חולין ל״ג

מִי מִצְטָרֵף סִימָן רִאשׁוֹן לְסִימָן שֵׁנִי לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵלָה, אוֹ לָא?

מי [האם] מצטרף סימן ראשון בשחיטה לסימן שני לטהרה על כל פנים מידי נבלה או לא?

עַד כָּאן לָא אִיבַּעְיָא לַן, אֶלָּא לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵלָה, אֲבָל בַּאֲכִילָה – אֲסוּרָה.

ועל כל פנים, עד כאן לא איבעיא לן [לא נשאלה לנו, לר' זירא] השאלה, כשניקבו בני המעיים לאחר שנשחט סימן אחד, אלא כדי לטהרה מידי נבלה, אבל באכילה היא אסורה, שטריפה היא. ומכאן שחזר בו ר' זירא ממה שאמר שאם נולדו בבהמה סימני טריפה לאחר שחיטת הקנה אין היא נאסרת משום טריפה.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב לְרָבִינָא: דִּלְמָא לְעוֹלָם לָא הֲדַר בֵּיהּ, וְרַבִּי זֵירָא לִדְבָרָיו דְּרָבָא קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

אמר ליה [לו] רב אחא בר רב לרבינא: דלמא [שמא] לעולם לא הדר ביה [לא חזר בו] ר' זירא, וגם מתחילה היה סבור שהיא נעשית טריפה לאחר שחיטת סימן אחד, ור' זירא שאמר לרבא: מאחר שנולדו בה סימני טריפה התרת, מה לי בריאה מה לי בבני מעיה — לדבריו, לפי שיטתו, של רבא קאמר [הוא אומר], שחילק כן בדעת ריש לקיש, וליה לא סבירא ליה [ואולם לו לר' זירא עצמו הוא אינו סבור כן], אלא לדעתו, גם לאחר שנשחט סימן אחד בבהמה הריהי נעשית טריפה.

אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מְזַמְּנִין יִשְׂרָאֵל עַל בְּנֵי מֵעַיִין, וְאֵין מְזַמְּנִין גּוֹי עַל בְּנֵי מֵעַיִין.

א ושבים לדבריו של ריש לקיש, שלאחר שנשחט הקנה נחשבת הריאה כמי שניטלה מן הבהמה ו"מונחת בסל", ואם ניקבה קודם שנגמרה השחיטה — אין זה עושה את הבהמה טריפה. אמר רב אחא בר יעקב, שמע מינה [למד ממנה] מדבריו של ר' שמעון בן לקיש: מזמנין את ישראל על בני מעיים של בהמה שנשחטה, שיבוא ויאכל עמו, ואין מזמנין את הגוים על בני מעיים של בהמה שנשחטה, מפני שהם אסורים עליהם באכילה.

מַאי טַעְמָא? יִשְׂרָאֵל דְּבִשְׁחִיטָה תַּלְיָא מִילְּתָא, כֵּיוָן דְּאִיכָּא שְׁחִיטָה מְעַלַּיְיתָא – אִישְׁתְּרִי לְהוּ; גּוֹיִם דְּבִנְחִירָה סַגִּי לְהוּ וּבְמִיתָה תַּלְיָא מִילְּתָא, הָנֵי – כְּאֵבֶר מִן הַחַי דָּמוּ.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אצל ישראל שבשחיטה תליא מילתא [תלוי הדבר], שהשחיטה שציותה התורה היא המתירה את הבהמה באכילה, כיון דאיכא [שיש] שחיטה מעלייתא [מעולה, כשרה] שנשחטו רוב שני הסימנים — אישתרי להו [הותרו להם] בני המעיים, אף שהבהמה עדיין לא מתה לגמרי. ואילו גוים שבנחירה (בהריגה) של הבהמה סגי להו [די להם], כדי שלא לעבור על אכילת אבר מן החי, שגם הם אסורים בו, הואיל ובמיתה תליא מילתא [תלוי הדבר], ורק אחרי שהבהמה מתה לגמרי היא מותרת להם, ולא על ידי שחיטה, הני [אותם] בני מעיים, שלאחר שחיטת הסימנים נחשבים כאילו הוצאו מגוף הבהמה בעודה חיה — כאבר מן החי דמו [נחשבים], ולכן הם אסורים עליהם באכילה.

אָמַר רַב פָּפָּא: הֲוָה יָתֵיבְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, וּבְעַי דְּאֵימָא לֵיהּ, מִי אִיכָּא מִידֵּי דִּלְיִשְׂרָאֵל שְׁרֵי וּלְגוֹיִם אָסוּר? וְלָא אֲמַרִי לֵיהּ, דְּאָמֵינָא: הָא טַעְמָא קָאָמַר.

אמר רב פפא: הוה יתיבנא קמיה [הייתי יושב לפני] רב אחא בר יעקב, ובעי דאימא ליה [ורציתי לומר לו]: לפי דבריך הרי זה תמוה, מי איכא מידי [האם יש דבר] שלישראל שרי [מותר] ולגוי אסור? ולא אמרי ליה [ולא אמרתי לו], לא שאלתי אותו שאלה זו, מפני דאמינא [שאמרתי] בלבי: הא טעמא קאמר [הרי טעם הוא אומר לדבריו], ומה לי לשאול.

תַּנְיָא דְּלָא כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הָרוֹצֶה לֶאֱכוֹל מִבְּהֵמָה קוֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ – חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מִבֵּית הַשְּׁחִיטָה, וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ, וְאוֹכְלוֹ, אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מוּתָּרִין בּוֹ.

ומעירים: תניא [שנויה ברייתא] שלא כדברי רב אחא בר יעקב: הרוצה לאכול מבהמה עוד קודם שתצא נפשה, שעשה כן לשם רפואה — חותך כזית בשר מבית (ממקום) השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה של הבהמה ואוכלו, ודבר זה אחד גוי ואחד ישראל מותרין בו. משמע שאין חילוק בזה בין ישראל לגוי.

מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב אִידִי בַּר אָבִין, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: הָרוֹצֶה שֶׁיַּבְרִיא, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מִבֵּית שְׁחִיטָתָהּ שֶׁל בְּהֵמָה, וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ, אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מוּתָּרִין בּוֹ.

ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לרב אידי בר אבין, שאמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן: הרוצה שיבריא ויתחזק, חותך כזית בשר מבית שחיטתה של בהמה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה, ואחד גוי ואחד ישראל מותרין בו.

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם – כְּשֵׁרִים, וְנֶאֱכָלִין בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ בַּדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הוּכְשְׁרוּ בַּשְּׁחִיטָה.

ב משנה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם בזמן השחיטה — הרי הם כשרים, וכיון שלא יצא מהם דם הריהם נאכלין בידים מסואבות (טמאות), כלומר, בלא נטילת ידים, לפי שלא הוכשרו לקבל טומאה על ידי הדם, ואין אוכל מקבל טומאה אלא אם בא עליו אחד משבעה משקים, ובהם דם. ר' שמעון אומר: הוכשרו לקבל טומאה בשחיטה עצמה.

גְּמָ׳ טַעְמָא דְּלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם, הָא יָצָא מֵהֶן דָּם – אֵין נֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת. אַמַּאי? יָדַיִם שְׁנִיּוֹת הֵן, וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין!

ג גמרא ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] מפני שלא יצא מהן דם הריהם נאכלים בידיים מסואבות, הא [הרי] אם יצא מהן דם — אין נאכלים בידים מסואבות. ויש לתמוה: אמאי [מדוע]? הלוא סתם ידים בדרגת שניות לטומאה הן, ואין שני לטומאה שנגע בחולין עושה שלישי בחולין שנגע בהם, אינו מטמא אותם כלל, אלא רק בתרומה וקדשים!

וּמִמַּאי דִּבְחוּלִּין עָסְקִינַן? דְּקָתָנֵי חַיָּה, דְּאִילּוּ קָדָשִׁים – חַיָּה בְּקָדָשִׁים מִי אִיכָּא? וְתוּ, אִי בְּקָדָשִׁים, כִּי לֹא יָצָא מֵהֶן דָּם – כְּשֵׁרָה? הוּא עַצְמוֹ לַדָּם הוּא צָרִיךְ!

ומוסיפים: וממאי [ומנין] שבבהמה חיה ועוף של חולין עסקינן [עוסקים אנו], ולא בקדשים, שסתם ידים מטמאות אותן? דקתני [שהרי הוא שונה] בה חיה, שאילו היה מדובר בקדשים, חיה בקדשים מי איכא [האם יש]? הרי אין קרבן מן החיה! ותו [ועוד], אי [אם] מדובר בקדשים, כי [כאשר] לא יצא מהן דם כשרה היא? והרי בקדשים הוא עצמו לדם הוא צריך, לצורך זריקה על המזבח, וקרבן שלא נזרק דמו לא הורצה!

וְתוּ, אִי בְּקָדָשִׁים, כִּי יָצָא מֵהֶן דָּם מִי מַכְשִׁיר? וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לְדַם קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״, דָּם שֶׁנִּשְׁפָּךְ כַּמַּיִם מַכְשִׁיר, שֶׁאֵינוֹ נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם אֵינוֹ מַכְשִׁיר!

ותו [ועוד], אי [אם] מדובר בקדשים, כי [כאשר] יצא מהן דם מי [האם] מכשיר הוא לקבל טומאה? והאמר [והרי אמר] ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר אוכלים לקבל טומאה? שנאמר: "על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, טז), ומכאן אנו למדים שדם שנשפך כמים, שאין בו שימוש, כלומר, דם חולין — הוא מכשיר אוכלים לקבל טומאה, כמים שהזכיר הכתוב בענין זה ("וכי יותן מים על זרע" וכו'. ויקרא יא, לח), אבל דם שאינו נשפך כמים, דם הקדשים, שמקבלים אותו בכלי לשם זריקה על המזבח — אינו מכשיר!

וְתוּ, אִי בְּקָדָשִׁים, כִּי לֹא יָצָא מֵהֶם דָּם לָא מִתַּכְשְׁרִי, (לִיתַּכְשְׁרִי) [לִיתַּכְשְׁרוּ] בְּחִיבַּת הַקֹּדֶשׁ! דְּקַיְימָא לַן חִיבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשַׁרְתָּן.

ותו [ועוד] יש לשאול: אי [אם] מדובר בקדשים, הרי גם כי [כאשר] לא יצא מהם דם לא מתכשרי [אינם מוכשרים] לקבל טומאה, מכל מקום ליתכשרי [שיהיו מוכשרים] לקבלת טומאה בחיבת הקדש, דקיימא לן [שמוחזק בידינו] שחיבת הקדש מכשרתן לקדשים לקבל טומאה, אף על פי שלא באו עליהם משקים!

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הָכָא בְּחוּלִּין שֶׁלְּקָחָן בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר עָסְקִינַן, וּדְלָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דִּתְנַן:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הכא [כאן] במשנתנו בחולין שלקחן (קנה אותם) בירושלים בכסף מעשר שני עסקינן [עוסקים אנו], שיש להם קדושת מעשר שני, ושני עושה בהם שלישי. ומשנה זו שלא כשיטת ר' מאיר היא, דתנן [ששנינו במשנה]:

כׇּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, וּמוּתָּר בַּחוּלִּין וּבַמַּעֲשֵׂר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

כל הטעון ביאת מים, טבילה או נטילת ידים, מדברי סופרים, אף שמן התורה הוא טהור — הריהו שני לטומאה, שמטמא את הקדש, כגון בשר קדשים, ופוסל את התרומה, והיא עצמה טמאה, אבל אינה מטמאה תרומה אחרת שנגעה בה, ומותר בחולין ובמעשר שני, אלו דברי ר' מאיר,

וַחֲכָמִים אוֹסְרִים בַּמַּעֲשֵׂר.

וחכמים אוסרים במעשר. ומכאן שלשיטתם מעשר חמור מן החולין, ושני שנגע במעשר עושה אותו שלישי, וכשיטת משנתנו.

מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, אֶלָּא בַּאֲכִילַת מַעֲשֵׂר, אֲבָל בִּנְגִיעָה דְּמַעֲשֵׂר וַאֲכִילָה דְחוּלִּין – לָא פְּלִיגִי.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שימי בר אשי: ממאי [ממה, מנין] מסיק אתה שכך היא דעת חכמים? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על רבי מאיר אלא ביחס לאכילת מעשר, שאסור לשני לטומאה לאכול מעשר, אבל בנגיעה במעשר וכן באכילה של חולין לא פליגי [אינם חולקים], וגם הם מתירים, שלדעתם אין שני שנגע במעשר עושה אותו שלישי לפוסלו.

וְהָא נְגִיעָה הִיא, מִדְּקָתָנֵי נֶאֱכָלִין בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא סָפֵי לֵיהּ חַבְרֵיהּ?

והא [והרי זו] ששנינו במשנתנו — בענין נגיעה היא, מדקתני [ממה שהוא שונה] בלשון "נאכלין בידים מסואבות", ולא "אוכלים אותם בידים מסואבות"; מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] במקרה דקא ספי ליה חבריה [שמאכיל אותו חבירו] שידיו מסואבות, והאוכל עצמו אינו נוגע בהם? ודווקא מפני שלא הוכשרו בדם הותר לגעת בהם בידים מסואבות, אבל אם הוכשרו בדם — אסור לנגוע בהם בידים מסואבות! ואם כן לא ניתן להעמיד את משנתנו בבשר שנקנה בכסף מעשר שני.

אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּיָדַיִם תְּחִלּוֹת עָסְקִינַן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, דְּתַנְיָא: אֵין יָדַיִם תְּחִלּוֹת לַחוּלִּין, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: יָדַיִם תְּחִלּוֹת לַחוּלִּין, וּשְׁנִיּוֹת לַתְּרוּמָה.

אלא אמר רב פפא: הכא [כאן] במשנתנו, בידים שהן תחלות (בדרגת ראשון) לטומאה עסקינן [עוסקים אנו], שמטמאות את החולין (אם הוכשרו), ומשנתנו שיטת ר' שמעון בן אלעזר היא, הסבור שיש ידים שהן נחשבות תחילה לטמא את החולין. דתניא [ששנויה ברייתא]: כשאמרו חכמים שידים נחשבות תחלות לטומאה, אין אומרים שהידים תחלות לענין חולין, אלא רק לענין תרומה וקדשים. ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' מאיר: כשאמרו חכמים שידים הן תחלות, לטמא אוכלים — הרי זה לחולין, וכשאמרו שהן שניות — הרי זה לתרומה לפוסלה.

תְּחִלּוֹת לְחוּלִּין – אִין, לִתְרוּמָה – לָא? הָכִי קָאָמַר: תְּחִלּוֹת – אַף לְחוּלִּין, שְׁנִיּוֹת – לִתְרוּמָה אִין, לְחוּלִּין – לָא.

ותוהים: תחלות לחולין — אין [כן], לתרומה — לא? כיצד אפשר לומר שראשון לטומאה לא יטמא את התרומה? אלא הכי קאמר [כך הוא אומר]: כשאמרו שהן תחלות — אף לחולין נאמר הדבר, אבל כשגזרו עליהן שתהיינה שניות — לתרומה אין [כן] נאמר הדבר, שהן פוסלות אותה, לחולין — לא, שאין שני עושה שלישי בחולין.

וּמִי אִיכָּא יָדַיִם תְּחִלּוֹת? אִין, דְּתַנְיָא: הִכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנוּגָּע – יָדָיו תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָדָיו שְׁנִיּוֹת.

ושואלים: ומי איכא [והאם יש] ידים שהן תחלות לטומאה? ומשיבים: אין [כן], דתניא [ששנויה משנה]: הכניס ידיו בלבד לבית המנוגע בנגע צרעת — ידיו תחלות לטומאה, כאילו היה נכנס כולו לבית, שנאמר בו שהוא טמא (ויקרא יד, מו), אלו דברי ר' עקיבא, וחכמים אומרים: ידיו שניות.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא בִּיאָה בְּמִקְצָת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה, וְהָכָא בִּגְזֵירָה יָדָיו אַטּוּ גּוּפוֹ קָא מִיפַּלְגִי.

ומסבירים את המחלוקת: דכולי עלמא [לדעת הכל] ביאה במקצת לבית המנוגע — לא שמה (אינה נקראת) ביאה, לטמא את הנכנס, ולכן מי שהכניס רק ידיו לבית אינו נטמא כלל מדין תורה. והכא [וכאן] בגזירה שגזרו חכמים לטמא את ידיו כשהכניסם לבית המנוגע, אטו [משום] כל גופו, כדי שלא יבוא להיכנס כל גופו לבית המנוגע, קא מיפלגי [חלוקים הם],

מָר סָבַר: יָדָיו – כְּגוּפוֹ שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן, וּמָר סָבַר: יָדַיִם – כְּיָדַיִם דְּעָלְמָא שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן.

מר [חכם זה, ר' עקיבא] סבר [סבור]: כשגזרו על ידיו — כגופו שוינהו רבנן [עשו אותם חכמים], ולכן הן תחילות לטומאה, ומר [וחכם זה, חכמים] סבר [סבור]: ידים שנכנסו לבית המנוגע — כידים דעלמא [בכלל] שוינהו רבנן [עשו אותם חכמים], ככל ידים שגזרו עליהם חכמים טומאה, שהן שניות לטומאה.

וְלוֹקְמַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: יָדָיו תְּחִלּוֹת הָוְיָין? דִּלְמָא כִּי קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הָנֵי מִילֵּי בִּתְרוּמָה וְקָדָשִׁים, דַּחֲמִירִי, אֲבָל לְחוּלִּין – שְׁנִיּוֹת הָוְיָין.

ושואלים: אם כן, מדוע מעמידים את משנתנו כר' אלעזר בר' שמעון? ולוקמה [ושיעמיד אותה] את משנתנו כר' עקיבא, שאמר: ידיו תחלות הויין [הן]! ומשיבים: דלמא כי קאמר [שמא כאשר אומר] ר' עקיבא שידים תחילות לטומאה — הני מילי [דברים אלה אמורים] בתרומה וקדשים, דחמירי [שהם חמורים], אבל לענין חולין אף הוא מודה ששניות הויין [הן].

וְלִיהֶוְיָין נָמֵי שְׁנִיּוֹת, דְּהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין.

ומקשים: וליהויין נמי [ואף אם יהיו גם כן] שניות, נוכל להעמיד את משנתנו כדעתו, דהא שמעינן ליה [שהרי כבר שמענו אותו] את ר' עקיבא שאמר: שני עושה שלישי בחולין. ולפי שיטתו, אם היה הבשר מוכשר בדם אינו רשאי לאוכלו בידים מסואבות, שהן שניות לטומאה!

דִּתְנַן, בּוֹ בְּיוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: ״וְכׇל כְּלִי חֶרֶשׂ וְגוֹ׳ יִטְמָא״, ״טָמֵא״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יִטְמָא״ – לְטַמֵּא אֲחֵרִים, לִימֵּד עַל כִּכָּר שֵׁנִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין.

דתנן [ששנינו במשנה], בו ביום שמינו את ר' אלעזר בן עזריה לראשות הישיבה ביבנה, דרש ר' עקיבא: מה שנאמר בטומאת השרצים "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא, לו), יש לדייק בו: "טמא" לא נאמר על מה שבתוך הכלי, אלא "יטמא" — לטמא אחרים, לימד על ככר שבתוך הכלי שהשרץ נפל לתוכו, שהוא שני לטומאה, שהוא עושה שלישי בחולין!

דִּלְמָא הָנֵי מִילֵּי בְּטוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן לָא.

ומשיבים: דלמא הני מילי [שמא דברים אלה], ששני עושה שלישי, נאמרו בטומאה דאורייתא [שמן התורה], כגון שרץ, אבל בדרבנן [בטומאה שמ דברי סופרים] לא, וטומאת סתם ידים שבמשנתנו מדברי סופרים היא.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: הָכָא בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ עָסְקִינַן, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן – רִאשׁוֹן, שֵׁנִי – שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי – שְׁלִישִׁי.

הסבר אחר למשנתנו אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: הכא [כאן] שדייקנו כי בשר חולין שהוכשר בדם השחיטה אינו נאכל בידים מסואבות, שהן שניות לטומאה, מפני שהן גורמות לו טומאה — בחולין שנעשו על טהרת הקדש עסקינן [עוסקים אנו], שנוהגים בה דיני טהרה כאילו היו קדשים, ויש בהם שלישי לטומאה. ומשנתנו היא שלא כדעת ר' יהושע, שהוא סבור שאין שני עושה בהם שלישי. דתניא [ששנויה משנה], ר' אליעזר אומר: האדם האוכל אוכל (מאכל) שהוא ראשון לטומאה — נעשה הוא עצמו ראשון לטומאה, וכן האוכל אוכל שני — נעשה שני, וכן האוכל שלישי — נעשה שלישי.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי – שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי – שֵׁנִי לַקֹּדֶשׁ, וְאֵין שֵׁנִי לַתְּרוּמָה.

ר' יהושע אומר: האוכל אוכל שהוא ראשון, וכן האוכל אוכל שהוא שני — הריהו נעשה שני לטומאה. אם אכל מאכל שהוא שלישי — הריהו נעשה עצמו שני לקדש, ועושה שלישי ורביעי בקודש. ואולם אין הוא נעשה שני לתרומה, ואם נגע בתרומה — אינו פוסל אותה.

בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה.

וכל זה הוא בחולין שנעשו על טהרת תרומה.

עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה – אִין, עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ – לָא, קָסָבַר: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ לֵית בְּהוּ שְׁלִישִׁי.

ונדייק מכאן: בחולין שנעשו על טהרת תרומה — אין [כן], אבל בחולין שנעשו על טהרת הקדש — לא, משמע שקסבר [סבור הוא] ר' יהושע: חולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו [אין בהם] שלישי.

וְלוֹקְמַהּ

ושואלים: ולוקמה [ושיעמיד אותה]