חולין כ״ו

בְּשֶׁהֶחְמִיץ מַחְלוֹקֶת, וּמַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּשֶׁהֶחְמִיץ מַחְלוֹקֶת.

בשהחמיץ התמד היא המחלוקת האם פטור ממעשר כשמצא כדי מידתו, ודווקא אז חייב במעשר, לשיטת ר' יהודה, אבל אם לא החמיץ — פטור. ומתניתין [ומשנתנו] המתייחסת אל התמד שהחמיץ כאל יין — כשיטת ר' יהודה היא. וכן אמר ר' יוסי ברבי חנינא: בשהחמיץ מחלוקת.

וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: תֶּמֶד שֶׁלְּקָחוֹ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּלְבַסּוֹף הֶחְמִיץ – קָנָה מַעֲשֵׂר. מַאי טַעְמָא? אִיגַּלַּאי מִילְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּפֵירָא הוּא.

א ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה באותו ענין: תמד שלקחו (שקנאו) בכסף של מעשר שני, ובאותה שעה שקנאו לא היה חמוץ, ולבסוף החמיץ — קנה מעשר, חלה עליו קדושת מעשר, ומעות המעשר שנתן עבורו נפדו ויצאו לחולין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מפני שבשעה שהחמיץ איגלאי מילתא למפרע דפירא [נגלה הדבר למפרע שבשעה שקנאו פרי] הוא, הראוי להילקח בכסף מעשר, ולא סתם מים, ופדיונו היה ראוי.

אֶלָּא, מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי הֶחְמִיץ – אִין, לֹא הֶחְמִיץ – לָא, דִּלְמָא אִי שַׁבְקֵיהּ הֲוָה מַחְמִיץ! אָמַר רַבָּה: כְּשֶׁשִּׁיֵּיר מִמֶּנּוּ בְּכוֹס וְלֹא הֶחְמִיץ.

ושואלים: אלא, לפי זה, מתניתין דקתני [משנתנו שהוא שונה בה] החמיץ התמד — אין [כן], ניקח בכסף מעשר ודמיו חולין, לא החמיץ — לא, והדמים נשארו בקדושתם, מדוע אנו אומרים כך בלשון פסוקה? דלמא אי שבקיה הוה [שמא אם היה מניח אותו זמן נוסף היה] מחמיץ! אמר רבה: מדובר במשנה כששייר ממנו משהו מן התמד בכוס ולא החמיץ, וידוע איפוא בוודאות שלא היה פרי בשעה שקנאו.

רָבָא אָמַר: הָא מַנִּי? רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא, דִּתְנַן: שְׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם חָסֵר קוּרְטוֹב, שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן קוּרְטוֹב יַיִן, וּמַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה יַיִן, וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה – לֹא פְּסָלוּהוּ.

רבא אמר: אין צורך להעמיד את המשנה באופן זה דווקא, אלא הא מני [זו, משנתנו, כשיטת מי היא]? כשיטת ר' יוחנן בן נורי היא, שהוא סבור שכל זמן שהתמד לא החמיץ בפועל יש לו דין של מים, ואילו רב נחמן הולך בשיטת החולקים עליו. ומהי אותה מחלוקת? דתנן [ששנינו במשנה]: שלושה לוגים מים שאובים שנפלו למקוה שאין בו ארבעים סאה — פסלוהו. שלשה לוגין מים שאובים חסר קורטוב (משהו), שאין בשיעור זה כדי לפסול את המקוה, שנפל לתוכן קורטוב יין אדום, וכך השלימם לשיעור שלושה לוגים, ונעשה מראיהן (צבעם) של כל שלושת הלוגים כמראה יין, ונפלו למקוה — לא פסלוהו, משום שאין כאן שלושה לוגים שלמים של מים.

שְׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם חָסֵר קוּרְטוֹב, שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן קוּרְטוֹב חָלָב, וּמַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה מַיִם, וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה – לֹא פְּסָלוּהוּ.

יתר על כן, שלשה לוגין מים שאובים חסר קורטוב, שנפל לתוכן קורטוב חלב, ומראיהן של כל שלושת הלוגים כמראה מים, ונפלו למקוה — לא פסלוהו, משום שאין אלו שלושה לוגים שלמים של מים.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּרְאֶה.

רבי יוחנן בן נורי אומר: הכל הולך אחר המראה, והואיל ולאותם שלושה לוגים מראה מים — דינם כמים, ופוסלים.

לָאו אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בָּתַר חֲזוּתָא אָזְלִינַן? הָכָא נָמֵי זִיל בָּתַר חֲזוּתָא, וְטַעְמָא וַחֲזוּתָא דְּהַאי מַיָּא נִינְהוּ.

ואם כן, לאו אמר [האם לא אומר] ר' יוחנן: בתר חזותא אזלינן [אחר המראה הולכים אנו] למרות שידוע שיש שם חלב? הכא נמי זיל בתר חזותא [כאן גם כן, במשנתנו, לך אחר המראה] של התמד, והרי גם אם סופו של התמד להחמיץ, מכל מקום כל זמן שלא החמיץ טעמא וחזותא דהאי מיא נינהו [הטעם והמראה של תמד זה של מים הם], ולכן דינו כמים. אבל רב נחמן סבור כדעת התנא הראשון במשנה זו, שלא המראה קובע, וכיון שלבסוף החמיץ והתברר שבשעת לקיחה היה פרי — קנה מעשר. ושבים למחלוקת ר' יהודה וחכמים, במי שנתן מים על גבי פסולת ענבים, ומצא כדי מידתו ולא יותר, שר' יהודה מחייבו במעשר, וחכמים פוטרים. ואמר רב נחמן שהמחלוקת היא בתמד שהחמיץ, אבל אם עדיין לא החמיץ — גם ר' יהודה אינו מחייב לעשרו.

וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין עָלָיו מִמָּקוֹם אַחֵר, אֶלָּא אִם כֵּן הֶחְמִיץ.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: הכל מודים, וגם ר' יהודה, שאין מפרישין עליו על תמד זה, מעשר ממקום אחר, מתמד אחר, אלא אם כן החמיץ.

קָסָבַר בְּלֹא הֶחְמִיץ מַחְלוֹקֶת, וְעַד כָּאן לָא מְחַיֵּיב רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא מִינֵּיהּ וּבֵיהּ, אֲבָל מֵעָלְמָא לָא, דִּלְמָא אָתֵי לְאַפְרוֹשֵׁי מִן הַחִיּוּב עַל הַפְּטוּר וּמִן הַפְּטוּר עַל הַחִיּוּב.

ומכלל הדברים אתה למד שקסבר [סבור הוא] ר' אלעזר שבשלא החמיץ היא המחלוקת. ומוסיף ר' אלעזר כי עד כאן לא שמענו שמחייב ר' יהודה לעשר את התמד (שעדיין לא החמיץ) אלא מיניה וביה [ממנו ובו], שאם הוא עתיד להחמיץ — הרי זה מעשר, ואם לא — לא עשה ולא כלום. אבל לעשר עליו מעלמא [מבחוץ], מתמד אחר שהחמיץ — לא, והטעם הוא: דלמא [שמא] תמד זה לא יחמיץ, ובכך אתי לאפרושי [יבוא להפריש] מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַתֶּמֶד עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ –

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: התמד שנטמא, עד שלא (לפני) שהחמיץ —

מַשִּׁיקוֹ בַּמַּיִם, מִשֶּׁהֶחְמִיץ – אֵין מַשִּׁיקוֹ בְּמַיִם. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁתִּמְּדוֹ בְּמַיִם טְהוֹרִים וְנִטְמְאוּ, אֲבָל טְמֵאִים מֵעִיקָּרָא – לָא.

משיקו במים, שנותן את הכלי ובו התמד במקוה, וכשנושקים מי התמד במי המקוה הריהם נטהרים, כדרך שמטהרים מים שנטמאו. אבל משהחמיץ התמד — אין משיקו במים לטהרו, שרק מים מיטהרים בהשקה, ולא משקים אחרים. אמר רבא: לא שנו שהשקה מועילה לתמד קודם שהחמיץ, אלא במקרה שתמדו (שעשה את התמד) במים טהורים שנתנם על פסולת הענבים, ואחר כך נטמאו, קודם שהחמיץ. אבל אם היו המים טמאים מעיקרא [מתחילה] — לא יועיל דבר זה.

אֲזַל רַב גְּבִיהָה מִבֵּי כְתִיל, אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, מַאי שְׁנָא טְמֵאִין מֵעִיקָּרָא דְּלָא, דְּאָמְרִינַן: אַיְּידֵי דְּמַיָּא יַקִּירִי שׇׁכְנִי תַּתַּאי, וּפֵירָא קָפֵי מִלְּעֵיל, וְלָא קָא סָלְקָא לְהוּ הַשָּׁקָה לְמַיָּא. אִי הָכִי, טְהוֹרִים וּלְבַסּוֹף נִטְמְאוּ נָמֵי.

אזל [הלך] רב גביהה מבי כתיל אמרה לשמעתא קמיה [אמר את השמועה הזאת של רבא לפני] רב אשי, ותמה: מאי שנא [במה שונה] אם היו המים טמאין מעיקרא [מתחילה] שלא מועילה לתמד ההשקה — מפני דאמרינן [שאומרים אנו]: איידי דמיא יקירי שכני תתאי, ופירא קפי מלעיל [מתוך שהמים כבדים יותר הם מצויים למטה בכלי, והפרי, פסולת היין, צף מלמעלה], ולא קא סלקא להו השקה למיא [ולכן לא עולה השקה למים], שהרי אין מי המקוה נוגעים בהם. אי הכי [אם כך], אם היו המים טהורים ולבסוף נטמאו נמי [גם כן] יהיה בהם אותו דין, שהרי חלק הפרי הוא הצף מלמעלה!

אֶלָּא, מְבַלְבְּלִי; הָכָא נָמֵי – מְבַלְבְּלִי.

אלא טעם הדבר שמועילה במקרה זה השקה, הוא מפני שאנו מניחים שהם מבלבלי [מבולבלים] ומעורבים יחד, המים והפרי, ולפי זה, הכא נמי [כאן גם כן], כשנטמאו תחילה — הרי הם מבלבלי [מבולבלים] ומעורבים יחד, ותועיל להם ההשקה!

מַתְנִי׳ כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר, אֵין קְנָס, וְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס, אֵין מֶכֶר.

א משנה כל מקום שיש מכר, שרשאי אדם למכור את בתו לשפחה, כלומר, כשהיא קטנה — אין קנס, שאם נאנסה או נתפתתה, אין אביה מקבל את חמשים הכסף האמורים באונס נערה (דברים כב, כט). וכל מקום שיש קנס, כשהיא נערה — אין בו מכר, שאין האב יכול למכור את בתו הנערה.

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אָמְרוּ: יֵשׁ קְנָס בִּמְקוֹם מֶכֶר, דְּתַנְיָא: קְטַנָּה מִבַּת יוֹם אֶחָד עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – יֵשׁ לָהּ מֶכֶר וְאֵין לָהּ קְנָס, מִשֶּׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַד שֶׁתִּיבְגַּר – יֵשׁ לָהּ קְנָס וְאֵין לָהּ מֶכֶר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר – אֵין קְנָס, וְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס – אֵין מֶכֶר.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר רב: זו, משנתנו, דברי ר' מאיר היא, אבל חכמים אמרו: יש אפשרות של קנס גם במקום של מכר. דתניא [ששנויה ברייתא] בהבהרת מחלוקת זו: קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות במקום הערוה — יש לה מכר, רשאי אביה למכור אותה לאמה, ואין לה קנס אם נאנסה או נתפתתה, משום שעדין אינה בגדר נערה; משתביא שתי שערות עד שתיבגר, ששה חדשים לאחר מכן — יש לה קנס, משום שעדיין היא נערה, אבל אין לה מכר, אלו דברי רבי מאיר, שהיה רבי מאיר אומר: כל מקום שיש מכר — אין קנס, וכל מקום שיש קנס — אין מכר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: קְטַנָּה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד עַד שֶׁתִּיבְגַּר – יֵשׁ לָהּ קְנָס.

וחכמים אומרים: קטנה מבת שלש שנים ויום אחד עד שתיבגר — יש לה קנס.

קְנָס – אִין, מֶכֶר – לָא? אֵימָא: אַף קְנָס בִּמְקוֹם מֶכֶר.

ותוהים: קנס — אין [כן], אבל מכר — לא? וכי אי אפשר למכור אותה בגיל הזה? והרי קטנה היא! ומשיבים: אימא [אמור, הסבר] כך: יש לה אף קנס במקום מכר, כלומר, גם מכר וגם קנס.

מַתְנִי׳ כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵיאוּן – אֵין חֲלִיצָה, וְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה – אֵין מֵיאוּן.

ג משנה כל מקום שיש בו מיאון, שילדה שהשיאוה אחיה או אמה (ולא אביה) יכולה למאן בבעלה ולצאת ממנו בלא גט, כלומר, כל זמן שהיא קטנה — אין חליצה, שאם מת בעלה בלא בנים, והיא עומדת לפני אחיו ליבום — אינה יכולה לחלוץ. וכל מקום שיש חליצה, משתביא שתי שערות — אין מיאון, שאינה יוצאה מבעלה אלא בגט.

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ מֵיאוּן בִּמְקוֹם חֲלִיצָה, דְּתַנְיָא: עַד מָתַי הַבַּת מְמָאֶנֶת? עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחוֹר עַל הַלָּבָן.

ד גמרא אמר רב יהודה, אמר רב: זו משנתנו דברי ר' מאיר היא, אבל חכמים אומרים: יש מיאון גם במקום שיש חליצה. דתניא [ששנויה ברייתא]: עד מתי הבת ממאנת? — עד שתביא שתי שערות, כלומר, כל זמן שהיא קטנה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אפילו לאחר מכן, עד שירבה השחור במקום הערוה על הלבן, ששער הערוה ניכר, ובשלב זה כבר יכולה לחלוץ, והיא דעת חכמים.

מַתְנִי׳ כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה – אֵין הַבְדָּלָה, וְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה – אֵין תְּקִיעָה.

ה משנה כל מקום שיש תקיעה בערב שבת וחג, כדי להבטיל את העם ממלאכה, ולהבדיל בין קודש לחול — אין בו הבדלה בתפילה ועל הכוס, וכל מקום שיש הבדלה אין תקיעה. כיצד?

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת – תּוֹקְעִין, וְלֹא מַבְדִּילִין; בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת – מַבְדִּילִין, וְלֹא תּוֹקְעִין.

יום טוב שחל להיות בערב שבת — תוקעין בכניסת השבת, כדי להבטיל את העם ממלאכה המותרת ביום טוב ואסורה בשבת, ולהבדיל בין הקודש לקודש. ולא מבדילין בליל השבת, שאין מבדילים אלא כשיוצאים מקודש לחול, או מקדושה חמורה לקדושה קלה יותר, וקדושת שבת חמורה משל יום טוב. אם חל יום טוב במוצאי שבת — מבדילין, אבל לא תוקעין באותה שבת לקראת חשיכה.

כֵּיצַד מַבְדִּילִין? ״הַמַּבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְקוֹדֶשׁ״. רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: ״בֵּין קוֹדֶשׁ חָמוּר לְקוֹדֶשׁ הַקַּל״.

כיצד מבדילין כשיום טוב חל במוצאי השבת? "המבדיל בין קודש לקודש", ולא "המבדיל בין קודש לחול" כבכל מוצאי שבת. ר' דוסא אומר: "בין קודש חמור לקודש הקל".

גְּמָ׳ הֵיכִי תּוֹקֵעַ? אָמַר רַב יְהוּדָה: תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ מִתּוֹךְ תְּקִיעָה, וְרַב אַסִּי אָמַר: תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ בִּנְשִׁימָה אַחַת. אַתְקֵין רַב אַסִּי בְּהוּצָל כִּשְׁמַעְתֵּיהּ.

ו גמרא שנינו שכשיום טוב חל בערב שבת תוקעים להודיע על כניסת השבת. ושואלים: היכי [איך] תוקע, כיצד עושים את התקיעה? אמר רב יהודה: תוקע ומריע מתוך תקיעה זו, כלומר, בתוך התקיעה משנה את הקול לתרועה, ורב אסי אמר: תוקע ומריע בנשימה אחת, שאינו עושה אותן ברצף ממש, אך גם לא מפסיק בנשימה. אתקין [התקין] רב אסי בעיר הוצל לתקוע כשמעתיה [כפי ההלכה שלו].

מֵיתִיבִי: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, תּוֹקְעִין וְלֹא מְרִיעִין. מַאי לָאו לֹא מְרִיעִין כְּלָל? לָא, רַב יְהוּדָה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ וְרַב אַסִּי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. רַב יְהוּדָה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: לָא מְרִיעִין בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֶלָּא מִתּוֹךְ תְּקִיעָה. וְרַב אַסִּי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: לָא מְרִיעִין בִּשְׁתֵּי נְשִׁימוֹת, אֶלָּא בִּנְשִׁימָה אַחַת.

מיתיבי [מקשים] על רב יהודה ורב אסי, ממה ששנינו בברייתא: יום טוב שחל להיות בערב שבת — תוקעין ולא מריעין. מאי לאו [האם אין] הכוונה שלא מריעין, שאין עושים תרועה כלל? ומשיבים: לא, אלא רב יהודה מתרץ ברייתא זו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ורב אסי מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים, רב יהודה מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] כך: לא מריעין תרועה בפני עצמה, אלא מריעים מתוך תקיעה. ורב אסי מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], לא מריעין בשתי נשימות, כלומר לא מפסיקים בין תקיעה לתקיעה בנשימה, כמו בכל ערב שבת, אלא מריעין בנשימה אחת עם התקיעה.

וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת כּוּ׳. הֵיכָא אָמַר לַהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה: בַּחֲתִימָתָהּ, וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן: בַּחֲתִימָתָהּ.

ז שנינו במשנה: וביום טוב שחל להיות במוצאי שבת מבדילים. ונחלקו חכמים בנוסח הבדלה זו. ושואלים: היכא אמר לה [היכן אומר אותה] את הלשון הזו של ההבדלה? אמר רב יהודה: אומרים אותה בחתימתה של הברכה, אבל את נוסח הברכה עצמה אומר כבכל מוצאי שבת: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך" וכו'. וכן אמר רב נחמן: בחתימתה. ואילו

וְרַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: אַף בִּפְתִיחָתָהּ, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ.

רב ששת בריה [בנו] של רב אידי אמר: אף בפתיחתה אומר כן, במקום הנוסח "המבדיל בין קודש לחול". ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו].

רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: ״בֵּין קֹדֶשׁ חָמוּר לְקֹדֶשׁ הַקַּל״, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ.

ועל מה ששנינו שרבי דוסא אומר: בהבדלה משבת ליום טוב אומר "בין קדש חמור לקדש הקל", מעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו].

אָמַר רַבִּי זֵירָא: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע שַׁבָּת, אוֹמֵר ״הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל וּבֵין אוֹר לְחֹשֶׁךְ וּבֵין יִשְׂרָאֵל לַגּוֹיִם וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה״, מַאי טַעְמָא? סֵדֶר הַבְדָּלוֹת הוּא מוֹנֶה.

אמר ר' זירא: יום טוב שחל להיות באמצע שבת (השבוע), אומר לאחר יום טוב: "המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לגוים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה", אף על פי שאין זו שבת, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? סדר הבדלות שתיקנו חכמים הוא מונה, ולאו דווקא ההבדלה המיוחדת לאותו יום.

הֲדַרַן עֲלָךְ הַכֹּל שׁוֹחֲטִין.