חולין כ״ד

אָמַר קְרָא ״וְשָׁחַט״ וְחוּקָּה: בִּשְׁחִיטָה אִין, בַּעֲרִיפָה לָא.

אמר קרא [הכתוב] בפרה אדומה "ושחט אותה" (במדבר יט, ג) ונאמרה שם לשון חוקה "זאת חוקת התורה" (שם ב), לומר שבשחיטה — אין [כן], בעריפה — לא, שכל מקום שנאמר "חוקה" הרי זה לעכב.

וְכֹל הֵיכָא דִּכְתִיב בֵּיהּ חוּקָּה, לָא דָּרְשִׁינַן קַל וָחוֹמֶר? וְהָא גַּבֵּי יוֹם הַכִּפּוּרִים, דִּכְתִיב בֵּיהּ חוּקָּה, וְתַנְיָא: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״ – הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת, וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֶׂה חַטָּאת.

ושואלים: וכל היכא דכתיב ביה [וכל מקום שנאמר בו] חוקה לא דרשינן [אין דורשים אנו] באותו ענין קל וחומר, לרבות דברים נוספים? והא [והרי] לגבי יום הכפורים, דכתיב ביה [שנאמר בו] לשון חוקה ("והיתה זאת לכם לחוקת עולם", ויקרא טז, לד), ותניא [ושנויה ברייתא]: נאמר "והקריב וכו' את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת" (שם ט), ולא נאמר "את השעיר לה' " — ללמד: הגורל הוא העושה אותו חטאת, ואין השם שקורא לו "חטאת" עושה אותו חטאת. שאם לא כתוב זה

שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ הַגּוֹרָל, קִדֵּשׁ הַשֵּׁם, מְקוֹם שֶׁקִּדֵּשׁ הַגּוֹרָל, אֵינוֹ דִּין שֶׁקִּדֵּשׁ הַשֵּׁם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״, הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת, וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֶׂה חַטָּאת.

יכול היית לומר, והלא דין הוא: ומה במקום שלא קדש הגורל, בכל שאר הקרבנות, שלא מצאנו שמקדשים אותם על ידי גורל — קדש השם, שהקרבן נקרא לפי השם שקורא לו הבעלים, מקום שקדש הגורל, בשעירי יום הכפורים — אינו דין שקדש השם? תלמוד לומר: "ועשהו חטאת", ללמד: הגורל עושה אותו חטאת ואין השם עושה אותו חטאת.

טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״, הָא לָאו הָכִי דָּרְשִׁינַן קַל וָחוֹמֶר!

ונלמד מכאן: טעמא דכתב רחמנא [הטעם שאין אומרים כן הוא מפני שכתבה התורה] "ועשהו חטאת", הא לאו הכי דרשינן [הרי ללא כן היינו דורשים] קל וחומר, למרות שנאמרה לשון חוקה באותו ענין!

מַיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי עֶגְלָה הָעֲרוּפָה, ״זֹאת״ בַּעֲרִיפָה, וְאֵין אַחֶרֶת בַּעֲרִיפָה.

ומשיבים: אכן, באופן עקרוני ניתן לדרוש קל וחומר במקום שנאמר חוקה, אלא שבמקרה זה מיעט רחמנא [מיעטה התורה] לגבי עגלה שנאמר בה "הערופה" (דברים כא, ו), בה' הידיעה, להדגיש: זאת בעריפה ואין אחרת (פרה אדומה) בעריפה.

וּתְהֵא עֶגְלָה כְּשֵׁרָה בִּשְׁחִיטָה מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה פָּרָה שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרָה בַּעֲרִיפָה – כְּשֵׁרָה בִּשְׁחִיטָה, עֶגְלָה שֶׁכְּשֵׁרָה בַּעֲרִיפָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרָה בִּשְׁחִיטָה? אָמַר קְרָא: ״וְעָרְפוּ הָעֶגְלָה״ – בַּעֲרִיפָה אִין, בִּשְׁחִיטָה לָא.

ושואלים: ותהא עגלה כשרה בשחיטה מקל וחומר, ומה פרה אדומה שלא הוכשרה בעריפה — כשרה בשחיטה, עגלה שכשרה בעריפה — אינו דין שהוכשרה בשחיטה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "וערפו" (שם ד), ושוב "העגלה הערופה" (שם ד), לומר: בעריפה — אין [כן], בשחיטה — לא.

מַתְנִי׳ כָּשֵׁר בַּכֹּהֲנִים פָּסוּל בַּלְוִיִּם, כָּשֵׁר בַּלְוִיִּם פָּסוּל בַּכֹּהֲנִים.

א משנה יש דבר שהוא כשר בכהנים ופסול בלוים, ויש דבר שהוא כשר בלוים ופסול בכהנים.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּהֲנִים, בְּמוּמִין – פְּסוּלִים, בְּשָׁנִים – כְּשֵׁרִים. לְוִיִּם, בְּמוּמִין – כְּשֵׁרִים, בְּשָׁנִים – פְּסוּלִים. נִמְצָא כָּשֵׁר בַּכֹּהֲנִים – פָּסוּל בַּלְוִיִּם, כָּשֵׁר בַּלְוִיִּם – פָּסוּל בַּכֹּהֲנִים.

ב גמרא בפירושה של משנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: כהנים, במומין — פסולים, כלומר, אם יש בהם מום מהמומים המנויים בתורה (ויקרא כא, טז— כג) הרי הם פסולים לעבודת המקדש, אבל בשנים הם כשרים, שכל כהן שאינו קטן כשר לעבודה ללא הגבלה של גיל. ואילו לוים, במומין — כשרים, שאין המום פוסל אותם לעבודתם במקדש, אבל בשנים — פסולים, שהם כשרים לעבודה מגיל עשרים וחמש ועד גיל חמשים (במדבר ח, כד— כה). נמצא שמה שכשר בכהנים פסול בלוים, ומה שכשר בלוים פסול בכהנים.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב״, לָמַדְנוּ לַלְוִיִּם שֶׁהַשָּׁנִים פּוֹסְלִין בָּהֶם. יָכוֹל מוּמִין פּוֹסְלִין בָּהֶם? וְדִין הוּא: וּמָה כֹּהֲנִים שֶׁאֵין הַשָּׁנִים פּוֹסְלִין בָּהֶן, מוּמִין פּוֹסְלִין בָּהֶן – לְוִיִּם שֶׁהַשָּׁנִים פּוֹסְלִין בָּהֶם, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ מוּמִין פּוֹסְלִין בָּהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם״ – זֹאת לַלְוִיִּם, וְאֵין אַחֶרֶת לַלְוִיִּם.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: מה שנאמר "זאת אשר ללוים" (במדבר ח, כד) מה תלמוד לומר? מדוע הוצרך להדגשה זאת? לפי שממה שנאמר: "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד" (שם כה), למדנו ללוים שהשנים פוסלין בהם, ואולם יכול מומין פוסלין בהם גם כן? ולכאורה דין הוא שנאמר כן: ומה כהנים שאין השנים פוסלין בהן, שלא הזכיר זאת הכתוב — מומין פוסלין בהן, לוים שהשנים פוסלין בהם — אינו דין שיהו גם מומין פוסלין בהם? תלמוד לומר: "זאת אשר ללוים", "זאת" הרי היא לשון דיוק וצמצום — זאת, פסול שנים יש ללוים, ואין אחרת, פסול מום ללוים.

יָכוֹל יְהוּ הַכֹּהֲנִים פְּסוּלִין בְּשָׁנִים? וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה לְוִיִּם שֶׁאֵין מוּמִין פּוֹסְלִין בָּהֶם – שָׁנִים פּוֹסְלִין בָּהֶם, כֹּהֲנִים שֶׁהַמּוּמִין פּוֹסְלִין בָּהֶם – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ שָׁנִים פּוֹסְלִין בָּהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר לַלְוִיִּם״ – וְלֹא אֲשֶׁר לַכֹּהֲנִים.

ומצד שני, יכול יהו הכהנים פסולין בשנים? ולכאורה, הלא דין הוא שנאמר כן: ומה לוים שאין מומין פוסלין בהם — בכל זאת שנים פוסלין בהם, כהנים שהמומין פוסלין בהם — אינו דין שיהו שנים פוסלין בהם? תלמוד לומר: "אשר ללוים" — ולא אשר לכהנים.

יָכוֹל אַף בְּשִׁילֹה וּבְבֵית עוֹלָמִים כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבוֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא״, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהָעֲבוֹדָה בַּכָּתֵף.

יכול אף במשכן שהיה בשילה ובבית עולמים (בית המקדש שבירושלים) הדין כן, שהלויים נפסלים בשנים? תלמוד לומר במקום אחר ביחס ללויים: "מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה (כגון שירה על הקרבן) ועבודת משא" (שם ד, מז), להקיש את שני סוגי עבודות הלויים זו לזו, כאומר: לא אמרתי שהם פסולים בשנים, אלא בזמן שהעבודה בכתף, כלומר, בזמן שהם צריכים לשאת את המשכן ממקום למקום. ובשילה, כמו בירושלים, היה משכן קבוע של אבנים.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״מִבֶּן שְׁלֹשִׁים״, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שְׁלֹשִׁים, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר שְׁלֹשִׁים. הָא כֵּיצַד? חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים לְתַלְמוּד, וּשְׁלֹשִׁים לַעֲבוֹדָה.

אגב הזכרת כתוב זה בענין תחילת עבודת הלוים, מעירים: כתוב אחד אומר: "מבן חמש ועשרים שנה ומעלה" (שם ח, כד), וכתוב אחד אומר: "מבן שלשים" (שם ד, מז), אי אפשר לומר שלשים — שהרי כבר נאמר חמש ועשרים, ואי אפשר לומר עשרים וחמש — שהרי כבר נאמר שלשים, הא כיצד? חמש ועשרים הוא הזמן לתלמוד, ללמוד ולהתלמד בעבודת הלויים, ובשנת שלשים הוא הזמן לעבודה ממש.

מִכָּאן לְתַלְמִיד שֶׁלֹּא רָאָה סִימָן יָפֶה בְּמִשְׁנָתוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים – שׁוּב אֵינוֹ רוֹאֶה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלֹשׁ״, ״וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים״.

מכאן רמז לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שלומד ואינו מבין וזוכר כראוי — שוב אינו רואה. ר' יוסי אומר: שלש שנים הן הזמן הנצרך לתלמיד, לראות אם הוא מצליח בלימודיו, מניין? שנאמר בדניאל וחבריו, שציוה מלך בבל: "ולגדלם שנים שלש" (דניאל א, ה), ומטרת אותו זמן היתה "וללמדם ספר ולשון כשדים" (שם ד).

וְאִידַּךְ – שָׁאנֵי לְשׁוֹן כַּשְׂדִּים, דְּקַלִּיל. וְאִידַּךְ – שָׁאנֵי הִלְכוֹת עֲבוֹדָה, דְּתַקִּיפִין.

ומעירים: ואידך [והאחר], שאומר שצריך חמש שנים, אינו למד מכאן, כי שאני [שונה] לשון כשדים, דקליל [שהיא קלה] ללימוד למי שמדבר בשפה העברית, שהיא דומה לה. ואילו אידך [האחר], ר' יוסי שלמד משם ולא מן הלויים, אומר: שאני [שונות] הלכות עבודה, דתקיפין [שהן קשות יותר], אבל בלימודים אחרים די בשלוש שנים.

תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּהֵן מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַד שֶׁיַּזְקִין – כָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה, וּמוּמִין פּוֹסְלִין בּוֹ. בֶּן לֵוִי מִבֶּן שְׁלֹשִׁים וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים כָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה, וְשָׁנִים פּוֹסְלִין בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר, אֲבָל בְּשִׁילֹה וּבְבֵית עוֹלָמִים אֵין נִפְסָלִין אֶלָּא בְּקוֹל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַאי קְרָא?

תנו רבנן [שנו חכמים]: כהן משיביא שתי שערות במקום הערוה, משיגיע לבגרות, עד שיזקין — כשר לעבודה, ומומין פוסלין בו. ואילו בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה, ושנים פוסלין בו. במה דברים אמורים? באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובבית עולמים אין הלויים נפסלין בשנים, אלא בקול, כאשר אינם יכולים לשיר כראוי עם אחיהם. אמר ר' יוסי: מאי קרא [מהו המקרא] המלמד על כך?

״וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּצרִים וְלַמְשֹׁרְרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד״.

"ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד" (דברי הימים ב ה, ג), משמע שהלויים צריכים להיות כולם מסוגלים לשיר בקול אחד, ומי שאינו יכול לשיר עוד כאחד מהם הרי הוא פסול. שנינו שהכהן כשר לעבודה עד שיזקין. ושואלים: עד כמה?

עַד שֶׁיַּזְקִין – עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי אִלְעָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: עַד שֶׁיְּרַתֵּת.

מהי הגדרת זיקנה לענין זה? אמר רבי אלעא אמר ר' חנינא: עד שירתת, שידיו ורגליו רועדות.

תְּנַן הָתָם: בַּעַל קֶרִי שֶׁטָּבַל וְלֹא הֵטִיל מַיִם, לִכְשֶׁיָּטִיל – טָמֵא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּחוֹלֶה וּבְזָקֵן – טָמֵא, בְּיֶלֶד וּבְבָרִיא – טָהוֹר.

ועוד בענין הגדרת זיקנה תנן התם [שנינו שם] במסכת מקואות: בעל קרי שטבל ולא הטיל מים קודם שטבל, לכשיטיל מים אחרי כן — טמא, משום שמקצת משכבת הזרע נשאר בגופו, ויצא עם מי הרגלים, ובכך חזר ונטמא. ר' יוסי אומר: דווקא בחולה ובזקן — הרי הוא טמא כשלא הטיל מים לפני הטבילה, אבל בילד (שאינו זקן) ובבריא — טהור, מפני שמתחילה יצאה ממנו כל שכבת הזרע בכח.

יֶלֶד עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי אִלְעָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כֹּל שֶׁעוֹמֵד עַל רַגְלוֹ אַחַת וְחוֹלֵץ מִנְעָלוֹ וְנוֹעֵל מִנְעָלוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא, שֶׁהָיָה בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְהָיָה עוֹמֵד עַל רַגְלוֹ אַחַת וְחוֹלֵץ מִנְעָלוֹ וְנוֹעֵל מִנְעָלוֹ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: חַמִּין וָשֶׁמֶן שֶׁסָּכַתְנִי אִמִּי בְּיַלְדוּתִי הֵן עָמְדוּ לִי בְּעֵת זִקְנוּתִי.

ושואלים: ילד עד כמה? עד מתי הוא נחשב ילד ולא זקן? אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא: כל זמן שעומד על רגלו אחת ובאותה שעה חולץ מנעלו או נועל מנעלו שברגלו האחרת. ומעירים: אמרו עליו על רבי חנינא עצמו, שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמר רבי חנינא: חמין שרחצה אותי אמי בהם ושמן שסכתני (שסכה אותי) אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי שאשאר בשלימות הבריאות.

תָּנוּ רַבָּנַן: נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ, רָאוּי לֵיעָשׂוֹת שְׁלִיחַ צִיבּוּר, וְלֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְלִישָּׂא אֶת כַּפָּיו. מֵאֵימָתַי כָּשֵׁר לָעֲבוֹדָה? מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים.

ועוד בענין הגיל הראוי לעבודה תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שנתמלא זקנו, ראוי ליעשות שליח ציבור לעניינים שונים, ולירד לפני התיבה ולהתפלל, ואם היה כהן — לישא את כפיו ולברך את העם. מאימתי כשר הכהן לעבודה? משיביא שתי שערות במקום הערוה, שאז הוא נחשב גדול. רבי אומר, אומר אני: אינו כשר לעבודה עד שיהא בן עשרים.

אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲמִידוּ [אֶת] הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה׳״, וְאִידַּךְ – ״לְנַצֵּחַ״ שָׁאנֵי.

אמר רב חסדא: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? דכתיב [שנאמר]: "ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה' "(עזרא ג, ח). ואידך [והאחר, התנא הראשון], מדוע אינו לומד מכאן? לדעתו לנצח על מלאכת בית ה', שאני [שונה], שצריך לזה איש בוגר, אבל לעבוד עבודה אחרת הוא יכול כבר מזמן שמגיע לבגרות גופנית.

וְהָא הַאי קְרָא בִּלְוִיִּם כְּתִיב? כִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נִקְרְאוּ כֹּהֲנִים ״לְוִיִּם״, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן: ״וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק״.

ושואלים: וכיצד למדים מכאן לכהנים? והא האי קרא [והרי מקרא זה] בלוים כתיב [נאמר]! ומשיבים: צריכים לפרש אותו כדברי ר' יהושע בן לוי, שאמר רבי יהושע בן לוי לענין אחר: בעשרים וארבעה מקומות במקרא נקראו כהנים "לוים", וזה אחד מהן: "והכהנים הלוים בני צדוק" (יחזקאל מד, טו), וגם הפסוק שאנו עוסקים בו הוא בין אותם מקומות.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם״, מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קָטָן פָּסוּל לַעֲבוֹדָה, וַאֲפִילּוּ תָּם. מֵאֵימָתַי כָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה? מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אֲבָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לַעֲבוֹד עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים.

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת הכהנים הפסולים לעבודה: "דבר אל אהרן וכו' איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם א-להיו" (ויקרא כא, יז), מכאן, ממה שהקדים הכתוב ואמר "איש", אמר רבי אלעזר: קטן פסול לעבודה, ואפילו היה תם שלם בלא מום. מאימתי הכהן כשר לעבודה? משיביא שתי שערות, אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים. ונחלקו בהבנה המדוייקת של ברייתא זו.

אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא רַבִּי הִיא, וַאֲפִילּוּ פָּסוּל דְּרַבָּנַן לֵית לֵיהּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבִּי אִית לֵיהּ פָּסוּל מִדְּרַבָּנַן, וְהָא רַבָּנַן הִיא, וּלְכַתְּחִלָּה הוּא דְּלָא, אֲבָל דִּיעֲבַד – עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: הא [זו] כשיטת רבי היא, שאמר בברייתא לעיל כי הכהן כשר לעבודה משעה שיהא בן עשרים, ומכאן אנו למדים כי קודם לכן אפילו פסול דרבנן לית ליה [שמדברי חכמים אין בו] בדיעבד, אלא שלכתחילה כך צריכים הכהנים לנהוג. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: רבי אית ליה [יש לו] פסול מדרבנן [מדברי סופרים] עד שיהא בן עשרים, והא [וברייתא זו] כשיטת רבנן [חכמים] היא, החולקים על רבי בברייתא, ומכשירים כהן לעבודה משיביא שתי שערות. ולשיטתם לכתחלה הוא שלא יעבוד עד שיהא בן עשרים, כפי ששנינו בברייתא זו, אבל דיעבד — עבודתו כשרה, כפי ששנו לעיל.

מַתְנִי׳ טָהוֹר בִּכְלִי חֶרֶשׂ – טָמֵא בְּכׇל הַכֵּלִים, טָהוֹר בְּכׇל הַכֵּלִים – טָמֵא בִּכְלִי חֶרֶשׂ.

א משנה ועוד בסגנון המשניות הקודמות: מה שטהור בכלי חרש — טמא בכל שאר הכלים, כגון כלי מתכת וכלי עץ. ומה שטהור בכל שאר הכלים — טמא בכלי חרש.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֲוִיר כְּלִי חֶרֶשׂ טָמֵא, וְגַבּוֹ טָהוֹר. אֲוִיר כׇּל הַכֵּלִים טָהוֹר, וְגַבָּן טָמֵא. נִמְצָא, טָהוֹר בִּכְלִי חֶרֶשׂ טָמֵא בְּכׇל הַכֵּלִים, טָהוֹר בְּכׇל הַכֵּלִים טָמֵא בִּכְלִי חֶרֶשׂ.

ב גמרא בפירוש משנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: אויר (חלל) כלי חרש טמא, שאם נפל דבר טמא, כגון שרץ מת לתוך חללו של כלי חרס — טימא אותו, גם אם לא נגע בו. ואילו גבו, אם נגע שרץ בצידו החיצוני של כלי חרס — הרי הוא טהור. ולהיפך, אויר כל שאר הכלים טהור, שאין הכלי עצמו נטמא כל זמן שלא נגעה בו הטומאה, ואילו גבן טמא, אם נגעה טומאה בגבם. נמצא, שהטהור בכלי חרש, שנגעה טומאה בגבו — טמא בכל הכלים, והטהור בכל הכלים, שהגיעה טומאה לאוירו — טמא בכלי חרש.

מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״תּוֹכוֹ״, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע.

ואומרים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שכלי חרס נטמא באוירו ולא מגבו? דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר בפרשת השרצים הטמאים: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא, ואותו תשבורו" (ויקרא יא, לג), ונדייק: "אל תוכו" — ואף על פי שלא נגע בו נטמא הכלי.

אַתָּה אוֹמֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נָגַע? רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אַבְטוּלְמוֹס אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״תּוֹכוֹ״ לְטַמֵּא, וְנֶאֱמַר ״תּוֹכוֹ״ לִיטַּמֵּא, מָה ״תּוֹכוֹ״ הָאָמוּר לְטַמֵּא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע, אַף ״תּוֹכוֹ״ הָאָמוּר לִיטַּמֵּא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע.

ויש לשאול, אתה אומר שנטמא באוירו אף על פי שלא נגע? או אינו נטמא אלא אם כן נגע בו השרץ! בתשובה לכך רבי יונתן בן אבטולמוס אומר: נאמר בפסוק זה "תוכו" לענין לטמא, שהכלי מטמא את האוכלים שבתוכו, שנאמר: "כל אשר בתוכו יטמא", ונאמר "תוכו" לענין ליטמא, שהכלי עצמו נטמא על ידי השרץ שנמצא בתוכו, שנאמר שם: "אשר יפול מהם אל תוכו... ואותו תשבורו", ויש ללמוד בגזירה שווה: מה "תוכו" האמור לטמא מה שבתוכו, הוא אף על פי שלא נגע השרץ בכלי החרס עצמו, אלא נמצא באוירו, אף "תוכו" האמור ליטמא הכלי עצמו — אף על פי שלא נגע בו השרץ.

וְהָתָם מְנָלַן? אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלִי חֶרֶס

ושואלים: והתם [ושם], לטמא אחרים שבתוכו, מנלן [מנין לנו] שהוא מטמא אפילו לא נגע בו השרץ? אמר רבי יונתן: התורה העידה על כלי חרס שכל שבתוכו נטמא