חולין ל״א

גִּידְפֵי דְּמִיפַּרְמִי.

גידפי דמיפרמי [הנוצות שבקדמת הצואר שהן כרותות], וכך ניכר שהחץ עשה פעולה של שחיטה בדרך הליכתו, ולא נתחב בסימנים.

וְהָא בָּעֵי כִּסּוּי, וְכִי תֵּימָא דִּמְכַסּוּ לֵיהּ, וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר״, ״עָפָר״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״בֶּעָפָר״, מְלַמֵּד שֶׁהַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה!

ושואלים: וכיצד התיר רב לשחוט ציפור במעופה? והא בעי [והרי צריך] לקיים בדם הציפור מצות כסוי הדם! וכי תימא דמכסו ליה [ואם תאמר שמכסים אותו] במקום שבו הוא נמצא, והאמר [והרי אמר] ר' זירא אמר רב: השוחט צריך שיתן עפר למטה, קודם השחיטה, ועפר למעלה, שנאמר: "וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג), "וכסהו עפר" לא נאמר אלא "בעפר", שהדם יהיה בתוך העפר — מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה!

דְּמַזְמֵין לֵיהּ לְעָפָר דְּכוּלַּהּ פִּתְקָא.

ומשיבים: מדובר במקרה דמזמין ליה לעפר דכולה פתקא [שמזמן מתחילה את העפר של כל הבקעה] לצורך מצות כיסוי הדם.

הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז, אָמַר רַבִּי זֵירָא: מְלֹא צַוָּאר וְחוּץ לַצַּוָּאר.

א שנינו במשנה: היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת, אם יש באורך הסכין מלא צוואר — כשרה. אמר רבי זירא: צריך שיהיה שם מלא צואר וגם חוץ לצואר.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מְלֹא צַוָּאר וְחוּץ לַצַּוָּאר כִּמְלֹא צַוָּאר, דַּהֲווֹ לַהּ תְּרֵי צַוָּארֵי, אוֹ דִלְמָא מָלֵא צַוָּאר וְחוּץ לַצַּוָּאר מַשֶּׁהוּ?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם הכוונה היא שיהיה שם מלא צואר וחוץ לצואר גם כן כמלא צואר, דהוו לה תרי צוארי [שהרי זה ביחד כאורך שני צווארים], או דלמא [שמא] כוונתו מלא צואר וחוץ לצואר רק משהו?

תָּא שְׁמַע: הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז שְׁנֵי רָאשִׁין בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ לַסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר אֶחָד – כָּשֵׁר. מַאי מְלֹא צַוָּאר אֶחָד? אִילֵּימָא מְלֹא צַוָּאר אֶחָד וְתוּ לָא, הַשְׁתָּא בִּבְהֵמָה אַחַת בָּעֵינַן מְלֹא צַוָּאר וְחוּץ לַצַּוָּאר, בִּשְׁתֵּי בְּהֵמוֹת סַגִּי לְהוּ כִּמְלֹא צַוָּאר אֶחָד? אֶלָּא פְּשִׁיטָא מְלֹא צַוָּאר חוּץ לִשְׁנֵי צַוָּארִין.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בהמשך המשנה: היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת, אם יש לסכין מלא צואר אחד — כשר. ונברר: מאי [מה פירוש] מלא צואר אחד? אילימא [אם תאמר] מלא צואר אחד ותו לא [ולא עוד], דבר זה לא ייתכן, שכן השתא [עכשיו, הרי] אם בבהמה אחת בעינן [צריכים אנו] מלא צואר וחוץ לצואר, בשתי בהמות סגי להו [די להם] כמלא צואר אחד? אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא למלא צואר אחד חוץ לשני צוארין.

שְׁמַע מִינַּהּ, מְלֹא צַוָּאר חוּץ לַצַּוָּאר, שְׁמַע מִינַּהּ.

שמע מינה [למד מכאן] שמה ששנינו: אם יש בסכין מלא צואר כוונתו חוץ לצואר עצמו, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא וְכוּ׳. אָמַר רַב מְנַשֶּׁה: בְּאִיזְמֵל שֶׁאֵין לוֹ קַרְנַיִם.

ב שנינו במשנה: במה דברים אמורים שרק אם יש בסכין מלא צוואר ויותר שחיטתו כשרה — בזמן שהוליך ולא הביא, אבל אם הוליך והביא, אפילו כל שהוא, אפילו באיזמל — שחיטתו כשרה. אמר רב מנשה: מדובר באיזמל שאין לו קרנים מצידיו, אבל אם יש לו קרנים, מתוך שהאיזמל קטן, יש לחשוש שאתן קרנים ינקבו את הסימנים, או ייכנסו ביניהם ויפסלו את השחיטה בחלדה.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב מְנַשֶּׁה: מַחְטָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: מַחְטָא מִבְזָע בָּזַע.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב מנשה: מחטא מאי [מחט מהי]? האם אפשר לשחוט כשמוליך חודה של מחט על הצוואר? אמר ליה [לו]: מחטא מבזע בזע [המחט קורעת], שהחוד עושה נקב בצואר, ואינה חותכת.

מַחְטָא דְּאוּשְׁכָּפֵי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵינָא ״אֲפִילּוּ כׇּל שֶׁהוּא״. מַאי לָאו מַחְטָא דְּאוּשְׁכָּפֵי? לָא, אִיזְמֵל. אִיזְמֵל בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ! פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ: מַאי ״כׇּל שֶׁהוּ״ – אִיזְמֵל.

שאל אותו: מחטא דאושכפי [מחט של סנדלרים], שהיא שטוחה, ושפתיה חדות, והוליכה והביאה, מאי [מה דינה]? אמר ליה [לו], תנינא [שנינו] במשנתנו: אבל אם הוליך והביא, אפילו בסכין כל שהוא שחיטתה כשרה, מאי לאו [האם לא] בא הדבר לרבות אפילו מחטא דאושכפי [מחט של סנדלרים]? ודוחים: לא, הכוונה היא לאיזמל, שהוא גדול יותר. ומקשים: הלוא איזמל בהדיא קתני לה [במפורש הוא שונה אותה], מיד אחר כך, ובוודאי בא לרבות דבר נוסף! ומשיבים: התנא פרושי קא מפרש [מפרש הוא את דבריו]: מאי [מה פירוש] כל שהו — איזמל.

הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַחְטָא דְּאוּשְׁכָּפֵי, הַשְׁתָּא מַחְטָא דְּאוּשְׁכָּפֵי שַׁרְיָא, אִיזְמֵל מִיבַּעְיָא? אִיזְמֵל אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: לִיגְזַר אִיזְמֵל שֶׁאֵין לוֹ קַרְנַיִם אַטּוּ אִיזְמֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְנַיִם, קָא מַשְׁמַע לַן.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שמתחילה מדובר במחטא דאושכפי [מחט של סנדלרים], השתא מחטא דאושכפי שריא [עכשיו, הרי מחט של סנדלרים מותרת] בשחיטה, איזמל מיבעיא [נצרכה] המשנה לומר ששוחטים בה? ודוחים: מכאן אין ראיה, ויש לומר שאיזמל אצטריכא ליה [הוצרך לו לומר] שהוא כשר גם כן, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: ליגזר [שנגזור] על איזמל שאין לו קרנים אטו [משום] איזמל שיש לו קרנים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שאין אומרים כן, וניתן לשחוט באיזמל רגיל.

מַתְנִי׳ נָפְלָה סַכִּין וְשָׁחֲטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ – פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָבַחְתָּ … וְאָכַלְתָּ״, מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ אַתָּה אוֹכֵל.

ג משנה נפלה סכין ושחטה מעצמה, אף על פי ששחטה כדרכה — פסולה, שנאמר: "וזבחת... ואכלת" (דברים כז, ז), לומר: רק מה שאתה זובח אתה אוכל, ולא מה שנזבח מאליו.

גְּמָ׳ טַעְמָא דְּנָפְלָה, הָא הִפִּילָהּ הוּא – כְּשֵׁרָה, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מִיכַּוֵּין.

ד גמרא שנינו: נפלה סכין ושחטה — פסולה. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] אם נפלה ושחטה — השחיטה פסולה, הא [הרי] אם הפילה הוא ושחטה — השחיטה כשרה, ואף על גב דלא מיכוין [ואף על פי שאינו מתכוון] לשחיטה.

מַאן תַּנָּא דְּלָא בָּעֵינַן כַּוָּונָה לִשְׁחִיטָה? אָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן הִיא, דְּתָנֵי אוֹשַׁעְיָא זְעֵירָא דְּמִן חַבְרַיָּא: זָרַק סַכִּין לְנוֹעֳצָהּ בַּכּוֹתֶל, וְהָלְכָה וְשָׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ – רַבִּי נָתָן מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִים. הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן.

ואם כן, מאן תנא דלא בעינן [מיהו התנא הסבור שאין אנו צריכים] כוונה לשחיטה? אמר רבא: שיטת ר' נתן היא, דתני [ששנה] אושעיא זעירא דמן חבריא [הקטן שבחבורה]: זרק סכין על מנת לנועצה בכותל, והלכה ובתוך כך שחטה כדרכה — ר' נתן מכשיר בשחיטה זו, וחכמים פוסלים. ומוסיפים, הוא, אושעיא זעירא דמן חבריא, תני לה [שנה את הברייתא הזו] בשם רבו, והוא הוסיף ואמר לה [ביחס אליה]: הלכה כר' נתן.

וְהָא אַמְרַהּ רָבָא חֲדָא זִימְנָא, דִּתְנַן: וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. וְאָמְרִינַן: מַאן תַּנָּא דְּלָא בָּעֵי כַּוָּונָה לִשְׁחִיטָה? וְאָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן הִיא.

ושואלים: והא [והרי כבר] אמרה רבא חדא זימנא [פעם אחת], שמשנתנו כשיטת ר' נתן! דתנן [ששנינו במשנה] בפרק הראשון של מסכת זו: וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן — שחיטתן כשרה, ובכלל זה חרש שוטה וקטן, שאין להם דעת. ואמרינן [ואמרנו] על כך: מאן תנא דלא בעי [מיהו התנא הסבור שלא צריך] כוונה לשחיטה? ואמר רבא: ר' נתן היא. ואם כן כבר למדנו שזו דעת משנתנו!

צְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְועִינַן הָתָם – מִשּׁוּם דְּקָא מִיכַּוֵּין לְשׁוּם חֲתִיכָה בְּעוֹלָם, אֲבָל הָכָא, דְּלָא קָא מִיכַּוֵּין – אֵימָא לָא.

ומשיבים: צריכא [צריך] הדבר להיאמר בשני המקרים, דאי אשמועינן התם [שאם היה משמיע לנו שם בלבד], לגבי חרש שוטה וקטן, הייתי אומר כי הטעם שהשחיטה כשרה הוא משום דקא מיכוין [שהוא מתכוון] על כל פנים לשום חתיכה (חיתוך) בעולם, למרות שאינו מתכוון לשחיטה, אבל הכא [כאן], כשמפיל את הסכין, דלא קא מיכוין [שאינו מתכוון] אפילו לחתוך — אימא [אמור] שלא תהיה השחיטה כשרה.

וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָכָא, מִשּׁוּם דְּקָאָתֵי מִכֹּחַ בֶּן דַּעַת, אֲבָל הָתָם דְּלָא קָאָתֵי מִכֹּחַ בֶּן דַּעַת – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ומצד שני, ואי אשמעינן הכא [ואם היה משמיע לנו כאן], שאם הפיל סכין ושחטה שחיטתו כשרה, הייתי אומר כי טעם הדבר הוא משום שהחיתוך קאתי [בא] על כל פנים מכח בן דעת, אבל התם [שם], בחרש שוטה וקטן ששחטו, דלא קאתי [שלא בא] מכח בן דעת — אימא [אמור] שלא תהיה השחיטה כשרה, על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר.

אִתְּמַר: נִדָּה שֶׁנֶּאֶנְסָה וְטָבְלָה, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: טְהוֹרָה לְבֵיתָהּ, וַאֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף לְבֵיתָהּ לֹא טָהֲרָה.

ד משנתנו הובאה כראיה במחלוקת אמוראים בענין אחר. וכך אתמר [נאמר]: נדה שלאחר שפסק דמה נאנסה וטבלה, כלומר, טבלה שלא ברצונה, אמר רב יהודה אמר רב: טהורה היא לביתה כלומר, מותרת לבעלה, ואולם אסורה לאכול בתרומה אם היתה כהנת, משום שלענין אכילת תרומה בטהרה אין טבילה זו נחשבת. ור' יוחנן אמר: אף לביתה לא טהרה.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן, לְרַב דְּאָמַר: טְהוֹרָה לְבֵיתָהּ וַאֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה – עֲוֹן כָּרֵת (הוּתְּרָה) [הִתַּרְתָּ], אִיסּוּר מִיתָה מִיבַּעְיָא?

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן, לשיטת רב שאמר: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, תמוה הדבר: אם לענין עון שיש בו כרת (ביאה על אישה נדה) הותרה, לענין איסור מיתה בידי שמים שיש באכילת תרומה בטומאה מיבעיא [נצרכה לומר]? ומדוע תיאסר?

אֲמַר לֵיהּ: בַּעְלָהּ חוּלִּין הוּא, וְחוּלִּין לָא בָּעֵי כַּוָּונָה. וּמְנָא תֵּימְרָא? דִּתְנַן: גַּל שֶׁנִּתְלַשׁ וּבוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְנָפַל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים – טְהוֹרִין. מַאי לָאו אָדָם דּוּמְיָא דְּכֵלִים? מָה כֵּלִים דְּלָא מִיכַּוְּונִי, אַף אָדָם נָמֵי לָא בָּעֵי כַּוָּונָה.

אמר ליה [לו]: תרומה צריכה כוונה להיטהר משום שהיא קודש, ואילו בעלה חולין הוא, וחולין לא בעי [צריך] כוונה לטהרתו. ומנא תימרא [ומנין אתה אומר] שחולין אינם צריכים כוונה? דתנן [ששנינו במשנה]: גל שנתלש מן הים, ובו בגל הזה היו שיעור של ארבעים סאה, כשיעור מקוה, ונפל הגל על האדם ועל הכלים הטמאים — הריהם טהורין שנטהרו בכך. מאי לאו [האם אין] דינו של האדם דומיא [בדומה] לכלים, מה כלים נטהרים למרות דלא מיכווני [שאינם מתכוונים] — אף אדם המוזכר כאן נמי [גם כן] לא בעי [אינו צריך] כוונה כדי להיטהר בכך?

מִמַּאי? דִּלְמָא בְּיוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה עָסְקִינַן, אֵימָתַי יִתָּלֵשׁ הַגַּל,

ודוחים: ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? דלמא [שמא] באדם יושב ומצפה עסקינן [עוסקים אנו], שהוא מצפה אימתי יתלש הגל ויעבור עליו.

וְכֵלִים דּוּמְיָא דְּאָדָם, מָה אָדָם דְּבָעֵינַן כַּוָּונָה, אַף כֵּלִים נָמֵי דְּקָא מְכַוֵּין לְהוּ אָדָם!

ולפי זה יש לדון על כלים דומיא [בדומה] לאדם, מה אדם מדובר דבעינן [שצריכים אנו] כוונה, אף כלים נמי [גם כן] מדובר דקא מכוין להו [שמתכוון להם] אדם שייטהרו בכך!

וְכִי תֵּימָא, בְּיוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה, מַאי לְמֵימְרָא?

וכי תימא [ואם תאמר, תקשה] על פירוש זה: אם ביושב ומצפה מדובר מאי למימרא [מה בא לומר]? מה חידוש יש בדבר?

מַהוּ דְּתֵימָא: לִיגְזַר מִשּׁוּם חַרְדָּלִית שֶׁל גְּשָׁמִים, אִי נָמֵי לִיגְזַר רָאשִׁין אַטּוּ כִּיפִּין, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא גָּזְרִינַן!

על כך יש להשיב, מהו דתימא [שתאמר]: ליגזר [נגזור] שלא יטהר הגל, גזירה משום חרדלית של גשמים, מפל של מי גשמים שאינו מטהר. אי נמי [או גם כן], ליגזר [נגזור] שלא יטהרו הראשין של הגלים עצמם, כשהם נופלים על האדם והכלים המונחים על הקרקע, גזירה אטו [משום] הכיפין, הגל כשהוא באויר, שהוא עשוי כמין כיפה, שאין מטבילים שם כלים, קא משמע לן דלא גזרינן [משמיע לנו שאין אנו גוזרים]!

וּמְנָא תֵּימְרָא דְּלָא מַטְבְּלִינַן בְּכִיפִּין? דִּתְנַן: מַטְבִּילִין בְּרָאשִׁין, וְאֵין מַטְבִּילִין בְּכִיפִּין, שֶׁאֵין מַטְבִּילִין בָּאֲוִיר.

ומעירים: ומנא תימרא דלא מטבלינן [ומנין אתה אומר שאין מטבילים אנו] בכיפין של הגל? דתנן [ששנינו]: מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין, לפי שאין מטבילין באויר, אלא בקרקע.

אֶלָּא חוּלִּין דְּלָא בָּעֵי כַּוָּונָה מִיהָא מְנָלַן? דִּתְנַן: פֵּירוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ אַמַּת הַמַּיִם, וּפָשַׁט מִי שֶׁיָּדָיו טְמֵאוֹת וּנְטָלָן – יָדָיו טְהוֹרוֹת, וּפֵירוֹת אֵינָן בְּ״כִי יוּתַּן״.

וחוזרים ושואלים: אלא חולין דלא בעי [שלא צריך] כוונה לטהרתם מיהא מנלן [על כל פנים מנין לנו]? ומשיבים, ממה דתנן [ששנינו במשנה]: פירות שנפלו בלא כוונה לתוך אמת המים, ופשט מי שידיו טמאות את ידיו ונטלן את הפירות — ידיו של אותו אדם טהורות לאכילת חולין, משום שנטבלו במים, למרות שלא נתכוון להדיח ולטהר, ואילו הפירות אינן ב"כי יותן" (ויקרא יא, לח), אינם מוכשרים על ידי מים אלה לקבלת טומאה, מפני שלא רצה במים שעליהם, ואין מים מכשירים אלא לרצון.

וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדְחוּ יָדָיו – טְהוֹרוֹת, וּפֵירוֹת בְּ״כִי יוּתַּן״.

ואם פשט את ידו לאמת המים בשביל שיודחו ידיו, ונטל את הפירות — גם ידיו טהורות, וגם הפירות ב"כי יותן", מפני שרצה במים אלה. על כל פנים, מן הדין הראשון מוכח שאין צורך בכוונה כדי להיטהר לחולין, שהרי פשט ידיו כדי ליטול את הפירות, ובכל זאת ידיו טהורות.

אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: טָבַל לְחוּלִּין וְהוּחְזַק לְחוּלִּין – אָסוּר לְמַעֲשֵׂר. הוּחְזַק – אִין, לֹא הוּחְזַק – לָא.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנה: מי שטבל לאכילת חולין בטהרה והוחזק (נתכוון להיטהר) לאכילת חולין — אסור לאכילת מעשר שני. וממה שנאמר "הוחזק לחולין" נדייק: הוחזק לחולין — אין [כן], מותר בחולין, לא הוחזק — לא הותר אף בחולין!

הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁהוּחְזַק לְחוּלִּין – אָסוּר לְמַעֲשֵׂר.

השיב לו רב נחמן: אין לדייק מכאן שצריך כוונה לחולין, אלא הכי קאמר [כך הוא אומר]: אף על פי שהוחזק לחולין — אסור למעשר.

אֵיתִיבֵיהּ: טָבַל וְלֹא הוּחְזַק – כְּאִילּוּ לֹא טָבַל. מַאי לָאו: כְּאִילּוּ לֹא טָבַל כְּלָל?

איתיביה [הקשה לו] רבא ממה ששנינו באותה משנה: טבל ולא הוחזק — כאילו לא טבל. מאי לאו [האם אין הכוונה]: כאילו לא טבל כלל, אפילו לחולין?

לָא, כְּאִילּוּ לֹא טָבַל לְמַעֲשֵׂר, אֲבָל טָבַל לְחוּלִּין. הוּא סָבַר: דַּיחוֹיֵי קָא מְדַחֵי לֵיהּ. נְפַק דָּק וְאַשְׁכַּח, דְּתַנְיָא: טָבַל וְלֹא הוּחְזַק – מוּתָּר לַחוּלִּין וְאָסוּר לַמַּעֲשֵׂר.

השיב לו רב נחמן: לא, כאילו לא טבל למעשר, אבל טבל לחולין. הוא רבא סבר [סבור היה]: דיחויי קא מדחי ליה [דחיה הוא שדוחה אותו] רב נחמן, ואין זה הפירוש האמיתי, נפק דק ואשכח [יצא דקדק ומצא], דתניא [ששנויה ברייתא] מפורשת כדבריו: טבל ולא הוחזק — מותר לחולין ואסור למעשר.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן מֵהָא?

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהיה קושיה] על דברי רבי יוחנן מהא [מברייתא זו], שהרי נאמר בה שטבילה ללא כוונה מועילה לחולין, ואילו הוא אמר (בתחילת הסוגיה) שנדה שטבלה בלא כוונה אסורה גם לבעלה!

אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף.

אמר ליה [לו] רב יוסף: ר' יוחנן הוא שאמר הלכה זו, כשיטת ר' יונתן בן יוסף אמרה.

דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: ״וְכוּבַּס״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שֵׁנִית״? מַקִּישׁ תִּכְבּוֹסֶת שְׁנִיָּה לְתִכְבּוֹסֶת רִאשׁוֹנָה: מָה תִּכְבּוֹסֶת רִאשׁוֹנָה לְדַעַת, אַף תִּכְבּוֹסֶת שְׁנִיָּה לְדַעַת.

דתניא [ששנויה ברייתא] בענין צרעת הבגד, ר' יונתן בן יוסף אומר: בגד שהיה בו נגע, והוסגר לשבוע ולא נשתנה הנגע — צריך לכבסו ולהסגירו למשך שבוע נוסף. ואם לאחר אותו שבוע סר הנגע, צריך לטובלו כדי לטהרו כאמור: "וכובס שנית וטהר" (ויקרא יג, נח). ולכאורה, די היה לכתוב: "וכובס וטהר", מה תלמוד (צורך) לומר "שנית"? אלא בכך מקיש משווה הכתוב תכבוסת שניה לתכבוסת ראשונה: מה תכבוסת ראשונה היא לדעת, שנאמר: "וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע" (שם) — אף תכבוסת שניה, שעניינה טבילת הבגד לטהרו — צריכה להיעשות לדעת.

אִי מָה לְהַלָּן בָּעֵינַן דַּעַת כֹּהֵן, אַף כָּאן בָּעֵינַן דַּעַת כֹּהֵן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְטָהֵר״, מִכׇּל מָקוֹם.

ושואלים: אי (אם כן) נאמר גם: מה להלן בתכבוסת הראשונה בעינן [צריכים אנו] שתהא דווקא לדעת כהן, אף כאן בעינן [צריכים אנו] דעת כהן! תלמוד לומר: "וכובס שנית וטהר" (שם נח), מכל מקום. הרי שלשיטת ר' יונתן בן יוסף טבילה לטהרת בגד חולין צריכה גם כן כוונה, וכשיטתו הולך ר' יוחנן, שמצריך כוונה לטבילה בחולין.

מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שימי בר אשי: ומי אמר [והאם אומר] ר' יוחנן הכי [כך], שצריך כוונה בחולין? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה.

וּתְנַן: נָפְלָה סַכִּין וְשָׁחֲטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ – פְּסוּלָה. וְהָוֵינַן בָּהּ: טַעְמָא דְּנָפְלָה, הָא הִפִּילָהּ הוּא – כְּשֵׁרָה, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מִיכַּוֵּין. וְאָמְרִינַן: מַאן תַּנָּא דְּלָא בָּעֵי כַּוָּונָה לִשְׁחִיטָה? אָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן הִיא.

ותנן [ושנינו במשנה שלנו] העוסקת בשחיטת חולין: נפלה סכין מעצמה ושחטה, אף על פי ששחטה כדרכה — שחיטה פסולה היא. והוינן בה [והיינו עוסקים בה]: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שנפלה מעצמה הדין כן, הא [הרי] אם הפילה הוא — כשרה, ואף על גב דלא מיכוין [ואף על פי שאינו מתכוון] לשחוט. ואמרינן [ואמרנו] על כך: מאן תנא דלא בעי [מיהו התנא של המשנה שלא מצריך] כוונה לשחיטה? אמר רבא: ר' נתן היא!

בִּשְׁחִיטָה, אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף [מוֹדֵי], מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא מִתְעַסֵּק בְּקָדָשִׁים פָּסוּל – מִכְּלָל דְּחוּלִּין לָא בָּעֵינַן כַּוָּונָה.

ומשיבים: בשחיטה של חולין אפילו ר' יונתן בן יוסף מודה שאין צורך בכוונה, ומדוע? מדגלי רחמנא [מתוך שגילתה התורה] שהמתעסק בקדשים, ששוחט אותם בלא כוונה — פסול, שנאמר "לרצונכם תזבחו" (ויקרא יט, ה), ופירושו: לדעתכם, מכלל הדברים אתה למד שבחולין לא בעינן [אין אנו צריכים] כוונה.

וְרַבָּנַן, נְהִי דְּלָא בָּעֵינַן כַּוָּונָה לִזְבִיחָה, לַחֲתִיכָה בָּעֵינַן.

אגב כך שואלים: ורבנן [וחכמים], החולקים על ר' נתן, ולדעתם אם הפיל את הסכין ושחטה — שחיטתו פסולה, מה הם משיבים לטענה זאת? ומשיבים: נהי דלא בעינן [גם אם אמנם לדעתם אין אנו צריכים] בחולין כוונה לזביחה, להתיר את הבהמה באכילה, כמו שנאמר בקדשים "לרצונכם תזבחו", מכל מקום כוונה לחתיכה (לחיתוך) בעינן [צריכים אנו], ואין די שיתכוון להפיל סכין.

אָמַר רָבָא: בְּהָא זְכָנְהוּ רַבִּי נָתָן לְרַבָּנַן, מִי כְּתִיב ״וְחָתַכְתָּ״? ״וְזָבַחְתָּ״ כְּתִיב, אִי בָּעֵינַן כַּוָּונָה לַחֲתִיכָה – אֲפִילּוּ לִזְבִיחָה נָמֵי לִיבְעֵי, אִי לָא בָּעֵינַן כַּוָּונָה לִזְבִיחָה – לַחֲתִיכָה נָמֵי לָא לִיבְעֵי.

אמר רבא: בהא זכנהו [בזה ניצחם] ר' נתן לרבנן [לחכמים], שכן מי כתיב [האם נאמר] בשחיטת חולין "וחתכת"? "וזבחת" כתיב [נאמר] (דברים יב, כא), ואם כן אי בעינן [אם צריכים אנו] כוונה לחתיכה — אפילו לזביחה נמי ליבעי [גם כן נצטרך], אי לא בעינן [אם לא צריכים אנו] כוונה לזביחה — לחתיכה נמי לא ליבעי [גם כן לא נצטרך]. ושבים לתחילת הדיון, בנדה שטבלה מתוך אונס, שמוסכם שהיא אסורה לאכול בתרומה, מפני שלא התכוונה לכך, אלא שנחלקו רב ור' יוחנן האם היא טהורה לבעלה.

הֵיכִי דָּמֵי נִדָּה שֶׁנֶּאֶנְסָה וְטָבְלָה? אִילֵימָא דְּאַנְסַהּ חֲבִירְתַּהּ וְאַטְבְּלַהּ, כַּוָּונָה דַּחֲבִרְתַּהּ כַּוָּונָה מְעַלַּיְיתָא הִיא.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] נדה שנאנסה וטבלה? אילימא [אם תאמר] דאנסה [שהכריחה] אותה חבירתה ואטבלה [והטבילה אותה], הרי כוונה של חברתה כוונה מעלייתא [מעולה] היא, ומועילה לנטבלת!

וְעוֹד, בִּתְרוּמָה נָמֵי אָכְלָה, דִּתְנַן: הַחֵרֶשֶׁת, וְהַשּׁוֹטָה, וְהַסּוֹמָא, וְשֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתָּהּ, אִם יֵשׁ לָהֶן פִּקְּחוֹת מְתַקְּנוֹת אוֹתָן – אוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה.

ועוד, במקרה כזה בתרומה נמי אכלה [גם כן אוכלת], דתנן [ששנינו במשנה]: החרשת, והשוטה, והסומא, ושנטרפה דעתה, שאינן יודעות להיטהר מנידתן, אם יש להן ידידות פקחות — מתקנות אותן לבודקן אם טהורות הן, ולהטבילן, והן אוכלות בתרומה!

אָמַר רַב פָּפָּא: לְרַבִּי נָתָן, שֶׁנָּפְלָה מִן הַגֶּשֶׁר, וּלְרַבָּנַן, שֶׁיָּרְדָה לְהָקֵר.

אמר רב פפא: לשיטת ר' נתן, שאינו מצריך כוונה בשחיטת חולין, ואפילו לא כוונה לחיתוך, מדובר כגון שנפלה לאונסה מן הגשר לנהר, שלא היתה שם כוונה כלל. ולרבנן [ולשיטת חכמים], הסבורים שלענין שחיטה צריך כוונה על כל פנים לחיתוך, מדובר שירדה לנהר כדי להקר (לצנן עצמה), ולא לשם טהרה, שכיון שהתכוונה על כל פנים לרחיצה, תועיל טבילתה לענין חולין.

אָמַר רָבָא: שָׁחַט פָּרָה וְשָׁחַט בְּהֵמָה אַחֶרֶת עִמָּהּ, לְדִבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה.

ועוד בענין מחלוקת ר' נתן וחכמים, אמר רבא: שחט פרה אדומה ושחט בהמה אחרת עמה באותה שעה — לדברי הכל פסולה הפרה האדומה.