חולין כ״ג

כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי נִרְבָּע וְנֶעֱבָד.

ודוחים: לדעה זו, כי איצטריך קרא [כאשר הוצרך הפסוק] "מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א, יד) לא הוצרך למעט מהקרבה תחילת הציהוב שבזה ובזה, אלא למעוטי [למעט] עוף שנרבע על ידי אדם, ועוף שנעבד כעבודה זרה.

סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הַשְׁחָתָה, אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה; דְּבַר עֶרְוָה, דִּכְתִיב: ״כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ״;

שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] בדיני קרבנות פסולים: "כי משחתם בהם מום בם" (ויקרא כב, כה), שגם השחתה וגם מום פוסלים בהם; ופסול השחתה כולל נרבע ונעבד, כפי שתנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר לשון השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה; דבר ערוה מנין? דכתיב [שנאמר]: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב),

עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל״, כֹּל שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ – דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פּוֹסְלִין בּוֹ, וְכֹל שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ – אֵין דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פּוֹסְלִין בּוֹ. וְהָנֵי עוֹפוֹת, הוֹאִיל וְלָא פָּסֵיל בְּהוּ מוּמָא, דְּאָמַר מָר: תַּמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמָה וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בְּעוֹפוֹת, אֵימָא דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי לָא לִפְסוֹל בְּהוּ – קָא מַשְׁמַע לַן.

עבודה זרה — דכתיב [שנאמר]: "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל" (דברים ד, טז). וממה שהקיש הכתוב מום להשחתה יש ללמוד כי כל שהמום פוסל בו — אף דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו, וכל שאין המום פוסל בו אף אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. ולפיכך הני [אלה] העופות, הואיל ולא פסיל בהו מומא [ואין פוסל בהם מום], דאמר מר [שאמר החכם]: דין תמות, שהקרבן צריך להיות תם ולא בעל מום, וזכרות, שיהיה זכר ולא נקבה, הוא דווקא בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות, אימא [אמור]: דבר ערוה ועבודה זרה נמי לא לפסול בהו [גם כן לא יפסלו בהם], וגם נרבע ונעבד בעוף יהיו כשרים להקרבה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] המיעוט "מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א, יד), שיש תורים ובני יונה שאינם קרבים, והם הנרבע והנעבד.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלַת בְּהֵמָה מִן הָאַיִל אוֹ מִן הַכֶּבֶשׂ״, וְהֵבִיא פַּלְגָּס, מַהוּ?

א בדומה לדיון במעמד שלב תחילת הציהוב בתורים ובבני יונה, מביאים ענין דומה שדנו בו חכמים האם מדובר בספק או בבריה לעצמה. בעי [שאל] רבי זירא: האומר "הרי עלי עולת בהמה מן האיל (כבש בוגר, משעברו עליו שלושה עשר חדשים) או מן הכבש (בתוך שנתו הראשונה)", שנדר להביא איזה מהם שירצה, והביא פלגס, שהוא כבש בן יותר משנה, אלא שעדיין לא מלאו לו שלושה עשר חודש, מהו דינו? האם יצא ידי חובת נדרו?

אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא תִּבְּעֵי לָךְ, דְּאָמַר בְּרִיָּה הָוֵי, דִּתְנַן: הִקְרִיבוֹ – מֵבִיא עָלָיו נִסְכֵּי אַיִל, וְאֵין עוֹלֶה לוֹ מִזִּבְחוֹ.

ומפרטים: אליבא [על פי שיטתו] של רבי יוחנן לא תבעי [לא תישאל] לך, שבוודאי אינו יוצא ידי חובתו, דאמר [מפני שהוא אומר]: פלגס בריה בפני עצמה הוי [הוא] נחשב, ואינו לא כבש ולא איל. דתנן [שכן שנינו במשנה]: היה מחוייב איל או כבש והביא פלגס והקריבו — מביא עליו מנחה ונסכי קרבן איל, שני עשרונים סולת בלולים בשלישית ההין (ארבעה לוגים) שמן, ושלישית ההין יין, ואולם אין עולה לו מזבחו, אינו יוצא ידי חובתו.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״אוֹ לָאַיִל״, לְרַבּוֹת אֶת הַפַּלְגָּס.

ואמר ר' יוחנן: טעם הדבר שמביא נסכי איל — מפני שנאמר בפרשת הנסכים "או לאיל תעשה מנחה" וכו' (במדבר טו, יא), והמלה "או" באה לרבות את הפלגס, שיביא גם לו נסכי איל. וכיון שלדעתו הוצרך הכתוב לרבותו, נמצא שהוא סבור שהוא בריה בפני עצמה, ואין זה מחמת הספק.

כִּי תִּבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּבַר פְּדָא,

כי תבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של בר פדא, הסבור שיש בו ספק,

דְּאָמַר מַיְיתֵי וּמַתְנֵי.

דאמר [שהוא אומר]: המקריב פלגס מייתי ומתני [מביא נסכים של איל ומתנה], שאם איל הוא — הרי אלו נסכיו, ואם כבש הוא, שנסכיו מועטים משל איל — יהא המותר נדבה; לשיטתו,

מִי אָמְרִינַן: אַיִל וָכֶבֶשׂ מַתְנֵה, בִּבְרִיָּה לָא מַתְנֵה, אוֹ דִלְמָא בִּבְרִיָּה נָמֵי מַתְנֵה, דְּאָמַר: אִי בְּרִיָּה הָוֵה – לֶיהֱוֵי כּוּלֵּיהּ נְדָבָה? תֵּיקוּ.

מי אמרינן [האם אומרים אנו]: באיל וכבש מתנה, בבריה בפני עצמה, שאינה לא זה ולא זה — לא מתנה, שלדעתו ודאי אינו בריה לעצמה, אלא רק ספק כבש או איל. או דלמא [שמא] לשיטתו בבריה נמי [גם כן] מתנה, דאמר [שאומר]: אי [אם] בריה הוה [היא], שאינו איל ולא כבש, ואינו חייב בנסכים האמורים בהם — ליהוי כוליה [שיהיה כולו] נדבה. ולדרך זו, גם לשיטתו, אם נדר שיביא איל או כבש והביא פלגס — מספק לא יצא ידי חובתו? בעיה זו לא נפתרה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי לַחְמֵי תוֹדָה מִן הֶחָמֵץ אוֹ מִן הַמַּצָּה״, וְהֵבִיא שִׂיאוּר, מַהוּ?

א ענין "בריה בפני עצמה" נדון גם ביחס לקרבן תודה שצריך להביא עמו עשרים עשרון ללחמי התודה, עשרה עשרונים למצה ועשרה לחמץ. בעי [שאל] רבי זירא: האומר "הרי עלי עשרה עשרונים לחמי תודה, מן החמץ או מן המצה" מאיזה שארצה, והביא שיאור, שהוא ספק מצה ספק חמץ, מהו דינו? האם יוצא בו ידי חובת נדרו?

שִׂיאוּר דְּמַאן? אִי שִׂיאוּר דְּרַבִּי מֵאִיר – לְרַבִּי יְהוּדָה מַצָּה מְעַלַּיְיתָא הִיא.

והואיל ונחלקו חכמים בהגדרת השיאור, שואלים תחילה: בשיאור דמאן [של מי]? לדעת מי מדובר? אי [אם] תאמר בשיאור לדעת ר' מאיר, שפניו של הבצק הכסיפו (החווירו), ולשיטת רבי יהודה הסבור שאינו חמץ כלל — הרי מצה מעלייתא [מעולה] היא, ויצא ידי חובת נדרו במצה!

אִי דְּרַבִּי יְהוּדָה, לְרַבִּי מֵאִיר – חָמֵץ הוּא.

אי [אם] בשיאור לדעת רבי יהודה, שכבר נתהוו בו סדקים כקרני חגבים, ולפי שיטת ר' מאיר — הרי לשיטת ר' מאיר חמץ גמור הוא, ויצא ידי חובת נדרו בחמץ!

וְאִי דְּרַבִּי מֵאִיר, לְרַבִּי מֵאִיר, מִדְּלָקֵי עֲלֵיהּ – חָמֵץ הוּא.

וגם אי [אם] מדובר בשיאור לדעת ר' מאיר, ולשיטת ר' מאיר, הרי למרות שאינו חייב על אכילתו כרת, מכל מקום מדלקי עליה [מכיון שלדעת ר' מאיר הוא לוקה עליו] מן התורה — ודאי חמץ הוא, ואם כן יצא ידי חובת נדרו בחמץ!

אֶלָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי יְהוּדָה, מַאי? סְפֵיקָא הָוֵי, וְנָפֵיק מִמָּה נַפְשָׁךְ, אוֹ דִלְמָא בְּרִיָּה הוּא, וְלָא נָפֵיק?

אלא צריך לומר ששאלת ר' זירא היא במי שהביא עשר חלות שיאור לדעת רבי יהודה, ולשיטת רבי יהודה, שאינו לוקה עליו, ומכל מקום צריך לשרוף אותו, ומכאן שיש בו צד חמץ, מאי [מה דינו]? האם ספיקא הויא [ספק הוא], ונפיק [ויוצא] ידי חובת נדרו ממה נפשך [מאיזה צד שתרצה], שאם מצה הוא — יוצא ידי חובת חלות תודה מן המצה, ואם חמץ — יוצא ידי חובת חלות תודה חמץ. או דלמא [שמא] שיאור בריה לעצמו הוא, לא מצה ולא חמץ, ולא נפיק [ואינו יוצא] בו ידי חובתו כלל? ומקשים: וגם אם ספק הוא, כיצד ייתכן שיצא אדם ידי נדרו באותו שיאור?

וְהָאָמַר רַב הוּנָא: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי לַחְמֵי תוֹדָה״ – מֵבִיא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ, וְכֵיוָן דְּאִיחַיַּיב לֵיהּ בְּתוֹדָה וְלַחְמָהּ, הָא לָא יָדַע הַאי גַּבְרָא אִי חָמֵץ הוּא דְּלַיְתֵי מַצָּה, אִי מַצָּה הוּא דְּלַיְתֵי חָמֵץ!

והאמר [והרי אמר] רב הונא: האומר "הרי עלי לחמי תודה" — מביא תודה ולחמה בשלימות, עשרה עשרונים מצה ועשרה עשרונים חמץ; וכיון דאיחייב ליה [שהתחייב הוא] בתודה וכל לחמה, הא לא ידע האי גברא [הרי אין יודע אותו אדם] שהביא שיאור אי [אם] אותו שיאור חמץ הוא, דליתי [שיביא] מצה להשלים את חובת לחמי התודה, אי [או אם] מצה הוא, דליתי [שיביא] חמץ להשלים אותו. ובכל מקרה אינו יוצא ידי חובת קרבן תודתו עד שיביא עוד קרבן שלם של לחמי תודה, חמץ ומצה!

לָא צְרִיכָא, דְּאָמַר ״הֲרֵי עָלַי חַלָּה לִפְטוֹר תּוֹדָתוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״.

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] שאלתו של ר' זירא, אלא במי שאמר "הרי עלי חלה (חלות) מן החמץ או מן המצה, על מנת לפטור חובת לחמי תודתו של פלוני", ונמצא שהוא עצמו יוצא ידי חובת נדרו, שהרי לא חייב עצמו בקרבן תודה.

סוֹף סוֹף הָא לָא יָדַע הַאי גַּבְרָא, אִי חָמֵץ הוּא דְּלַיְתֵי מַצָּה, אִי מַצָּה הוּא דְּלַיְתֵי חָמֵץ! לָא צְרִיכָא, דְּלָא אָמַר ״לִפְטוֹר״, מִיפָּק גַּבְרָא יְדֵי נִדְרוֹ נָפֵיק אוֹ לָא נָפֵיק? תֵּיקוּ.

ומקשים: סוף סוף הא לא ידע האי גברא [הרי אין יודע אותו אדם], החבר, אי [אם] מה שהביא חמץ הוא, דליתי [שיביא] מצה להשלים את חובת תודתו, אי [או אם] מצה הוא, דליתי [שיוסיף ויביא] חמץ, ונמצא שהנודר אינו מקיים את נדרו לפטור תודתו של חבירו, שהרי החבר לא יצא ידי קרבן תודתו במה שהביא עבורו! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] שאלתו של ר' זירא, אלא במקרה שאמר "הרי עלי חלות לתודתו של פלוני", ולא אמר "על מנת לפטור תודתו", שאינו בא לפטור את חבירו מחובתו, אלא רק להוסיף עליו, ואם כן אין כאן אלא שאלה ביחס לנודר עצמו, האם מיפק גברא [לצאת האיש] ידי נדרו נפיק [יוצא], או לא נפיק [אינו יוצא]? גם שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

מַתְנִי׳ כָּשֵׁר בַּפָּרָה – פָּסוּל בָּעֶגְלָה, כָּשֵׁר בָּעֶגְלָה – פָּסוּל בַּפָּרָה.

ב משנה מה שהוא כשר בפרה אדומה — פסול בעגלה ערופה, ומה שכשר בעגלה — פסול בפרה.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: פָּרָה בִּשְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה, בַּעֲרִיפָה פְּסוּלָה; עֶגְלָה בַּעֲרִיפָה כְּשֵׁרָה, בִּשְׁחִיטָה פְּסוּלָה; (נמצאת) [נִמְצָא] כָּשֵׁר בַּפָּרָה – פָּסוּל בָּעֶגְלָה, כָּשֵׁר בָּעֶגְלָה – פָּסוּל בַּפָּרָה.

ג גמרא בפירוש משנתנו מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: פרה אדומה — בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה; עגלה — בעריפה כשרה, בשחיטה פסולה. נמצאת אומר: כשר בפרה — פסול בעגלה, כשר בעגלה — פסול בפרה.

וּתְהֵא פָּרָה כְּשֵׁרָה בַּעֲרִיפָה מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה עֶגְלָה שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרָה בִּשְׁחִיטָה – הוּכְשְׁרָה בַּעֲרִיפָה, פָּרָה שֶׁהוּכְשְׁרָה בִּשְׁחִיטָה – אֵינָהּ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרָה בַּעֲרִיפָה?

ומציעים: ותהא פרה כשרה בעריפה מקל וחומר, ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה, כפי שיילמד להלן (כד,א) — הוכשרה בעריפה, פרה שהוכשרה בשחיטה, שנאמר "ושחט אותה" (במדבר יט, ג) — אינה דין שהוכשרה בעריפה?