חולין י״ט

וְהִלְכְתָא מִשִּׁיפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה – כְּשֵׁרָה, וְהַיְינוּ דְּשַׁיַּיר בְּחִיטֵּי.

ומסכמים: והלכתא [והלכה היא], שחט משיפוי (משיפוע) הכובע ולמטה לכיוון הקנה — כשרה, והיינו [וזהו] כדעת מי שאמר שאם שייר בחיטי [בחיטים] — כשרה, שהחיטים נמשכות מעבר לקו זה.

רַב נַחְמָן אַכְשַׁר מִשִּׁיפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה, אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן בַּר רַב קַטִּינָא לְרַב נַחְמָן: כְּמַאן? לָא כְּרַבָּנַן וְלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.

מסופר, רב נחמן אכשר [הכשיר] כששחט משיפוי הכובע ולמטה, אמר ליה [לו] רב חנן בר רב קטינא לרב נחמן: כמאן [כמי] אתה אומר זאת? לא כרבנן [כדעת חכמים] במשנתנו ולא כר' יוסי בר' יהודה, שלדעת שניהם חוץ לטבעת העליונה של הקנה אינו מקום שחיטה!

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לָא חִילָק יָדַעְנָא וְלָא בִּילָק יָדַעְנָא, אֲנָא שְׁמַעְתָּא יָדַעְנָא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִשִּׁיפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה כְּשֵׁרָה.

אמר ליה [לו]: אנא [אני] לא חילק ידענא [יודע אני] ולא בילק ידענא [יודע אני], כלומר, איני יודע טעמו של זה ולא של זה, אנא שמעתא ידענא [אני דבר שמועה, הלכה, יודע אני], שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אבא בר זבדא אמר ר' חנינא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי: שחט משיפוי הכובע ולמטה — כשרה.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מוּגְרֶמֶת דְּרַבָּנַן כְּשֵׁרָה לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.

א ושבים לברייתא ששנינו בעמוד הקודם: מוגרמת פסולה, ור' חנינא בן אנטיגנוס העיד על מוגרמת שהיא כשרה. וביחס בינה לבין משנתנו, אמר רבי יהושע בן לוי: מוגרמת דרבנן [של שיטת חכמים] במשנתנו, שאם שחט אפילו מיעוט חוץ לטבעת הגדולה פסולה — כשרה לשיטת ר' יוסי בר' יהודה, שהכשיר כששחט רוב בטבעת הגדולה, ומוגרמת של

וּדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, כְּשֵׁרָה לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס.

ר' יוסי בר' יהודה, שאם שחט רוב מחוץ לטבעת פסולה — כשרה לשיטת ר' חנינא בן אנטיגנוס, שלדעתו ניתן לשחוט לגמרי מחוץ לקנה.

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אַדְּרַבָּנַן קָאֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

ותוהים: פשיטא [פשוט] שכן הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ר' חנינא בן אנטיגנוס שאמר שמוגרמת כשרה — אדרבנן קאי [על דברי חכמים הוא מתייחס], שנאמרו בסתם בתחילת הברייתא, וגם הוא סבור כר' יוסי שאם שחט רוב מחוץ לטבעת — פסולה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין זה כך. ושואלים:

וְאֵימָא הָכִי נָמֵי? אִם כֵּן, ״הֵעִיד עָלֶיהָ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס, דְּקָאֵי רַב נַחְמָן כְּוָותֵיהּ.

ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן]! ומשיבים: אם כן "העיד עליה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], כלומר, על דעת חכמים שנזכרה שם תחילה, ומה שאמר בלשון כללית "העיד על מוגרמת שהיא כשרה", מלמד שהכוונה לכל הדעות שנאמרו בענין זה. ומסכמים: והלכתא [והלכה] כר' חנינא בן אנטיגנוס, דקאי [שעומד] רב נחמן כוותיה [כשיטתו], שהכשיר משיפוי כובע ולמטה, והוא מעבר לטבעת הגדולה.

אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב אַסִּי: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁשָּׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ, דְּרַבָּנַן סָבְרִי: כּוּלַּהּ שְׁחִיטָה בָּעֵינַן בְּטַבַּעַת גְּדוֹלָה, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ.

ב ושבים למחלוקת במשנתנו, שלדעת חכמים השוחט מתוך הטבעת (הגדולה) ולא שייר מלוא החוט על פני כולה, שחיטתו פסולה, ולדעת ר' יוסי בר' יהודה אם שייר על פני רובה — כשרה. אמר רב הונא אמר רב אסי: מחלוקת בששחט תחילה שני שליש בטבעת ואחר כך הגרים (יצא למעלה) לכיוון הראש שליש אחד, דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: כולה [את כל] השחיטה בעינן [צריכים אנו] שתהיה בטבעת הגדולה, ור' יוסי בר' יהודה סבר [סבור]: רובו ככולו.

אֲבָל הִגְרִים שְׁלִישׁ, וְשָׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישׁ – דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה, דְּכִי נָפְקָא חִיּוּתָא בָּעֵינַן רוּבָּא בִּשְׁחִיטָה, וְלֵיכָּא.

אבל אם הגרים שליש תחילה, ששחט שליש ראשון מחוץ לטבעת, ואחר כך שחט שני שליש בטבעת — דברי הכל פסולה, ומדוע? דכי נפקא חיותא בעינן רובא [שכאשר יוצאת החיות, והוא בשעה שנחתך רובו של הקנה, צריכים אנו שיהיה אותו רוב] נשחט בשחיטה כשרה, וליכא [ואין כאן], שהרי חלקו נעשה בהגרמה.

אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: אַדְּרַבָּה, לֵימָא מָר אִיפְּכָא: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁהִגְרִים שְׁלִישׁ, וְשָׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישׁ, דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר מִידֵּי דְּהָוֵה אַחֲצִי קָנֶה פָּגוּם.

אמר ליה [לו] רב חסדא: אדרבה [גדולה מזו], לימא מר איפכא [שיאמר אדוני להיפך]: מחלוקת ר' יוסי וחכמים במשנה היא כשהגרים שליש תחילה ואחר כך שחט שני שליש, שר' יוסי בר' יהודה סבר [סבור] שהוא כשר, מפני שבשעה שהחיות יוצאת, כשנשחט רובו של הקנה — היה זה בשחיטה כשרה, למרות שרוב הקנה לא נשחט בשחיטה כשרה, מידי דהוה [כמו שהוא הדין] כאשר יש חצי קנה פגום, שאם הוסיף ושחט כל שהוא שחיטתו כשרה, הואיל ובשעה שנשחט רובו היה זה בשחיטה כשרה.

וְרַבָּנַן, הָתָם מָקוֹם שְׁחִיטָה, הָכָא לָאו מְקוֹם שְׁחִיטָה.

ואילו רבנן [וחכמים] סבורים שאין הדברים דומים, שכן התם [שם] היה הפגם במקום שחיטה, ונמצא שרוב חיותה של הבהמה יצאה במקום הראוי, ואילו הכא לאו [כאן, כשהגרים, אין זה] מקום שחיטה.

אֲבָל שָׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישׁ, וְהִגְרִים שְׁלִישׁ – דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה, דְּהָא תְּנַן: רוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ.

אבל אם שחט תחילה שני שליש ואחר כך הגרים שליש — דברי הכל כשרה, דהא תנן [שהרי שנינו במשנה] להלן: רובו של סימן אחד (קנה או ושט) כמוהו, שאם נשחט רובו כאילו נשחט כולו!

אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: מַאן נֵימָא לַן דְּהָהוּא רוּבָּא דְּהָתָם לָאו רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה קָתָנֵי לַהּ? דִּלְמָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה קָתָנֵי לַהּ!

אמר ליה [לו]: רב יוסף: מאן נימא לן דההוא רובא דהתם [מי יאמר לנו שאותו רוב ששנינו שם] לאו [לא] ר' יוסי בר' יהודה קתני לה [שונה אותה]? דלמא [שמא] רבי יוסי בר' יהודה קתני לה [שונה אותה], אבל חכמים אינם סבורים כן!

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַטּוּ כֹּל רוּבֵּי דְּעָלְמָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה קָתָנֵי לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא רוּבָּא דִּשְׁחִיטָה קָאָמֵינָא, דִּשְׁמַעְנָא לְהוּ דִּפְלִיגִי.

אמר ליה [לו] אביי: אטו כל רובי דעלמא [וכי כל המקומות ששנינו שהולכים אחר הרוב] ר' יוסי בר' יהודה קתני להו [הוא ששונה אותם]? ומדוע נייחס את הדברים דווקא לו? אמר ליה [לו] רב יוסף: אנא רובא [אני לענין רוב] בשחיטה קאמינא [אמרתי], דשמענא להו דפליגי [ששמעתי אותם שהם חלוקים בענין זה] במשנה שלנו.

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב אַסִּי: מַחְלוֹקֶת שֶׁהִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישׁ, דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מִידֵּי דְּהָוֵה אַחֲצִי קָנֶה פָּגוּם, וְרַבָּנַן – הָתָם מְקוֹם שְׁחִיטָה, הָכָא לָאו מְקוֹם שְׁחִיטָה.

לישנא אחרינא אמרי לה [בלשון אחרת אומרים אותה] את כל השמועה הזו, באופן זה, אמר רב הונא אמר רב אסי: המחלוקת במשנתנו בענין המוגרמת הוא דווקא באופן שהגרים שליש תחילה ואחר כך שחט שני שליש, שרבי יוסי בר ר' יהודה סבר [סבור]: שחיטה כשרה היא, מידי דהוה [כמו שהוא הדין] בחצי קנה פגום, שאם הוסיף ושחט כלשהו — שחיטתו כשרה. ורבנן [וחכמים] סבורים: אין הדברים דומים, שכן התם [שם] הפגם שהיה בתחילה הוא במקום שחיטה, אבל הכא לאו [כאן, כשהגרים, לא היה זה] במקום שחיטה.

אֲבָל שָׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישׁ, וְהִגְרִים שְׁלִישׁ – דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה, דְּהָא תְּנַן: רוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ.

אבל שחט מתחילה שני שליש ואחר כך הגרים שליש — דברי הכל כשרה, דהא תנן [שהרי שנינו במשנה] להלן: רובו של אחד כמוהו.

מַתְקֵיף לַהּ רַב חִסְדָּא: מַאן לֵימָא לַן דְּהָהוּא רוּבָּא דְּהָתָם לָאו רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה קָתָנֵי לַהּ? דִּלְמָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה קָתָנֵי לַהּ! אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: אַטּוּ כֹּל רוּבֵּי דְּעָלְמָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה קָתָנֵי לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא רוּבָּא דִּשְׁחִיטָה קָאָמֵינָא, דִּשְׁמַעְנָא לְהוּ דִּפְלִיגִי.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב חסדא: מאן לימא לן דההוא רובא דהתם [מי יאמר לנו שאותו רוב ששנינו שם] לאו [לא] ר' יוסי בר' יהודה קתני לה [שונה אותה]? דלמא [שמא] ר' יוסי בר' יהודה קתני לה [הוא ששונה אותה]! אמר ליה [לו] רב יוסף: אטו כל רובי דעלמא [וכי כל מקום ששנינו שהולכים אחר הרוב] ר' יוסי בר' יהודה קתני להו [שונה אותם]? אמר ליה [לו] רב חסדא: אנא רובא [אני ברוב] של שחיטה קאמינא [אמרתי], דשמענא להו דפליגי [ששמעתי אותם שהם חלוקים בזה] במשנתנו.

הִגְרִים שְׁלִישׁ, וְשָׁחַט שְׁלִישׁ, וְהִגְרִים שְׁלִישׁ – רַב הוּנָא אָמַר רַב: כְּשֵׁרָה, רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: טְרֵפָה. רַב הוּנָא אָמַר רַב: כְּשֵׁרָה – כִּי נָפְקָא חִיּוּתָא בִּשְׁחִיטָה קָא נָפְקָא. רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: טְרֵפָה – בָּעֵינַן רוּבָּא בִּשְׁחִיטָה וְלֵיכָּא.

ג ומביאים דיון במקרים דומים. אם הגרים תחילה שליש ואחר כך הוסיף ושחט שליש ולבסוף הגרים שליש — רב הונא אמר רב: כשרה, רב יהודה אמר רב: טרפה. ומבארים: רב הונא אמר רב שהיא כשרה, שכן כי נפקא חיותא [כאשר יוצאת החיות], בשעה שנחתך רוב הקנה — בשחיטה כשרה קא נפקא [היא יוצאת]. רב יהודה אמר רב שהיא טרפה, ומדוע? בעינן רובא [צריכים אנו שיהיה רובה] בשחיטה כשרה וליכא [ואין כאן], שהרי שני שליש הגרים ושליש שחט.

שָׁחַט שְׁלִישׁ, וְהִגְרִים שְׁלִישׁ, וְשָׁחַט שְׁלִישׁ – רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּשֵׁרָה. אֲתוֹ שַׁיְילוּהּ לְרַב הוּנָא, אֲמַר לְהוּ: טְרֵפָה. שְׁמַע רַב יְהוּדָה אִיקְּפַד, אֲמַר: טָרֵיפְנָא (ומכשר) [מַכְשַׁר], (ומכשרנא) [מַכְשַׁרְנָא] טָרֵיף! אָמַר רַב הוּנָא: שַׁפִּיר קָא מִיקְּפַד, חֲדָא – אִיהוּ שְׁמִיעַ לֵיהּ מִינֵּיהּ דְּרַב, וַאֲנָא לָא שְׁמִיעַ לִי, וְעוֹד – הָאִיכָּא רוּבָּא בִּשְׁחִיטָה.

ובמקרה ששחט מתחילה שליש ואחר כך הגרים שליש ושוב שחט שליש — רב יהודה אמר רב: כשרה. אתו שיילוה [הלכו ושאלו] את רב הונא בענין זה, אמר להו [להם]: טרפה. שמע רב יהודה את דברי רב הונא ואיקפד [הקפיד], אמר: טריפנא ומכשר, ומכשרנא טריף [כשאני מטריף והוא מכשיר, וכשאני מכשיר הוא מטריף]! אמר רב הונא: שפיר קא מיקפד [יפה הוא מקפיד], משתי סיבות: חדא [אחת] — איהו שמיע ליה מיניה [הוא שמע את הדברים הללו ממנו] מרב ובשמו מסרם, ואנא לא שמיע לי [ואני לא שמעתי] הלכה זו מרב, ואמרתיה מדעתי. ועוד, האיכא רובא [הרי יש כאן רוב] בשחיטה כשרה.

אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: לָא תֶּהְדַּר בָּךְ,

אמר ליה [לו] רב חסדא לרב הונא: לא תהדר בך [אל תחזור בך] מדברים שאמרת,

דְּאִם כֵּן, מַפְסְדַתְּ לַהּ לְקַמַּיְיתָא. הָתָם מַאי טַעְמָא קָא מַכְשְׁרַתְּ? דְּכִי נָפְקָא חִיּוּתָא – בְּהֶכְשֵׁירַהּ קָא נָפְקָא. הָכָא נָמֵי, כִּי נָפְקָא חִיּוּתָא – בְּהַגְרָמָה קָא נָפְקָא.

שאם כן אתה חוזר בך מפסדת לה לקמייתא [אתה מפסיד את מה שאמרת בראשונה], שאם הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש — כשרה. שכן התם מאי טעמא קא מכשרת [שם מה טעם אתה מכשיר]? מפני דכי נפקא חיותא [שכאשר יוצאת החיות], בשעה שנחתך רוב הקנה, והוא בשליש השני — בהכשירה קא נפקא [בהכשר היא יוצאת]. ולפי זה, הכא נמי [כאן גם כן], כששחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, כי נפקא חיותא [כאשר יוצאת החיות] — בהגרמה קא נפקא [היא יוצאת], ולכן היא טריפה.

אִיקְּלַע רַב נַחְמָן לְסוּרָא, בְּעוֹ מִינֵּיהּ: שָׁחַט שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁלִישׁ, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: לָאו הַיְינוּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר מִנְיוֹמֵי, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר מִנְיוֹמֵי: שְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּמַסְרֵק כְּשֵׁרָה.

מסופר, איקלע [הזדמן] רב נחמן לסורא, בעו מיניה [שאלו אותו] שם שאלה זו: שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, מהו? אמר להו [להם]: לאו היינו [האם אין זו הלכה] של ר' אלעזר בר מניומי, שאמר ר' אלעזר בר מניומי: שחיטה העשויה כשיניים של מסרק, עולה ויורדת — כשרה?

וְדִלְמָא בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה! בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: בָּעֵינַן שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת וְלֵיכָּא, קָא מַשְׁמַע לַן.

ודחו את דבריו: ודלמא [ושמא] אמר זאת כשעשה הכל במקום שחיטה, וכאן מדובר כשהגרים, שיצא חוץ למקום השחיטה! השיב להם: אם במקום שחיטה דיבר ר' אלעזר בר מניומי, מאי למימרא [מה בא לומר]? פשוט הוא, הרי שחט במקום הראוי! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: בעינן [צריכים אנו] שחיטה שתהיה מפורעת (גלויה, ישרה) וליכא [ואין כאן], שהרי אינו שוחט בקו ישר, קא משמע לן [משמיע לנו] שאף שאינה מפורעת הריהי כשרה.

(סִימָן: בַּכַּ״ד).

(סימן לסדר החכמים: ר' אבא, רב כהנא, רב יהודה)

יְתֵיב רַבִּי אַבָּא אֲחוֹרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְיָתֵיב רַב כָּהֲנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: שָׁחַט שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁלִישׁ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

עוד מסופר, יתיב [ישב] רבי אבא אחוריה [אחרי] רב כהנא ויתיב [וישב] רב כהנא קמיה [לפני] רב יהודה, ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר, שואל] את רב יהודה: שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, מהו? אמר ליה [לו] רב יהודה: שחיטתו כשרה.

הִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

ועוד שאל רב כהנא: הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, מהו? אמר ליה [לו]: שחיטתו פסולה.

שָׁחַט בִּמְקוֹם נֶקֶב, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

עוד שאל רב כהנא: שחט במקום נקב, שהיה נקב בחלקו הקדמי של הקנה, והוסיף ושחט מהו? אמר ליה [לו] רב יהודה: שחיטתו כשרה.

שָׁחַט וּפָגַע בּוֹ נֶקֶב, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

הוסיף ושאל: שחט ופגע בו נקב, שלאחר ששחט חצי הקנה פגע בנקב, וכך נשלמה השחיטה של הקנה, מהו? אמר ליה [לו]: שחיטתו פסולה.

אֲזַל רַבִּי אַבָּא, אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אֲזַל רַבִּי אֶלְעָזָר, אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא?

לאחר ששמע דברים אלה אזל [הלך] רבי אבא לארץ ישראל ואמרה קמיה [אמר שמועה זו לפני] ר' אלעזר, אזל [הלך] ר' אלעזר אמרה קמיה [אמר אותה לפני] ר' יוחנן, ואמר ליה [לו] ר' יוחנן: מאי שנא [במה שונה] הדבר, אם שחט במקום נקב או שחט ופגע בו נקב?

אֲמַר לֵיהּ: שָׁחַט בִּמְקוֹם נֶקֶב, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁשָּׁחַט גּוֹי וְגָמַר יִשְׂרָאֵל. שָׁחַט וּפָגַע בּוֹ נֶקֶב, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁשָּׁחַט יִשְׂרָאֵל וְגָמַר גּוֹי. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״גּוֹי גּוֹי״.

אמר ליה [לו]: אם שחט במקום נקב, נעשה כמי ששחט תחילה גוי חצי קנה וגמר ישראל את שחיטת חציו האחר ששחיטה זו כשרה. ואולם אם שחט ופגע בו נקב, נעשה כמי ששחט ישראל חצי קנה וגמר גוי, ששחיטה זו פסולה. קרי עליה [קרא עליו] ר' יוחנן בלגלוג: "גוי גוי", כלומר, סתם חוזר אתה ומזכיר אתה גוי, ולא קיבל את דבריו.

אָמַר רָבָא: שַׁפִּיר קָרֵי עֲלֵיהּ ״גּוֹי גּוֹי״, בִּשְׁלָמָא הָתָם מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁחַט רוּבָּא וְלָא שְׁחַט, כִּי נָפְקָא חִיּוּתָא – בִּידָא דְּגוֹי קָא נָפְקָא, אֶלָּא הָכָא מִכְּדֵי מִשְׁחָט שָׁחֵיט, מָה לִי בִּמְקוֹם נֶקֶב, מָה לִי פָּגַע בּוֹ נֶקֶב?

אמר רבא: שפיר קרי עליה [יפה קרא עליו] "גוי גוי", שכן בשלמא התם מדהוה ליה [נניח שם מכיון שהיה לו] לישראל למשחט רובא [לשחוט את הרוב] ולא שחט, כי נפקא חיותא [כאשר יצאה החיות] בשעה שנחתך רוב הקנה — בידא [ביד] של גוי קא נפקא [יצאה]. אלא הכא [כאן], כששחט ופגע בנקב, מכדי משחט שחיט [הואיל ושחט] את כל שהיה בידו לשחוט, ולא היתה טריפה קודם לכן — מה לי ששחט במקום נקב, מה לי פגע בו נקב?

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, הַמּוֹלֵק מִן הַצְּדָדִין – מְלִיקָתוֹ פְּסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הָעוֹרֶף – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, הַמּוֹלֵק מִן הָעוֹרֶף – מְלִיקָתוֹ כְּשֵׁירָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר – מְלִיקָתוֹ פְּסוּלָה, שֶׁכׇּל הָעוֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה, וְכׇל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה. נִמְצָא, כָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה – פָּסוּל בִּמְלִיקָה, כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה – פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה.

א משנה השוחט מן הצדדין של הצוואר — שחיטתו כשרה, המולק עוף קדשים מן הצדדין — מליקתו פסולה. השוחט מן העורף — שחיטתו פסולה, המולק מן העורף — מליקתו כשירה. השוחט מן הצואר — שחיטתו כשרה, המולק מן הצואר — מליקתו פסולה. שכל העורף כשר למליקה, וכל הצואר כשר לשחיטה. נמצא, מה שכשר בשחיטה פסול במליקה, מה שכשר במליקה פסול בשחיטה.

גְּמָ׳ מַאי עוֹרֶף? אִילֵימָא עוֹרֶף מַמָּשׁ, מַאי אִרְיָא שׁוֹחֵט? אֲפִילּוּ מוֹלֵק נָמֵי! ״מִמּוּל עׇרְפּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא עׇרְפּוֹ. אֶלָּא מַאי עוֹרֶף? מִמּוּל עוֹרֶף, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא: כׇּל הָעוֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה.

ב גמרא שנינו במשנה: השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. ושואלים: מאי [מה פירוש] עורף? אילימא [אם תאמר] ששוחט בעורף ממש, בחלקה האחורי של הגולגולת, מאי אריא [מה שייך] דווקא ששוחט שם? אפילו מולק נמי [גם כן] יהיה פסול שם, שהרי "ומלק את ראשו ממול ערפו" (ויקרא ה, ח) אמר רחמנא [אמרה התורה], כלומר, הצד האחורי של הצוואר, למטה משם, ולא ערפו ממש! אלא מאי [מה פירוש] עורף שבמשנה? כוונתו ממול עורף, הצד האחורי של הצוואר, משם רואים את העורף, כדקתני סיפא [כמו שהוא שונה בסוף המשנה]: כל העורף כשר למליקה, ואם בעורף עצמו מדובר אין לדבר על "כל העורף", מפני שהוא קטן מאד.

מְנָהָנֵי מִילֵּי, דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״מִמּוּל עׇרְפּוֹ״ – מוּל הָרוֹאֶה אֶת הָעוֹרֶף, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי״, וְאוֹמֵר: ״כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים״. מַאי וְאוֹמֵר? וְכִי תֵּימָא: עוֹרֶף גּוּפֵיהּ לָא יָדְעִינַן הֵיכָא, דְּנִדַּע מוּל דִּידֵיהּ הֵיכָא – תָּא שְׁמַע: ״כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים״, מִכְּלָל דְּעוֹרֶף לַהֲדֵי פָּנִים.

ומבררים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: "ממול ערפו" — מול הוא הרואה את העורף ולא העורף עצמו, וכן הוא אומר: "והוא יושב ממולי" (במדבר כב, ה), ואומר: "כי פנו אלי עורף ולא פנים" (ירמיהו ב, כז). ושואלים: מאי [מה] ראייה מוסיף על ידי ואומר "כי פנו אלי עורף ולא פנים"? ומשיבים, וכי תימא [ואם תאמר]: עורף גופיה [עצמו] לא ידעינן היכא, דנדע מול דידיה היכא [אין אנו יודעים היכן הוא, כדי שנדע מול שלו היכן הוא], לכך תא שמע [בוא ושמע]: "כי פנו אלי עורף ולא פנים", מכלל הדברים אתה למד שעורף הוא להדי [כנגד] הפנים, בצד האחורי.

אָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מִצְוַת מְלִיקָה מַחֲזִיר סִימָנִים לַאֲחוֹרֵי הָעוֹרֶף וּמוֹלֵק. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף מַחְזִיר, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מַחְזִיר דַּוְקָא.

ג אמרי [אמרו] בני ר' חייא: מצות מליקה של קרבן מן העוף, איך היא נעשית? מחזיר סימנים הקנה והוושט לאחורי העורף ומולק. ונחלקו חכמים בפירוש המדוייק של דבריהם. איכא דאמרי [יש שאומרים]: אף אם מחזיר הרי זה כשר, ולכתחילה המצוה היא לחתוך את השדרה תחילה ומשם להמשיך ולחתוך את הקנה והוושט. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: מחזיר דוקא.

וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר אַף מַחְזִיר, מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: הַשּׁוֹחֵט מִן הָעוֹרֶף – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, הַמּוֹלֵק מִן הָעוֹרֶף – מְלִיקָתוֹ כְּשֵׁרָה,

ומעירים: ומסתברא כמאן דאמר [ומסתבר כדעת מי שאומר]: אף מחזיר, ממאי [ממה]? מדקתני [ממה שהתנא שונה]: השוחט מן העורף — שחיטתו פסולה, המולק מן העורף — מליקתו כשרה;