חולין ל״ד

בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי ״בָּשָׂר״, דְּאִי בִּתְרוּמָה – בָּשָׂר מִי אִיכָּא?

בחולין שנעשו על טהרת תרומה, ותאמר שהיא שיטת ר' יהושע, ששני עושה בהם שלישי! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יכול לעלות על דעתך] דבר זה, דקתני [שהרי הוא שונה] במשנתנו דין בשר, דאי [שאם] בחולין שנעשו על טהרת תרומה מדובר, בשר שנאכל על טהרת תרומה מי איכא [האם יש]? הרי אין תרומה נוהגת אלא בפירות!

אֶלָּא מַאי, בְּקָדָשִׁים? חַיָּה בְּקָדָשִׁים מִי אִיכָּא? בָּשָׂר בְּבָשָׂר מִיחַלַּף, בָּשָׂר בְּפֵירֵי לָא מִיחַלַּף.

ומקשים: אלא מאי [מה אתה אומר], שמדובר במשנה בקדשים, כלומר, בבשר חולין שנאכל על טהרת הקודש? והרי משנתנו עוסקת גם בבשר חיה, וכי חיה בקדשים מי איכא [האם יש]? ומשיבים: יש להניח שהנוהגים לאכול בשר בטהרת הקודש, משום שהם רגילים באכילת קדשים — נוהגים כן גם בבשר חיה, מפני שבשר בבשר מיחלף [מוחלף], אבל בשר בפירי לא מיחלף [בפירות אינו מוחלף].

אָמַר עוּלָּא: חַבְרַיָּא אָמְרִין בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

אמר עולא, חבריא אמרין [החברים אומרים], כפי שנאמר לעיל בשם ר' אלעזר, שמדובר במשנתנו בחולין שנעשו על טהרת הקדש, ששני לטומאה עושה בהם שלישי לטומאה, ולכן אם היו מוכשרים בדם לקבל טומאה — אסור היה לאוכלם בידים מסואבות (שניות לטומאה), ושלא כדברי ר' יהושע, שאמר ששני עושה שלישי בחולין שנעשו על טהרת התרומה, אבל אינו עושה שלישי בחולין הנעשים על טהרת הקודש.

וַאֲנָא אָמֵינָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, וְלָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קֹדֶשׁ דַּחֲמִירִי דְּאִית בְּהוּ שְׁלִישִׁי, אֶלָּא אֲפִילּוּ חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה נָמֵי אִית בְּהוּ שְׁלִישִׁי.

ואנא אמינא [ואני אומר] שמשנתנו שיטת ר' יהושע היא, ומה שאמר ששני עושה שלישי בחולין שנעשו על טהרת התרומה — בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה הוא אומר]: לא מיבעיא [לא נצרכה לומר] חולין שנעשו על טהרת קדש דחמירי [שהם חמורים] אומר הוא דאית בהו [שיש בהם] שלישי לטומאה, אלא אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה נמי אית בהו [גם כן יש בהם] שלישי.

מַאן חַבְרַיָּא? רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הִיא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי אַהְדַּרוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַהֲדָדֵי?

ושואלים: מאן חבריא [מי הם החברים]? שיטת מי היא? שיטת רבה בר בר חנה היא, שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מאי אהדרי [מה השיבו] ר' אליעזר ור' יהושע להדדי [זה לזה]? שכאמור לעיל, ר' אליעזר אמר שהאוכל מאכל שהוא ראשון לטומאה נעשה בעצמו ראשון לטומאה, וכן האוכל מאכל שני נעשה שני, וכן האוכל מאכל שלישי נעשה שלישי. ואילו ר' יהושע אמר שהאוכל מאכל שהוא ראשון או שני — נעשה שני, והאוכל מאכל שהוא שלישי — נעשה שני לקודש, אבל לא לתרומה, בחולין שנעשו על טהרת התרומה.

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מָצִינוּ אוֹכֵל חָמוּר מִן הָאוֹכֶל, דְּאִילּוּ נִבְלַת עוֹף טָהוֹר בַּחוּץ – לֹא מְטַמֵּא, וְאִילּוּ אוֹכְלָהּ מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, וְאָנוּ הֵיאַךְ לֹא נַעֲשֶׂה אוֹכֵל כַּמַּאֲכָל?

כך אמר לו ר' אליעזר לר' יהושע: מה שאני אומר שדינו של האדם האוכל יהיה כדין המאכל שהכניס לפיו, ולא כרגיל בדיני טומאה, שהנוגע בטומאה יורד בדרגת הטומאה — שהרי מצינו יותר מכך, שדין האיש האוכל חמור לענין טומאה יותר מן האוכל שהכניס לפיו, שאילו נבלת עוף טהור כשהיא בחוץ כלומר, כשהוא נוגע בה — לא מטמא כלל, ואילו האדם האוכלה מטמא בגדים כשהיא מצויה בבית הבליעה שלו, ואם כן אנו היאך לא נעשה את האוכל חמור לכל הפחות כמאכל שהכניס לפיו?

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מִנִּבְלַת עוֹף טָהוֹר לָא גָּמְרִינַן, דְּחִידּוּשׁ הוּא. אֶלָּא מָצִינוּ שֶׁהַמַּאֲכָל חָמוּר מִן הָאוֹכֵל, דְּאִילּוּ מַאֲכָל בִּכְבֵיצָה, וְאוֹכֵל עַד דְּאָכֵיל כַּחֲצִי פְרָס, וְאָנוּ הֵיאַךְ נַעֲשֶׂה אוֹכֵל כַּמַּאֲכָל?

ור' יהושע אומר: מנבלת עוף טהור לא גמרינן [אין אנו למדים], מפני שחידוש הוא, הלכה מיוחדת בדיני טומאות, ואין למדים מן החידוש. אלא להיפך, מצינו שהמאכל חמור מן האוכל, שאילו מאכל מקבל טומאה כשיש בו שיעור בכביצה, ואילו האדם האוכל אוכלים טמאים אינו טמא עד דאכיל [שהוא אוכל] כחצי פרס, שהוא שיעור שתי ביצים, ואם כן, אנו היאך נעשה את טומאת האדם האוכל כטומאת

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: טוּמְאָה מִשִּׁיעוּרִין לָא גָּמְרִינַן, וְעוֹד – לִדְבָרֶיךָ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן שֵׁנִי – יָפֶה אַתָּה אוֹמֵר, שֵׁנִי שֵׁנִי לְמָה?

המאכל? ור' אליעזר, מה הוא עונה על כך? לדעתו, את חומרת הטומאה משיעורין לא גמרינן [אין אנו למדים], ששיעורי הטומאה אינם ענין של חומרה וקולה, ואין הדברים שייכים זה לזה. ועוד מוסיף ר' אליעזר: לדבריך, מה שאתה אומר על מי שאוכל מאכל שהוא ראשון לטומאה שהוא עצמו נעשה שני — יפה אתה אומר, אבל מי שאוכל מאכל שהוא שני, שני למה הוא נעשה?

אָמַר לוֹ: מָצִינוּ שֶׁהַשֵּׁנִי עוֹשֶׂה שֵׁנִי עַל יְדֵי מַשְׁקִין.

אמר לו ר' יהושע: מצינו (מצאנו) שהשני עושה את הנוגע בו שני על ידי משקין, שמשקים הנוגעים באוכל שהוא שני לטומאה, עושים אוכל אחר שנגעו בו שני לטומאה.

אָמַר לוֹ: וְהָא מַשְׁקִין נָמֵי תְּחִלָּה הָווּ, דִּתְנַן: כׇּל הַפּוֹסֵל בִּתְרוּמָה מְטַמֵּא מַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה, חוּץ מִטְּבוּל יוֹם.

אמר לו ר' אליעזר: והא [והרי] משקין נמי [גם כן] תחלה (ראשון) לטומאה הוו [הם] נעשים כשנגעו בשני, דתנן [ששנינו במשנה]: כל הפוסל בתרומה כלומר, השני לטומאה — מטמא את המשקין להיות תחלה (ראשון) לטומאה, חוץ מטבול יום (אדם שטבל מטומאתו ועדיין לא שקעה השמש), שלמרות שהוא שני לטומאה ופוסל את התרומה, אינו עושה את המשקה שנגע בו ראשון לטומאה.

וְעוֹד, שְׁלִישִׁי שֵׁנִי לָמָה?

ועוד הקשה לו ר' אליעזר: לדבריך, שאין דין האדם האוכל חמור מדין המאכל, האוכל מאכל שהוא שלישי, שני לקודש למה הוא נעשה?

אָמַר לוֹ: אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בִּתְרוּמָה, שֶׁטׇּהֳרָתָהּ

אמר לו ר' יהושע: אף אני לא אמרתי דבר זה אלא בחולין הנעשים על טהרת התרומה, שטהרתה (מה שנחשב טהור לתרומה)

טוּמְאָה הִיא אֵצֶל הֶקְדֵּשׁ.

טומאה היא נחשבת אצל הקדש, שאדם המקפיד לאכול תרומה בטהרה נחשב טמא למי שאוכל קדשים. ולכן גם אם אכל דבר שהוא שלישי ופסול בתרומה, ייעשה שני לטמא את הקודש.

אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רַבִּי יַנַּאי: הָאוֹכֵל שְׁלִישִׁי שֶׁל חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ – נַעֲשָׂה גּוּפוֹ שֵׁנִי לַקֹּדֶשׁ.

א אמר ר' זירא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן אמר ר' ינאי: האוכל מאכל שהוא שלישי לטומאה של חולין שנעשו על טהרת הקדש — נעשה גופו שני לקדש, שעושה שלישי ורביעי בקודש.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: שְׁלִישִׁי שֵׁנִי לַקֹּדֶשׁ, וְאֵין שֵׁנִי לַתְּרוּמָה, בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה. עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה – אִין, עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ – לָא!

איתיביה [הקשה לו] ר' זירא לר' אסי ממה ששנינו בדברי ר' יהושע: שלישי עושה שני לקדש ואין עושה שני לתרומה, בחולין שנעשו על טהרת תרומה. ונדייק מכאן: בחולין שנעשו על טהרת תרומה — אין [כן], שלישי שבהם עושה שני לקודש, אבל בחולין שנעשו על טהרת הקדש — לא!

אֲמַר לֵיהּ: לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר.

אמר ליה [לו]: אין לדייק כך, אלא בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה אמר], כלומר, לא רק בחולין הנעשים על טהרת הקודש, שטהרתו חמורה — האוכל שלישי נעשה שני לקודש, אלא אפילו בחולין הנעשים על טהרת תרומה.

וְהָא ״אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בִּתְרוּמָה״ קָאָמַר, אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן.

ומתקשים: כיצד אומר כן ר' אסי בשם ר' יוחנן? והא [והרי] לפי הסברו של רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן, "אף אני לא אמרתי אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה" קאמר [אמר] ר' יהושע, ומכאן שבחולין שנעשו על טהרת הקודש לא אמר! ומשיבים: אמוראי נינהו [מחלוקת אמוראים היא] בהבנת שיטת ר' יהושע, ואליבא [ועל פי שיטת] ר' יוחנן, שחלקו בשיטתו בזה.

אָמַר עוּלָּא: הָאוֹכֵל שְׁלִישִׁי שֶׁל חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה – נִפְסַל גּוּפוֹ מִלֶּאֱכוֹל בִּתְרוּמָה.

ב אמר עולא: האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה — נפסל גופו מלאכול בתרומה.

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: שְׁלִישִׁי שֵׁנִי לַקֹּדֶשׁ, וְאֵין שֵׁנִי לַתְּרוּמָה, בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה. שֵׁנִי הוּא דְּלָא הָוֵי, הָא שְׁלִישִׁי הָוֵי.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? הלוא כבר תנינא [שנינו] דבר זה: האוכל שלישי נעשה שני לקדש, ואין הוא נעשה שני לפסול את התרומה, והוא בשלישי לחולין שנעשו על טהרת תרומה. ונדייק מכאן: שני הוא דלא הוי [שאינו נעשה] לתרומה, הא [הרי] שלישי לתרומה הוי [הוא נעשה], ונפסל גופו מלאכול בתרומה!

אִי מֵהַהִיא, הֲוָה אָמֵינָא: לָא שֵׁנִי הָוֵי וְלָא שְׁלִישִׁי הָוֵי, וְאַיְּידֵי דְּאָמַר ״שֵׁנִי בַּקֹּדֶשׁ״ – אָמַר נָמֵי ״אֵין שֵׁנִי בִּתְרוּמָה״, קָא מַשְׁמַע לַן.

ומשיבים: אי [אם] מההיא מאותה משנה, איני מוכרח לדייק כך, אלא הוה אמינא [הייתי אומר] שלענין תרומה לא שני הוי [הוא] ולא שלישי הוי [הוא], שאין מקום לעשות את דינו של האוכל כדין המאכל, ואיידי דאמר [ורק מתוך שאמר] שהוא נעשה שני בקדש — אמר נמי [גם כן] שאין הוא נעשה שני בתרומה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] עולא שלענין תרומה הוא נעשה שלישי, שנפסל גופו מלאכול בתרומה.

אֵיתִיבֵיהּ רַב הַמְנוּנָא לְעוּלָּא: הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּחוּלִּין טָמֵא וּמְטַמֵּא, וְהַשֵּׁנִי פּוֹסֵל וְאֵינוֹ מְטַמֵּא, וְהַשְּׁלִישִׁי נֶאֱכָל בִּנְזִיד הַדֶּמַע.

איתיביה [הקשה לו] רב המנונא לעולא ממה ששנינו במשנה: הראשון שבחולין טמא, שהוא פוסל מאכל חולין שנגע בו, ומטמא תרומה שנגע בה, שהיא פוסלת תרומה אחרת שנגעה בה. והשני שבחולין פוסל את התרומה, שהיא אסורה באכילה, ואולם אינו מטמא, שאינה פוסלת תרומה שנגעה בה. והשלישי שבחולין נאכל בנזיד הדמע שמותר הכהן לתת ולערב (לדמע) תבלין של תרומה בתבשיל כזה ולאוכלו.

וְאִי אָמְרַתְּ נִפְסַל גּוּפוֹ מִלֶּאֱכוֹל בִּתְרוּמָה, סָפֵינַן לֵיהּ מִידֵּי דְּפָסֵיל לֵיהּ לְגוּפֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: הַנַּח לִנְזִיד הַדֶּמַע,

ומעתה, אי אמרת [אם אומר אתה] שהאוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת התרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה, וכי ספינן ליה מידי דפסיל ליה לגופיה [מאכילים אותו דבר שפוסל את גופו] מלאכול בתרומה? והרי כשהוא אוכל תבשיל זה נמצא שהוא אוכל את התרומה המעורבת בו באיסור! אמר ליה [לו] עולא: הנח לנזיד הדמע,