חולין ל״ב

נִשְׁחֲטָה בְּהֵמָה אַחֶרֶת עִמָּהּ, לְרַבִּי נָתָן – פָּרָה פְּסוּלָה בְּהֵמָה כְּשֵׁרָה, לְרַבָּנַן – פָּרָה כְּשֵׁרָה בְּהֵמָה פְּסוּלָה.

נשחטה בהמה אחרת עמה בלא מתכוון, לדעת ר' נתן המכשיר שחיטת חולין בלא כוונה — הפרה האדומה פסולה, משום שנעשתה מלאכה אחרת יחד עם שחיטתה, והבהמה האחרת כשרה. ואילו לדעת רבנן [חכמים], הסבורים ששחיטה ללא כוונה אינה קרויה שחיטה — הפרה כשרה, מפני שלא נעשתה מלאכה אחרת עם שחיטתה, והבהמה האחרת פסולה, מפני שנשחטה בלא כוונה.

פְּשִׁיטָא! נִשְׁחֲטָה בְּהֵמָה אַחֶרֶת לְרַבִּי נָתָן אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״וְשָׁחַט אוֹתָהּ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא אוֹתָהּ וַחֲבֶירְתָּהּ, וְהֵיכִי דָּמֵי – כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט שְׁתֵּי פָּרוֹת בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, אֲבָל בְּהֵמָה דְּחוּלִּין אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

ותמהים: הרי כל זה פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: נשחטה בהמה אחרת לר' נתן איצטריכא ליה [הוצרכה לו], לומר שהיא פסולה. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: "ושחט אותה" (במדבר יט, ג) אמר רחמנא [אמרה התורה], והמלה "אותה" באה להדגיש: אותה דווקא, ולא אותה וחבירתה, והיכי דמי [וכיצד הוא] האיסור? כגון ששחט שתי פרות אדומות בהדי הדדי [יחדיו], אבל אם שחט עמה בהמה של חולין — אימא [אמור] שלא, שאין זה בכלל "ולא אותה וחבירתה", על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב פפא שגם זה בכלל.

חָתַךְ דַּלַּעַת עִמָּהּ – דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה, נֶחְתְּכָה דַּלַּעַת עִמָּהּ – דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה.

והוסיף רבא: אם חתך דלעת עמה, עם שחיטת הפרה האדומה — דברי הכל פסולה, שהרי עשה עמה מלאכה אחרת במתכוון. ואם נחתכה דלעת עמה בלא מתכוון — דברי הכל כשרה, שאין זו מלאכה הפוסלת, וגם אין בזה משום "אותה" ולא אותה וחבירתה.

מַתְנִי׳ נָפְלָה סַכִּין וְהִגְבִּיהָהּ, נָפְלוּ כֵּלָיו וְהִגְבִּיהָן, הִשְׁחִיז אֶת הַסַּכִּין וְעָף, בָּא חֲבֵירוֹ וְשָׁחַט, אִם שָׁהָה כְּדֵי שְׁחִיטָה – פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם שָׁהָה כְּדֵי בִיקּוּר.

א משנה נפלה הסכין באמצע השחיטה והגביהה, או נפלו כליו (בגדיו) באמצע והגביהן, וכן אם קודם השחיטה השחיז את הסכין ובשל כך עף (התעייף) קודם שגמר את השחיטה, ובא חבירו ושחט, בכל אלה אם שהה בשעת השחיטה פרק זמן כדי שחיטה — פסולה. ר' שמעון אומר: אם שהה כדי ביקור (בדיקה).

גְּמָ׳ מַאי כְּדֵי שְׁחִיטָה? אָמַר רַב: כְּדֵי שְׁחִיטַת בְּהֵמָה אַחֶרֶת.

ב גמרא ושואלים: מאי [מה פירוש] שהה כדי שחיטה? אמר רב: כדי שחיטת בהמה אחרת.

אָמְרִי לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב: כְּדֵי שְׁחִיטַת בְּהֵמָה לִבְהֵמָה, וְעוֹף לְעוֹף, אוֹ דִלְמָא אַף בְּהֵמָה לְעוֹף?

אמרי ליה [אמרו לו] רב כהנא ורב אסי לרב: האם שהייה הפוסלת היא כדי שחיטת בהמה לפסול שחיטת בהמה, ושהייה כדי שחיטת עוף לפסול שחיטת עוף, או דלמא [שמא] אף כדי שחיטת בהמה לעוף, שאם שהה בפחות מכדי שחיטת בהמה אינו פוסל אף בשחיטת עוף?

אֲמַר לְהוּ: לָא הֲוָה בְּדִיחְנָא בֵּיהּ בְּחַבִּיבִי, דֶּאֱישַׁיְּילֵיהּ.

אמר להו [להם]: לא הוה בדיחנא ביה בחביבי [לא היתה דעתי בדוחה כל כך בדודי, ר' חייא], כשלמדתי אצלו הלכות אלה, כלומר, לא היה בסבר פנים יפות עמי, דאישייליה [שאשאל אותו] שאלה זו, ואין לי אלא מה ששמעתי.

אִתְּמַר: אָמַר רַב: כְּדֵי שְׁחִיטַת בְּהֵמָה לִבְהֵמָה, וְעוֹף לְעוֹף, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ בְּהֵמָה לְעוֹף, וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ בְּהֵמָה לְעוֹף.

ומעירים: וכן אתמר [נאמרה] מחלוקת אמוראים בענין זה, אמר רב: שהייה הפוסלת היא כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף, ושמואל אמר: אפילו שהייה כדי שחיטת בהמה לעוף. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין אמר ר' יוחנן: אפילו שהייה כדי שחיטת בהמה לעוף.

רַבִּי חֲנַנְיָא אָמַר: כְּדֵי שֶׁיָּבִיא בְּהֵמָה אַחֶרֶת וְיִשְׁחוֹט. יָבִיא אֲפִילּוּ מֵעָלְמָא? נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁיעוּרִין!

ר' חנניא אמר: השהייה הפוסלת היא כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט. ותוהים: יביא אפילו מעלמא [מהעולם], ממקום אחר? אם כן נתת דבריך לשיעורין, שלעיתים מצויה בהמה במקום קרוב ולעיתים במקום רחוק!

אָמַר רַב פָּפָּא: עוֹמֶדֶת לְהַטִּיל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

אמר רב פפא: בהמה העומדת לפניו להטיל אותה מיד לארץ כדי לשוחטה איכא בינייהו [יש ביניהם], שלדעת ר' חנניא כל שלא שהה כדי שיעור הטלה על הארץ ושחיטה — אין זה פוסל.

אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחוֹט, דַּקָּה לְדַקָּה וְגַסָּה לְגַסָּה.

אמרי במערבא משמיה [אמרו בארץ ישראל משמו] של ר' יוסי בר' חנינא: שיעור השהייה הפוסלת הוא כדי שיגביהנה לבהמה מן הארץ, ויחזור וירביצנה (יוריד אותה לארץ) וישחוט, ושיעור הזמן הנצרך לשם כך בבהמה דקה גורם לפסול שחיטת בהמה דקה, והזמן הנצרך לעשות כן בבהמה גסה גורם לפסול שחיטת בהמה גסה.

אָמַר רָבָא: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין רָעָה, אֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ – כְּשֵׁרָה.

אמר רבא: השוחט בסכין רעה שאינה מחודדת יפה (אך אינה פגומה), אפילו היה שוחט משום כך את הבהמה במשך כל היום כולו — שחיטתו כשרה.

בָּעֵי רָבָא: שְׁהִיּוֹת, מַהוּ שֶׁיִּצְטָרְפוּ?

בעי [שאל] רבא: שהיות רבות בתוך שחיטה אחת, שאין בכל אחת מהן שיעור שהייה פסולה, מהו שיצטרפו לשיעור שהייה שלם כדי לפסול?

וְתִפְשׁוֹט לַהּ מִדִּידֵיהּ! הָתָם בִּדְלָא שְׁהָה.

ותוהים: ותפשוט לה מדידיה [ותפתור לו לרבא את הבעיה מדברי עצמו], שהכשיר שחיטה הנמשכת במשך כל היום כולו, ומכאן שאין שהיות מצטרפות! ומשיבים: התם [שם] מדובר כשלא שהה כלל באמצע, שהיה שוחט והולך בלי הפסק.

בָּעֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: שָׁהָה בְּמִיעוּט סִימָנִין, מַהוּ? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: אם שהה במיעוט סימנין, שלאחר ששחט את רובם שהה ואחר כך גמר את השחיטה, מהו? שאלה זו לא נפתרה ונשארה תיקו [תעמוד] במקומה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם שָׁהָה [כְּדֵי בִיקּוּר]. מַאי כְּדֵי בִיקּוּר? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי בִּיקֻּרוֹ שֶׁל חָכָם. אִם כֵּן, נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁיעוּרִין! אֶלָּא, כְּדֵי בִּיקּוּר טַבָּח חָכָם.

שנינו במשנתנו, ר' שמעון אומר: אם שהה כדי ביקור (בדיקה) — השחיטה פסולה. ושואלים: מאי [מה פירוש] כדי ביקור? אמר ר' יוחנן: כדי ביקרו של חכם, שיבוא ויבדוק את הסכין אם היא כשרה. ומקשים: אם כן, נתת דבריך לשיעורין, שפעמים החכם רחוק ופעמים קרוב! אלא הכוונה היא: כדי ביקור של טבח (שוחט) חכם, כלומר, כדי הזמן שלוקח לשוחט עצמו כשהוא חכם לבדוק את סכינו.

מַתְנִי׳ שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט, וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת, אוֹ פָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט, אוֹ שָׁחַט אֶחָד מֵהֶן וְהִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁמֵּתָה, אוֹ שֶׁהֶחְלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ – רַבִּי יְשֵׁבָב אוֹמֵר: נְבֵלָה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: טְרֵפָה.

ג משנה שחט את הוושט כדרכו, בהולכה והבאה, ופסק (חתך) את הגרגרת (הקנה) שלא בדרך שחיטה, או פסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט, או שחט אחד מהן מן הסימנים והמתין לה עד שמתה, או שלאחר ששחט אחד מהם החליד (תחב) את הסכין תחת הסימן השני ופסקו (וחתכו) מלמטה למעלה, בכל המקרים האלו, שהשחיטה פסולה, נחלקו חכמים מה דינה של הבהמה, ר' ישבב אומר: בהמה זו נבלה היא, ומטמאה את הנוגע בה או נושא אותה. ר' עקיבא אומר: טרפה היא, שאסורה באכילה, אך אינה קרויה נבילה, מאחר שהפסול היה במהלך שחיטה.

כְּלָל אָמַר רַבִּי יְשֵׁבָב מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כֹּל שֶׁנִּפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ – נְבֵלָה, כֹּל שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ כָּרָאוּי וְדָבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִיפָּסֵל – טְרֵפָה, וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא.

כלל אמר ר' ישבב משום (בשם) ר' יהושע: כל שנפסלה בשחיטתה, שנשחטה שלא כראוי — הריהי נבלה, כל ששחיטתה נעשתה כראוי, ודבר אחר גרם לה ליפסל — הריהי טרפה. וכששמע דבר זה הודה לו רבי עקיבא לדבריו.

גְּמָ׳ שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט וְכוּ׳. וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא. וּרְמִינְהִי: אֵלּוּ טְרֵפוֹת בַּבְּהֵמָה

ד גמרא שנינו במשנה: שחט את הוושט וכו', והודה לו רבי עקיבא. לר' ישבב שאם פסק (חתך) את הגרגרת — נבילה היא ולא טריפה. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה לכך], מה ששנינו במשנה להלן, אלו טרפות בבהמה:

נְקוּבַת הַוֶּושֶׁט וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת!

נקובת הוושט, ופסוקת הגרגרת, הרי שפסוקת הגרגרת טריפה היא ולא נבילה, ואם חזר בו ר' עקיבא, כשיטת מי היא משנה זו?

אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן שֶׁשָּׁחַט וּלְבַסּוֹף פָּסַק, כָּאן שֶׁפָּסַק וּלְבַסּוֹף שָׁחַט. שָׁחַט וּלְבַסּוֹף פָּסַק – נִפְסֶלֶת בִּשְׁחִיטָה הִיא, פָּסַק וּלְבַסּוֹף שָׁחַט – כִּי דָּבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִיפָּסֵל דָּמְיָא.

אמר רבא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן במשנתנו, מדובר כששחט את הוושט ולבסוף פסק את הגרגרת, וכאן ב"אלו טרפות", מדובר שפסק את הגרגרת ולבסוף שחט את הוושט. ומהו ההבדל? אם שחט תחילה את הוושט ולבסוף לאחר מכן פסק את הגרגרת — נפסלת במהלך השחיטה היא, ולכן יש לה דין נבילה, כמו הכלל ששנה ר' ישבב במשנתנו, אם פסק ולבסוף שחט — כי [כמו] שדבר אחר גרם לה ליפסל קודם שחיטה דמיא [נחשבת], ולכן יש לה דין טריפה.

אֵיתִיבֵיהּ רַב אַחָא בַּר הוּנָא לְרָבָא: שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת, פָּסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט – נְבֵלָה!

איתיביה [הקשה לו] רב אחא בר הונא לרבא ממה ששנינו בברייתא: שחט את הוושט ופסק את הגרגרת (הקנה), או פסק תחילה את הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט — נבלה. הרי שאין הבדל בין זה לזה, וגם אם פסק את הגרגרת מתחילה נבילה היא!

אֵימָא: וּכְבָר שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט מֵעִיקָּרָא.

אמר לו, אימא [אמור, הסבר] כך את המקרה השני: או פסק את הגרגרת, וכבר שחט את הוושט מעיקרא [מתחילה], ודווקא בכגון זה הרי זו נבילה, שהרי התחיל בשחיטה, אבל אם פסק את הגרגרת מתחילה — טריפה היא.

אֲמַר לֵיהּ: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר, חֲדָא דְּהַיְינוּ קַמַּיְיתָא, וְעוֹד הָא תְּנַן ״וְאַחַר כָּךְ״!

אמר ליה [לו] רב אחא, שתי תשובות בדבר: חדא [אחת], דהיינו קמייתא [שאם כן זו היא בדיוק ההלכה הראשונה]: שחט את הוושט ופסק את הגרגרת! ועוד, הא תנן [הרי שנינו] במפורש במשנתנו: פסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט, שהיא נבילה!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: אֵלּוּ אֲסוּרוֹת קָתָנֵי, וְיֵשׁ מֵהֶן נְבֵלוֹת, וְיֵשׁ מֵהֶן טְרֵפוֹת.

אלא אמר רבא: מה ששנינו להלן "אלו טרפות" — אין הכוונה דווקא לטריפות, אלא אלו אסורות קתני [הוא שונה], ויש מהן נבלות, כגון פסוקת הגרגרת, ששנינו במשנתנו שהיא נבילה, ויש מהן טרפות.

וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי דְּחִזְקִיָּה, דְּאָמַר חִזְקִיָּה: עֲשָׂאָהּ גִּיסְטְרָא – נְבֵלָה, וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נִטְּלָה יָרֵךְ וְחָלָל שֶׁלָּהּ – נְבֵלָה.

ומקשים: אם הוא מונה את כל האסורות, וגם הנבילות, וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] את זו של חזקיה, שאמר חזקיה: אם עשאה גיסטרא, שחתכה לשנים — הריהי נבלה! וליחשוב נמי [וכן שימנה גם כן] מה שאמר ר' אלעזר, שאמר רבי אלעזר: אם נטלה הירך וחלל שלה ניכר — הרי זו נבלה!

כִּי קָתָנֵי נְבֵלָה, דְּלָא מְטַמְּאָה מֵחַיִּים, אֲבָל נְבֵלָה דִּמְטַמְּאָה מֵחַיִּים – לָא קָתָנֵי.

ומשיבים: כי קתני [כאשר הוא שונה] ברשימה זו נבילות, הרי זו נבלה דלא [שאינה] מטמאה מחיים, אלא רק במותה, אבל נבלה שמטמאה כבר מחיים לא קתני [אינו שונה], ושתי אלו נחשבות נבילה כבר בחייהן, כאילו כבר מתו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: כָּאן – שֶׁשָּׁחַט בִּמְקוֹם חֲתָךְ, כָּאן – שֶׁשָּׁחַט שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם חֲתָךְ. שָׁחַט בִּמְקוֹם חֲתָךְ – נִפְסְלָה בִּשְׁחִיטָה הִיא, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם חֲתָךְ – כִּי דָּבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִיפָּסֵל דָּמְיָא.

ר' שמעון בן לקיש אמר, יש לחלק באופן אחר: כאן, ששנינו במשנתנו שאם חתך תחילה את הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט נבילה היא, מדובר ששחט את הוושט במקום שחתך את הגרגרת, כאן, ששנינו ב"אלו טרפות" שטריפה היא, מדובר ששחט שלא במקום שחתך. וטעם הדבר: אם שחט במקום החתך — נפסלה בשחיטה היא, ודינה כנבילה, אבל אם שחט שלא במקום חתך — כי [כמו] שדבר אחר גרם לה ליפסל מתחילה דמיא [נחשבת], ולכן שחיטת הוושט מועילה לטהרה מטומאת נבילה.

וּמִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שָׁחַט אֶת הַקָּנֶה וְאַחַר כָּךְ נִיקְּבָה הָרֵיאָה כְּשֵׁרָה! אַלְמָא כְּמַאן דְּמַנְּחָא בְּדִיקּוּלָא דָּמְיָא, הָכָא נָמֵי כְּמַאן דְּמַנְּחָא בְּדִיקּוּלָא דָּמְיָא.

ושואלים: ומי אמר [והאם אומר] ר' שמעון בן לקיש הכי [כך], ששחיטה יכולה להועיל לאחר שנפסק הקנה? והאמר [והרי אמר] ר' שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה, קודם ששחט את הוושט — כשרה, אינה טריפה משום כך אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמיא [מכאן שלאחר שחיטת הקנה נחשבת הריאה התלויה בקנה כאילו ניטלה מן הבהמה יחד עם הקנה ומונחת בסל], ומה שאירע בה אינו משפיע על דינה של הבהמה. ולפי זה, הכא נמי [כאן גם כן], כשנפסקה הגרגרת (הקנה) בתחילת השחיטה, נאמר שהגרגרת כמאן דמנחא בדיקולא דמיא [כמי שמונחת בסל היא נחשבת], ואין בבהמה אלא סימן אחד העומד לשחיטה הוושט, ולא תועיל שחיטת סימן אחד להוציאה מידי נבילה!

אֶלָּא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָא קַשְׁיָא, כָּאן קוֹדֶם חֲזָרָה, כָּאן לְאַחַר חֲזָרָה, וּמִשְׁנָה לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ.

אלא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא קשיא [אין זה קשה], כאן ששנינו ב"אלו טרפות" שפסוקת הגרגרת היא טריפה, מדובר קודם חזרה, לפני שחזר בו ר' עקיבא מדבריו, כאן במשנתנו מדובר לאחר חזרה. ואף על פי שחזר בו ר' עקיבא, משנה ראשונה ששנינו לא זזה ממקומה.

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שָׁחַט אֶת הַקָּנֶה וְאַחַר כָּךְ נִיקְּבָה הָרֵיאָה – כְּשֵׁרָה. אָמַר רָבָא: לָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֶלָּא בְּרֵיאָה, הוֹאִיל וְחַיֵּי רֵיאָה תְּלוּיִן בַּקָּנֶה, אֲבָל בִּבְנֵי מֵעַיִים – לָא.

א ודנים גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, אמר ר' שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה — הבהמה כשרה. אמר רבא: לא אמר ר' שמעון בן לקיש שהיא כשרה אלא בשניקבה הריאה בלבד, הואיל וחיי ריאה תלויה בקנה, וכיון שנשחט הקנה רואים אותה כאילו ניטלה מן הבהמה, וכל פגם שנעשה בה אינו פוסל. אבל אם נעשה נקב בבני מעיים לאחר שחיטת הקנה — לא, שאין חיותם תלויה בקנה אלא בוושט, והוא נשחט לאחר הקנה.

מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: מֵאַחַר שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ סִימָנֵי טְרֵפָה הִתַּרְתָּ, מָה לִי בְּרֵיאָה, מָה לִי בִּבְנֵי מֵעַיִים!

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: מאחר שכאשר נולדו בה סימני טרפה לאחר שהחלה השחיטה התרת אותה, מה לי אם היה נקב בריאה מה לי אם היה בבני מעיים! אלא בכל אופן אינה נעשית טריפה לאחר שהחלה השחיטה.

וַהֲדַר בֵּיהּ רַבִּי זֵירָא, דְּבָעֵי רַבִּי זֵירָא: נִיקְּבוּ בְּנֵי מֵעַיִים בֵּין סִימָן לְסִימָן, מַהוּ? מִי מִצְטָרֵף סִימָן רִאשׁוֹן לְסִימָן שֵׁנִי לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵלָה, אוֹ לָא?

ומעירים: והדר ביה [וחזר בו] ר' זירא מדבריו, דבעי [ששאל] ר' זירא: ניקבו בני מעיים בין שחיטת סימן לסימן, מהו? מי [האם] מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה בשחיטה זו מידי נבלה, או לא?

וְאָמְרִינַן: לָאו הַיְינוּ דְּבָעֵי אִילְפָא: הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ בֵּין סִימָן לְסִימָן, מַהוּ?

ואמרינן [ואמרנו] על כך, לאו היינו דבעי [האם לא זו השאלה ששאל] החכם אילפא: השוחט בהמה מעוברת והוציא העובר את ידו מן הרחם בין שחיטת סימן לסימן, ובכך נעשתה היד טריפה, מהו הדין?