חולין כ׳

וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַחְזִיר דַּוְקָא, מַאי אִירְיָא מוֹלֵק? אֲפִילּוּ שׁוֹחֵט נָמֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ אַף מַחְזִיר, וּמַתְנִיתִין בִּדְלָא אַהְדַּר.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שמחזיר דוקא כשר במליקה, ובכך עוסקת המשנה, מאי איריא [מה שייך], מדוע רק מולק מן העורף כשר? אפילו שוחט מן העורף נמי [גם כן] יהיה כשר, אם החזיר את הסימנים לאחור ושחטם! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שמה שאמרו בני ר' חייא שמצות מליקה היא במחזיר סימנים לאחור ומולק, כוונתם — אף מחזיר, והוא הדין אם אינו מחזיר, ולפי זה מתניתין [משנתנו], שפוסלת בשוחט מן מהעורף, יש לפרשה בדלא אהדר [בשלא החזיר] את הסימנים לאחור.

אָמַר רַבִּי יַנַּאי: יְקַבְּלוּ הָרוֹבִין אֶת תְּשׁוּבָתָן, דְּקָתָנֵי: נִמְצָא כָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה – פָּסוּל בִּמְלִיקָה, כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה – פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה. לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי מַחֲזִיר סִימָנִין לַאֲחוֹרֵי הָעוֹרֶף, דְּלָא?

ולעיקר דבריהם של בני ר' חייא אמר ר' ינאי: יקבלו הרובין (הצעירים) את תשובתן דחיה לדבריהם, ממה דקתני [שהתנא שונה] בסוף משנתנו: נמצא כשר בשחיטה — פסול במליקה, כשר במליקה — פסול בשחיטה. ונברר, למעוטי מאי [למעט את מה] הוא בא? לאו למעוטי [האם לא כדי למעט] מחזיר סימנין לאחורי העורף, ש

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לָא, לְמַעוֹטֵי שֵׁן וְצִפּוֹרֶן. שֵׁן וְצִפּוֹרֶן בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לְהוּ.

לא כשר במליקה אלא רק בשחיטה? אמר רבה בר בר חנה: לא, אפשר לומר שעיקרו בא למעוטי [למעט] שן וצפורן שאינם תלושים, שהם כשרים במליקה דווקא, ופסולים בשחיטה. ותוהים: שן וצפורן בהדיא הלא קתני להו [במפורש שנה אותם] במשנה לעיל (טו,ב) שהם פסולים בשחיטה, ולא הוצרך לחזור ולשנות דבר זה!

אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְמַעוֹטֵי מוֹלִיךְ וּמֵבִיא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בִּמְלִיקָה – פָּסוּל, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא סָבְרִי לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בִּמְלִיקָה – פָּסוּל.

אלא אמר ר' ירמיה: מה ששנינו שהכשר בשחיטה פסול במליקה, בא למעוטי [למעט] מוליך ומביא, שאין המולק רשאי לחתוך את הסימנים בהולכה והבאה של צפורנו, כפי ששוחטים בסכין, אלא צריך ללחוץ ולחתוך אותם בבת אחת. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] מוליך ומביא במליקה — פסול, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהוא כשר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: בני ר' חייא סברי לה כמאן דאמר [סבורים כדעת האומר] מוליך ומביא במליקה — פסול.

אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִצְוַת מְלִיקָה קוֹצֵץ וְיוֹרֵד, וְזוֹ הִיא מִצְוָתָהּ. סָבַר רַבִּי אָבִין לְמֵימַר: קוֹצֵץ וְיוֹרֵד – אִין, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא – לָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה: כׇּל שֶׁכֵּן דְּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא בִּמְלִיקָה כָּשֵׁר, וּמַאי זוֹ הִיא מִצְוָתָהּ? אֵימָא: אַף זוֹ הִיא מִצְוָתָהּ.

בענין זה מביאים מה שאמר רב כהנא: מצות מליקה קוצץ, לוחץ בציפורנו מצד העורף, ויורד, וזו היא מצותה. סבר [סבור היה] רבי אבין למימר [לומר], דברים אלה משמעם: קוצץ ויורד — אין [כן], מוליך ומביא — לא. אמר ליה [לו] ר' ירמיה: כל שכן שמוליך ומביא במליקה כשר. ומאי [ומה] פירוש "זו היא מצותה", שלכאורה משמעו דווקא זו ולא אחרת? אימא [אמור]: אף זו היא מצותה.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַכָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה – כְּנֶגְדּוֹ בָּעוֹרֶף כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה, הָא פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה – פָּסוּל בִּמְלִיקָה. לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי עִיקּוּר סִימָנִין, וְהָא תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: אֵין עִיקּוּר סִימָנִין בָּעוֹף!

א אמר ר' ירמיה אמר שמואל: כל מקום בצואר הכשר בשחיטה — כנגדו בעורף כשר במליקה של קרבן מן העוף. ומעירים, מכאן נדייק: הא [הרי] כל מקום שפסול בשחיטה — כנגדו בעורף פסול במליקה. ומבררים: למעוטי מאי [למעט את מה] הוא בא? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] עיקור סימנין, שכשם שאם עקר את הקנה והוושט ממקומם ושחטם הוא פסול, מפני שאין זה מקום שחיטה, הוא הדין למליקה, והא תני [והרי שנה] רמי בר יחזקאל: אין פסול של עיקור סימנין בעוף כלל!

אָמַר רַב פָּפָּא: לְמַעוֹטֵי רֹאשׁוֹ. רֹאשׁוֹ פְּשִׁיטָא? ״מִמּוּל עׇרְפּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא בְּרֹאשׁוֹ!

אמר רב פפא: למעוטי [למעט] מליקה באחורי ראשו של העוף, כפי ששחיטה אינה כשרה בראש, אלא בצוואר. ותוהים: בראשו, פשיטא [פשוט] שלא ניתן למלוק, הרי "ממול ערפו" (ויקרא ה, ח) אמר רחמנא [אמרה התורה], כלומר, במקום הרואה את העורף, באחורי הצוואר, ולא בראשו, בעורף עצמו!

מַאי ״רֹאשׁוֹ״? שִׁיפּוּי רֹאשׁוֹ, כְּגוֹן דְּנָקֵט מִשִּׁיפּוּי רֹאשׁוֹ וְהִגְרִים וַאֲזַל עַד דִּמְטָא תַּתַּאי, וְכִדְרַב הוּנָא אָמַר רַב אַסִּי, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב אַסִּי: הִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישׁ – פְּסוּלָה.

ומסבירים: מאי [מה פירוש] ראשו שבא למעט במליקה — שיפוי (שיפוע) ראשו, כגון דנקט [שנטל התחיל] למלוק משיפוי ראשו, והגרים ואזל עד דמטא תתאי [ומלק חוץ למקום והלך עד שהגיע למטה], למקום הסימנים, ושם השלים את המליקה. שהואיל והתחיל את המליקה מחוץ למקומה הרי זה פסול כמו בשחיטה, וכדברי רב הונא אמר רב אסי, שאמר רב הונא אמר רב אסי: הגרים שחט מחוץ למקום השחיטה שליש ואחר כך שחט שני שליש במקום השחיטה — פסולה.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: הָא דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אֵין עִיקּוּר סִימָנִין בָּעוֹף, לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה,

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: הא דתני [זו ששנה] רמי בר יחזקאל שאין פסול עיקור סימנין בעוף, לא אמרן [לא אמרנו] דברים אלה אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שאין מצוות שחיטה לעוף מן התורה כלל,

אֲבָל לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, יֵשׁ עִיקּוּר.

אבל למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיש שחיטה לעוף מן התורה, אם כן, יש גם פסול של עיקור סימנים.

אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, אִיכָּא לְמֵימַר דְּהָכִי אַגְמְרֵיהּ דְּאֵין עִיקּוּר, וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר כִּבְהֵמָה, לְעִנְיַן עִיקּוּר לָא לֶיהֱוֵי כִּבְהֵמָה.

אמר ליה [לו] רב אשי: אדרבה [גדולה מזו], איפכא מסתברא [ההיפך הוא המסתבר]! למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיש שחיטה לעוף מן התורה, הרי פרטי דיניה של שחיטה אינם מפורשים, ונמסרו למשה על פה, ולכן איכא למימר דהכי אגמריה [יש לומר שכך לימד אותו] הקדוש ברוך הוא את משה, שבעוף אין פסול עיקור. ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שדינו כבהמה, שהלכות שחיטת העוף נלמדו מהלכות שחיטת בהמה, ובבהמה העיקור פוסל — לימד אותו הקדוש ברוך הוא שלענין עיקור לא ליהוי [שלא יהיה] כבהמה.

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מֵהֵיכָא גְּמִירִי לַהּ? מִבְּהֵמָה, כּוּלַּהּ מִילְּתָא כִּבְהֵמָה!

אלא למאן דאמר [לדעת האומר] שאין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים, מהיכא גמירי לה [מהיכן למדו אותה] חכמים את הלכות השחיטה בעוף? מבהמה, ואם כן כולה מילתא [כל הדבר], לכל ענין יהיה דין העוף כבהמה!

אָמַר רָבִינָא, אָמַר לִי רָבִין בַּר קִיסִי: הָא דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל, אֵין עִיקּוּר סִימָנִין בָּעוֹף – לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּמְלִיקָה, אֲבָל בִּשְׁחִיטָה יֵשׁ עִיקּוּר. וְהָאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַכָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה כְּנֶגְדּוֹ בָּעוֹרֶף כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה, הָא פָּסוּל – פָּסוּל! הָהִיא פְּלִיגָא.

אמר רבינא, אמר לי רבין בר קיסי: הא דתני [זו ששנה] רמי בר יחזקאל: אין פסול עיקור סימנין בעוף — לא אמרן [לא אמרנו] דבר זה אלא במליקה, אבל בשחיטה יש פסול עיקור. ומקשים: והאמר [והרי אמר] ירמיה אמר שמואל: כל הכשר בשחיטה, כנגדו בעורף כשר במליקה, ומכאן מדייקים: הא [הרי] מה שפסול בשחיטה — פסול גם במליקה! ואומרים: אכן, ההוא פליגא [אותה הלכה חולקת] על דין זה.

אָמַר זְעֵירִי: נִשְׁבְּרָה מַפְרֶקֶת וְרוֹב בָּשָׂר עִמָּהּ – נְבֵלָה.

א אמר זעירי: אם נשברה המפרקת של בהמה או עוף ורוב הבשר שעמה נחתך — הרי זו נבלה, שבכך היא נחשבת כמתה לגמרי, וגם אם שחטה — לא תועיל שחיטתה להוציאה מדין נבילה, שמטמאה במגע ובמשא.

אָמַר רַב חִסְדָּא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, מָלַק בְּסַכִּין – מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, וְאִי אָמְרַתְּ טְרֵפָה הָוְיָא, מְלִיקָתָהּ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתָהּ – תַּהֲנֵי לַהּ סַכִּין לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵלָה.

אמר רב חסדא, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] לדבר זה במשנה במסכת זבחים: מלק עוף קדשים בסכין (ולא בציפורן) — הרי זה העוף מטמא בגדים של האוכל ממנו בשעה שהוא נמצא בבית הבליעה שלו, כדין נבלת עוף טהור. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאם נשברה המפרקת ורוב הבשר שעמה אינה נחשבת כנבילה, אלא טרפה הויא [היא] נחשבת, כעומדת למות, ולא כמתה ממש. אם כן הואיל ומליקתה של קרבן מן העוף זו היא שחיטתה — תהני לה [תועיל לה] הסכין לטהרה מידי טומאת נבלה, כדין כל טריפה שנשחטה בסכין, שאף שאינה כשרה לאכילה אינה מטמאה! אלא מכאן שבשעה שנשברה המפרקת ורוב הבשר שעמה על ידי הסכין, נעשתה נבילה.

אָמְרִי: הָתָם מִשּׁוּם דְּלָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל. מַאי טַעְמָא? רַב הוּנָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחְלִיד, רָבָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹרֵס.

בתשובה לכך אמרי [אומרים]: התם [שם] הטעם שמליקה בסכין אינה מועילה לטהר, אינו משום שהיא עושה נבילה, אלא משום דלאו [שלא] שחיטה היא כלל, שאינה נחשבת שחיטה כשרה, המועילה לטהר טריפה מטומאת נבילה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? רב הונא אמר: מפני שהוא מחליד, מכניס את הסכין מתחת לסימנים, ורק אז שוחט, וחלדה היא אחד הדברים הפוסלים את השחיטה. רבא אמר: מפני שהוא דורס בסכין את הסימנים, ואינו מוליך ומביא.

מַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחְלִיד, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹרֵס? קָסָבַר: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בִּמְלִיקָה כָּשֵׁר. וּמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹרֵס, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחְלִיד? אָמַר לָךְ: חֲלָדָה הֵיכִי דָּמֵי? כְּחוּלְדָּה הַדָּרָה בְּעִיקְּרֵי בָתִּים דְּמִכַּסְּיָא, הָכָא הָא מִיגַּלְּיָא.

ושואלים: מאן דאמר [מי שאומר] מפני שהוא מחליד, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר מפני שהוא דורס? ומשיבים: קסבר [סבור הוא]: מוליך ומביא במליקה — כשר, ואם כן יש אפשרות למלוק בסכין באופן שהוא כשר בשחיטה. ושואלים: ומאן דאמר [ומי שאומר] מפני שהוא דורס, מאי טעמא לא אמר [מה טעם אינו אומר] מפני שהוא מחליד? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: פסול חלדה היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? כחולדה הדרה בעיקרי בתים בחורים שבקרקע, דמכסיא [שהסכין מכוסה] בשעת השחיטה, שתוחב את הסכין בין השדרה והסימנים, ואז חותך. ואילו הכא הא מיגליא [כאן, כשמתחיל את החיתוך מן העורף, הסכין הרי היא גלויה], שעובייה של הסכין נראה מאחור.

אָמַר רָבָא: אִי קַשְׁיָא לִי הָא קַשְׁיָא לִי, וְכִי מֵתָה עוֹמֵד וּמוֹלֵק?

אמר רבא: אי קשיא לי [אם קשה לי] במה שאמר זעירי, שאם נשברה המפרקת ורוב בשר עמה הרי זו נחשבת כמתה — הא קשיא לי [זה קשה לי]: והרי כל מליקת עוף קדשים נעשית בדרך זו, שחותך תחילה את המפרקת ורוב בשר עמה, ורק אחר כך חותך את הסימנים; וכי עוף מתה הוא עומד ומולק? שאם היא מתה מה תועיל המליקה?

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִקְשֵׁי לָךְ עוֹלַת הָעוֹף, דְּבָעֲיָא שְׁנֵי סִימָנִין, וְכִי מֵתָה עוֹמֵד וּמוֹלֵק? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם כְּדֵי לְקַיֵּים בָּהּ מִצְוַת הַבְדָּלָה.

אמר ליה [לו] אביי: גם בלא להקשות על דינו של זעירי, ותקשי [ותקשה] לך מדין עולת העוף, דבעיא [שצריכה] במליקתה חיתוך של שני הסימנין: והרי די לעוף בחיתוך סימן אחד כדי להכשירו (כפי שהוא בשחיטת עוף חולין (להלן כז,א) ובמליקה של חטאת העוף), ואם כן מאותה שעה כמתה היא נחשבת, וכי מתה הוא עומד ומולק? אמר ליה [לו] רבא: התם [שם] נעשה הדבר רק כדי לקיים בה מצות הבדלה, שצריך להבדיל בעולת העוף בין הראש לגוף.

אִי הָכִי, עוֹר נָמֵי! כׇּל הַמְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה מְעַכֵּב בְּהַבְדָּלָה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה אֵינוֹ מְעַכֵּב בְּהַבְדָּלָה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], את העור נמי [גם כן] יצטרך לחתוך כדי לקיים מצות הבדלה, ואין מי שסבור כן! השיב לו אביי: כל המעכב בשחיטה מעכב בהבדלה, וכל שאינו מעכב בשחיטה אינו מעכב בהבדלה, וחיתוך העור אינו מעכב בשחיטה.

וְהָא מִיעוּט סִימָנִין לְרַבָּנַן, דְּלָא מִעַכְּבִי בִּשְׁחִיטָה, וּמְעַכְּבִי בְּהַבְדָּלָה! אֶלָּא אֵימָא: כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁחִיטָה יֶשְׁנוֹ בְּהַבְדָּלָה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בִּשְׁחִיטָה אֵינוֹ בְּהַבְדָּלָה.

ומקשים: והא [והרי] יש מיעוט סימנין בעולת העוף לדעת רבנן [חכמים], דלא מעכבי [שאינם מעכבים] בשחיטה, שאם שחט את רוב הסימנים ומיעוטם מחובר עדיין — שחיטה כשרה היא, ומעכבי [והם מעכבים] לשיטתם בענין הבדלה! ומתרצים, אלא אימא [אמור] כך: כל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה, וכל שאינו בשחיטה אינו בהבדלה, ושני הסימנים, למרות שאינם מעכבים בשחיטה, מכל מקום הם חלק ממצות השחיטה, אבל העור אינו חלק ממצות השחיטה.