חולין כ״ב

אוֹחֵז בָּרֹאשׁ וּבַגּוּף וּמַזֶּה, אַף כָּאן אוֹחֵז בְּרֹאשׁ וּבַגּוּף וּמַזֶּה.

לאחר המליקה אוחז בראש ובגוף ומזה מן הדם על המזבח — אף כאן, בעולת העוף, אוחז בראש ובגוף ומזה.

מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: מָה לְהַלָּן, כְּשֶׁהוּא אָחוּז הָרֹאשׁ בַּגּוּף מַזֶּה, אַף כָּאן, כְּשֶׁהוּא אָחוּז הָרֹאשׁ בַּגּוּף מַזֶּה.

ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר]? ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: מה להלן, בחטאת העוף, כשהוא אחוז (כשמחובר) הראש בגוף הוא מזה, שהרי נאמר "לא יבדיל", אף כאן בעולת העוף — כשהוא אחוז הראש בגוף מזה, ואינו מפריד את הראש לגמרי. והוא מה שנאמר לעיל בשם ר' שמעון בן אלעזר, שמבדיל בעולה רוב שנים ולא שנים. וממשיכה הברייתא:

אִי מָה לְהַלָּן בְּסִימָן אֶחָד, אַף כָּאן בְּסִימָן אֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִקְרִיבוֹ״.

אי (אם כן) שהכתוב משווה עולת העוף לחטאת העוף, נאמר גם: מה להלן בחטאת העוף — מבדיל בסימן אחד ולא יותר, אף כאן בעולת העוף יבדיל בסימן אחד ולא יותר! על כן תלמוד לומר בעולת העוף: "והקריבו" (ויקרא א, טו), ולא "והקריב", להדגיש שהקרבתו שונה משל חטאת העוף, וצריך להבדיל יותר מסימן אחד, דהיינו רוב שנים. עד כאן לשון הברייתא.

וְתַנָּא קַמָּא, וְכִי מֵאַחַר דְּנָפְקָא לַן מִ״וּמָלַק … וְהִקְטִיר״, ״וְהִקְרִיבוֹ״ לְמָה לִי?

ושואלים: ותנא קמא [ולשיטת התנא הראשון], וכי מאחר דנפקא לן [שיוצאת לנו] ההלכה שצריך לחתוך לגמרי שני סימנים בעולת העוף ממה שנאמר "ומלק והקטיר" (שם), להקיש מליקה להקטרה, מה הקטרה — הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה — הראש בעצמו והגוף בעצמו, אם כן מה שנאמר בעולת העוף "והקריבו" להבדילו מחטאת העוף למה לי?

אִי לָאו ״וְהִקְרִיבוֹ״, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי ״כַּמִּשְׁפָּט״ – כְּמִשְׁפַּט חַטַּאת הָעוֹף.

ומשיבים: אי לאו [אם לא] היה כתוב "והקריבו", הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה פירוש] "כמשפט" האמור בעולת העוף (ויקרא ה, י) — כמשפט חטאת העוף האמור תחילה באותה פרשיה, ללמד שאינו מבדיל יותר מסימן אחד.

וְאִי מִשּׁוּם ״וּמָלַק וְהִקְטִיר״ – הֲוָה אָמֵינָא: מָה הַקְטָרָה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ – אַף מְלִיקָה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ.

ואי [ואם] תאמר שאין ללמוד כך משום ההיקש "ומלק והקטיר" — הוה אמינא [הייתי אומר] שיש ללמוד משם דין אחר: מה הקטרה של עולת העוף נעשית בראשו של מזבח — אף מליקה תיעשה בראשו של מזבח, בחציו העליון, ולא בחציו התחתון כחטאת,

הַשְׁתָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״וְהִקְרִיבוֹ״, דְּרוֹשׁ בֵּיהּ נָמֵי הָא.

השתא דכתב רחמנא [עכשיו שכתבה התורה] "והקריבו", והבדילה לגמרי דין עולת עוף מדין חטאת העוף, דרוש ביה נמי הא [דרוש בו גם כן, מ"מלק והקטיר", את זו], שצריך להבדיל לגמרי את הראש מהגוף. למדנו בברייתא כי לדעת התנא הראשון הוקשה עולת העוף לחטאת בהמה, שאינה באה אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני, ושהיא קרבה ביום דווקא ולא בלילה, ושעבודתה נעשית ביד ימין דווקא.

חַטַּאת בְּהֵמָה, דְּאֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, מְנָלַן? אָמַר רַב חִסְדָּא, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ״ – מִשֶּׁלּוֹ, וְלֹא מִשֶּׁל צִבּוּר, וְלֹא מִשֶּׁל מַעֲשֵׂר.

ושואלים: חטאת בהמה עצמה, שאינה באה אלא מן החולין, מנלן [מנין לנו]? אמר רב חסדא, דאמר קרא [שאמר המקרא]: "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" (ויקרא טז, ו, ושם יא), וההדגשה "אשר לו" באה ללמד: משלו — ולא משל צבור, וכן משלו — ולא משל מעשר שני.

בַּיּוֹם – מִ״בְּיוֹם צַוֹּתוֹ״ נָפְקָא! כְּדִי נַסְבַהּ.

ושואלים: מה שצריכים להקריב את עולת העוף ביום, הלוא מ"ביום צוותו" (ויקרא ז, לח) נפקא [יוצא, נלמד הדבר], שכל הקרבנות אינם קרבים אלא ביום! ומשיבים: אכן כדי נסבה [לחינם הביא אותה] כלומר, באמת אין הלכה זו נלמדת מכאן, אלא הביא אותה דרך אגב.

יָדוֹ הַיְמָנִית – מִדְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה נָפְקָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֶצְבַּע אוֹ כְהוּנָּה אֵינָהּ אֶלָּא יָמִין.

ועוד שואלים: מה שמולק את עולת העוף בידו הימנית גם כן לא הוצרך להילמד מחטאת בהמה, שהרי דבר זה מדברי רבה בר בר חנה נפקא [יוצא], שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' שמעון בן לקיש: כל מקום שנאמר בקרבנות אצבע או לשון כהונה עבודת אותו קרבן אינה נעשית אלא ביד ימין, ובעולת העוף הרי נאמר כהן (ויקרא א, טו)!

וְאִידַּךְ, כְּהוּנָּה בָּעֲיָא אֶצְבַּע, אֶצְבַּע לָא בָּעֲיָא כְּהוּנָּה.

ומסבירים: ואידך [והאחר], הוא סבור שבמקום שנאמר כהונה בעיא [צריך] שיזכיר הכתוב גם אצבע, כדי שתהא עבודת הקרבן האמור דווקא בימין, ואילו במקום שנאמר אצבע לא בעיא [לא צריך] הכתוב להזכיר גם לשון כהונה. ובעולת העוף לא נזכרה אצבע, ולכן הוצרך ללומדה מחטאת בהמה. עוד נאמר בברייתא כי ר' ישמעאל למד מ"כמשפט" האמור בעולת העוף, שהמליקה בעולת העוף נעשית מול העורף (אחורי הצואר), כמו בחטאת העוף.

וְתַנָּא קַמָּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, מִמּוּל הָעוֹרֶף מְנָא לְהוּ? גָּמְרִי מְלִיקָה מִמְּלִיקָה.

ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] ור' אלעזר בר' שמעון, שלא למדו כמותו, שהמליקה ממול העורף מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: גמרי [למדים הם] מליקה שנאמרה בעולת העוף "ומלק את ראשו" (ויקרא א, טו) ממליקה של חטאת העוף, שנאמר בה "ומלק את ראשו ממול ערפו" (שם ה, ח), שכך נעשית מליקה.

מַתְנִי׳ כָּשֵׁר בְּתוֹרִין – פָּסוּל בִּבְנֵי יוֹנָה, כָּשֵׁר בִּבְנֵי יוֹנָה – פָּסוּל בְּתוֹרִין, תְּחִלַּת הַצִּיהוּב בָּזֶה וּבָזֶה – פָּסוּל.

א משנה בתורה נאמר שהמביא קרבן מן העוף מביא תורים (בוגרים) או בני יונה (צעירים). ונמצא שהכשר בתורין, עוף בוגר — פסול בבני יונה, והכשר בבני יונה, עוף צעיר — פסול בתורין. תחלת הציהוב של הנוצות — בזה ובזה פסול, שיצא מגדר גוזל ועדיין לא נעשה בוגר.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: תּוֹרִין גְּדוֹלִים – כְּשֵׁרִים, קְטַנִּים – פְּסוּלִים; בְּנֵי יוֹנָה קְטַנִּים – כְּשֵׁרִים, גְּדוֹלִים – פְּסוּלִין. נִמְצָא כָּשֵׁר בְּתוֹרִין – פָּסוּל בִּבְנֵי יוֹנָה, כָּשֵׁר בִּבְנֵי יוֹנָה – פָּסוּל בְּתוֹרִין.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בפירוש משנתנו: תורין, כשהם גדולים — הריהם כשרים, וכשהם קטנים — פסולים; בני יונה להיפך, כשהם קטנים — הריהם כשרים, כשהם גדולים — הריהם פסולין. נמצא שהכשר בתורין פסול בבני יונה, והכשר בבני יונה פסול בתורין.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״תּוֹרִים״ – גְּדוֹלִים וְלֹא קְטַנִּים, שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא:

ומביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים] במדרש הכתוב "והקריב מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א, יד): "תורים" שאמרו הם גדולים ולא קטנים. שיכול הייתי לומר, והלא דין הוא:

וּמָה בְּנֵי יוֹנָה שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים הוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים, תּוֹרִים שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹרִים״ – גְּדוֹלִים וְלֹא קְטַנִּים.

ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים, שהרי "בני" משמעו קטנים — הוכשרו בקטנים, תורים שהוכשרו בגדולים — אינו דין שהוכשרו גם בקטנים? תלמוד לומר: "תורים", ללמד: גדולים דווקא ולא קטנים.

״בְּנֵי יוֹנָה״ – קְטַנִּים וְלֹא גְּדוֹלִים, שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה תּוֹרִים שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים – הוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים, בְּנֵי יוֹנָה שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּנֵי יוֹנָה״ – קְטַנִּים וְלֹא גְּדוֹלִים.

ועוד דורשים: "בני יונה" שהזכיר הכתוב כוונתו — קטנים דווקא ולא גדולים. והוצרך לכך, שכן יכול היית לומר: והלא דין הוא, ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים, שלא נאמר בהם "בני" — הוכשרו בגדולים, בני יונה שהוכשרו בקטנים — אינו דין שהוכשרו גם בגדולים? לכך תלמוד לומר: "בני יונה", ללמד: קטנים דווקא ולא גדולים.

מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רָבָא: לָא לִישְׁתְּמִיט קְרָא וְלִכְתּוֹב ״מִן בְּנֵי הַתּוֹרִים אוֹ מִן הַיּוֹנָה״.

ושואלים: מאי תלמודא [מהו הלימוד], מהיכן בדיוק אנו למדים? אמר רבא: מכך שלא מצאנו לישתמיט קרא ולכתוב [שישתמט המקרא ויכתוב] להיפך: "מן בני התורים או מן היונה", אלא בכל מקום נכתב תורים ובני יונה, ומכאן ש"בני יונה" נאמר בדווקא — קטנים, ו"תורים" בדווקא — גדולים.

אֵימָא: בְּנֵי יוֹנָה דִּכְתַב בְּהוּ רַחֲמָנָא ״בְּנֵי״ – קְטַנִּים אִין, גְּדוֹלִים לָא, תּוֹרִים – אִי בָּעֵי גְּדוֹלִים לַיְיתֵי, אִי בָּעֵי קְטַנִּים לַיְיתֵי! דֻּמְיָא דִּבְנֵי יוֹנָה: מָה בְּנֵי יוֹנָה – קְטַנִּים אִין, גְּדוֹלִים לָא, אַף תּוֹרִים – גְּדוֹלִים אִין, קְטַנִּים לָא.

ושואלים: ושמא אימא [אמור כך]: בני יונה דכתב בהו רחמנא [שכתבה בהם התורה] "בני" כוונתו: קטנים — אין [כן], גדולים — לא, אבל תורים, שנזכרו בלשון סתמית — אי בעי [אם רוצה] גדולים לייתי [יביא] אי בעי [אם רוצה] קטנים לייתי [יביא]! ומשיבים: צריך אתה לדון על תורים דומיא [בדומה] לבני יונה כיון שנזכרו עמהם בכל מקום, כדי להקישם זה לזה: מה בני יונה, קטנים — אין [כן], גדולים — לא, אף תורים, גדולים — אין [כן], קטנים — לא.

תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל יְהוּ כׇּל הַתּוֹרִים וְכׇל בְּנֵי הַיּוֹנָה כְּשֵׁרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַתּוֹרִים״ – וְלֹא כׇּל הַתּוֹרִים, ״מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה״ – וְלֹא כׇּל בְּנֵי יוֹנָה, פְּרָט לִתְחִילַּת הַצִּיהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה שֶׁפָּסוּל. מֵאֵימָתַי הַתּוֹרִים כְּשֵׁרִים – מִשֶּׁיַּזְהִיבוּ, מֵאֵימָתַי בְּנֵי יוֹנָה פְּסוּלִין – מִשֶּׁיַּצְהִיבוּ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול יהו כל התורים הגדולים וכל בני היונה הקטנים כשרים? תלמוד לומר: "מן התורים" (ויקרא א, יד) — ולא כל התורים, "מן בני היונה" (שם) — ולא כל בני יונה, פרט לתחילת הציהוב של נוצות הצואר שבזה ושבזה שפסול, בתורים — מפני שאינם גדולים דיים, ובבני יונה — מפני שיצאו מכלל קטנים. ומפרטים: מאימתי התורים כשרים — משיזהיבו, משעה שצבע הנוצות מבריק, מאימתי בני יונה פסולין — משיצהיבו הנוצות.

תָּנֵי יַעֲקֹב קָרְחָה: מֵאֵימָתַי בְּנֵי יוֹנָה כְּשֵׁרִים? מִשֶּׁיְּעַלְעוּ. הוּא תָנֵי לַהּ וְהוּא אָמַר לַהּ, ״אֶפְרוֹחָיו יְעַלְעוּ דָם״. אֵימַת? אָמַר אַבָּיֵי: מִכִּי שָׁמֵיט גַּדְפָּא מִינֵיהּ וְאָתֵי דְּמָא.

תני [שנה] יעקב קרחה ברייתא: מאימתי בני יונה כשרים? משיעלעו. הוא תני לה [שנה אותה] את הברייתא הזו, והוא אמר את הפירוש לה, שהכוונה היא למה שנאמר "אפרוחיו יעלעו דם" (איוב לט, ל). ושואלים: אימת [מתי] הזמן הזה? אמר אביי: מכי שמיט גדפא מיניה ואתי דמא [משלב שכאשר שומט, עוקר, נוצה ממנו יוצא דם], שהדם מצוי בו.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה מִן הַתּוֹרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה״, וְהֵבִיא תְּחִלַּת הַצִּיהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה, מַהוּ? סְפֵיקָא הָוֵי וְנָפֵיק, אוֹ דִילְמָא בְּרִיָּה הָוֵי וְלָא נָפֵיק?

א בבירור מעמדו של שלב הציהוב בבני יונה ובתורים, ששנינו במשנה שהוא פסול, בעי [שאל] רבי זירא: האומר "הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה", מאלו מהם שארצה, והביא משניהם בשלב תחלת הציהוב שבזה ושבזה, מהו דינו? האם בשלב זה ספיקא הוי [ספק הוא] האם נחשב העוף גדול או קטן, ולכן כשמביא משניהם נפיק [יוצא] ידי חובת נדרו, שהרי או בני היונה או התורים כשרים הם. או דילמא [שמא] שלב זה של תחילת הציהוב כבריה בפני עצמו הוי [הוא], שהעוף בשלב זה אינו נחשב קטן ולא גדול, ואם כן, גם אם הביא משניהם לא נפיק [אינו יוצא] ידי חובת נדרו?

אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: פְּרָט לִתְחִילַּת הַצִּיהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה, שֶׁפָּסוּל. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּרִיָּה הָוֵי – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ סְפֵיקָא הָוֵי, אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי סְפֵיקָא?

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, שהמיעוט "מן התורים" ו"מן בני היונה", בא ללמד: פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה, שהוא פסול. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי בריה בפני עצמה הוי [הוא] — שפיר [יפה], מובן מדוע הוצרך הכתוב למעט, כדי שלא נבוא להכשירו כלל. אלא אי אמרת ספיקא הוי [אם אתה אומר שספק הוא], ורק משום כך אסרה המשנה להקריבו — וכי איצטריך קרא למעוטי ספיקא [הוצרך הכתוב למעט את הספק]?