו מכשיר, עדיין דם מגפתו איצטריכא ליה [הוצרך לו לומר] שגם כן אינו מכשיר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ודם חללים מכשיר, מה לי קטליה כולה [אם הרג את הבהמה כולה] מה לי קטליה פלגא [אם הרג אותה למחצה], לכן הוצרך להשמיענו שאינו מכשיר.

וּמַאי שְׁנָא דַּם חֲלָלִים דְּמַכְשַׁיר? דִּכְתִיב: ״וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה״.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] דם חללים שהוא מכשיר לדעת ר' שמעון? דכתיב [שכן נאמר]: "ודם חללים ישתה" (במדבר כג, כד), ומכאן שהוא חשוב משקה; והרי ביחס ל

דַּם שְׁחִיטָה נָמֵי כְּתִיב: ״עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״! הָהוּא לְמִישְׁרֵי דָּמָן דִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין בַּהֲנָאָה הוּא דַּאֲתָא.

דם שחיטה נמי כתיב [גם כן נאמר]: "על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, טז), הרי שהושווה למים! ומשיבים: ההוא [אותו פסוק] לא ללמד לענין הכשר לטומאה הוא בא, אלא למישרי [להתיר] דמן של פסולי המוקדשין בהנאה כאילו היו מים הוא דאתא [שבא],