חולין כ״ט

כְּדֵי שְׁחִיטָה אַחֶרֶת וּגְמָרָהּ, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִי אָמְרַתְּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, אִיטָּרְפָא לַהּ.

כדי פרק זמן של שחיטה אחרת, שהוא שיעור שהייה הפוסלת באמצע שחיטה, וגמרה — שחיטתו כשרה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שדינו של מחצה על מחצה הוא כרוב, הרי כשנשחט חצי הקנה ולא המשיך בשחיטה — איטרפא לה [נעשתה טריפה] הבהמה, כדין פסוקת הגרגרת ברובה (להלן מב,א), ושוב לא תועיל לה שחיטה!

מִי סָבְרַתְּ בִּבְהֵמָה? לָא, בְּעוֹף! מִמָּה נַפְשָׁךְ: אִי מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב – הָא עָבֵיד לֵיהּ רוּבָּא, אִי מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב – לָא עֲבַד וְלֹא כְּלוּם.

ודוחים: מי סברת [האם סבור אתה] שמדובר כאן בשחיטת בהמה? לא, מדובר בשחיטת עוף, שהכשרו בשחיטת סימן אחד, ולכן השחיטה כשרה ממה נפשך [מהיכן שתרצה], אי [אם] אומר אתה שמחצה על מחצה דינו כרוב — הא עביד ליה רובא [הרי עשה כבר את הרוב], ועוף כשר ברובו של סימן אחד, ואי [אם] מחצה על מחצה אינו כרוב — לא עבד [לא עשה] ולא כלום, שאינה טריפה עד שייפגם רובו של הקנה.

תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁהָיָה חֲצִי קָנֶה פָּגוּם, וְהוֹסִיף עָלָיו כׇּל שֶׁהוּא וּגְמָרוֹ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְאִי אָמְרַתְּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב – טְרֵפָה הָוְיָא!

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: הרי שהיה חצי קנה פגום, ושחט והוסיף עליו כל שהוא וגמרו — שחיטתו כשרה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שמחצה על מחצה דינו כרוב, מדוע תועיל לה השחיטה? הרי משעה שנפגם חציו — טרפה הויא [היא]!

אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי לְעִנְיַן טְרֵפָה, דְּבָעֵינַן רוֹב הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם.

אמר רבא: שאני [שונה] הדבר לענין הלכות טרפה, דבעינן [שצריכים אנו] רוב הנראה לעינים, וכשחצי קנה בדיוק פגום אין זה רוב הנראה לעיניים. אבל לענין שחיטה אין צריך רוב הנראה לעינים, ולכן השוחט מחצה דינו כשוחט רוב.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָא כָּל דְּכֵן הוּא? וּמָה טְרֵפָה, דִּבְמַשֶּׁהוּ מִיטָּרְפָא, הֵיכָא דְּבָעֵינַן רוּבָּא – בָּעֵינַן רוֹב הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם; שְׁחִיטָה, דְּעַד דְּאִיכָּא רוּבָּא לָא מִיתַּכְשְׁרָא – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן דְּבָעֵינַן רוֹב הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם?

אמר ליה [לו] אביי: ולפי דבריך, ולא כל שכן הוא? ומה לענין טרפה, שיש מקרים שאפילו במשהו מיטרפא [היא נעשית טריפה], וכגון כשיש נקב קטן בוושט או בריאה, בכל זאת אומר אתה: היכא דבעינן רובא [במקום שצריכים אנו רוב] — בעינן [צריכים אנו] שיהיה רוב הנראה לעינים; לענין שחיטה, דעד דאיכא רובא לא מיתכשרא [שעד שיש רוב סימן שחוט אינה מוכשרת] — לא כל שכן דבעינן [שצריכים אנו] רוב הנראה לעינים?

אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב, וְכִי אִיתְּמַר דְּרַב וּדְרַב כָּהֲנָא – לְעִנְיַן פֶּסַח אִתְּמַר.

אלא יש לחזור ממה שאמרנו, ולומר דכולי עלמא [שלדעת הכל], וגם לדעת רב, לענין שחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב, וכי איתמר [וכאשר נאמרה] מחלוקת זו של רב ושל רב כהנא — לענין קרבן פסח אתמר [נאמר], שאם היו רוב ישראל טמאים — הפסח מוקרב ונאכל בטומאה (גם על ידי המועטים), ואם היו רוב ישראל טהורים — הטהורים לבדם עושים את הפסח בזמנו, והטמאים עושים פסח שני.

הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מֶחֱצָה טְהוֹרִים וּמֶחֱצָה טְמֵאִים – רַב אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, וְרַב כָּהֲנָא אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב.

הרי שהיו ישראל בערב הפסח מחצה טהורים ומחצה טמאים — רב אמר: מחצה על מחצה דינו לענין זה כרוב, ולכן כולם עושים את הפסח בזמנו, הטהורים עושים אותו בטהרה, כאילו היו רוב טהורים, והטמאים עושים בטומאה, כאילו היו רוב טמאים. ורב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב, ולכן הטהורים עושים את הראשון בטהרה, והטמאים עושים פסח שני, כדין יחידים שנטמאו.

וְהָתָם מַאי טַעְמָא דְרַב, דִּכְתִיב ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״, אִישׁ נִדְחֶה, וְאֵין צִיבּוּר נִדְחִין.

ושואלים: והתם מאי טעמא [ושם מה הטעם] של רב, שהוא נותן למחצה דין רוב, ואין הטמאים נדחים לפסח שני? ומשיבים, דכתיב [שנאמר] בדין הפסח השני: "איש איש כי יהיה טמא לנפש" (במדבר ט, י), לומר שאיש, כלומר, יחיד, נדחה לפסח שני, ואין ציבור נדחין, ואותם מחצה טמאים, אינם נחשבים כיחידים, אלא כציבור.

רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: רוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ!

א שנינו במשנה: שחט רוב סימן אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה. ושואלים: והרי תנינא חדא זימנא [כבר שנינו פעם אחת] בתחילת המשנה: רובו של אחד כמוהו!

(הכ״ש פש״ח סִימָן).

(הכש פשח סימן לשמות האמוראים להלן: רב הושעיה, רב כהנא, רב שימי, רב פ פא, רב א שי

אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: חֲדָא בְּחוּלִּין וַחֲדָא בְּקָדָשִׁים, וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן חוּלִּין – הָתָם הוּא דְּסַגִּי לֵיהּ בְּרוּבָּא, מִשּׁוּם דְּלָאו לְדָם הוּא צָרִיךְ, אֲבָל קָדָשִׁים דִּלְדָם הוּא צָרִיךְ – אֵימָא לָא תִּיסְגֵּי לֵיהּ בְּרוּבָּא עַד דְּאִיכָּא כּוּלֵּיהּ.

) אמר רב הושעיא: היה הדבר צריך להיאמר פעמיים, חדא [פעם אחת] בחולין וחדא [ופעם אחת] בקדשים. וצריכא [וצריך] שייאמרו שניהם, דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] בחולין, היינו אומרים: התם הוא דסגי ליה ברובא [שם הוא שדי ברוב], משום דלאו [שלא] לדם הוא צריך, אלא רק למעשה השחיטה, אבל קדשים, שלדם הוא צריך, כדי לזרוק אותו על המזבח — אימא לא תיסגי ליה ברובא עד דאיכא כוליה [אמור שלא יהיה לו די ברוב עד שיש שחיטה של כולו].

וְאִי אַשְׁמְעִינַן קָדָשִׁים, מִשּׁוּם דִּלְדָם הוּא צָרִיךְ, אֲבָל חוּלִּין דִּלְדָם לָא צְרִיךְ – אֵימָא בְּפַלְגָא סַגִּי לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

ולהיפך, ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] בקדשים, היינו אומרים שדווקא שם צריך לשחוט רוב סימן, משום שלדם הוא צריך, אבל חולין שלדם לא צריך — אימא בפלגא סגי ליה [אמור שבחצי סימן די לו], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] בשניהם שרובו של סימן כמוהו.

הֵי בְּחוּלִּין, וְהֵי בְּקָדָשִׁים?

ושואלים: לפי הסבר זה, הי [איזה] מחלקי המשנה עוסק בחולין והי [ואיזה] בקדשים?

אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִיסְתַּבְּרָא רֵישָׁא בְּחוּלִּין וְסֵיפָא בְּקָדָשִׁים. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי ״הַשּׁוֹחֵט״, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רֵישָׁא בְּקָדָשִׁים, ״הַמּוֹלֵק״ מִיבְּעֵי לֵיהּ.

אמר רב כהנא: מיסתברא רישא [מסתבר לומר שבתחילה] מדובר בחולין וסיפא [ובסוף] בקדשים. ממאי [ממה] אתה למד זאת? מדקתני [ממה שהוא שונה] בתחילת המשנה "השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה", ואי סלקא דעתך רישא [ואם עולה בדעתך שבתחילה] מדובר בקדשים, "המולק" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] על העוף, שהרי דינו של עוף קדשים במליקה דווקא!

אֶלָּא מַאי, סֵיפָא בְּקָדָשִׁים? ״שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה״? ״מְלִיקָתוֹ כְּשֵׁרָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָא לָא קַשְׁיָא, אַיְּידֵי דְּסָלֵיק מִבְּהֵמָה תְּנָא נָמֵי ״שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה״. אֶלָּא רֵישָׁא, מִכְּדֵי עַל עוֹף קָאֵי, אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּקָדָשִׁים – ״הַמּוֹלֵק״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

ומקשים: אלא מאי [מה] אתה אומר, סיפא [שהסוף] מדבר בקדשים? הרי מה שנאמר שם: "רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה", "מליקתו כשרה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] על העוף! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], איידי דסליק [מתוך שעלה, יצא] מבהמה, שהוא שונה: "רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה" — תנא נמי [שנה גם כן]: "שחיטתו כשרה". אלא רישא [בתחילה], מכדי [הואיל] ועל עוף קאי [הוא עומד, מתייחס], שבו הוא פותח את המשנה: "השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה", אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שמדובר בקדשים, "המולק אחד בעוף ושוחט שנים בבהמה" מיבעי ליה [צריך לו לומר]! אלא מכאן שחלק זה של המשנה עוסק בחולין.

רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי אָמַר: רֵישָׁא בְּחוּלִּין מֵהָכָא, דְּקָתָנֵי ״אֶחָד בְּעוֹף״, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּקָדָשִׁים – הָא אִיכָּא עוֹלַת הָעוֹף דְּבָעֵי שְׁנֵי סִימָנִים!

רב שימי בר אשי אמר: מה שהרישא [ההתחלה] של המשנה עוסקת בחולין נלמד מהכא [מכאן], דקתני [שהוא שונה] בה: סימן אחד בעוף, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שמדובר בקדשים — הא איכא [הרי יש] עולת העוף, דבעי [שצריך] למלוק בה שני סימנים!

אֶלָּא מַאי, סֵיפָא בְּקָדָשִׁים? רוֹב אֶחָד בְּעוֹף – הָא אִיכָּא עוֹלַת הָעוֹף דְּבָעֵי שְׁנֵי סִימָנִין! מַאי ״רוֹב אֶחָד״? רוֹב כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. וּבְדִין הוּא דְּלִיתְנֵי רוֹב שְׁנַיִם, כֵּיוָן דְּאִיכָּא חַטָּאת דְּסַגִּי לֵיהּ בְּחַד סִימָן – מִשּׁוּם הָכִי לָא פְּסִיקָא לֵיהּ.

ודוחים: אלא לפי טעם זה, מאי [מה] אתה אומר, סיפא [בסוף] מדובר בקדשים? הרי נאמר שם רוב אחד בעוף, וכי די בכך? הא איכא [הרי יש] עולת העוף דבעי [שצריך] למלוק בה שני סימנין! ומשיבים: מאי [מה פירוש] "רוב אחד" — רוב של כל אחד ואחד מן הסימנים בעוף. ומוסיפים: ובדין הוא דליתני [שהיה צריך לשנות] במפורש רוב שנים, ואולם, כיון דאיכא [שיש] חטאת העוף דסגי ליה בחד סימן [שדי לו בחיתוך סימן אחד] — משום הכי לא פסיקא ליה [משום כך לא פסוק, חתוך לו] הדבר, לשנות רוב שנים, אלא שנה באופן שניתן להבינו גם בסימן אחד וגם בשנים.

רַב פָּפָּא אָמַר: רֵישָׁא בְּחוּלִּין מֵהָכָא, דְּקָתָנֵי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּרִידִין, וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּחוּלִּין – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּקָדָשִׁים, אַמַּאי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ? הוּא עַצְמוֹ לְדָם הוּא צָרִיךְ!

רב פפא אמר: מה שרישא [תחילת] המשנה עוסקת בחולין נלמד מהכא [מכאן], דקתני [שהוא שונה] שם, רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הורידין, ומכלל הדברים אתה למד שפליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו], ואינם מצריכים לשחוט את הוורידים. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמדובר בחולין — שפיר [יפה], מובן הדבר. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר בקדשים, אמאי פליגי רבנן עליה [מדוע חלוקים חכמים עליו]? הלוא הוא עצמו, השוחט את הקדשים, לדם הוא צריך, כדי לזורקו על המזבח!

רַב אָשֵׁי אָמַר: סֵיפָא בְּקָדָשִׁים מֵהָכָא, דְּקָתָנֵי: הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הַשּׁוֹחֵט – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא.

רב אשי אמר: מה שסיפא [סופה] של המשנה עוסק בקדשים נלמד מהכא [מכאן], דקתני [שהוא שונה] בהמשך למשנה זו: השוחט שני ראשין כאחד — שחיטתו כשרה. ונדייק: לשון השוחט, משמעה: בדיעבד — אין [כן], אבל לכתחלה — לא.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּקָדָשִׁים – הַיְינוּ דִּלְכַתְּחִלָּה לָא, מִשּׁוּם דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״תִּזְבַּח״ – שֶׁלֹּא יְהֵא שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִים זֶבַח אֶחָד, ״תִּזְבָּחֻהוּ״ – שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד שׁוֹחֵט שְׁנֵי זְבָחִים.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמדובר בקדשים — היינו [זה הטעם] שלכתחלה לא — משום מה דתני [ששנה] רב יוסף בברייתא: מה שנאמר בשחיטת קדשים "לרצונכם תזבחהו" (ויקרא יט, ה), יש בו שני ציוויים: "תזבח" — שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד, "תזבחהו" — שלא יהא אחד שוחט שני זבחים כאחד,

וְאָמַר רַב כָּהֲנָא: ״תִּזְבָּחֵהוּ״ כְּתִיב, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּחוּלִּין – אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי.

ובפירוש דרשה זו אמר רב כהנא: אף שהקרי הוא "תזבחוהו" בלשון רבים, "תזבחהו" כתיב [כתוב]. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שתחילת המשנה עוסקת בחולין — אפילו לכתחלה נמי [גם כן] יכולים שנים לשחוט כאחד!

וְאַף רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ סָבַר: רֵישָׁא בְּחוּלִּין, וְסֵיפָא בְּקָדָשִׁים, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מֵאַחַר שֶׁשָּׁנִינוּ ״רוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ״, לָמָּה שָׁנִינוּ ״רוֹב אֶחָד בְּעוֹף וְרוֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה״?

ומוסיפים: ואף ר' שמעון בן לקיש סבר שרישא [תחילת המשנה] עוסקת בחולין וסיפא [וסופה] בקדשים. שאמר ר' שמעון בן לקיש: מאחר ששנינו בתחילת המשנה רובו של אחד כמוהו, למה שנינו שוב: רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה?

לְפִי שֶׁשָּׁנִינוּ: הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַתָּמִיד, קְרָצוֹ וּמֵירַק אַחֵר שְׁחִיטָתוֹ עַל יָדוֹ, יָכוֹל לֹא מֵירַק יְהֵא פָּסוּל? לְכָךְ שָׁנִינוּ: רוֹב אֶחָד בְּעוֹף וְרוֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה.

ומסביר, לפי ששנינו במסכת יומא, בעבודת הכהן הגדול ביום הכפורים: הביאו לו את התמיד, קרצו (שחטו) אבל לא השלים את השחיטה, אלא שחט רוב שנים, ומירק (גמר) כהן אחר שחיטתו על ידו (עבורו), יכול אם לא מירק אחר את השחיטה יהא הזבח פסול? לכך שנינו בסוף המשנה שלנו: שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה. הרי שגם לדעתו סוף המשנה עוסק בקדשים.

אָמַר מָר: יָכוֹל לֹא מֵירַק יְהֵא פָּסוּל?

כיון שהזכרנו את דברי ריש לקיש דנים בהם: אמר מר [החכם]: יכול לא מירק יהא פסול?

אִם כֵּן הָוְיָא לֵיהּ עֲבוֹדָה בְּאַחֵר, וְתַנְיָא: כׇּל עֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינָן כְּשֵׁרוֹת אֶלָּא בּוֹ.

ותמהים: איך אפשר היה לומר זאת? אם כן, שאי אפשר בלא המירוק, הויא ליה [תהיה זאת] עבודה באחר, שאינו כהן גדול, ותניא [ושנויה ברייתא]: כל עבודת יום הכפורים אינן כשרות אלא בו בכהן הגדול!

הָכִי קָאָמַר: יָכוֹל יְהֵא פָּסוּל מִדְּרַבָּנַן, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא אִיכָּא פָּסוּל מִדְּרַבָּנַן, לְכָךְ שָׁנִינוּ: ״רוֹב אֶחָד בְּעוֹף וְרוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה״, וּמֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ פְּסוּלָא דְּרַבָּנַן לֵיכָּא, לְמָה לִי לְמָרֵק? מִצְוָה לְמָרֵק.

ומסבירים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: יכול אם לא מירק יהא פסול מדרבנן [מדברי סופרים]? דסלקא דעתך אמינא [שהיה עולה על דעתך לומר]: איכא [יש] גם פסול מדרבנן [מדברי חכמים] בדברים אלה, לכך חזרנו ושנינו במשנתנו: רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה. ושואלים: ומאחר שאפילו פסולא דרבנן ליכא [פסול מדברי חכמים אין כאן], למה לי למרק באחר? ומשיבים: מצוה לכתחילה למרק, לסיים את השחיטה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם לֵוִי סָבָא: אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.

א אמר ר' שמעון בן לקיש משום לוי סבא [הזקן]: אינה לשחיטה אלא בסוף כלומר, רק גמר השחיטה הוא הקרוי שחיטה. ורבי יוחנן אמר: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף שמ תחילת השחיטה עד סיומה — הכל קרוי שחיטה.

אָמַר רָבָא: הַכֹּל מוֹדִים, הֵיכָא דְּשָׁחַט סִימָן אֶחָד גּוֹי, וְסִימָן אֶחָד יִשְׂרָאֵל – שֶׁהִיא פְּסוּלָה, שֶׁהֲרֵי נַעֲשֶׂה בָּהּ מַעֲשֵׂה טְרֵפָה בְּיַד גּוֹי.

ובהגדרת תחום המחלוקת המדוייק, אמר רבא: הכל מודים, היכא [במקום] ששחט בבהמה סימן אחד גוי, ואחר כך שחט סימן אחד ישראל — שהיא פסולה, גם אם נאמר שאינה לשחיטה אלא בסוף, ומדוע? שהרי כשבא ישראל לשחוט כבר נעשה בה מעשה טרפה ביד גוי, שכיון ששחיטתו פסולה עשאה בכך טריפה.

בְּעוֹלַת הָעוֹף נָמֵי, הֵיכָא דְּמָלַק סִימָן אֶחָד לְמַטָּה וְסִימָן אֶחָד לְמַעְלָה – פְּסוּלָה, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֵׂה חַטַּאת הָעוֹף לְמַטָּה.

וכן בעולת העוף שצריך למלוק בה שני סימנים, נמי [גם כן], היכא דמליק [במקום שהוא מולק] בתחילה סימן אחד למטה מאמצע המזבח, וכדין חטאת העוף, ואחר כך מולק סימן אחד למעלה, כדין עולת העוף — פסולה העולה, גם למי שסבור שאינה לשחיטה (ולמליקה) אלא בסוף, שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף למטה, ובכך נפסלה לעולה.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט סִימָן אֶחָד בַּחוּץ וְסִימָן אֶחָד בִּפְנִים, לְמַאן דְּאָמַר יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מִיחַיַּיב, לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף – לָא מִיחַיַּיב.

לא נחלקו אלא כגון ששחט בקדשים סימן אחד בחוץ (מחוץ למקדש) וסימן אחד בפנים, ובזה יש משמעות למחלוקת: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף — הרי הוא מיחייב [מתחייב] על תחילת השחיטה משום שחיטת קדשים בחוץ, ואילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אינה לשחיטה אלא בסוף — לא מיחייב [אינו מתחייב], משום שסוף השחיטה שהוא הקובע נעשה בפנים.

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר שִׁימִי: מָר לָא אָמַר הָכִי, וּמַנּוּ רַב יוֹסֵף? הֵיכָא דְּשָׁחַט סִימָן אֶחָד בַּחוּץ וְסִימָן אֶחָד בִּפְנִים – נָמֵי פָּסוּל, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֵׂה חַטַּאת הָעוֹף בַּחוּץ.

אמר ליה [לו] רבה בר שימי: מר [החכם] לא אמר הכי [כך], ומנו [ומי הוא] חכם זה? רב יוסף, שהוא אומר: היכא [במקום] ששחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים — נמי [גם כן] פסול כלומר, חייב משום שחיטת חוץ, ולדעת הכל, שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ, שהכשרה של חטאת העוף בסימן אחד.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט מִיעוּט סִימָנִין בַּחוּץ וּגְמָרוֹ בִּפְנִים, לְמַאן דְּאָמַר יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מִיחַיַּיב, לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף – לָא מִיחַיַּיב.

לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט שני הסימנין בחוץ וגמרו בפנים, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף — מיחייב [מתחייב] משום שחיטת חוץ, שהרי כל שלב של השחיטה קרוי שחיטה להתחייב עליו, אבל למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אינה לשחיטה אלא בסוף — לא מיחייב [אינו מתחייב], שהרי הסוף היה במקום הראוי.

מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָעֲסוּקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וּפוֹסְלִין אוֹתָהּ בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת.

מתיב [מקשה על כך] רבי זירא ממה ששנינו: כל העסוקין במלאכת הפרה אדומה מתחלה ועד סוף — מטמאין בגדים שהם נוגעים בהם באותה שעה, ופוסלין אותה את הפרה במלאכה אחרת שהם עושים בשעה שהם עוסקים בה.

אֵירַע בָּהּ פְּסוּל בִּשְׁחִיטָתָהּ, בֵּין קוֹדֶם פְּסוּלָהּ בֵּין לְאַחַר פְּסוּלָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים; בְּהַזָּאָתָהּ: קוֹדֶם פְּסוּלָהּ – מְטַמְּאָה בְּגָדִים, לְאַחַר פְּסוּלָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים.

ומפרטים: אם אירע בה פסול בשחיטתה — בין קודם פסולה (קודם שנפסלה) בין לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים של העוסקים בה, שכל עוד לא נשחטה אינה קרויה פרה אדומה לטמא את העוסקים בה. אבל אם אירע פסול בהזאתה, כשהיזה מדמה כנגד פתחו של ההיכל, הרי קודם פסולה (קודם שנפסלה) — מטמאה בגדים של אלו שעסקו בה באותה שעה, לאחר פסולה — שוב אינה מטמאה בגדים, שרק פרה כשרה מטמאה את העוסקים בה.

וְאִי אָמְרַתְּ יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, לִפְלוֹג נָמֵי בִּשְׁחִיטָתָהּ: אֵירַע בָּהּ פְּסוּל בִּשְׁחִיטָה – קוֹדֶם פְּסוּלָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים, לְאַחַר פְּסוּלָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים!

ומעתה, אי אמרת [אם אומר אתה] שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, וכל שלב שבה קרוי שחיטה — לפלוג נמי [שיחלק גם כן] בשחיטתה כמו בהזאה: אירע בה פסול בשחיטה — קודם פסולה מטמאה בגדים, שהרי נעשתה בה שחיטה, לאחר פסולה — אינה מטמאה בגדים!

אָמַר רָבָא: נִתְקַלְקְלָה שְׁחִיטָה קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִגַּלַּאי מִלְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּלָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל.

אמר רבא: נתקלקלה שחיטה קאמרת [אומר אתה]? שאני התם [שונה שם], דאגלאי מלתא [שהתגלה הדבר] למפרע דלאו [שלא] שחיטה היא כלל, ולכן אינה מטמאה.

אָמַר רָבָא: אִי קַשְׁיָא לִי הָא קַשְׁיָא לִי, לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף, לִפְלוֹג בְּהֶכְשֵׁרַהּ דְּפָרָה, כְּגוֹן דְּשַׁחְטוּהָ בִּתְרֵי גַּבְרֵי, דְּגַבְרָא קַמָּא לָא מְטַמְּאָה, וְגַבְרָא בָּתְרָא מְטַמְּאָה!

אמר רבא: אי קשיא [אם קשה] לי ממשנה זו בענייננו — הא קשיא [דבר זה קשה] לי: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאינה לשחיטה אלא בסוף, לפלוג [שיחלק] אפילו בהכשרה של הפרה כלומר, כשלא נפל בה פסול, כגון ששחטוה בתרי גברי [בשני אנשים], זה התחיל וזה סיים, דגברא קמא [שאת האיש הראשון] לא מטמאה הפרה, שהרי לפי שיטה זו לא נעשתה בה עדיין שחיטה, וגברא בתרא [ואת האיש האחרון] מטמאה!

אָמַר רַב יוֹסֵף: תְּרֵי גַּבְרֵי בְּחַד זִיבְחָא קָאָמְרַתְּ? בַּר מִינֵּיהּ דְּהָהוּא דִּתְנֵינָא: ״תִּזְבַּח״ – שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִין זֶבַח אֶחָד, ״תִּזְבָּחֻהוּ״ – שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד שׁוֹחֵט שְׁנֵי זְבָחִים.

אמר רב יוסף: תרי גברי בחד זיבחא קאמרת [שני אנשים בזבח אחד אתה אומר]? בר מיניה דההוא [חוץ מענין זה], שאין להביא ממנו ראיה, מפני שאין עושים כן בקדשים, ולא בפרה אדומה שדינה לענין זה כקדשים, דתנינא [ששנינו] על הכתוב "לרצונכם תזבחוהו" (ויקרא יט, ה): "תזבח" שנאמר בציווי זה — כוונתו שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד, "תזבחהו" — שלא יהא אחד שוחט שני זבחים, אלא זבח אחד בלבד.

וְאָמַר רַב כָּהֲנָא: ״תִּזְבָּחֵהוּ״ כְּתִיב.

ואמר רב כהנא: טעם הדבר שדורשים את הכתוב כמצוה על היחיד — מפני ש"תזבחהו" בלשון יחיד כתיב [כתוב], למרות שהוא נקרא "תזבחוהו".

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לָאו אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן

אמר ליה [לו] אביי: לאו אתמר עלה [וכי לא נאמר עליה] על ברייתא זו, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו הברייתא היא דברי רבי אלעזר ברבי שמעון