חולין י״ז

וְכׇל שֶׁכֵּן הַשְׁתָּא דְּאַרְחִיקוּ לְהוּ טְפֵי.

ואם כן כל שכן השתא דארחיקו להו טפי [עכשיו, שגלו שהרחיקו להם יותר], שיהיו מותרים לשחוט לצורך בשר תאוה!

אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּתַנְיָא: ״כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ״, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לֶאֱסוֹר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה, שֶׁבַּתְּחִלָּה הוּתַּר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה, מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ נֶאֱסַר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה.

אלא אמר רב יוסף: מה ששנינו "לעולם שוחטין" — לשיטת רבי עקיבא היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב, כא), ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לאסור להן לבני ישראל בשר נחירה, כלומר, בשר בהמה שהומתה שלא בשחיטה ראויה על פי התורה. שבתחלה, בהיותם במדבר, הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה, ואין אוכלים בשר אלא לאחר שנשחט כראוי. ומוסיף רב יוסף:

וְעַכְשָׁיו שֶׁגָּלוּ, יָכוֹל יַחְזְרוּ לְהֶתֵּירָן הָרִאשׁוֹן? לְכָךְ שָׁנִינוּ: לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין.

ועכשיו שגלו, יכול יחזרו להתירן הראשון? לכך שנינו במשנתנו: לעולם שוחטין, מצווים בשחיטה דווקא.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: בְּשַׂר תַּאֲוָה לָא אִיתְּסַר כְּלָל, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: בְּשַׂר נְחִירָה לָא אִישְׁתְּרִי כְּלָל.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון הם, ר' ישמעאל ור' עקיבא חולקים]? ומשיבים, רבי עקיבא סבר [סבור]: בשר תאוה לא איתסר [נאסר] כלל, וגם במדבר היו מותרים בו, ולכן לא הוצרך הכתוב להתירו בכניסתם לארץ. ואילו ר' ישמעאל סבר [סבור]: בשר נחירה לא אישתרי [לא הותר] כלל, וכבר במדבר היו חייבים לשחוט, ולא הוצרך לאוסרו בארץ.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר״, אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא מַאי ״וְשָׁחַט״? קָדָשִׁים שָׁאנֵי.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת רבי ישמעאל שבשר נחירה אסור היה במדבר — היינו דכתיב [זה שנאמר] ביחס לקרבן העולה באהל מועד שבמדבר: "ושחט את בן הבקר" (ויקרא א, ה), אלא לרבי עקיבא מאי [מהו] "ושחט"? והרי לשיטתו היו מותרים בנחירה! ומשיבים: קדשים שאני [שונים], שדינם היה תמיד בשחיטה, אבל בחולין לא היתה חובת שחיטה.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם״, אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא מַאי ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם״? ״יִנָּחֵר לָהֶם״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! נְחִירָה שֶׁלָּהֶן זוֹ הִיא שְׁחִיטָתָן.

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לשיטת רבי ישמעאל, שבמדבר היתה שחיטה ולא נחירה — היינו דכתיב [זהו שנאמר] כשהיו במדבר: "הצאן ובקר ישחט להם" (במדבר יא, כב), אלא לשיטת ר' עקיבא מאי [מה פירוש] "הצאן ובקר ישחט להם"? "ינחר להם" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומשיבים: נחירה שלהן זו היא שחיטתן.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – הַיְינוּ דִּתְנַן: הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא אַמַּאי פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת?

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' ישמעאל — היינו דתנן [זהו ששנינו במשנה] לענין מצות כיסוי הדם: השוחט חיה ונתנבלה בידו, שלא שחט כראוי, וכן הנוחר חיה, הורג אותה, או המעקר, שעוקר את הקנה והוושט ממקומם קודם השחיטה — פטור מלכסות את דמה, כדין שוחט חיה או עוף, מפני שרק שחיטה ראויה מחייבת בכיסוי הדם, אלא לר' עקיבא אמאי [מדוע] פטור מלכסות? הרי כבר בשעה שנצטוו על כיסוי הדם, היו מותרים בנחירה, ולשיטתו נחירתם היא שחיטתם!

הוֹאִיל וְאִיתְּסַר, אִיתְּסַר.

ומשיבים: הואיל ואיתסר איתסר [הואיל ונאסר לאכול בשר נחירה נאסר], ושוב אין זה בכלל שחיטה.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר בְּשַׂר תַּאֲוָה לָא אִיתְּסַר כְּלָל – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ״, אֶלָּא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, צְבִי וְאַיָּל גּוּפֵיהּ מִי הֲוֵי שְׁרֵי?

ומצד אחר שואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' עקיבא שאמר שבשר תאוה לא איתסר [לא נאסר] כלל במדבר — היינו דכתיב [זהו שנאמר] לפני כניסתם לארץ: "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדיו" (דברים יב, כב), כלומר, כשם שמותרים אתם במדבר לאכול את בשר הצבי והאיל (ושאר חולין) בטומאה, כן תהיו מותרים לאוכלם בטומאה משתיכנסו לארץ, למרות שבאותה שעה כבר אינם כשרים על ידי נחירה סתם, אלא דווקא בשחיטה כקדשים (שאסור לאוכלם בטומאה). אלא לרבי ישמעאל, הסבור שבשר תאוה היה אסור במדבר, וכי צבי ואיל גופיה [עצמו] מי הוי שרי [האם היו מותרים] במדבר?

כִּי אֲסַר רַחֲמָנָא – בְּהֵמָה דְּחַזְיָא לְהַקְרָבָה, אֲבָל חַיָּה דְּלָא חַזְיָא לְהַקְרָבָה – לָא אֲסַר רַחֲמָנָא.

ומשיבים: כי אסר רחמנא [כאשר אסרה התורה] לאכול בשר תאוה הרי זה דווקא בבהמה דחזיא [שראויה] להקרבה, אבל חיה דלא חזיא [שאינה ראויה] להקרבה לא אסר רחמנא [לא אסרה התורה].

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אֵבְרֵי בְּשַׂר נְחִירָה שֶׁהִכְנִיסוּ יִשְׂרָאֵל עִמָּהֶן לָאָרֶץ, מַהוּ?

א בעי [שאל] רבי ירמיה: לפי שיטת ר' עקיבא, שבמדבר הותר להם בשר נחירה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ, מהו דינם?

אֵימַת? אִילֵּימָא בְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ – הַשְׁתָּא דָּבָר טָמֵא אִישְׁתְּרִי לְהוּ, דִּכְתִיב: ״וּבָתִּים מְלֵאִים כׇּל טוּב״, וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: כֻּתְלֵי דַּחֲזִירֵי – בְּשַׂר נְחִירָה מִבַּעְיָא?

ושואלים: אימת [מתי]? על איזה זמן הוא שואל? אילימא [אם תאמר] בשבע השנים הראשונות שכבשו את הארץ, השתא [עכשיו, הרי] דבר טמא אישתרי להו [הותר להם] לאכול, דכתיב [שנאמר]: "והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ וכו' לתת לך ערים וכו' ובתים מלאים כל טוב וגו' ואכלת ושבעת" (דברים ו, י— יא), ובפירוש כתוב זה אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: כתלי דחזירי [נתחי בשר חזיר] שמצאו בבתים, גם הם היו מותרים להם, בשר נחירה של בהמה טהורה שנחרו בהיתר מבעיא [נצרכה לומר] שמותר?

אֶלָּא, לְאַחַר מִכָּאן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ, כִּי אִשְׁתְּרִי לְהוּ שָׁלָל שֶׁל גּוֹיִם – דִּידְהוּ לָא אִישְׁתְּרִי. תֵּיקוּ.

אלא צריכים לומר שהשאלה היתה ביחס לבשר מיובש שנשאר עד לאחר מכאן, לאחר שבע שנות הכיבוש. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם מדובר בשבע שנים שכבשו, ולמרות זאת עומדת השאלה בעינה, שכן יש לומר: כי אשתרי להו [כאשר הותר להם] לאכול אפילו דבר איסור הרי זה דווקא משלל של גוים, אבל דידהו לא אישתרי [דבר איסור שלהם לא הותר]. ועל כל פנים, שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

אָמַר רַבָּה: שַׁנֵּית ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״ וּ״לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין״, ״בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים״ – מַאי מְשַׁנֵּית לֵיהּ?

ב ושבים לדון בביאור לשון המשנה "הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין". אמר רבה: שנית [תירצת, הסברת] מה ששנינו "הכל שוחטין" שעניינו — את הכל צריך לשחוט, ואפילו עוף, וכן "לעולם שוחטין" — שדין השחיטה קיים לעולם, גם לאחר שגלו ישראל (כר' ישמעאל, או כר' עקיבא), אבל "בכל שוחטים" מאי משנית ליה [איך אתה מתרץ, מסביר אותו]? מה הוא בא לרבות?

וְכִי תֵּימָא, בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה, הָא דּוּמְיָא דְּהָנָךְ קָתָנֵי; אִי הָנָךְ בְּשׁוֹחֲטִין – הַאי נָמֵי בְּשׁוֹחֲטִין, וְאִי הָנָךְ בְּנִשְׁחָטִין – הַאי נָמֵי בְּנִשְׁחָטִין.

וכי תימא [ואם תאמר] שבא לומר שהשחיטה כשרה בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, ולא רק בסכין — הא דומיא דהנך קתני [הרי בדומה לאחרים הוא שונה], "הכל שוחטין ולעולם שוחטין", ואם כן, אי הנך [אם האחרים] מדברים על השוחטין — האי נמי [זה גם כן] מדבר בשוחטין, ואי הנך [ואם אלה] מדברים בנשחטין — האי נמי [זה גם כן] בנשחטין. והרי "הכל שוחטין" פירשנו בנשחטים — הכל נשחטים, וכן "לעולם שוחטין" — אין בשר נאכל אלא בשחיטה, וכיצד ניתן לפרש "בכל שוחטין"?

אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, חֲדָא לְאֵתוֹיֵי כּוּתִי, וַחֲדָא לְאֵתוֹיֵי יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. ״לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין״ – בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, בֵּין בְּרֹאשׁ הַגָּג בֵּין בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה. ״בַּכֹּל שׁוֹחֲטִין״ – בֵּין בְּצוֹר, בֵּין בִּזְכוּכִית, בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.

אלא אמר רבא: צריך להסביר את כל המשנה באופן אחר, מה שנאמר "הכל שוחטין" כוונתו שכל האנשים כשרים לשחוט. ואף ששנינו דבר זה בתחילת המסכת (ב,א), הוצרך לשניהם, חדא לאתויי [אחת להביא, להוסיף] כותי, שגם הוא שוחט, וחדא לאתויי [ואחת להביא] ישראל משומד. מה שנאמר "לעולם שוחטין" — כוונתו בין ביום, בין בלילה, בין בראש הגג, בין בראש הספינה, ואין חוששים שמא ייראה כשוחט לצבא השמים או לשר הים. "בכל שוחטין" — כוונתו בכל דבר, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה.

חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר וְהַמְּגֵירָה. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל פְּגַם וְשַׁדַּר, פְּגַם וְשַׁדַּר. שְׁלַחוּ לֵיהּ: כִּמְגֵירָה שָׁנִינוּ.

ג שנינו במשנה: חוץ ממגל קציר והמגירה (משור) שאין שוחטים בהם. מסופר, אבוה [אביו] של שמואל פגם [היה עושה פגם] בסכין ושדר [ושולח] לארץ ישראל לשאול אם כשר הוא, ושוב פגם ושדר [היה פוגם באופן אחר ושולח], כדי לדעת מהי פגימה שפוסלת. שלחו ליה [לו], הכלל הוא: כמגירה שנינו, כמו שיניים של משור שנו שהן פונות כלפי מעלה, ולא הצידה, ובכל הולכה או הבאה של הסכין, הריהי פוגמת את השחיטה.

תָּנוּ רַבָּנַן:

תנו רבנן [שנו חכמים]:

סַכִּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגִימוֹת הַרְבֵּה – תִּידּוֹן כִּמְגֵירָה, וְשֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא פְּגִימָה אַחַת: אוֹגֶרֶת – פְּסוּלָה, מְסוּכְסֶכֶת – כְּשֵׁרָה. הֵיכִי דָּמְיָא אוֹגֶרֶת? הֵיכִי דָּמְיָא מְסוּכְסֶכֶת? אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אוֹגֶרֶת – מִשְׁתֵּי רוּחוֹת, מְסוּכְסֶכֶת – מֵרוּחַ אַחַת.

סכין שיש בה פגימות הרבה — תידון (תיחשב) כמגירה, ושאין בה אלא פגימה אחת, אם היא אוגרת — פסולה, אם היתה מסוכסכת — כשרה. ושואלים: היכי דמיא [איך היא בדיוק] אוגרת, היכי דמיא [איך היא בדיוק] מסוכסכת? אמר ר' אליעזר: אוגרת — שיש לפגימה עוקצים משתי רוחות, משני צידיה, מסוכסכת — שיש עוקץ מרוח אחת של הפגימה.

מַאי שְׁנָא מִשְׁתֵּי רוּחוֹת, דְּמוּרְשָׁא קַמָּא מַחְלֵישׁ וּמוּרְשָׁא בָּתְרָא בָּזַע? מֵרוּחַ אַחַת נָמֵי, חוּרְפָּא דְּסַכִּינָא מַחְלֵישׁ, מוּרְשָׁא בָּזַע! דְּקָאֵים אַרֵישָׁא דְּסַכִּינָא. סוֹף סוֹף, כִּי אָזְלָא מַחְלְשָׁא, כִּי (אתא בזע) [אָתְיָא בָּזְעָה]! כְּגוֹן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] משתי רוחות שהיא פסולה — מפני דמורשא קמא מחליש ומורשא בתרא בזע [שהעוקץ הראשון מחליש, מוריד את העור והבשר, והעוקץ האחר קורע] את הסימנים. והרי כאשר יש עוקץ מרוח אחת נמי [גם כן] חורפא דסכינא מחליש מורשא בזע [חוד הסכין מחליש, חותך את העור והבשר, והעוקץ קורע] את הסימנים! ומשיבים: מדובר בעוקץ דקאים ארישא דסכינא [שנמצא בראש הסכין], במקום בו מתחילה השחיטה, כך שהעור נקרע על ידי העוקץ, ולא הסימנים. ואומרים: סוף סוף, הואיל והשחיטה נעשית גם בהולכה וגם בהבאה של הסכין, כי אזלא מחלשא [כאשר העוקץ הולך הוא מחליש], כי אתא בזע [וכאשר הוא חוזר ובא הוא קורע]! ומשיבים: מדובר כגון שהוליך את הסכין ולא הביא אותה חזרה.

אָמַר רָבָא: שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בְּסַכִּין – אוֹגֶרֶת – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. מְסוּכְסֶכֶת – לֹא יִשְׁחוֹט בָּהּ לְכִתְחִלָּה, וְאִם שָׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. עוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּסַכִּין – שׁוֹחֵט בָּהּ לְכַתְּחִלָּה.

ובסיכום הדברים להלכה אמר רבא, שלש מדות בסכין: אם היתה אוגרת — לא ישחוט בה, ואם שחט בה — שחיטתו פסולה. מסוכסכת — לא ישחוט בה לכתחלה, ואם שחט — שחיטתו כשרה בדיעבד. אם היה עולה ויורד בסכין, שלא היו בה עוקצים, אלא מעלות ומורדות — שוחט בה לכתחלה.

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נְחֶמְיָה לְרַב אָשֵׁי: אֲמַרְתְּ לַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מְסוּכְסֶכֶת פְּסוּלָה, וְהָא אָמַר רָבָא: מְסוּכְסֶכֶת כְּשֵׁרָה! לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁהוֹלִיךְ וְהֵבִיא, כָּאן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נחמיה לרב אשי, אמרת לן משמיה [משמו] של רבא: מסוכסכת — פסולה, והא [והרי] אמר רבא: מסוכסכת — כשרה בדיעבד! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שהוליך והביא הרי היא פסולה אף בדיעבד, כאן שהוליך ולא הביא הריהי כשרה בדיעבד.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: דָּמְיָא לְסָאסָא, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: מַאן יָהֵיב לַן מִבִּשְׂרֵיהּ וְאָכְלִינַן.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: אם הסכין דמיא לסאסאה [דומה לשער השיבולת] שאינה חלקה לגמרי, אבל אין בה פגימות של ממש, מאי [מה] דינה? אמר ליה [לו]: מאן יהיב לן מבשריה ואכלינן [מי יתן לנו מבשרה ונאכל], כלומר, כשרה לגמרי.

אָמַר רַב חִסְדָּא: מִנַּיִן לִבְדִיקַת סַכִּין מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם״.

א אמר רב חסדא: מנין לבדיקת סכין שהיא חובה מן התורה? שנאמר: "ושחטתם בזה ואכלתם" (שמואל א יד, לד), ומשמע שבדק סכין תחילה, ונתן להם לשחוט בה. ומתקשים:

פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דְּכִי נְקַב טְרֵיפָה, בָּעֲיָא בְּדִיקָה לְחָכָם קָאָמְרִינַן! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא אָמְרוּ לְהַרְאוֹת סַכִּין לְחָכָם אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל חָכָם! מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא הוּא.

פשיטא [פשוט] הדבר שסכין צריכה בדיקה לפני השחיטה, כיון דכי נקב [שאם עשה על ידה נקב] בוושט הרי זו טריפה, ולשם כך אין צורך בלימוד מן הכתוב! ומשיבים: מנין שהסכין בעיא [צריכה] בדיקה לחכם קאמרינן [אומרים אנו], ולא די שהשוחט עצמו בודק. ומקשים: וכי מן התורה הוא? והאמר [והרי אמר] רבי יוחנן: לא אמרו חכמים להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם! ומשיבים: אכן, דבר זה הוא רק מדרבנן [מדברי סופרים], וקרא [והפסוק] אסמכתא בעלמא [סמך בלבד] הוא, ולא ראיה גמורה.

בְּמַעְרְבָא בָּדְקִי לַהּ בְּשִׁימְשָׁא, בִּנְהַרְדְּעָא בָּדְקוּ לַהּ בְּמַיָּא, רַב שֵׁשֶׁת בָּדֵק לַהּ בְּרֵישׁ לִישָּׁנֵיהּ, רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בָּדֵק לַהּ בְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.

ומעירים: במערבא בדקי לה בשימשא [במערב, בארץ ישראל היו בודקים את הסכין בשמש] לראות אם יש בה פגם. בנהרדעא בדקו לה במיא [היו בודקים אותה במים] שמעבירים את הלהב על המים, ואם היה נוצר מעין חריץ במים הריהו סימן לפגימה. רב ששת בדק לה בריש לישניה [היה בודק אותה בקצה לשונו]. רב אחא בר יעקב בדק לה [היה בודק אותה] בחוט השערה, שהיה מעביר על הסכין לראות אם הוא נתקל בפגימה.

בְּסוּרָא אָמְרִי: בִּישְׂרָא אָכְלָה, בִּישְׂרָא לִבְדְּקַהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: צְרִיכָא בְּדִיקָה אַבִּישְׂרָא, וְאַטּוּפְרָא, וְאַתְּלָתָא רוּחָתָא.

בסורא אמרי [אמרו]: בישרא אכלה, בישרא לבדקה [את הבשר הסכין אוכלת, הבשר יבדוק אותה], שיש לבדוק את הפגימה בבשר דווקא, כגון בקצה הלשון (או בקצה האצבע), שהרי החשש היא שמא תפגום בבשר. אמר רב פפא: צריכא [צריכה] הסכין בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא [על הבשר ועל הציפורן, ועל שלוש רוחות], שיבדוק את חוד הסכין, וגם את שני צידיו, שמא נפגמה הסכין מן הצד, ועוקץ בולט ממנה וקורע את הסימנים.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אָמַר לַן רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא מִשְּׁמָךְ, דַּאֲמַרְתְּ לֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: צְרִיכָא בְּדִיקָה אַבִּישְׂרָא וְאַטּוּפְרָא וְאַתְּלָתָא רוּחָתָא. אֲמַר לֵיהּ: אַבִּישְׂרָא וְאַטּוּפְרָא אֲמַרִי, וְאַתְּלָתָא רוּחָתָא לָא אֲמַרִי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַבִּישְׂרָא וְאַטּוּפְרָא וְאַתְּלָתָא רוּחָתָא אֲמַרִי, מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא לָא אֲמַרִי.

ובענין זה מסופר, אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, אמר לן [לנו] רב סמא בריה [בנו] של רב משרשיא משמך, דאמרת ליה משמיה [שאמרת לו משמו] של רבא: צריכא [צריכה] הסכין בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא [על הבשר ועל הציפורן ועל שלוש רוחות]. אמר ליה [לו] רב אשי: אבישרא ואטופרא אמרי [על הבשר ועל הציפורן אמרתי], ואתלתא רוחתא לא אמרי [ועל שלוש רוחות לא אמרתי]. אלא די שיבדוק את החוד. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכן השיב רב אשי: אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא אמרי [על הבשר ועל הציפורן ועל שלוש רוחות אמרתי], אבל משמיה [משמו] של רבא לא אמרי [אמרתי] דבר זה, אלא כהלכה סתם.

רָבִינָא וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא הֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אַיְיתוֹ סַכִּין לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי לִבְדְּקַהּ. אֲמַר לֵיהּ לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: בִּידְקַהּ. בַּדְקַהּ אַטּוּפְרָא וְאַבִּישְׂרָא וְאַתְּלָתָא רוּחָתָא. אֲמַר לֵיהּ: יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַב כָּהֲנָא.

מסופר, רבינא ורב אחא בריה [בנו] של רבא הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] רב אשי, אייתו [הביאו] סכין לקמיה [לפני] רב אשי לבדקה, אמר ליה [לו] רב אשי לרב אחא בריה [בנו] של רבא: בידקא [בדוק אותה], בדקה אטופרא ואבישרא ואתלתא רוחתא [בדק אותה על הציפורן ועל הבשר ועל שלוש רוחות]. אמר ליה [לו] רב אשי: יישר [יפה הדבר], וכן אמר רב כהנא שכך צריך לבדוק.

רַב יֵימַר אֲמַר: אַטֻּופְרָא וְאַבִּישְׂרָא צְרִיכָא, אַתְּלָתָא רוּחָתָא לָא צְרִיכָא. מִי לָא אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, שֶׁחִידּוּדָהּ קוֹדֶם לְלִיבּוּנָהּ; וְקַשְׁיָא לַן: הָאִיכָּא צְדָדִין! וְאָמְרִינַן: בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִרְוָוח רָוַוח. הָכָא נָמֵי, בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִרְוָוח רָוַוח.

ואילו רב יימר אמר: אטופרא ואבישרא צריכא [על ציפורן ועל בשר צריכה בדיקה], אתלתא רוחתא לא צריכא [על שלוש רוחות אינה צריכה]; וטעם הדבר: מי [האם] לא אמר ר' זירא אמר שמואל: ליבן סכין ומיד שחט בה — שחיטתו כשרה, ואין לחשוש שהוושט נפגם מן הכויה והבהמה נעשית טריפה קודם החיתוך, מפני שחידודה החיתוך בחוד הסכין קודם לכויה שגורם ליבונה; וקשיא לן [והיה קשה לנו]: האיכא [הרי יש] הצדדין של הסכין שהם גורמים לכויה! ואמרינן [ואמרנו] כתשובה לכך: בית השחיטה מרווח רווח [מתרווח], כשמותח את הצואר וחותך, ולכן אין צידי הסכין נוגעים בו. ולפי זה, הכא נמי [כאן גם כן], לענין החשש מפגימה שיש בצידי הסכין, יש לומר כי בית השחיטה מרווח רווח [מתרווח], ולכן צידי הסכין אינם נוגעים בו.

אָמַר רַב הוּנָא בַּר רַב קַטִּינָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, שָׁלֹשׁ פְּגִימוֹת הֵן: פְּגִימַת עֶצֶם בַּפֶּסַח, פְּגִימַת אוֹזֶן בִּבְכוֹר, פְּגִימַת מוּם בְּקָדָשִׁים.

ב אמר רב הונא בר רב קטינא אמר רבי שמעון בן לקיש, שלש פגימות הן, שיש להן שיעור אחד: פגימת עצם בפסח, שנאמר: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו). פגימת אוזן בבכור בהמה, כדי להחשיבו כבעל מום שאינו ראוי להקרבה, ומותר לכהן לשוחטו בכל מקום ולאוכלו. וכן פגימת מום בשאר קדשים.

וְרַב חִסְדָּא אָמַר: אַף פְּגִימַת סַכִּין. וְאִידַּךְ בְּחוּלִּין לָא קָא מַיְירֵי.

ורב חסדא אמר: אף פגימת סכין של שחיטה. ושואלים: ואידך [והאחר], ר' שמעון בן לקיש, מדוע לא מנה זאת? ומשיבים: בענייני חולין לא קא מיירי [אינו עוסק] אלא רק בקדשים.

וְכוּלָּן, פְּגִימָתָן כְּדֵי פְּגִימַת הַמִּזְבֵּחַ.

והוסיף: וכולן, כל הפגימות הללו, שיעור פגימתן כדי שיעור פגימת המזבח, שאם היה נפגם כך לא היה ראוי להקרבה.