חולין י״ח

וְכַמָּה פְּגִימַת הַמִּזְבֵּחַ? כְּדֵי שֶׁתַּחְגּוֹר בָּהּ צִפּוֹרֶן.

וכמה פגימת המזבח? כדי שתחגור (תתעכב) בה צפורן.

מֵיתִיבִי: כַּמָּה פְּגִימַת הַמִּזְבֵּחַ? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: טֶפַח, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּזַיִת. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּסִידָא, הָא בְּאַבְנָא.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: כמה שיעור פגימת המזבח? ר' שמעון בן יוחאי אומר: טפח, ר' אליעזר בן יעקב אומר: כזית! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] ששנינו שצריך שתהא הפגימה טפח או כזית כדי לפוסלו — בסידא [בסיד] שמצפים בו את המזבח, הא [זו] שאמרנו שדי בחגירת ציפורן כדי לפסול — באבנא [באבן] עצמה.

אָמַר רַב הוּנָא: הַאי טַבָּחָא דְּלָא סָר סַכִּינָא קַמֵּי חָכָם – מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ, וְרָבָא אֲמַר: מְעַבְּרִינַן לֵיהּ, וּמַכְרְזִינַן אַבִּשְׂרֵיהּ דִּטְרֵפָה הִיא.

א ושבים למה שנאמר לעיל, שצריך השוחט להראות סכינו לחכם קודם שחיטה. אמר רב הונא: האי טבחא דלא סר סכינא קמי [טבח, שוחט זה שלא הראה סכינו לפני] החכם — משמתינן ליה [מנדים אותו]. ורבא אמר: מעברינן ליה [מעבירים אותו] מתפקידו, ומכרזינן אבשריה [ומכריזים על בשרו] על הבשר ששחט, שטרפה היא.

וְלָא פְּלִיגִי, כָּאן – בְּשֶׁנִּמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה, כָּאן – בְּשֶׁלֹּא נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה. רָבִינָא אָמַר: הֵיכָא דְּלֹא נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה – מְמַסְמֵס לֵיהּ בְּפַרְתָּא, דַּאֲפִילּוּ לְגוֹיִם נָמֵי לָא מִזְדַּבַּן.

ומעירים: ולא פליגי [ואינם חלוקים]: כאן, שרק מנדים אותו — בשנמצאת סכינו יפה, ורק מנדים אותו על שזלזל בכבוד החכם. כאן, כשמעבירים אותו ואף מכריזים על הבשר שהוא טריפה — בשלא נמצאת סכינו יפה, שיש לחשוש לכל מה ששחט. רבינא אמר: היכא [במקום] שלא נמצאת סכינו יפה — ממסמס ליה בפרתא [מורח אותו, את הבשר בפרש, צואה] שאפילו לגוי נמי לא מזדבן [גם כן לא יימכר].

הָהוּא טַבָּחָא דְּלָא סָר סַכִּינָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא בַּר חִינָּנָא, שַׁמְּתֵיהּ וְעַבְּרֵיהּ, וְאַכְרֵיז אַבִּשְׂרֵיהּ דִּטְרֵפָה הִיא. אִקְּלַעוּ מָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: לִיעַיְּינוּ רַבָּנַן בְּמִלְּתֵיהּ, דִּתְלוּ בֵּיהּ טַפְלֵי.

ומסופר, ההוא טבחא דלא סר סכינו קמיה [מעשה בטבח אחד שלא הראה את סכינו לפני] רבא בר חיננא שהיה ממונה על כך במקומו, שמתיה ועבריה ואכריז אבשריה [נידהו והעביר אותו מתפקידו והכריז שבשרו] טרפה היא. אקלעו [הזדמנו] מר זוטרא ורב אשי לגביה [אצלו] למקומו של רבא בר חיננא, אמר להו [להם]: ליעיינו רבה במלתיה [יעיינו חכמים בעניינו] של שוחט זה, שמא תוכלו להקל בדינו, דתלו ביה טפלי [שתלויים בו ילדים קטנים], שהוא צריך לפרנסם, ואני עצמי איני יכול להכשירו לאחר שפסלתיו.

בַּדְקֵהּ רַב אָשֵׁי לְסַכִּינֵיהּ, וְנִמְצֵאת יָפָה, וְאַכְשְׁרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא: וְלָא לֵיחוּשׁ מָר לְסָבָא? אֲמַר לֵיהּ: שְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עָבְדִינַן.

בדקה רב אשי לסכיניה [לסכינו] של אותו שוחט ונמצאת יפה, ואכשריה [והכשיר אותו]. אמר ליה [לו] מר זוטרא לרב אשי: ולא ליחוש מר לסבא [ואין אדוני חושש לכבודו של זקן], לרבא בר חיננא, שהוא העבירו ואתה מכשירו? אמר ליה [לו] רב אשי: שליחותיה קא עבדינן [שליחותו אנו עושים], שביקש מאיתנו לעיין בדבר, ומשום כך אין זה חסרון כבוד לו.

אָמַר רַבָּה בַּר הוּנָא: שֵׁן תְּלוּשָׁה וְצִפּוֹרֶן תְּלוּשָׁה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ לְכַתְּחִלָּה. וְהָא אֲנַן תְּנַן: חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר וְהַמְּגֵירָה וְהַשִּׁינַּיִם וְהַצִּפּוֹרֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין.

ב בעניין ששנינו במשנתנו שאין שוחטים בשיניים ובציפורן אמר רבה בר הונא: שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בה לכתחלה. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו]: חוץ ממגל קציר והמגירה, והשינים והצפורן, מפני שהן חונקין!

שֵׁן אַשֵּׁן – לָא קַשְׁיָא: הָא בַּחֲדָא, הָא בְּתַרְתֵּי. צִפּוֹרֶן אַצִּפּוֹרֶן – לָא קַשְׁיָא: הָא בִּתְלוּשָׁה, הָא בִּמְחוּבֶּרֶת.

ומתרצים: משן על שן לא קשיא [לא קשה]: הא בחדא [זו בשן אחת] שוחטים בה לכתחילה, הא בתרתי [זו בשתים] אסור, מפני הרווח שביניהן, שהוא חונק (קורע) את הסימנים. מצפורן על צפורן לא קשיא [אינו קשה]: הא [זו] בתלושה מותר, הא [זו] במחוברת אסור.

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר, בַּדֶּרֶךְ הֲלִיכָתָהּ – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְאִם הֶחְלִיקוּ שִׁינֶּיהָ – הֲרֵי הִיא כְּסַכִּין.

ג משנה השוחט במגל קציר שהיא משוננת, אלא ששיניה כפופות מאד לצד אחד, ושחט בדרך הליכתה, בכיוון שאין העוקצים פוגעים בבשר — בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. ולדעת הכל, אם החליקו את שיניה עד שאינה פוגמת — הרי היא כסכין.

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף כְּשֶׁהִכְשִׁירוּ בֵּית הִלֵּל, לֹא הִכְשִׁירוּ אֶלָּא לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵילָה, אֲבָל בַּאֲכִילָה אֲסוּרָה. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין״, וְלָא קָתָנֵי ״בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין״. וְלִיטַעְמָיךְ, לִיתְנֵי ״בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין״! אֶלָּא, פּוֹסְלִין וּמַכְשִׁירִין וְאוֹסְרִין וּמַתִּירִין – חֲדָא מִילְּתָא הִיא.

ד גמרא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אף כשהכשירו בית הלל כששחט במגל קציר בדרך הליכתה, לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבילה, כלומר, להחשיבה כשחוטה, ולא כנבילה שמטמאה את הנוגע בה והנושאה, אבל באכילה אסורה. אמר רב אשי: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון המשנה, דקתני [שהוא שונה בה]: "בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין", ולא קתני [ואינו שונה] בלשון: "בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין", שאין בית הלל מתירים אותה באכילה. ותוהים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שמדובר כאן רק לענין טומאת נבילות, ליתני [שישנה]: בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין! אלא הביטויים פוסלין ומכשירין, ואוסרין ומתירין — חדא מילתא היא [דבר אחד הוא], ואין לדקדק בלשון זו.

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט מִתּוֹךְ הַטַּבַּעַת, וְשִׁיֵּיר בָּהּ מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי כּוּלָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְלֹא חוּט עַל פְּנֵי רוּבָּהּ.

ה משנה השוחט מתוך הטבעת הגדולה, העליונה בין הטבעות של קנה הנשימה, ושייר בה אפילו מלא רוחב החוט על פני כולה, ולא יצאה הסכין מחוץ לטבעת לכיוון הראש — שחיטתו כשרה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו שייר מלא חוט על פני רובה, ולא על פני כולה — הרי זה כשר.

גְּמָ׳ רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, וְאַף רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה לֹא אָמַר אֶלָּא בְּטַבַּעַת הַגְּדוֹלָה, הוֹאִיל וּמַקֶּפֶת אֶת כׇּל הַקָּנֶה, אֲבָל בִּשְׁאָר טַבָּעוֹת – לֹא.

ו גמרא רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הלכה כר' יוסי בר' יהודה, שאם שחט רוב טבעת — כאילו שחט כולה. ומכל מקום אף ר' יוסי בר' יהודה לא אמר שהשחיטה כשרה אלא בטבעת הגדולה העליונה, הואיל ומקפת את כל הקנה, אבל בשאר טבעות, שהטבעת אינה שלמה, אלא רצועת בשר מחברת את קצותיה — לא, אין שחיטתו כשרה, שאינו רשאי לשחוט בטבעת עצמה, אלא ברווח שבין טבעת לטבעת.

וּבִשְׁאָר טַבָּעוֹת לֹא? וְהָתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

ותוהים: ובשאר טבעות לא אמר? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יוסי בר' יהודה אומר:

הַשּׁוֹחֵט בִּשְׁאָר טַבָּעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַקִּיפוֹת אֶת כׇּל הַקָּנֶה, הוֹאִיל וּמַקִּיפוֹת אֶת רוֹב הַקָּנֶה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וּמוּגְרֶמֶת פְּסוּלָה. הֵעִיד רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס עַל מוּגְרֶמֶת שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה.

השוחט בשאר טבעות, אף על פי שאין מקיפות את כל הקנה, הואיל ומקיפות את רוב הקנה — שחיטתו כשרה. והוסיפה הברייתא: ומוגרמת, ששחט למעלה מן הטבעת הגדולה שבראש הקנה, פסולה; העיד רבי חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה. הרי שר' יוסי בר' יהודה מכשיר שחיטה בשאר טבעות, שלא כפי שאמרו רב ושמואל משמו!

אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה תַּרְתֵּי קָאָמַר. רַב וּשְׁמוּאֵל סָבְרִי כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיגִי עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

אמר רב יוסף: רבי יוסי בר יהודה תרתי קאמר [שני דברים אמר], ואילו רב ושמואל סברי כוותיה בחדא [סבורים כמותו בדבר אחד], שהשוחט רובו של קנה בטבעת הגדולה — הרי זה כשר, ופליגי עליה בחדא [וחולקים עליו באחד], שלדעתם שחיטה בשאר הטבעות אינה כשרה, הואיל ואין מקיפות את כל הקנה.

וְהָא ״לֹא אָמַר״ קָאָמְרִי? הָכִי קָאָמַר: הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּטַבַּעַת הַגְּדוֹלָה, וְאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בִּשְׁאָר טַבָּעוֹת.

ומקשים: והא [והרי] בלשון "לא אמר" קאמרי [הם אומרים], משמע שלדעתם כך היא דעתו של ר' יוסי בר' יהודה! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר], לכך הכוונה: הלכה כמותו בטבעת הגדולה, ואין הלכה כמותו בשאר טבעות.

כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא, אֲכַל מוּגְרֶמֶת דְּרַב וּשְׁמוּאֵל. אָמְרִי לֵיהּ: לָאו מֵאַתְרֵיהּ דְּרַב וּשְׁמוּאֵל אַתְּ? אֲמַר לְהוּ: מַאן אַמְרַהּ? יוֹסֵף בַּר חִיָּיא! יוֹסֵף בַּר חִיָּיא מִכּוּלֵּי עָלְמָא גְּמִיר.

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רבי זירא מבבל לארץ ישראל אכל בהמה שנחשבת למוגרמת לפי דעת רב ושמואל, ובארץ ישראל לא נהגו בה איסור. אמרי ליה [אמרו לו]: לאו מאתריה [והאם לא ממקומם] של רב ושמואל את [אתה], מבבל? ואם כן אתה צריך לנהוג כמנהגם! אמר להו [להם]: מאן אמרה [מי אמר את ההלכה הזו] בשם רב ושמואל? יוסף בר חייא (הוא רב יוסף), והרי יוסף בר חייא מכולי עלמא גמיר [מכל העולם הוא לומד], וגם מתלמידי רב ושמואל שלא דקדקו בשמועותיהם!

שְׁמַע רַב יוֹסֵף, אִיקְּפַד, אֲמַר: אֲנָא מִכּוּלֵּי עָלְמָא גְּמִירְנָא? אֲנָא מֵרַב יְהוּדָה גְּמִירְנָא, דַּאֲפִילּוּ סְפֵיקֵי דְּגַבְרֵי גָּרֵיס. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה.

שמע רב יוסף את הערתו של ר' זירא ואיקפד [הקפיד] עליו, אמר: וכי אנא מכולי עלמא גמירנא [אני מכל העולם למדתי]? אנא [אני] מרב יהודה גמירנא [למדתי], שאפילו ספיקי דגברי גריס [ספיקות שיש ביחס לשמות אנשים הוא גורס]. ומביאים דוגמה לכך, שאמר רב יהודה: אמר ר' ירמיה בר אבא, ספק משמיה [משמו] של רב אמר ספק משמיה [משמו] של שמואל: שלשה אנשים מתירין את הבכור בשחיטה מחוץ למקדש כאשר היה בו מום במקום שאין חכם מומחה.

וְרַבִּי זֵירָא, לֵית לֵיהּ נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם?

ועוד שואלים: וכי ר' זירא, שכשהגיע לארץ ישראל שוב לא נהג כמנהג בבל (שאסרו מוגרמת של רב ושמואל), לית ליה [האם אין לו, חלוק הוא], על מה ששנינו במשנה בענייני מנהגים, שההולך ממקום למקום נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם?

אָמַר אַבָּיֵי: הָנֵי מִילֵּי מִבָּבֶל לְבָבֶל, וּמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִי נָמֵי מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, אֲבָל מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דַּאֲנַן כַּיְיפִינַן לְהוּ – עָבְדִינַן כְּוָותַיְיהוּ.

אמר אביי: הני מילי [דברים אלה אמורים] באדם שהולך ממקום אחד בבבל למקום אחר בבבל, וכן מארץ ישראל לארץ ישראל, אי נמי [או גם כן] במי שיורד מארץ ישראל לבבל. אבל העולה מבבל לארץ ישראל, כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו [שאנו בבבל כפופים להם לחכמי ארץ ישראל בענייני הלכה עושים אנו כמותם].

רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר, רַבִּי זֵירָא אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר הֲוָה.

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שנותנים עליו חומרי המקום שיצא משם גם בהולך מבבל לארץ ישראל — הני מילי היכא [דברים אלה אמורים במקום] שדעתו לחזור למקומו, שאז נותנים עליו שתי החומרות, ואילו ר' זירא כשעלה לארץ אין דעתו לחזור הוה [היה], ולכן נהג כמנהג ארץ ישראל.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וְהָא רַבָּנַן דַּאֲתוֹ מִמָּחוֹזָא אָמְרִי, אָמַר רַבִּי זֵירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: מוּגְרֶמֶת כְּשֵׁרָה! אֲמַר לֵיהּ: נַהֲרָא נַהֲרָא וּפְשָׁטֵיהּ.

בהמשך למסופר, שנהגו בבבל איסור במוגרמת לשיטת רב ושמואל, אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף שישב בפומבדיתא: והא רבנן דאתו [והרי חכמים שבאו] לכאן מהעיר מחוזא אמרי [אומרים], אמר רבי זירא משמיה [משמו] של רב נחמן: מוגרמת כשרה! אמר ליה [לו]: נהרא נהרא ופשטיה [נהר נהר והילוכו], כלומר, כל מקום הולך אחר מנהגו, ובמחוזא לא נהגו כרב ושמואל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אַכְשַׁר בְּחוּדָּא דְּכוֹבָעָא, קָרֵי עֲלֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: גִּיסָא גִּיסָא, אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: פְּגַע בְּחִיטֵּי – טְרֵפָה.

מסופר, רבי שמעון בן לקיש אכשר [הכשיר] בהמה שנשחטה בחודא דכובעא [בחוד, בקצה הכובע] שנמצא מעבר לטבעת הגדולה, והוא קצה הקנה, קרי עליה [קרא עליו] רבי יוחנן על ריש לקיש: גיסא גיסא [הרבה, הרבה], שהתיר יותר מדי — הגזים (גס = גדול). ועוד בענין מקום השחיטה אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: שחט ופגע בחיטי [בחיטים] שתי בליטות כעין חיטים, היוצאות סמוך לטבעת העליונה לכיוון הלוע (ומכוסות בכובע) — הרי הוא טרפה.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: פָּגַע וְנָגַע בָּהֶן, דִּכְתִיב ״וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת״, אוֹ דִלְמָא פָּגַע וְלֹא נָגַע, כְּדִכְתִיב ״וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים״?

וביחס לכך איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: האם הכוונה שפגע ונגע בהן, כלומר, שחתך מקצתן, וכמו דכתיב [שנאמר]: "ויפגע בו וימת" (מלכים א ב, כה), או דלמא [שמא] כוונתו פגע ולא נגע, אלא חתך ממש בסמוך להן בקצה הטבעת הגדולה, כדכתיב [כמו שנאמר]: "ויפגעו בו מלאכי אלהים" (בראשית לב, א), שפגשו בו?

אִיתְּמַר, אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה. אָמַר רַב אַמֵּימָר בַּר מָר יָנוֹקָא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא, וְאָמַר לִי: שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אֲמַר לִי רַב שֶׁמֶן מִסּוּבְרָא, אִיקְּלַע מָר זוּטְרָא לְאַתְרִין וּדְרַשׁ: שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: פְּגַע בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה, שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – טְרֵפָה.

ובניגוד לדברי רב פפי בשם רבא, מביאים מה שאיתמר [נאמר], אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא: אם שייר בחיטי [בחיטים] ששחט באמצעו — כשרה. אמר רב אמימר בר מר ינוקא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] ר' חייא בריה [בנו] של רב אויא, ואמר לי: שייר בחיטי [בחיטים] — כשרה. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אמר לי רב שמן מהמקום סוברא, איקלע [הזדמן] מר זוטרא לאתרין [למקומנו] ודרש: שייר בחיטי [בחיטים] — כשרה. מר בר רב אשי אמר: אם פגע בחיטי [בחיטים] — כשרה, אם שייר בחיטי [בחיטים] — טרפה.