חולין כ״ה

וַאֲפִילּוּ מְלֹא חַרְדָּל.

ואפילו הכלי מלא גרגרי חרדל, שרוב גרגרי החרדל אינם נוגעים בדפנותיו, ולמרות זאת הם נטמאים.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: וִיהֵא כְּלִי חֶרֶס מִיטַּמֵּא מִגַּבּוֹ, מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה כׇּל הַכֵּלִים שֶׁאֵין מִיטַּמְּאִין מֵאֲוִירָן – מִיטַּמְּאִין מִגַּבָּן, כְּלִי חֶרֶס שֶׁמִּיטַּמֵּא מֵאֲוִירוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא מִגַּבּוֹ?

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: ויהא כלי חרס מיטמא מגבו, מקל וחומר: ומה כל שאר הכלים (שאינם כלי חרס) שאין מיטמאין מטומאה המצויה באוירן — מיטמאין מגבן, אם נגעה בהם טומאה, כלי חרס שמיטמא מאוירו — אינו דין שיטמא מגבו?

אָמַר קְרָא: ״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו״, אֵיזֶהוּ כְּלִי שֶׁטּוּמְאָתוֹ קוֹדֶמֶת לְפִתְחוֹ? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה כְּלִי חֶרֶס, וְכִי אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו הוּא דְּטָמֵא, הָא יֵשׁ צְמִיד פָּתִיל עָלָיו – טָהוֹר.

ומשיבים, אמר קרא [הכתוב] בדין הכלים הנמצאים באוהל המת: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל (שאין מכסהו מהודק) עליו טמא הוא" (במדבר יט, טו), ומשמע שטומאתו תלויה בפתחו, ויש לשאול: איזהו כלי שטומאתו קודמת (מקדימה) לפתחו, שנטמא ברגע שהטומאה נכנסת בפתחו — הוי אומר: זה כלי חרס, כפי שנאמר בטומאת השרץ: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו" וכו' (ויקרא יא, לג). ועל כלי זה אמר הכתוב שדווקא כי [כאשר] אין צמיד פתיל עליו הוא שטמא מפני שהטומאה נכנסת לאוירו, הא [הרי] אם יש צמיד פתיל עליו, ואין הטומאה נכנסת לאוירו — טהור, שאינו נטמא מגבו למרות שהוא באוהל המת.

וְיִהְיוּ כׇּל הַכֵּלִים מִיטַּמְּאִין מֵאֲוִירָן, מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה כְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵין מִיטַּמֵּא מִגַּבּוֹ – מִיטַּמֵּא מֵאֲוִירוֹ, כׇּל הַכֵּלִים שֶׁמִּיטַּמְּאִין מִגַּבָּן – אֵינוֹ דִּין שֶׁמִּיטַּמְּאִין מֵאֲוִירָן?

ושואלים מצד אחר: ויהיו כל שאר הכלים שאינם כלי חרס מיטמאין מאוירן, מקל וחומר: ומה כלי חרס שאין מיטמא מגבו — מיטמא מאוירו, כל הכלים שמיטמאין מגבן — אינו דין שמיטמאין מאוירן?

אָמַר קְרָא ״תּוֹכוֹ״, תּוֹכוֹ שֶׁל זֶה, וְלֹא תּוֹכוֹ שֶׁל אַחֵר.

ומשיבים, אמר קרא [הכתוב] בענין שרצים: "וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו" (ויקרא יא, לג), להדגיש: תוכו של כלי זה, ולא תוכו של כלי אחר.

וְהָנֵי ״תּוֹכוֹ״, הָא דַּרְשִׁינְהוּ!

ושואלים: והרי הני [אלה] פעמיים "תוכו" שכתובות בפסוק זה, הא דרשינהו [כבר דרשנו אותן] בתחילת הסוגיה ללמד: מה "תוכו" האמור לטמא — אף על פי שלא נגע, אף "תוכו" האמור ליטמא — אף על פי שלא נגע!

אַרְבְּעָה ״תּוֹכוֹ״ כְּתִיבִי: ״תּוֹכוֹ״, ״תּוֹךְ״; ״תּוֹכוֹ״, ״תּוֹךְ״.

ומשיבים: ארבעה "תוכו" כתיבי [כתובים] בפסוק זה, כיצד? נאמר "תוכו" והיה יכול לכתוב "תוך" — הרי שנים, ושוב נאמר "תוכו" והיה יכול לכתוב "תוך";

חַד לְגוּפֵיהּ, וְחַד לִגְזֵרָה שָׁוָה, וְחַד ״תּוֹכוֹ שֶׁל זֶה וְלֹא תּוֹכוֹ שֶׁל אַחֵר״, וְחַד ״תּוֹכוֹ וְלֹא תּוֹךְ תּוֹכוֹ״, וַאֲפִילּוּ כְּלִי שֶׁטֶף.

חד לגופיה [אחד לגופו] של הענין, לומר שמטמא כל אוכל שבאוירו, למרות שלא נגע בו. וחד [ואחד] לגזירה שוה, ללמד שגם הכלי עצמו נטמא מאוירו בלי מגע. וחד [ואחד] ללמד: תוכו של זה ולא תוכו של אחר, שכלים אחרים אינם מקבלים טומאה מאוירם. וחד [ואחד] בא ללמד: תוכו ולא תוך תוכו, שכלי שנמצא בתוך כלי חרס, מציל על מה שבתוכו מן הטומאה שבאויר כלי החרס, ואפילו היה זה כלי שטף, כלומר, כלי שאינו כלי חרס.

וְלֹא יְהוּ כׇּל הַכֵּלִים מִיטַּמְּאִין מִגַּבָּן, אֶלָּא מִתּוֹכָן וּבִנְגִיעָה, מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה כְּלִי חֶרֶס שֶׁמִּיטַּמֵּא מֵאֲוִירוֹ – אֵינוֹ מִיטַּמֵּא מִגַּבּוֹ, כׇּל הַכֵּלִים שֶׁאֵין מִיטַּמְּאִין מֵאֲוִירָן – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵין מִיטַּמְּאִין מִגַּבָּן?

ושואלים עוד: ולא יהו (יהיו) כל שאר הכלים מיטמאין מגבן, אלא רק מתוכן ובנגיעה, ונלמד זאת מקל וחומר: ומה כלי חרס שמיטמא מאוירו — אינו מיטמא מגבו, כל הכלים שאין מיטמאין מאוירן — אינו דין שאין מיטמאין מגבן?

אָמַר קְרָא: ״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא״, הַאי הוּא דְּכִי אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא, הָא יֵשׁ צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָהוֹר. הָא כׇּל הַכֵּלִים, בֵּין שֶׁיֵּשׁ צָמִיד פָּתִיל עֲלֵיהֶם בֵּין שֶׁאֵין צָמִיד פָּתִיל עֲלֵיהֶם – מִיטַּמְּאִין.

ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" (במדבר יט, טו), ונדייק: האי [זה], כלי חרס, הוא דכי [שכאשר] אין צמיד פתיל עליו הוא טמא, הא [אבל] אם יש צמיד פתיל עליו — טהור, ואפילו נגעה טומאה בגבו; הא [אבל] כל שאר הכלים, בין שיש צמיד פתיל עליהם בין שאין צמיד פתיל עליהם — מיטמאין, מפני שהטומאה באה להם גם מגבם.

מַתְנִי׳ טָהוֹר בִּכְלֵי עֵץ, טָמֵא בִּכְלֵי מַתָּכוֹת; טָהוֹר בִּכְלֵי מַתָּכוֹת, טָמֵא בִּכְלֵי עֵץ.

א משנה יש טהור בכלי עץ שכיוצא בו טמא בכלי מתכות, וטהור בכלי מתכות שכיוצא בו טמא בכלי עץ.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: גּוֹלְמֵי כְּלִי עֵץ טְמֵאִין, פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִין; גּוֹלְמֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת טְהוֹרִין, פְּשׁוּטֵיהֶן טְמֵאִין. נִמְצָא טָהוֹר בִּכְלֵי עֵץ – טָמֵא בִּכְלֵי מַתָּכוֹת, טָהוֹר בִּכְלֵי מַתָּכוֹת – טָמֵא בִּכְלֵי עֵץ.

ב גמרא בפירוש משנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: גולמי כלי עץ כלומר, כלי עץ שיש להם בית קיבול, וראויים למלאכתם, אלא שעדיין לא נגמרה עשייתם — הרי הם כבר טמאין, ראויים לקבל טומאה. אבל פשוטיהן, כלי עץ שטוחים, שאין להם בית קיבול, כגון לוח — טהורין. ואילו גולמי כלי מתכות, שראויים למלאכתם, אלא שלא נגמרה כל עשייתם — טהורין, אבל פשוטיהן כגון מחט — טמאין, אם הם ראויים למלאכה. נמצא שהטהור בכלי עץ (כלי פשוט) — טמא בכיוצא בו בכלי מתכות, ואילו טהור בכלי מתכות (גולם) — טמא בכלי עץ.

וְאֵלּוּ הֵן גּוֹלְמֵי כְּלֵי עֵץ: כֹּל שֶׁעָתִיד לָשׁוּף, לְשַׁבֵּץ, לְגָרֵר, לְכַרְכֵּב, לְהָטִיחַ בְּטוּנָס, מְחוּסָּר כַּן אוֹ אוֹגֶן אוֹ אוֹזֶן – טָמֵא, מְחוּסָּר חֲטִיטָה – טָהוֹר.

ואלו הן גולמי כלי עץ: כל שעתיד עוד לשוף (לשייף) אותו, לשבץ בו אבנים טובות וכדומה, או לגרר, להחליק אותו במפסלת, לכרכב, לעשות סביבו חריצים ובליטות לנוי, להטיח בטונס, לשפשף ולהחליק אותו בעור של דג, או כלי שהיה מחוסר כן (בסיס), או אוגן (שפה), או אוזן (ידית) — טמא כלומר, ראוי לקבל טומאה, כיוון שהוא ראוי למלאכתו. אבל אם היה מחוסר חטיטה, שעדיין לא נעשה בו בית קיבול — הרי הוא טהור.

מְחוּסָּר חֲטִיטָה, פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּחַק קְפִיזָא בְּקַבָּא.

ותוהים: מחוסר חטיטה פשיטא [פשוט] שאינו מקבל טומאה, הרי אין זה כלי כלל! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא במקרה דחק קפיזא בקבא [שחקק חלל של שלושה לוגים בתוך דבר שרוצה לחקוק בו קב שלם, ששה לוגים], שלמרות שיש לו בית קיבול, הואיל ולא נגמרה מלאכתו של כלי זה עצמו — אינו מקבל טומאה.

וְאֵלּוּ הֵן גּוֹלְמֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת: כֹּל שֶׁעָתִיד

וממשיכה הברייתא, ואלו הן גולמי כלי מתכות: כל שעתיד

לָשׁוּף, לְשַׁבֵּץ, לְגָרֵר, לְכַרְכֵּר, לְהַקִּישׁ בְּקוּרְנָס. מְחוּסָּר כַּן אוֹ אוֹגֶן אוֹ אוֹזֶן – טָהוֹר, מְחוּסָּר כְּסוּי – טָמֵא.

לשוף (להחליק), לשבץ בו אבנים טובות, לגרר (לגרד), לכרכר (לצרוב בו ציורים), להקיש בקורנס כדי ליישר אותו, וכן אם היה מחוסר כן (בסיס) או אוגן (שפה) או אוזן (ידית) — הרי זה טהור, אינו ראוי לקבל טומאה. אבל אם היה הכלי עצמו גמור, אלא שהיה מחוסר כסוי — טמא, ראוי לקבל טומאה.

מַאי שְׁנָא הָנֵי וּמַאי שְׁנָא הָנֵי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הוֹאִיל וּלְכָבוֹד עֲשׂוּיִין. רַב נַחְמָן אָמַר: הוֹאִיל וּדְמֵיהֶן יְקָרִים.

ושואלים: מאי שנא הני ומאי שנא הני [במה שונים אלה, גולמי כלי עץ, ובמה שונים אלה, גולמי כלי מתכת], שבכלי עץ די שיהיו ראויים למלאכתם כדי לקבל טומאה, ואילו כלי מתכות שלא נגמרה מלאכתם לגמרי אינם מקבלים טומאה? רבי יוחנן אמר: הואיל וכלי מתכת לכבוד עשויין, ולכן כל זמן שהכלי אינו מושלם ואינו מכובד אינו נחשב ככלי לעניינו. רב נחמן אמר: הואיל ודמיהן של כלי מתכות יקרים, וכל זמן שלא נגמרה מלאכתם אינם נמכרים בדמים יקרים, ואינם ראויים לעניינם.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כְּלֵי עֶצֶם, וְאַזְדָּא רַב נַחְמָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: כְּלֵי עֶצֶם כִּכְלֵי מַתָּכוֹת דָּמוּ.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם, בין שני הטעמים]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי כלי עצם, כגון כלים העשויים מקרנים, שדמיהם יקרים, אבל אינם עשויים לכבוד, שלפי הסברו של ר' יוחנן גולמיהם מקבלים טומאה, ולפי הסברו של רב נחמן אינם מקבלים טומאה, כגולמי כלי מתכות. ומעירים: ואזדא [והולך] רב נחמן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב נחמן: כלי עצם לענין טומאה ככלי מתכות דמו [נחשבים].

מִכְּלָל דִּכְלֵי עֶצֶם מְקַבְּלִי טוּמְאָה? אִין, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל מַעֲשֵׂה עִזִּים תִּתְחַטָּאוּ״? לְהָבִיא דָּבָר הַבָּא מִן הָעִזִּים, מִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם. שְׁאָר בְּהֵמָה וְחַיָּה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל מַעֲשֵׂה״. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עִזִּים״? פְּרָט לְעוֹפוֹת.

ושואלים: האם מכלל הדברים אתה למד שכלי עצם מקבלי [מקבלים] טומאה הם? ומשיבים: אין [כן], דתניא [ששנויה ברייתא], רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: מה תלמוד לומר בפרשת טהרת כלי מדין מטומאתם: "וכל מעשה עזים תתחטאו" (במדבר לא, כ)? להביא (לרבות) דבר הבא (הנעשה) מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים (הפרסות) שהוא מקבל טומאה. ומה שבא מקרנים וטלפים של שאר בהמה וחיה, מנין שהוא מקבל טומאה? תלמוד לומר: "וכל מעשה" בלשון ריבוי. אם כן, מה תלמוד לומר "עזים"? שהרי דבר זה אינו מיוחד לעיזים! פרט לעופות, שדבר שנעשה מעצמות עופות אינו מטמא.

מַתְנִי׳ הַחַיָּיב בִּשְׁקֵדִים הַמָּרִים – פָּטוּר בַּמְּתוּקִים, הַחַיָּיב בַּמְּתוּקִים – פָּטוּר בַּמָּרִים.

א משנה החייב בשקדים המרים בתרומות ובמעשרות — פטור בשקדים המתוקים, והחייב במתוקים — פטור במרים.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁקֵדִים הַמָּרִים, קְטַנִּים – חַיָּיבִין, גְּדוֹלִים – פְּטוּרִין. מְתוּקִים, גְּדוֹלִים – חַיָּיבִין, קְטַנִּים – פְּטוּרִין.

ב גמרא בפירוש משנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: שקדים המרים, כשהם קטנים — חייבין בתרומות ובמעשרות, משום שאז עדיין אינם מרים, והם ראויים לאכילה, אבל כשהם גדולים — פטורין, מפני שהם מרים ואינם ראויים לאכילה. ואילו השקדים המתוקים, כשהם גדולים — חייבין, שנגמר הפרי וראוי לאכילה, אבל כשהם קטנים — פטורין, מפני שאין דרך לאכול אותם.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: זֶה וָזֶה לִפְטוּר, וְאָמְרִי לַהּ: זֶה וָזֶה לְחִיּוּב. אָמַר רַבִּי אִלְעָא: הוֹרָה רַבִּי חֲנִינָא בְּצִפּוֹרִי כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר זֶה וָזֶה לִפְטוּר.

רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משום בשם אביו ביחס לשקדים המרים: זה וזה לפטור, בין כשהם קטנים ובין כשהם גדולים. ואמרי לה [ויש אומרים] בנוסח אחר: זה וזה לחיוב, בין בגדולים ובין בקטנים. אמר ר' אלעא: הורה ר' חנינא בצפורי כדברי האומר זה וזה לפטור במרים.

וּלְמַאן דְּאָמַר זֶה וָזֶה לְחִיּוּב, גְּדוֹלִים לְמַאי חֲזוּ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹאִיל וְיָכוֹל לְמַתְּקָן עַל יְדֵי הָאוּר.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולמי שאומר] זה וזה לחיוב, שקדים מרים גדולים למאי חזו [למה הם ראויים]? הרי מרים הם ואי אפשר לאכול אותם! אמר ר' יוחנן: הואיל ויכול למתקן על ידי האור, שכאשר קולים אותם באש הם מתמתקים וניתנים לאכילה.

מַתְנִי׳ הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ – אֵינוֹ נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מִשֶּׁהֶחְמִיץ – נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה.

ג משנה התמד משקה העשוי ממים שניתנו על גבי פסולת של ענבים ועברו תהליך של תסיסה, עד שלא החמיץ הוא נחשב כמים, ולכן אינו ניקח (נקנה) בכסף מעשר שני, לשתותו בירושלים, לפי שאינו יין, ופוסל את המקוה, אם היו בו שלושה לוגין ונפל לתוך מקוה חסר, וכדין מים שאובים. משהחמיץ התמד דינו כיין, ולכן ניקח בכסף מעשר, ואינו פוסל את המקוה, שאיננו עוד בגדר מים.

הָאַחִין הַשּׁוּתָּפִין, כְּשֶׁחַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן – פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה; כְּשֶׁחַיָּיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה – פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.

האחין שהיו שותפין בירושת אביהם, כשחייבין בקלבון (מטבע קטנה שמוסיפים בזמן שנותנים את מחצית השקל), כלומר, בזמן שיש להם דין של שותפים רגילים — הרי הם פטורין מלהפריש מעשר בהמה מן העדר שהוריש אביהם, וכדין שותפים. אבל כשחייבין במעשר בהמה, כלומר, כשאינם נחשבים שותפים, אלא כסמוכים על שולחן אביהם — פטורין מן הקלבון, כדין אב הנותן מחצית השקל עבור בניו, שפטור מלתת קלבון עבורם.

גְּמָ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבָּנַן, דְּתַנְיָא: הַמְתַמֵּד וְנָתַן מַיִם בַּמִּדָּה וּמָצָא כְּדֵי מִדָּתוֹ – פָּטוּר, וְרַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב.

ד גמרא על מה ששנינו במשנה בענין התמד, שואלים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? הרי לכאורה לא כדעת רבי יהודה ולא כדעת רבנן [חכמים] החולקים עליו! דתניא [ששנויה משנה]: המתמד, שנתן מים על גבי פסולת ענבים, ונתן מים במדה מסויימת ומצא כדי מדתו, כלומר, בדיוק אותה מידה של מים — הרי זה פטור מן המעשר, למרות שיש בו טעם יין, שהרי אין כאן אלא מים. ור' יהודה מחייב, מפני שלשיטתו הטעם נותן לו דין יין.

מַנִּי? אִי רַבָּנַן – אַף עַל גַּב דְּהֶחְמִיץ, אִי רַבִּי יְהוּדָה – אַף עַל גַּב דְּלֹא הֶחְמִיץ! אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ:

ומעתה, מני [כשיטת מי היא] משנתנו? אי רבנן [אם כשיטת חכמים], הרי הם אומרים שהכל תלוי במידה, ואם אין יותר מכפי מידתו — פטור אף על גב [אף על פי] שהחמיץ. אי [אם] שיטת ר' יהודה, הרי הוא מחייב אף על גב [אף על פי] שלא החמיץ, שהרי לא הזכירו חלוקה זו בדבריהם! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: