חולין ל׳

סְתִימְתָּאָה, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִים זֶבַח אֶחָד.

סתימתאה [הסתום, שדבריו נאמרו בסתם] בלא הזכרת שמו, אבל חכמים אומרים: שנים שוחטים זבח אחד, ולשיטתם עומדת הקושיה בעינה: אם אין שחיטה אלא לבסוף מדוע לא תחלק המשנה בשחיטת פרה אדומה על ידי שנים, שהפרה מטמאה את האחרון ששחטה, ולא את הראשון!

וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, נָמֵי לִפְלוֹג כְּגוֹן דִּשְׁחַט חַד גַּבְרָא בִּשְׁנֵי סוּדָרִים, דְּסוּדָר קַמָּא לָא מְטַמֵּא, וְסוּדָר בָּתְרָא מְטַמֵּא. אֶלָּא בִּפְסוּלָא דְּפָרָה קָא מַיְירֵי, בְּהֶכְשֵׁרַהּ לָא קָא מַיְירֵי.

וכן לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון, הסבור שאין שנים שוחטים זבח אחד, נמי לפלוג [גם כן נחלק] בשחיטה עצמה, כגון ששחט חד גברא [אדם אחד] בשני סודרים, שלאחר שהתחיל לשחוט פשט את סודרו ולבש סודר אחר, דסודר קמא [שאת הסודר הראשון] לא מטמא, ואת הסודר בתרא [האחרון] מטמא, שהרי אינה לשחיטה אלא בסוף! אלא צריך לומר כי ברייתא זו, רק בפסולא של פרה קא מיירי [הוא עוסק], כשאירע בה פסול, אבל בהכשרה כשהיא נעשית בכשרות לא קא מיירי [אינו עוסק], ואין מכאן ראיה.

מֵתִיב רַב אִידִי בַּר אָבִין: וּבַמּוֹעֵד לִשְׁמוֹ – פָּטוּר, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – חַיָּיב.

מתיב [מקשה] רב אידי בר אבין על השיטה שאינה לשחיטה אלא לבסוף, ממה ששנינו בענין השוחט את קרבן הפסח על החמץ (כשחמץ ברשותו), שאם שחטו לשמו ובזמנו, בערב פסח אחר חצות — לוקה משום "לא תזבח על חמץ דם זבחי" (שמות כג, יח), ואם שחטו שלא לשמו, ובכך פסלו — פטור משום שחיטה על החמץ. ואם שחטו על החמץ במועד כלומר, בחג הפסח, הרי אם שחטו לשמו — פטור, מפני שקרבן פסח פסול הוא, שנשחט לאחר זמנו. אבל אם שחטו שלא לשמו, אלא לשם קרבן שלמים — חייב, מפני שהוא כשר כקרבן שלמים, ובשעת איסור חמץ נאסר לשחוט כל קרבן כשחמץ ברשותו.

וְהָוֵינַן בָּהּ: טַעְמָא דְּשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, הָא סְתָמָא – פָּטוּר.

והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: יש לדייק מכאן כי טעמא [הטעם, דווקא] כששחט אותו במועד במפורש שלא לשמו — חייב, הא סתמא [הרי אם שחט אותו סתם] בלי לפרש — פטור, וכדין פסח שנשחט לאחר זמנו;

וְאַמַּאי פָּטוּר? פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה שְׁלָמִים הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ: פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בָּעֵי עֲקִירָה.

ואמאי [ומדוע] פטור? הלוא קרבן פסח שנעשה בסתם בשאר ימות השנה שלא בערב פסח — קרבן שלמים הוא, והרי גם אם שחט שלמים על החמץ בשעת איסורו, עובר על "לא תשחט על חמץ"! שמע מינה [האם נלמד מכאן] שפסח בשאר ימות השנה בעי [צריך] עקירה משמו הראשון, שיאמר שהוא מקריבו לשלמים, כדי להחשיבו כקרבן שלמים?

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא, נִזְרְקָה מִפִּי חֲבוּרָה וְאָמְרוּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁהָיוּ בְּעָלִים טְמֵאֵי מֵתִים, דְּנִדְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי, דִּסְתָמָא לִשְׁמוֹ קָאֵי, וְהַאי הוּא דְּבָעֵי עֲקִירָה, הָא אַחֵר לָא בָּעֵי עֲקִירָה.

ואמר ר' חייא בר גמדא, נזרקה תשובה מפי החבורה של החכמים שעסקו בדבר, וכך אמרו: אין מכאן ראיה, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים אנו]? כגון שהיו הבעלים של אותו פסח טמאי מתים, שהם נדחין לפסח שני בארבעה עשר באייר, דסתמא [שסתמו] של אותו פסח לשמו קאי [הוא עומד], מפני שהוא מיועד לפסח שני. והאי [ודווקא פסח זה] הוא דבעי [שצריך] עקירה משמו הראשון, ואם לא עשה כן — קרבן פסח פסול הוא, ופטור כששחטו על החמץ במועד, הא [אבל] קרבן פסח אחר שעבר זמנו — לא בעי [אינו צריך] עקירה, ואם שחטו בסתם — דינו כשוחט שלמים.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – אִיפְּסִיל לֵיהּ מִתְּחִלַּת שְׁחִיטָה, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף – כֵּיוָן דִּשְׁחַט בֵּיהּ פּוּרְתָּא אִידְּחִי לֵיהּ מִפֶּסַח, אִידַּךְ כִּי קָא שָׁחֵיט שְׁלָמִים קָא שָׁחֵיט!

ומעתה לענייננו: פסח זה שמיועד לפסח שני, ושחטו במועד על החמץ, ופטור משום שהוא קרבן פסח פסול, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף — משום כך הוא פטור, מפני שאיפסיל ליה [נפסל לו] כבר מתחלת השחיטה, כדין פסח שנשחט שלא בזמנו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שאינה לשחיטה אלא בסוף, מדוע יהיה פטור אם נשחט על החמץ? והלוא כיון ששחט ביה פורתא [בו מעט] כבר אידחי ליה [נדחה לו] מפסח, שאי אפשר כבר להקריב אותו לפסח שני, שהרי כבר החל לשוחטו, ואם כן, אידך כי קא שחיט [השאר שהוא שוחט] בסתם — שלמים קא שחיט [הוא שוחט] על החמץ!

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: נְהִי דְּאִידְּחִי לֵיהּ מִפֶּסַח, מִדְּמֵי פֶסַח מִי אִידְּחִי?

אמר ליה [לו] אביי: אין מכאן ראיה, שכן נהי דאידחי ליה [גם אם אמנם נדחה] לאחר תחילת השחיטה מלהיות קרבן פסח, מדמי פסח מי אידחי [האם נדחה]? הרי עדיין יכול לפדותו קודם גמר שחיטה, ולקנות בדמיו כבש אחר לפסח שני, וכיון שכן, סתם שחיטה שלו היא לשם פסח.

וְכִי תֵּימָא, בָּעֵי הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, וְהָתְנַן: שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם וַעֲדַיִין הִיא מְפַרְכֶּסֶת – הֲרֵי הִיא כְּחַיָּה לְכׇל דְּבָרֶיהָ.

וכי תימא [ואם תאמר] שאינו יכול לפדותו לאחר שהחל לשוחטו, שהרי בעי [צריך] הקרבן העמדה והערכה בפני כהן כדי לפדותו, וכבש זה שנשחט אינו יכול לעמוד על רגליו — דבר זה אינו מעכב, והתנן [וכן שנינו]: שחט בה שנים סימנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת — הרי היא כחיה לכל דבריה, וניתן לפדותה, כל זמן שלא מתה ממש.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַשּׁוֹחֵט בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: בָּעֵינַן שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת, וְלֵיכָּא.

א אמר רב יהודה אמר רב: השוחט בשנים ושלשה מקומות לאורך הצואר, ויש בכולם יחד שיעור שחיטה — שחיטתו כשרה. והוסיף רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי את ההלכה הזו לפני] שמואל, אמר לי: בעינן [צריכים אנו] שתהיה שחיטה מפורעת, גלויה וניכרת, וליכא [ואין כאן], כיון שהשחיטה היא בכמה מקומות.

וְאַף רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ סָבַר: בָּעֵינַן שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מִנַּיִן לַשְּׁחִיטָה שֶׁהִיא מְפוֹרַעַת? שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר״.

ומעירים, ואף ר' שמעון בן לקיש סבר [סבור]: בעינן [צריכים אנו] שחיטה מפורעת, שאמר ר' שמעון בן לקיש: מנין לשחיטה שהיא צריכה להיות מפורעת? שנאמר: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר" (ירמיהו ט, ז), וכשם שחץ חותך במקום אחד, כך גם השחיטה צריכה להיות במקום אחד.

מֵתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֲפִילּוּ אֶחָד מִלְּמַעְלָה וְאֶחָד מִלְּמַטָּה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. אַמַּאי? וְהָא לֵיכָּא שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת!

מתיב [מקשה] על כך רבי אלעזר ממה ששנינו במשנה: שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אפילו היה אחד מלמעלה ואחד מלמטה — שחיטתו כשרה. והבין ר' אלעזר שמדובר כשכל אחד מהם אוחז בסכין אחרת ושוחט במקום אחר בצוואר, אחד למעלה ואחד למטה. ולפי דברי שמואל ור' אלעזר, אמאי [מדוע] שחיטתם כשרה? והא ליכא [והרי אין כאן] שחיטה מפורעת, שהרי כל אחד מהם שוחט במקום אחר!

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה: מִשְׁנָתֵינוּ בְּסַכִּין אֶחָד וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה: משנתינו זו עוסקת בסכין אחד ושני בני אדם, שמחזיקים בה משני צדדים ועושים חתך אחד באלכסון, מלמעלה למטה.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּתָנֵי עֲלַהּ אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִטְרְפוּ זֶה עַל זֶה? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּשְׁתֵּי סַכִּינִין וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם – שַׁפִּיר, מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ דִּלְמָא סָמְכִי אַהֲדָדֵי, וְהַאי לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד רוּבָּא וְהַאי לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד רוּבָּא, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין חוֹשְׁשִׁין.

אמר ליה [לו] רבי אבא: אי הכי [אם כך], היינו דתני עלה [זה ששנו עליה] על משנה זו: אין חוששין שמא יטרפו זה על זה אינו מובן. שכן אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמדובר בשתי סכינין ושני בני אדם — שפיר [יפה, מובן הדבר], מהו דתימא [מהו שתאמר]: ליחוש דלמא סמכי אהדדי [נחשוש שמא יסמכו זה על שחיטתו של זה], והאי לא אתי למעבד רובא והאי לא אתי למעבד רובא [וזה לא יבוא לעשות חיתוך רוב סימנים וזה לא יבוא לעשות חיתוך רוב סימנים], ונמצא שעושים אותה טריפה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין חוששין.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּסַכִּין אַחַת וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, הַאי ״אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִטְרְפוּ זֶה עַל זֶה״ – ״שֶׁמָּא יִדְרוֹסוּ זֶה עַל זֶה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר בסכין אחת ושני בני אדם, האי [זה] הביטוי "אין חוששין שמא יטרפו זה על זה" אין לו מקום כאן, אלא "שמא ידרוסו זה על זה" מיבעי ליה [צריך הוא לומר], שהחשש הוא שמא מתוך שזה מושך לכאן וזה לכאן, ידחקו את הסכין על הסימנים, ויהיה בכך פסול של דריסה!

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אָבִין, תְּנִי: אֵין חוֹשְׁשִׁין

אמר ליה [לו] רבי אבין, תני [שנה]: אין חוששין

שֶׁמָּא יִדְרוֹסוּ זֶה עַל זֶה.

שמא ידרוסו זה על זה.

מֵתִיב רַבִּי אָבִין: שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט לְמַטָּה וְאֶת הַקָּנֶה לְמַעְלָה, אוֹ אֶת הַוֶּושֶׁט לְמַעְלָה וְאֶת הַקָּנֶה לְמַטָּה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. אַמַּאי? וְהָא לֵיכָּא שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת!

מתיב [מקשה] ר' אבין על שיטה זו, שצריך שחיטה מפורעת וגלויה ברצף אחד, ממה ששנינו בברייתא: שחט את הוושט למטה בחלקו התחתון של הצוואר, ואת הקנה למעלה בצוואר, או את הוושט למעלה ואת הקנה למטה — שחיטתו כשרה. ולדרך זו יש לשאול: אמאי [מדוע] שחיטתו כשרה? והא ליכא [והרי אין זו] שחיטה מפורעת!

הוּא מוֹתֵיב לַהּ, וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: בִּשְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּקוּלְמוֹס.

ואומרים: הוא מותיב לה [מקשה את הקושיה הזו], והוא מפרק לה [מתרץ אותה]: כאן לא מדובר בשחיטה בשני מקומות, אלא בשחיטה העשויה כחודו של קולמוס כלומר, בחיתוך אחד באלכסון, שמתחיל למעלה וחותך באלכסון את שני הסימנים, וכך יש שחיטה מפורעת.

הָהוּא תּוֹרָא דְּאִישְּׁחַט בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, עָל רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא שְׁקַל מִשׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ מִשְׁנָתֵינוּ בִּשְׁנֵי סַכִּינִין וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם.

מסופר, ההוא תורא דאישחט [שור אחד שנשחט] בשנים ושלשה מקומות, על [נכנס] רב יצחק בר שמואל בר מרתא לחנות, שקל משופרי שופרי [ולקח מהחלק הטוב שבטוב] שבאותו שור, ובכך הוכיח שהוא סבור שהיא כשרה לכתחילה. אמר ליה [לו] רבי זירא: על ידי מעשיך למדתנו רבינו שמשנתינו, המכשירה כששנים אוחזים בסכין ושוחטים, אחד למעלה ואחד למטה, עוסקת בשני סכינין ושני בני אדם, שכל אחד שוחט במקום אחר.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֶחְלִיד אֶת הַסַּכִּין בֵּין סִימָן לְסִימָן וּפְסָקוֹ – פְּסוּלָה, תַּחַת הָעוֹר – כְּשֵׁרָה.

א אמר רב יהודה אמר רב: אם השוחט החליד (תחב) את הסכין בתוך הצוואר בין סימן לסימן, בין הקנה לוושט שמתחתיו, ופסקו (וחתכו), ששחט תחילה את הוושט, ואחר כך הוציא את הסכין וחזר ושחט את הקנה כדרכו — שחיטתו פסולה. אבל אם החליד את הסכין תחת העור של הצוואר, ואז שחט כדרכו את שני הסימנים — שחיטתו כשרה.

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: אוֹ שֶׁהֶחְלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ – רַבִּי יְשֵׁבָב אוֹמֵר: נְבֵלָה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: טְרֵפָה.

ועל הדין הראשון שואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? תנינא [הרי שנינו] דבר זה במפורש: או החליד את הסכין תחת הסימן השני ופסקו — ר' ישבב אומר: הרי זו נבלה המטמאה את הנוגע בה או את הנושא אותה, ואילו ר' עקיבא אומר: טרפה היא, שאסורה באכילה, אבל אינה נבילה ואינה מטמאה. ומכל מקום, הכל מודים ששחיטה פסולה היא!

אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי – מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, דְּלָא קָעָבֵיד כְּדֶרֶךְ שְׁחִיטָה, אֲבָל מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, דְּקָעָבֵיד כְּדֶרֶךְ שְׁחִיטָה – אֵימָא שַׁפִּיר דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

ומשיבים: אי ממתניתין [אם ממשנתנו בלבד] הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא במקרה שתוחב את הסכין תחת הסימן השני, וחותך אותו מלמטה למעלה, מכיוון העורף לכיוון הצוואר, דלא קעביד [שאינו עושה זאת] כדרך שחיטה, שהיא מן הצוואר לכיוון העורף. אבל אם הוא תוחב את הסכין בין שני הסימנים, וחותך את הסימן התחתון מלמעלה למטה, ומוציא את הסכין, וחוזר וחותך את הקנה באופן זה, דקעביד [שהוא עושה] כדרך שחיטה — אימא שפיר דמי [אמור שהוא כשר], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שכל שהחליד את הסכין הרי זה פסול.

תַּחַת הָעוֹר – כְּשֵׁרָה, בֵּי רַב אָמְרִי: תַּחַת הָעוֹר – אֵינִי יוֹדֵעַ.

על מה שאמר רב יהודה בשם רב שתחת העור — כשרה, מעירים: בי [החכמים מבית מדרשו של] רב אמרי [אמרו] בשם רב: כשתוחב את הסכין תחת העור וכך שוחט איני יודע מה דינו, ושמא חלדה היא זו ופסולה.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְבֵי רַב, דְּאָמְרִי: תַּחַת הָעוֹר אֵינִי יוֹדֵעַ, תַּחַת מַטְלֵית מַהוּ? תַּחַת צֶמֶר מְסוּבָּךְ מַהוּ? תֵּיקוּ.

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: לבי [לדעת בית מדרשו] של רב, דאמרי [שאומרים]: תחת העור איני יודע, אם החליד את הסכין תחת מטלית שהיתה כרוכה על צוואר הבהמה, ואחר כך שחט, מהו? האם גם בזה חשש לפסול חלדה? וכן אם החליד תחת צמר מסובך שבצוואר הכבש, מהו? שאלות אלו לא נפתרו ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בָּעֵי רַב פָּפָּא: הֶחְלִיד בְּמִיעוּט סִימָנִים מַהוּ? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב פפא: אם החליד את הסכין ושחט כך רק את מיעוט הסימנים, אבל רובם נשחט כראוי, מהו דינו? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִים, אֲפִילּוּ אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת – פְּסוּלָה. הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר – כְּשֵׁרָה.

ב משנה השוחט שני ראשין כאחד — שחיטתו כשרה. היו שנים אוחזין בסכין ושוחטים בהמה אחת, אפילו אחד למעלה ואחד למטה — שחיטתו כשרה. התיז את הראש בבת אחת, ולא עשה כדרך שחיטה, בדרך הולכה והבאה של הסכין — הרי זו שחיטה פסולה. היה שוחט בדרך שחיטה, ובתוך כך התיז את הראש בבת אחת, קודם שהספיק להחזירה, אם יש בסכין אורך מלא צואר הבהמה — כשרה, אבל בפחות מזה לא ייתכן שחתך את הסימנים אלא בדריסה, שהיא שחיטה פסולה.

הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז שְׁנֵי רָאשִׁין בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר אֶחָד – כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא, אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ, אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אֲפִילּוּ כׇּל שֶׁהוּא, אֲפִילּוּ בְּאִיזְמֵל – כְּשֵׁרָה.

היה שוחט כדרכו והתיז שני ראשין בבת אחת, אם יש בסכין מלא צואר אחד — כשרה. במה דברים אמורים שיש לחשוש לאורך הסכין? בזמן שהוליך את הסכין ולא הביא (החזיר), או הביא ולא הוליך, אבל אם הוליך והביא, אפילו היה אורך הסכין כל שהוא, אפילו באיזמל, שהוא סכין קטנה — כשרה.

גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר קְרָא: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר״.

ג גמרא שנינו במשנה כי אם התיז את הראש — שחיטתו פסולה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה]? אמר שמואל, דאמר קרא [שאמר המקרא]: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר" (ירמיהו ט, ז) ששחיטה נעשית כדרך מעופו של החץ, במשיכה, ולא בדרך של דריסה או הכאה.

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁחַט״ – אֵין ״וְשָׁחַט״ אֶלָּא וּמָשַׁךְ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״זָהָב שָׁחוּט״, וְאוֹמֵר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר״.

וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר "ושחט" (ויקרא א, ה) — אין "ושחט" אלא ומשך, שמושך את הסכין על צואר הבהמה, וכן הוא אומר: "זהב שחוט" (מלכים א י, טז), שמשמעו זהב שמושכים אותו, כדרך שעושים צורפים, ואומר: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר".

מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא ״זָהָב שָׁחוּט״ שֶׁנִּטְוֶוה כְּחוּט הוּא, תָּא שְׁמַע: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״.

ושואלים: מאי [מה כוונת] "ואומר"? מה נוסף בראיה האחרת? ומסבירים: וכי תימא [ואם תאמר] "זהב שחוט" אין משמעו משוך, אלא שנטווה כחוט הוא, שהוא רך, ועל שם כך הוא קרוי "שחוט" — תא שמע [בוא ושמע] מן הכתוב: "חץ שחוט לשונם" שהכוונה היא לדבר שנמשך.

רָבָא הֲוָה בָּדֵיק לֵיהּ גִּירָא לְרַבִּי יוֹנָה בַּר תַּחְלִיפָא, וְשָׁחַט בֵּהּ עוֹפָא בַּהֲדֵי דְּפָרַח. וְדִילְמָא עָבִיד חֲלָדָה? חֲזִינַן

מסופר, רבא הוה בדיק ליה גירא [היה בודק לו חץ] לר' יונה בר תחליפא, לוודא שאין בו פגימות, ושחט בה עופא בהדי דפרח [והיה שוחט בו עוף בתוך כדי מעופו]. ושואלים: ודלמא עביד [ושמא עשה] חלדה, שנכנס החץ לתוך הצוואר בתוך הסימנים, ולא חתך את הסימנים בדרך הליכתו! ומשיבים: חזינן [רואים אנו]