חולין כ״ז

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶחָד בָּעוֹף וּשְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְרוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּורִידִין. חֲצִי אֶחָד בְּעוֹף וְאֶחָד וָחֵצִי בִּבְהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. רוֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

א משנה השוחט סימן אחד קנה או ושט בעוף, ושנים בבהמה — שחיטתו כשרה. ורובו של אחד כמוהו. רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין, כלי הדם הגדולים שבצואר. שחט חצי סימן אחד בעוף, ואחד וחצי בבהמה — שחיטתו פסולה. רוב אחד בעוף, ורוב שנים בבהמה, רובו של כל אחד ואחד — שחיטתו כשרה.

גְּמָ׳ ״הַשּׁוֹחֵט״ – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא. שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה לְכִתְחִלָּה לָא? עַד כַּמָּה לִשְׁחוֹט וְלֵיזִיל? אִיבָּעֵית אֵימָא: אַאֶחָד בָּעוֹף, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אַרוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ.

ב גמרא ומדייקים בלשון המשנה, ששנינו: השוחט אחד בעוף ושניים בבהמה, ומשמע: בדיעבד — אין [כן], לכתחלה — לא. ותמהים: שנים בבהמה לכתחלה לא? וכי עד כמה לשחוט וליזיל [ישחוט וילך]? והרי אין יותר משנים! ומשיבים, איבעית אימא [אם תרצה אמור]: לשון זו מתייחסת לשחיטת סימן אחד בעוף, שלכתחילה צריך לשחוט שנים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לשון זו מתייחסת למה שנאמר שרובו של אחד כמוהו, שהוא רק בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לשחוט את כל הסימן.

(כמ״ש סִימָן).

ג (כמ"ש סימן לשמות החכמים להלן: רב כהנא, רב יי מר, דבי רב י שמעאל

אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִן הַצַּוָּאר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר״, מִמָּקוֹם שֶׁשָּׁח חַטֵּהוּ. מִמַּאי דְּהַאי חַטֵּהוּ לִישָּׁנָא דְּדַכּוֹיֵי הוּא? דִּכְתִיב: ״וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת״, וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר״.

). אמר רב כהנא: מנין לשחיטה שהיא מן הצואר? שנאמר: "ושחט את בן הבקר" (ויקרא א, ה), וכך נדרש הכתוב: "ושחט" — ממקום שהוא שח = מתכופף — שם חטהו, טהרהו. ושואלים: ממאי דהאי [מנין אנו יודעים שזה] הלשון "חטהו" לישנא דדכויי [לשון טיהור] הוא? ומשיבים, דכתיב [שנאמר] בטהרת צרעת הבתים: "וחטא את הבית" (שם יד, כב). ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], מהכא [מכאן]: "תחטאני באזוב ואטהר" (תהלים נא, ט), שמפורש הקשר בין חיטוי לטהרה.

וְאֵימָא מִזְּנָבוֹ? שָׁח – מִכְּלָל שֶׁזָּקוּף בָּעֵינַן, וְהָא שָׁח וְעוֹמֵד הוּא. וְאֵימָא מֵאׇזְנוֹ? בָּעֵינַן דַּם הַנֶּפֶשׁ, וְלֵיכָּא.

ושואלים: אם הכוונה היא ממקום ששח, שמתכופף, ואימא [ואמור] שישחט אותו מזנבו! ומשיבים: שח — מכלל שזקוף בעינן [צריכים אנו], כלומר, דבר שיכול להיות גם זקוף וגם שחוח, והא [וזה] הזנב שח ועומד הוא, כפוף כל הזמן. ומקשים: ואימא [ואמור]: שחיטה מאזנו היא, שלפעמים היא זקופה ולפעמים מכופפת! ומשיבים: בעינן [צריכים אנו] שיצא דם הנפש בשחיטה, וליכא [ואין כאן]. ומקשים: מדוע?

וְאֵימָא: דְּקָרַע וְאָזֵיל עַד דַּם הַנֶּפֶשׁ! וְתוּ, שְׁהִיָּיה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה, וְעִיקּוּר – מְנָלַן? אֶלָּא גְּמָרָא. שְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר נָמֵי גְּמָרָא.

ואימא [ואמור]: דקרע ואזיל [שקורע והולך] מן האוזן עד שמגיע למקום שיוצא דם הנפש! ותו [ועוד] יש לשאול: שהייה באמצע השחיטה, שהיא פוסלת את השחיטה, וכן דרסה, שחותך את הסימנים בלחיצה, חלדה, שתוחב את הסכין בין הסימנים ושוחט, הגרמה, ששוחט מחוץ למקום השחיטה, ועיקור, שעוקר את הסימנים ושוחט, שגם הם חלק מהלכות שחיטה, מנלן [מנין לנו] מן התורה? אלא כל אלה הם גמרא [מסורת, הלכה למשה מסיני], ואם כן צריך אתה לומר ששחיטה מן הצואר נמי גמרא [גם כן מסורת היא, הלכה למשה מסיני], ואין לה מקור בכתוב.

וּקְרָא לְמַאי אֲתָא? דְּלָא לְשַׁוְּיַיהּ גִּיסְטְרָא.

ושואלים: ואם שחיטה מן הצוואר מסורת בלבד היא, קרא [המקרא] "ושחט" למאי אתא [למה בא]? ומשיבים: ללמד דלא לשוייה גיסטרא [שלא יבתק אותו, את הצוואר לשנים], שאינו צריך אלא לחתוך את הסימנים, ולא יותר מכך.

רַב יֵימַר אָמַר: אָמַר קְרָא ״וְזָבַחְתָּ״, מִמָּקוֹם שֶׁזָּב חַתֵּהוּ. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי חַתֵּהוּ לִישָּׁנָא דְּמִתְבַּר הוּא? דִּכְתִיב: ״אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת״.

רב יימר אמר, מנין לשחיטה מן הצוואר? שאמר קרא [הכתוב]: "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב, כא), ודורשים: ממקום שזב הדם חתהו (שבור, חתוך אותו) כלומר, בצואר. ושואלים: מאי משמע דהאי [מהיכן משמע שזה] הלשון "חתהו" לישנא דמתבר [לשון שבירה] הוא? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "אל תירא ואל תחת" (שם א, כא), כלומר, אל תישבר רוחך.

וְאֵימָא מֵחוֹטְמוֹ, זָב עַל יְדֵי חִתּוּי בָּעֵינַן, וְהַאי זָב מֵאֵלָיו הוּא. וְאֵימָא מִלִּבּוֹ, וְתוּ: שְׁהִיָּיה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה, וְעִיקּוּר – מְנָלַן? אֶלָּא גְּמָרָא. שְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר נָמֵי גְּמָרָא.

ומקשים: אם ממקום שזב צריך לשחוט, ואימא [ואמור] שישחט מחוטמו, שליחה זבה משם, והרי הכתוב לא הזכיר דם! ומשיבים: זב על ידי חתוי (שבירה, חיתוך) בעינן [צריכים אנו], והאי [וזה החוטם] זב מאליו הוא. ועוד מקשים, ואימא [ואמור]: שישחוט מלבו, שידקור אותו בלבו! ואם כן אין מכאן ראיה. ותו [ועוד] יש לשאול: שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, שגם הם חלק מהלכות שחיטה, מנלן [מנין לנו] מן התורה? אלא כל ההלכות הללו הן גמרא [מסורת, הלכה למשה מסיני], ואם כן שחיטה מן הצואר נמי גמרא [גם כן מסורת] היא, ואין לה מקור מן הכתוב.

וּקְרָא לְמַאי אֲתָא? דְּלָא לְשַׁוְּיֵיהּ גִּיסְטְרָא.

ושואלים: ולפי זה, קרא למאי אתא [הכתוב "וזבחת" למה בא]? ומשיבים: לומר דלא לשוייה גיסטרא [שלא יבתק אותו, את הצוואר לשנים].

דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״וְשָׁחַט״ – אַל תִּקְרֵי ״וְשָׁחַט״ אֶלָּא ״וְסָחַט״, מִמָּקוֹם שֶׁסָּח חַטֵּהוּ.

דבי [התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] ראיה אחרת לכך ששחיטה מן הצוואר: "ושחט" (ויקרא א, ה) — אל תקרי (תקרא) "ושחט" אלא "וסחט", ממקום שהוא סח (מדבר) — משם חטהו, טהר אותו. והרי הקול יוצא מגרונו. ומקשים,

וְאֵימָא מִלְּשׁוֹנוֹ! בָּעֵינַן דַּם הַנֶּפֶשׁ וְלֵיכָּא, וְאֵימָא דְּקָרַע וְאָזֵיל עַד דַּם הַנֶּפֶשׁ! וְתוּ, שְׁהִיָּיה דְּרָסָה חֲלָדָה הַגְרָמָה וְעִיקּוּר מְנָלַן? אֶלָּא גְּמָרָא, שְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר נָמֵי גְּמָרָא.

ואימא [ואמור] שישחט אותו מלשונו! ומשיבים: בעינן [צריכים אנו] שיצא דם הנפש בשחיטה, וליכא [ואין כאן] כשחותך את הלשון. ושואלים: מדוע לא? ואימא [ואמור] דקרע ואזיל [שהוא קורע והולך] מן הלשון עד שמגיע למקום שיוצא בו דם הנפש! ותו [ועוד] יש לשאול: שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנלן [מנין לנו] שהם פוסלים את השחיטה? אלא דברים אלה נלמדים מגמרא [מסורת, הלכה למשה מסיני], ואם כן שחיטה מן הצואר נמי גמרא [גם כן ממסורת].

וּקְרָא לְמַאי אֲתָא? דְּלָא לְשַׁוְּיֵיהּ גִּיסְטְרָא.

ושואלים: אם כן, וקרא למאי אתא [הכתוב ושחט למה הוא בא]? ומשיבים: ללמד דלא לשוייה גיסטרא [שלא יבתק אותו, את הצוואר לשנים].

וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא, דְּתַנְיָא: רַבִּי חִיָּיא אָמַר: מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים״.

ומעירים: ותנא מייתי לה מהכא [והתנא, שונה הברייתות בבית המדרש, מביא לה ראיה מכאן], דתניא [ששנויה ברייתא] בתורת כהנים, ר' חייא אמר: מנין לשחיטה מן הצואר? שנאמר בקרבן העולה מן הבקר: "וניתח אותה לנתחיה" (ויקרא א, ו), ואחר כך: "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר (החלב) וכו' על המזבח" (ויקרא א, ח),

שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר״? וַהֲלֹא רֹאשׁ וּפֶדֶר בִּכְלַל כׇּל הַנְּתָחִים הָיוּ, לָמָּה יָצְאוּ? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח״, אֵין לִי אֶלָּא נְתָחִים שֶׁיֶּשְׁנָן בִּכְלַל הַפְשָׁטָה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָרֹאשׁ שֶׁכְּבָר הוּתַּז? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ״.

שאין תלמוד (צורך) לומר "את הראש ואת הפדר", ומה תלמוד לומר, מה בא ללמדנו "את הראש ואת הפדר"? והלא ראש ופדר בכלל כל הנתחים היו, ולמה יצאו? אלא, לפי שנאמר מתחילה: "והפשיט את (עור) העולה ונתח אותה לנתחיה" (שם ו), יכול אתה לומר: אין לי שצריך לערוך על המזבח אלא אותם נתחים שישנן בכלל הפשטה, שהפשיט מהם את העור מתחילה, מנין לרבות את הראש, שכבר הותז בשחיטה קודם לכן, ואינו בכלל הפשטה, אלא קרב כמות שהוא, שגם אותו עורכים על המזבח? תלמוד לומר: "את ראשו ואת פדרו וערך" (שם יב).

מִדְּקָאָמַר ״אֶת הָרֹאשׁ שֶׁכְּבָר הוּתַּז״, מִכְּלָל דִּשְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר.

ולענייננו, מדקאמר [ממה שר' חייא אומר] "את הראש שכבר הותז" — מכלל הדברים אתה למד שהשחיטה מן הצואר, שהרי שם מותז הראש מן הגוף.

וְתַנָּא פָּתַח בְּ״רֹאשׁ וּפֶדֶר״, וּמְסַיֵּים בְּ״רֹאשׁוֹ וּפִדְרוֹ״? הָכִי קָאָמַר: מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָרֹאשׁ שֶׁכְּבָר הוּתַּז? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר״.

ולגופה של הברייתא תמהים: ותנא [והתנא], כיצד פתח [הוא פותח] בכתוב "ראש ופדר" שנאמר בעולה מן הבקר (ויקרא א, ח), ומסיים בכתוב "ראשו ופדרו" שנאמר בעולה מן הצאן (שם יב)? ומשיבים: באמת הכי קאמר [כך הוא אומר], כך יש לגרוס בברייתא: מנין לרבות את הראש שכבר הותז? תלמוד לומר: "את הראש ואת הפדר" (ולא "את ראשו ואת פדרו").

וְ״רֹאשׁוֹ וּפִדְרוֹ״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: מִנַּיִן לְרֹאשׁ וּפֶדֶר שֶׁקּוֹדְמִין לְכׇל הַנְּתָחִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ״.

ושואלים: "ראשו ופדרו" שהוזכרו בעולה מן הצאן למה לי? והרי כבר למדנו מעולת הבקר, שגם אותם עורכים על המזבח! ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא]: מנין לראש ופדר שקודמין לכל הנתחים בהקרבתם על המזבח? תלמוד לומר: "את ראשו ואת פדרו וערך".

וּפֶדֶר קַמָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? חוֹפֶה אֶת הַפֶּדֶר עַל בֵּית הַשְּׁחִיטָה וּמַעֲלֵהוּ, וְזֶהוּ דֶּרֶךְ כָּבוֹד שֶׁל מַעְלָה.

ושואלים: ופדר קמא [הראשון] דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? שהרי רק לראש שהוזכר שם הוצרכנו, ללמד שגם הוא טעון עריכה למרות שכבר הותז, אבל הפדר בכלל שאר הנתחים הוא! ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נצרכה לו לכמו ששנויה ברייתא]: כיצד הוא עושה כשמעלה את הראש על המזבח? חופה (מכסה) את הפדר על בית (מקום) השחיטה, המקום שבו נחתך הראש, וכך מעלהו על המזבח, וזהו דרך כבוד של מעלה, שאין רואים את הצוואר המלוכלך בדם. ושבים לדיון העיקרי בסוגיה זו, מנין לשחיטה שהיא מן הצוואר.

וְהַאי תַּנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא, דְּתַנְיָא: ״זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף״, וְכִי בְּאֵיזוֹ תּוֹרָה שָׁוְותָה בְּהֵמָה לָעוֹף וְעוֹף לִבְהֵמָה? בְּהֵמָה מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, עוֹף אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא! עוֹף מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה!

ומעירים: והאי תנא מייתי לה מהכא [ותנא זה מביא אותה מכאן], ממה שאומר ר' אליעזר בברייתא, דתניא [ששנויה ברייתא]: בסוף הפרשה העוסקת בנבלת הבהמה ונבלת העוף נאמר: "זאת תורת הבהמה והעוף" (ויקרא יא, מו), ויש לשאול: וכי באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה, שהכתוב כורך אותם כאחד? והרי דיניהם שונים; בהמה כשהיא נבילה מטמאה במגע ובמשא, עוף כשהוא נבילה אינו מטמא במגע ובמשא! וכן מצד אחר, עוף שנעשה נבילה מטמא בגדים של האוכל אותו, כשהוא נמצא בבית הבליעה שלו, ואילו בהמה אינה מטמאה בגדים בבית הבליעה!

בְּאֵיזוֹ תּוֹרָה שָׁוְותָה בְּהֵמָה לְעוֹף וְעוֹף לִבְהֵמָה? לוֹמַר לָךְ: מָה בְּהֵמָה בִּשְׁחִיטָה – אַף עוֹף בִּשְׁחִיטָה. אִי מָה לְהַלָּן בְּרוֹב שְׁנַיִם – אַף כָּאן בְּרוֹב שְׁנַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״.

ואם כן, באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה? לומר לך: מה בהמה יוצאת מידי טומאת נבילה בשחיטה — אף עוף בשחיטה. ושואלים: אי (אם כן) נאמר גם: מה להלן בבהמה, השחיטה כשרה דווקא בשחיטת רוב שנים (שני סימנים, הקנה והוושט) — אף כאן, בעוף, דווקא ברוב שנים! תלמוד לומר: "זאת" למעט, שלא בכל דבר הם שווים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּאֵיזוֹ תּוֹרָה שָׁוְותָה בְּהֵמָה לְעוֹף וְעוֹף לִבְהֵמָה? לוֹמַר לָךְ: מָה עוֹף הֶכְשֵׁרוֹ מִן הַצַּוָּאר, אַף בְּהֵמָה הֶכְשֵׁרָהּ מִן הַצַּוָּאר.

ר' אליעזר אומר: באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה? לומר לך: מה עוף הכשרו להקרבה ואכילה הוא מן הצואר, שאמרה התורה בקרבן העוף שצריך למלוק את ראשו, והוא מן הצואר — אף בהמה הכשרה מן הצואר.

אִי מָה לְהַלָּן ״מִמּוּל עוֹרֶף״, אַף כָּאן ״מִמּוּל עוֹרֶף״? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עׇרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל״ – רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מִמּוּל עוֹרֶף, וְאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אַחַר מִמּוּל עוֹרֶף.

ויש לשאול: אי (אם כן) שלמדים הכשר בהמה מהכשרו של העוף במליקה, נאמר גם: מה להלן בעוף "ממול עורף", כלומר, בצד העורף, מאחור — אף כאן, בבהמה — השחיטה ממול עורף, ולא בגרון? תלמוד לומר: "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" (ויקרא ה, ח), ומה שנאמר "ראשו" בא להדגיש: ראשו של זה ממול עורף, ואין ראשו של אחר (בהמה) ממול עורף.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״זֹאת״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אִי לָאו ״זֹאת״ הֲוָה אָמֵינָא: מָה עוֹף בְּסִימָן אֶחָד, אַף בְּהֵמָה בְּסִימָן אֶחָד, כְּתַב רַחֲמָנָא ״זֹאת״.

ושואלים: ור' אליעזר, האי [הביטוי הזה] "זאת", שלדעת התנא הראשון בא למעט את ההשוואה של בהמה לעוף, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: אי לאו [אם לא] "זאת", הוה אמינא [הייתי אומר] עוד: מה עוף הכשירו בשחיטת סימן אחד, שנאמר בחטאת העוף "ולא יבדיל" (שם) — אף בהמה הכשרה בסימן אחד בלבד, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "זאת" לומר שיש הבדל בין עוף לבהמה.

תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: ״זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף״ – הֵטִיל הַכָּתוּב לְעוֹף בֵּין בְּהֵמָה לְדָגִים, לְחַיְּיבוֹ בִּשְׁנֵי סִימָנִין אִי אֶפְשָׁר – שֶׁכְּבָר הוּקַּשׁ לְדָגִים, לְפוֹטְרוֹ בְּלֹא כְּלוּם אִי אֶפְשָׁר – שֶׁכְּבָר הוּקַּשׁ לִבְהֵמָה. הָא כֵּיצַד הֶכְשֵׁרוֹ? בְּסִימָן אֶחָד.

א ומעתה דנים במקורו של דין השחיטה בעוף חולין, שנאמר במשנתנו שהכשרו בסימן אחד. תני [שנה] בר קפרא: "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש חיה הרומשת במים" (ויקרא יא, מו) — הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, ואם כן לחייבו בשחיטת שני סימנין כבהמה אי אפשר — שכבר הוקש בכתוב זה לדגים, שאין בהם שחיטה כלל. ומן הצד האחר, לפוטרו בלא כלום כדגים אי אפשר — שכבר הוקש לבהמה, וכאמור לעיל, מפסוק זה עצמו למדנו ששחיטת בהמה היא מן הצואר ובשני סימנים. הא כיצד הכשרו של עוף? בשחיטת סימן אחד.

דָּגִים דְּלָאו בְּנֵי שְׁחִיטָה נִינְהוּ, מְנָלַן? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם אִם אֶת כׇּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם״, בַּאֲסִיפָה בְּעָלְמָא סַגִּי לְהוּ.

ושואלים: דגים שמניחים בברייתא זו דלאו [שלא] בני שחיטה נינהו [הם], מנלן [מנין לנו]? אילימא [אם תאמר] משום דכתיב [שנאמר]: "הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם" (במדבר יא, כב), ומכאן שבאסיפה בעלמא סגי להו [בלבד די להם], ואינם צריכים שחיטה.

אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי שְׂלָיו דִּכְתִיב: ״וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָיו״, הָכִי נָמֵי דְּלָאו בִּשְׁחִיטָה? וְהָא אָמְרַתְּ: לְפוֹטְרוֹ בִּוְלֹא כְּלוּם אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר הוּקַּשׁ לִבְהֵמָה! הָתָם לָא כְּתִיבָא אֲסִיפָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה דְּאַחֲרִינֵי, הָכָא כְּתִיבָא אֲסִיפָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה דְּאַחֲרִינֵי.

אלא מעתה, גבי [אצל] שליו דכתיב [שנאמר] בו: "ויאספו את השליו" (שם לב), הכי נמי דלאו [כך גם כן תאמר שאינו] במצות שחיטה? והא אמרת [והרי אמרת] ביחס לכל העופות: לפוטרו בולא כלום אי אפשר, שכבר הוקש לבהמה! ומשיבים: התם [שם], באסיפת השלו, לא כתיבא [נאמרה] אסיפה במקום שהוזכרה שחיטה דאחריני [של אחרים], ולכן האסיפה המוזכרת שם אינה לשם שחיטה. ואילו הכא כתיבא [כאן, בדגים, כתובה] אסיפה במקום שחיטה דאחריני [של אחרים], ומשמע מכך שדי להם באסיפה ולא בשחיטה.

דָּרַשׁ עוֹבֵר גָּלִילָאָה: בְּהֵמָה שֶׁנִּבְרֵאת מִן הַיַּבָּשָׁה – הֶכְשֵׁרָהּ בִּשְׁנֵי סִימָנִים, דָּגִים שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הַמַּיִם – הֶכְשֵׁירָן בִּוְלֹא כְּלוּם, עוֹף שֶׁנִּבְרָא מִן הָרְקָק – הֶכְשֵׁרוֹ בְּסִימָן אֶחָד. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל קַפּוֹטְקָאָה: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי עוֹפוֹת יֵשׁ לָהֶן קַשְׂקֶשֶׂת בְּרַגְלֵיהֶם כַּדָּגִים.

אגב כך מביאים מה שדרש עובר אורח גלילאה [מן הגליל]: בהמה שנבראת מן היבשה — הכשרה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים — הכשירן בולא כלום, שאינם זקוקים לשחיטה, עוף שנברא מן הרקק (מן הביצה, שלולית) — הכשרו בסימן אחד. אמר רב שמואל קפוטקאה [מקפוטקיא]: תדע שהעופות נבראו מן הרקק, שהרי עופות יש להן קשקשת ברגליהם, כדגים שיש להם קשקשים. ובענין זה מביאים קטע מדיון שהיה בין הגמון (שליט) רומאי לבין רבן יוחנן בן זכאי.

וְעוֹד שְׁאֵלוֹ, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף״, אַלְמָא מִמַּיָּא אִיבְּרוֹ, וּכְתִיב: ״וַיִּצֶר ה׳ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כׇּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כׇּל עוֹף הַשָּׁמַיִם״, אַלְמָא מֵאַרְעָא אִיבְּרוֹ!

ועוד שאלו אותו הגמון, כתוב אחד אומר: "ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף" (בראשית א, כ) — אלמא ממיא איברו [מכאן שהעופות מן המים נבראו], וכתיב [ומצד אחר נאמר]: "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו" (שם ב, יט), אלמא מארעא איברו [מכאן שמן הארץ נבראו]!

אָמַר לוֹ: מִן הָרְקָק נִבְרְאוּ. רָאָה תַּלְמִידָיו מִסְתַּכְּלִים זֶה בָּזֶה, אָמַר לָהֶם: קָשֶׁה בְּעֵינֵיכֶם שֶׁדָּחִיתִי אֶת אוֹיְבִי בְּקַשׁ? מִן הַמַּיִם נִבְרְאוּ, וְלָמָּה הֱבִיאָן אֶל הָאָדָם? לִקְרוֹת לָהֶן שֵׁם.

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: מן הרקק נבראו. ראה רבן יוחנן את תלמידיו מסתכלים זה בזה ותוהים, אמר להם: קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש בטענה כלשהי, אף על פי שאינה אמת. לאמיתו של דבר, אף העופות מן המים נבראו, ולמה הביאן אל האדם? כלומר, למה הוזכרו בפסוק "ויצר ה' א-לקים מן האדמה... ויבא אל האדם" — אין זה משום שנבראו גם הם מן האדמה, אלא הוזכרו שם משום שהביאם אל האדם לקרות להן שם.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּלָשׁוֹן אַחֵר אָמַר לְאוֹתוֹ הֶגְמוֹן, וּבַלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן אָמַר לָהֶן לְתַלְמִידָיו, מִשּׁוּם דִּכְתִיב עַל ״וַיִּצֶר״.

ויש אומרים: בלשון אחר שאמר לתלמידיו אמר רבן יוחנן לאותו הגמון, שהעופות נבראו מן המים. ובלשון הראשון, שנבראו מן הרקק, אמר להן לתלמידיו, משום דכתיב [שנאמר] "ואת כל עוף השמים" על "ויצר ה' א-לקים מן האדמה", ולא רק בגלל קריאת השמות.

אָמַר רַב יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי יִצְחָק בֶּן פִּנְחָס: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁפַךְ״ – בִּשְׁפִיכָה בְּעָלְמָא סַגִּי.

ב ועוד בענין שחיטת העוף, אמר רב יהודה משום [בשם] ר' יצחק בן פנחס: אין דין שחיטה לעוף מן התורה, שנאמר: "ואיש... אשר יצוד ציד חיה או עוף וכו' ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג), "ושפך" — בשפיכה בעלמא סגי [בלבד די].

אִי הָכִי, חַיָּה נָמֵי! אִיתַּקַּשׁ לִפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין. עוֹף נָמֵי! אִיתַּקַּשׁ לִבְהֵמָה, דִּכְתִיב: ״זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף״. הָא כְּתִיב: ״וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ״.

ותוהים: אי הכי [אם כך], חיה נמי [גם כן] שהוזכרה בפסוק זה, תאמר שאין לה דין שחיטה מן התורה! ומשיבים: איתקש [הוקשה] החיה לפסולי המוקדשין (בהמות קדשים שנפדו) שדינם בשחיטה, כאשר יבואר להלן (כח,א). ושואלים: אם על ההיקש אתה מסתמך, הרי עוף נמי איתקש [גם כן הוקש] לבהמה, דכתיב [שנאמר]: "זאת תורת הבהמה והעוף" (ויקרא יא, מו), והבהמה ודאי דינה מן התורה בשחיטה! ומשיבים: הא כתיב [הרי נאמר] כאן: "ושפך את דמו" (ויקרא יז, יג), וכפי שדייקנו מכאן — די בשפיכה בלבד.

וּמַאי חָזֵית דְּשָׁדֵית לֵיהּ עַל עוֹף? שַׁדְיֵיהּ אַחַיָּה! מִסְתַּבְּרָא, מִשּׁוּם דְּסָלֵיק מִינֵּיהּ.

ושואלים: ומאי חזית דשדייה ליה [ומה ראית שאתה זורק אותו, את הכתוב הזה] "ושפך את דמו" על עוף? שדייה [הטל אותו] על חיה! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לפרש אותו על עוף משום דסליק מיניה [שעלה ממנו], שנאמר: "או עוף, ושפך את דמו".

(סִימָן: נִתְנַבֵּל, דָּם, בִּמְלִיקָה.)

(סימן לראיות המובאות בענין זה: נתנבל בידו, צריך לדם, במליקה בסכין)

מֵיתִיבִי: הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, הַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. וְאִי אָמְרַתְּ אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, נְחִירָתוֹ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ, לִיבְעֵי כִּסּוּי! מִי סָבְרַתְּ בְּעוֹף? לָא, בְּחַיָּה.

מיתיבי [מקשים] על דברי ר' יצחק בן פנחס ממה ששנינו ביחס למצות כיסוי הדם: השוחט חיה או עוף ונתנבלה בידו השחיטה, או הנוחר, שחותך את הסימנים לאורכם, או המעקר, שעוקר את הסימנים — פטור מלכסות את הדם, מפני שאין זה מכשיר אותם לאכילה, ונאמר שם "חיה או עוף אשר ייאכל", שרק באופן זה דמם טעון כיסוי. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאין שחיטה לעוף מן התורה, הלוא נחירתו זו היא שחיטתו (כלומר, התרתו באכילה), שאין לו דרך שחיטה מסויימת, ואם כן ליבעי [שיצטרך] כסוי! ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] שמשנה זו נאמרה בעוף? לא, רק בחיה נאמרה, ולגבי חיה אין חולק שיש שחיטה מן התורה. ומציעים:

תָּא שְׁמַע: הַשּׁוֹחֵט וְצָרִיךְ לַדָּם – חַיָּיב לְכַסּוֹת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? אוֹ נוֹחֲרוֹ אוֹ עוֹקְרוֹ.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: השוחט חיה או עוף וצריך לדם, ולא לבעל החיים עצמו — חייב לכסות את הדם. כיצד הוא עושה, אם הוא בכל זאת רוצה להשתמש בדם? או נוחרו את בעל החיים או עוקרו, וכך אינו צריך לכסות את הדם.