חולין כ״ח

מַאי לָאו בְּעוֹף, דְּקָא בָעֵי לֵיהּ לִדְמֵיהּ לְיָנִיכָא? לָא, בְּחַיָּה דְּקָא בָעֵי לֵיהּ לִדְמֵיהּ לְלַכָּא.

מאי לאו [האם לא] מדובר כאן בעוף, דקא בעי ליה לדמיה ליניכא [שהוא צריך את דמו כדי לטפל בעש]? ומכאן שיש לעוף דין שחיטה מן התורה, שאם לא כן, מדוע אם נחרו ייפטר מכיסוי הדם? והרי גם נחירה כשרה בו! ודוחים: לא בעוף מדובר כאן, אלא בחיה, דקא בעי ליה לדמיה ללכא [שהוא צריך את דמו לצבע אדום], ואין מכאן ראיה.

תָּא שְׁמַע: מָלַק בְּסַכִּין, מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה. וְאִי אָמְרַתְּ אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, נְהִי נָמֵי דְּכִי תָּבַר לֵיהּ שִׁדְרָה וּמַפְרֶקֶת הָוְיָא לַהּ טְרֵפָה, תַּהְנֵי לַהּ סַכִּין לְטַהֲרָהּ מִידֵּי נְבֵלָה!

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: מלק הכהן עוף קדשים מן העורף בסכין, ולא בצפורן כפי שציותה התורה — הרי העוף נעשה נבילה, ומטמא בגדים של האוכלו כשהוא נמצא בבית הבליעה שלו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאין שחיטה לעוף מן התורה, וכל דרך שחותך את הסימנים מוציאה אותה מידי טומאת נבילה, נהי נמי דכי תבר ליה [גם אם אמנם כאשר מולק בסכין ושובר] מתחילה את השדרה והמפרקת הויא לה [נעשתה] בכך טרפה, מכל מקום תהני [תועיל] לה הסכין שחותך בה אחר כך את הסימנים לטהרה מידי טומאת נבלה! אלא מכאן שרק שחיטה כדינה מכשירה את העוף, ולא אופן אחר של חיתוך הסימנים!

הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְגוֹ׳״? וְכִי מָה לָמַדְנוּ מִצְּבִי וְאַיָּל מֵעַתָּה?

ומשיבים: אף שכך היא דעת התנא של משנה זו, מכל מקום הוא, ר' יצחק בן פנחס, שאמר שאין שחיטה לעוף מן התורה — כי האי תנא [כדעת תנא זה] אמר, דתניא [ששנויה ברייתא] בענין פסולי המוקדשים (קרבנות שנפל בהם מום ונפדו), ר' אלעזר הקפר ברבי (הגדול) אומר: מה תלמוד לומר: "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו" (דברים יב, כב)? וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה לפסולי המוקדשים?

הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד, מַקִּישׁ צְבִי וְאַיָּל לִפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין: מָה פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין בִּשְׁחִיטָה – אַף צְבִי וְאַיָּל בִּשְׁחִיטָה; וְעוֹף אֵין לוֹ שְׁחִיטָה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

אלא הרי זה (צבי ואיל) בא ללמד על פסולי המוקדשים, ונמצא למד מהם, מקיש (משווה) הכתוב צבי ואיל, שהם חיות ולא בהמות, לפסולי המוקדשין: מה פסולי המוקדשין דינם בשחיטה, כדי להכשירם באכילה, שנאמר בהם "וזבחת" (שם כא) — אף צבי ואיל דינם בשחיטה; ומוסיף ר' אלעזר הקפר: ועוף אין לו דין שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.

מַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר? רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזָבַחְתָּ … כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֶּושֶׁט וְעַל הַקָּנֶה, וְעַל רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, וְעַל רוֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה.

ומעירים: מאן תנא דפליג עליה [מיהו התנא שחולק עליו] על רבי אלעזר הקפר, וסבור שיש שחיטה לעוף מן התורה (כפי שהוכחנו מן המשנה בענין המולק בסכין)? שיטת רבי היא, דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר: מה שנאמר "וזבחת... כאשר צויתיך" (שם כא) — מלמד שנצטוה משה על הלכות שחיטה, למרות שאינן מפורשות בתורה: על חיתוך הושט ועל חיתוך הקנה, ועל שחיטת רוב סימן אחד בעוף, ועל שחיטת רוב שנים בבהמה.

אֶחָד בָּעוֹף אִיתְּמַר: רַב נַחְמָן אָמַר: אוֹ וֶושֶׁט אוֹ קָנֶה, רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: וֶושֶׁט וְלֹא קָנֶה. רַב נַחְמָן אָמַר: אוֹ וֶושֶׁט אוֹ קָנֶה – ״אֶחָד״ קָתָנֵי, ״אֶחָד״ כֹּל דְּהוּ. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: וֶושֶׁט וְלֹא קָנֶה – מַאי ״אֶחָד״? מְיוּחָד.

א שנינו במשנה שהשוחט סימן אחד בעוף שחיטתו כשרה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר, רב נחמן אמר: בכל אחד משני הסימנים מדובר, או וושט או קנה. רב אדא בר אהבה אמר: וושט דווקא ולא קנה. ומסבירים את לשון המשנה לשיטת כל אחד מהם. רב נחמן אמר או וושט או קנה — שהרי סימן אחד קתני [הוא שונה], אחד כל דהו [כל שהוא, איזה שיהיה]. ואילו לשיטת רב אדא בר אהבה שאמר וושט ולא קנה, מאי [מה פירוש] אחד — מיוחד, והוא הוושט.

(סִימָן: שָׁחַט, חֲצָאִין, גַּרְגֶּרֶת, פְּגִימָה, דְּחַטַּאת הָעוֹף.)

(סימן לראיות שמביאה הגמרא: שחט את הגרגרת, שחט חצאין — שני חצאי סימנין, שחט חצי גרגרת, פגימה — היה חצי קנה פגום, דחטאת העוף כיצד מולקים).

מֵיתִיבִי: שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמְטָה הַגַּרְגֶּרֶת – כְּשֵׁרָה, נִשְׁמְטָה הַגַּרְגֶּרֶת וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט – פְּסוּלָה, שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט וְנִמְצֵאת גַּרְגֶּרֶת שְׁמוּטָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קוֹדֶם שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה אִם לְאַחַר שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה – זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: כׇּל סָפֵק בִּשְׁחִיטָה – פְּסוּלָה, וְאִילּוּ שְׁחִיטָה בְּגַרְגֶּרֶת לָא קָתָנֵי.

מיתיבי [מקשים] על שיטת רב נחמן ממה ששנינו בברייתא: שחט את הוושט בעוף ואחר כך נשמטה (נעקרה ממקומה) הגרגרת (הקנה) — הרי זו שחיטה כשרה; אם נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט — פסולה, לפי שמשעה שנשמטה הגרגרת הריהי טריפה. שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה — זה היה מעשה שאירע ואמרו חכמים: כל ספק בשחיטה — פסולה. הרי שהתנא מזכיר שחיטה של וושט לבדו, שהיא כשירה, ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני [אינו שונה]!

מִשּׁוּם דְּגַרְגֶּרֶת עֲבִידָא לְאִישְׁתְּמוֹטֵי.

ומשיבים: אין זה משום ששחיטת הגרגרת לבדה לא היתה מועילה, אלא התנא מביא מקרה זה דווקא, משום שהגרגרת עבידא לאישתמוטי [עשויה להישמט], מה שאין כן הוושט.

תָּא שְׁמַע: שָׁחַט שְׁנֵי חֲצָאֵי סִימָנִין בְּעוֹף – פְּסוּלָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּבְהֵמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּעוֹף – עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוֶּושֶׁט וְאֶת הַוְּרִידִין, מִשּׁוּם דְּוֶשֶׁט סָמוּךְ לִוְרִידִין.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: שחט שני חצאי סימנין בעוף, חצי וושט וחצי קנה — פסולה, שצריך לשחוט רובו של סימן אחד לפחות; ואין צריך לומר אם עשה כן בבהמה, שכן בבהמה צריך לשחוט רוב של כל אחד מן הסימנים. ר' יהודה אומר: בעוף אינו כשר עד שישחוט את הושט וגם את הורידין כדי שיצא הדם. הרי שר' יהודה מזכיר וושט דווקא ולא קנה! ומשיבים: גם כאן, אין זה משום ששחיטה בקנה לבדו לא תועיל, אלא הוא ענין של מציאות, משום שושט סמוך לורידין.

תָּא שְׁמַע: שָׁחַט חֲצִי גַרְגֶּרֶת, וְשָׁהָה כְּדֵי שְׁחִיטָה אַחֶרֶת, וְגָמַר שְׁחִיטָתוֹ – כְּשֵׁרָה. מַאי לָאו בְּעוֹף, וּמַאי גְּמָרָהּ – גְּמָרָהּ לְגַרְגֶּרֶת? לָא, בִּבְהֵמָה, וּמַאי גְּמָרָהּ – גְּמָרָהּ לִשְׁחִיטָה כּוּלַּהּ.

ועוד מציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לשיטת רב נחמן ממה ששנינו בברייתא: שחט חצי גרגרת, ושהה כדי שחיטה אחרת, וגמר שחיטתו — הרי זו כשרה, ואין בזה פסול של שהייה בשחיטה. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן בשחיטת עוף שהכשרו בסימן אחד, ומאי [ומה פירוש] שגמרה את שחיטתו — גמרה את שחיטת הגרגרת שהיא ראשונה לשחיטה? ומשמע שבשחיטת גרגרת בלבד כשרה! ודוחים: לא, הכוונה היא בבהמה, שצריך לשחוט בה שני סימנים, ומאי [ומה פירוש] גמרה — גמרה לשחיטה כולה.

תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁהָיָה חֲצִי קָנֶה פָּגוּם, וְהוֹסִיף עָלָיו כׇּל שֶׁהוּא וּגְמָרוֹ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. מַאי לָאו בְּעוֹף, וּמַאי גְּמָרוֹ – גְּמָרוֹ לְקָנֶה? לָא, בִּבְהֵמָה, וּמַאי גְּמָרוֹ – גְּמָרוֹ לְוֶושֶׁט.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: הרי שהיה חצי הקנה פגום קודם השחיטה, והוסיף עליו חיתוך כל שהוא וגמרו — שחיטתו כשרה. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן בשחיטת עוף, ומאי [ומה פירוש] גמרו — גמרו לשחיטת רוב קנה? משמע שבזה בלבד השחיטה כשרה! ודוחים: לא, מדובר כאן בבהמה, ומאי [ומה פירוש] גמרו — כוונתו גמרו לוושט גם כן.

תָּא שְׁמַע: כֵּיצַד מוֹלְקִין חַטַּאת הָעוֹף? חוֹתֵךְ שִׁדְרָה וּמַפְרֶקֶת בְּלֹא רוֹב בָּשָׂר עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַוֶּושֶׁט אוֹ לַקָּנֶה; הִגִּיעַ לַוֶּושֶׁט אוֹ לַקָּנֶה – חוֹתֵךְ סִימָן אֶחָד וְרוֹב בָּשָׂר עִמּוֹ, וּבָעוֹלָה – שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם. תְּיוּבְתָּא דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, תְּיוּבְתָּא.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: כיצד מולקין חטאת העוף? חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה; הגיע לוושט או לקנה — חותך בציפורנו סימן אחד ורוב בשר עמו, ובעולה — חותך שנים (שני סימנים) או רוב שנים. הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דעת רב אדא בר אהבה, שהרי מפורש שם "או לוושט או לקנה"! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה] חמורה היא, ונדחו דבריו.

מַאי הָוֵי עֲלַהּ? מַאי הָוֵי עֲלַהּ?! כִּדְקָאָמְרַתְּ, דִּלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא שִׁדְרָה וּמַפְרֶקֶת.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על מחלוקת זו? ותמהים: מאי הוי עלה [מה היה עליה]?! הרי כדקאמרת [כמו שאמרת], שנדחו דברי רב אדא בר אהבה! ואומרים: משם אין הוכחה גמורה, דלמא שאני התם [שמא שונה שם] במליקה, דאיכא [שיש] כבר חיתוך שדרה ומפרקת מתחילה, ודווקא במקרה זה חיתוך הקנה לבדו מועיל כדי לגמור את המליקה, מה שאין כן בשחיטת עוף חולין.

מַאי? תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא בַּר אֲוָוזָא דַּהֲוָה בֵּי רָבָא, אֲתָא כִּי מְמַסְמַס קוֹעֵיהּ דְּמָא. אָמַר רָבָא: הֵיכִי נַעֲבֵיד?

ואם כן, מאי [מה הדין]? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] מן המסופר דההוא בר אווזא דהוה בי [שברווז אחד שהיה בבית] רבא אתא כי ממסמס קועיה דמא [בא כאשר היה צווארו מלוכלך בדם], ולא ידעו האם הוא טריפה, שנפסק הקנה או ניקב הוושט, אמר רבא: היכי נעביד [כיצד נעשה] בברווז זה?

נִשְׁחֲטֵיהּ וַהֲדַר נִבְדְּקֵיהּ? דִּלְמָא בִּמְקוֹם נֶקֶב קָשָׁחֵיט! נִבְדְּקֵיהּ וַהֲדַר נִשְׁחֲטֵיהּ? הָאָמַר רַבָּה: וֶושֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ אֶלָּא מִבִּפְנִים!

אם נשחטיה והדר נבדקיה [נשחט אותו ואחר כך נבדוק אותו] אם היה בקנה או בוושט נקב שעושה אותו טריפה — דלמא [שמא] במקום שהיה הנקב קשחיט [הוא שוחט], ואם כן, אי אפשר לדעת! אם תאמר שנחתוך את עורו באותו מקום, ונבדקיה והדר נשחטיה [נבדוק אותו את הסימנים ואחר כך נשחט אותו] — האמר [הרי אמר] רבה: וושט אין לו בדיקה מבחוץ מצידו החיצוני, שהוא אדום, ונקב קטן אינו ניכר בו, אלא בדיקתו מבפנים בלבד, שצבעו שם לבן וטיפת דם ניכרת בו!

אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ: נִבְדְּקֵיהּ לְקָנֶה, וְנִשְׁחֲטֵיהּ לְקָנֶה וְלַכְשְׁרֵיהּ, וַהֲדַר לֵפְכֵוהּ לְוֶשֶׁט וְלִבְדְּקֵיהּ. אָמַר רָבָא: חַכִּים יוֹסֵף בְּרִי בִּטְרֵפוֹת כְּרַבִּי יוֹחָנָן. אַלְמָא אֶחָד דְּקָאָמַר – אוֹ הַאי אוֹ הַאי.

אמר ליה [לו] רב יוסף בריה [בנו] של רבא: נבדקיה [נבדוק אותו] את הקנה, שאפשר לבדוק מבחוץ האם ניקב ברובו, ונשחטיה [ונשחט אותו] את הקנה, ולכשריה [וכך נכשיר אותו] את העוף, שהרי די לו בשחיטת סימן אחד, והדר לפכוה [ואחר כך יהפכו] את הושט כדי לראות את צידו הפנימי, ולבדקיה [ויבדקו אותו] אם היה שם נקב. אמר רבא: חכים [חכם] יוסף ברי [בני] בטרפות כר' יוחנן. ולענייננו נלמד, אלמא [מכאן] שסימן אחד דקאמר [שהוא אומר] במשנה שכשר בעוף, הוא או האי [זה] או האי [זה], או הוושט או הקנה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בְּעוֹף, הוֹאִיל וְצוֹלֵהוּ כּוּלּוֹ כְּאֶחָד, אֲבָל בְּהֵמָה, כֵּיוָן דִּמְנַתְּחַהּ אֵבֶר אֵבֶר – לָא צְרִיךְ.

א שנינו במשנה: השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה וכו'. ר' יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין. אמר רב חסדא: לא אמר ר' יהודה אלא בעוף, הואיל וצולהו כולו כאחד, ולכן צריך לחתוך את הוורידין כדי שיצא דמו, אבל בהמה, כיון דמנתחה [שחותך אותה] אבר אבר, ומולח כדי להוציא את הדם — לא צריך.

לְמֵימְרָא דְּטַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דָּם הוּא? וְהָתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּורִידִין.

ושואלים: למימרא [האם לומר] מכאן דטעמא [שהטעם] של רבי יהודה משום איסור דם הוא, שעושה כן רק כדי להוציא את הדם? והתנן [והרי שנינו במשנה], רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין, משמע שהוא חלק מדין השחיטה!

אֵימָא עַד שֶׁיְּנַקֵּב אֶת הַוְּורִידִין, וּמַאי ״עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט״? עַד שֶׁיִּנְקוֹב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה.

ודוחים, אימא [אמור] שכוונתו: עד שינקב את הוורידין, ומאי [ומהו] לשון "עד שישחוט" — עד שינקוב אותם בשעת שחיטה, שאז הדם זורם בוורידים ויוצא מהם.

תָּא שְׁמַע: וְורִידִין בִּשְׁחִיטָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אֵימָא: וְורִידִין צָרִיךְ לְנַקְּבָן בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: וורידין בשחיטה, דברי ר' יהודה! ודוחים: גם כאן אימא [אמור] שהכוונה היא: וורידין צריך לנקבן בשעת שחיטה, דברי רבי יהודה.

תָּא שְׁמַע: אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה, מֵאַחַר שֶׁלֹּא הוּזְכְּרוּ וְורִידִין אֶלָּא לְהוֹצִיא מֵהֶן דָּם, מָה לִי בִּשְׁחִיטָה, מָה לִי שֶׁלֹּא בִּשְׁחִיטָה? מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר בִּשְׁחִיטָה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא אחרת, אמרו לו לרבי יהודה: מאחר שלא הוזכרו הוורידין אלא משום שצריך להוציא מהן את הדם, מה לי בשחיטה מה לי שלא בשחיטה? מכלל הדברים אתה למד שרבי יהודה סבר [סבור]: בשחיטה דווקא!

הָכִי קָאָמְרִי לַהּ: מָה לִי לְנַקְּבָן בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, מָה לִי לְנַקְּבָן שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה? וְהוּא סָבַר: בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה אָתֵי דָּם דְּחָיֵים, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה לָא אָתֵי דָּם דְּקָרִיר.

ודוחים: הכי קאמרי לה [כך אומרים] חכמים לר' יהודה: מה לי לנקבן בשעת שחיטה, מה לי לנקבן שלא בשעת שחיטה? והרי יכול לנקבם מאוחר יותר! ומעירים: והוא, ר' יהודה, סבר [סבור]: בשעת שחיטה אתי [בא, יוצא] הדם כשמנקבם, משום דחיים [שהוא חם], שלא בשעת שחיטה לא אתי [לא בא, יוצא] דם, משום דקריר [שהוא כבר קר].

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: וְורִידִין לְרַבִּי יְהוּדָה, שָׁהָה בָּהֶן, דָּרַס בָּהֶן, מַהוּ?

בעי [שאל] ר' ירמיה: וורידין לשיטת רבי יהודה, אם שהה בהן באמצע ששחטם, או דרס בהן, חתך אותם בלחיצה ולא בהולכה והבאה, מהו? האם שחיטה פסולה היא, שהרי עשה בה שהייה ודרסה?

אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: הָכִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרִי לַהּ: אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְנַקְּבָן בְּקוֹץ וְהֵן כְּשֵׁרִין.

אמר ליה ההוא סבא [לו זקן אחד]: הכי [כך] אמר רבי אלעזר, ואמרי לה [ויש אומרים]: כך אמר ליה ההוא סבא [לו זקן אחד] לרבי אלעזר, הכי [כך] אמר רבי יוחנן: מנקבן את הוורידין בקוץ והן כשרין, שאינם חלק מגוף השחיטה.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: שָׁחַט שְׁנֵי חֲצָאֵי סִימָנִין בְּעוֹף – פָּסוּל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּבְהֵמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּעוֹף – עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוֶּושֶׁט וְאֶת הַוְּורִידִין.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב חסדא, שלא אמר ר' יהודה לשחוט את הוורידים אלא בעוף, ולא בבהמה: שחט שני חצאי סימנין בעוף — פסול, ואין צריך לומר בבהמה. רבי יהודה אומר: בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין.

חֲצִי אֶחָד בְּעוֹף וְכוּ׳. אִתְּמַר: רַב אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, רַב כָּהֲנָא אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב.

ב שנינו במשנה: שחט חצי סימן אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה — שחיטתו פסולה. אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה, רב אמר: מחצה על מחצה כלומר, סימן שנשחט חציו בדיוק — דינו כרוב, רב כהנא אמר: מחצה על מחצה — אינו כרוב.

רַב אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, הָכִי אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה: ״לָא תְּשַׁיַּיר רוּבָּא״. רַב כָּהֲנָא אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב, הָכִי אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה: ״שְׁחוֹט רוּבָּא״.

ומסבירים את השיטות: רב אמר מחצה על מחצה דינו כרוב — הכי אמר ליה רחמנא [כך אמר לו הקדוש ברוך הוא] למשה: לא תשייר רובא [אל תשייר רוב] סימן שאינו שחוט, וכיון שחתך חצי הרי לא נשאר רוב. רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב — הכי אמר ליה רחמנא [כך אמר לו הקדוש ברוך הוא] למשה: שחוט רובא [את הרוב].

(סִימָן: חֲצִי, קַטִּינָא, גַּרְגֶּרֶת, פְּגִימָה).

ומביאים ראיות (וסימן להן: חצי סימן אחד בעוף, דברי רב קטינא, שחט חצי גרגרת, פגימה בחצי קנה).

תְּנַן: חֲצִי אֶחָד בְּעוֹף, וְאֶחָד וַחֲצִי בַּבְּהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. אִי אָמְרַתְּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, אַמַּאי פָּסוּל? הָא עֲבַד לֵיהּ רוֹב! מִדְּרַבָּנַן, דִּלְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד פַּלְגָא.

תנן [שנינו במשנה]: שחט חצי אחד בעוף, ואחד וחצי בבהמה — שחיטתו פסולה. ומעתה, אי אמרת [אם אומר אתה] כי מחצה על מחצה דינו כרוב, אמאי [מדוע] פסול? הא עבד ליה [הרי עשה] רוב! ומשיבים: דבר זה פסול מדרבנן [מדברי סופרים], דלמא לא אתי למעבד פלגא [שמא לא יבוא לעשות אפילו חצי], ולכן צריך לעשות יותר.

אָמַר רַב קַטִּינָא, תָּא שְׁמַע: חֲלָקוֹ לִשְׁנַיִם וְהֵן שָׁוִין – שְׁנֵיהֶם טְמֵאִין, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם.

אמר רב קטינא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא לענין כלי חרס שנטמא, שאין לו טהרה אלא בשבירה: חילקו לשנים — החלק הגדול, שהוא רובו, טמא והקטן טהור. חלקו לשנים והן שוין — שניהם טמאין מספק, לפי שאי אפשר לצמצם, לחתוך בדיוק, ובוודאי אחד מהם גדול יותר, אלא שאיננו יודעים איזה מהם; ונדייק מכאן:

הָא אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם – טְהוֹרִין, אַמַּאי טְהוֹרִין? זִיל הָכָא אִיכָּא רוּבָּא, זִיל הָכָא אִיכָּא רוּבָּא!

הא [הרי] אם אפשר לצמצם — שני החלקים טהורין. אבל אם מחצה נחשב כרוב, וכדברי רב, אמאי [מדוע] טהורין? זיל הכא איכא רובא [לך לכאן — יש רוב], זיל הכא איכא רובא [לך לכאן — יש רוב]!

אָמַר רַב פָּפָּא: תְּרֵי רוּבֵּי בְּחַד מָנָא לֵיכָּא.

אמר רב פפא: תרי רובי בחד מנא ליכא [שני רובים בכלי אחד אין, לא ייתכנו], ולכן אין לדון על מחצה כעל רוב. אבל ביחס לחיתוך קנה או ושט, אם שחט מחצה ייחשב הדבר כאילו שחט רוב, מפני שאין "רוב" אחר שסותר אותו.

תָּא שְׁמַע: שָׁחַט חֲצִי גַרְגֶּרֶת, וְשָׁהָה בָּהּ

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: שחט חצי גרגרת, ושהה בה