הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת כאן "יום שני" — יום השבוע שבו חל י"ט תשרי בשנת ה'תש"ד, ואילו אנו לומדים אותה היום, יום רביעי ה'תשפ"ז. כמדי יום, ההתאמה היא לפי התאריך העברי (י"ט תשרי) ולא לפי שם היום בשבוע — ובשנה הנוכחית י"ט תשרי הוא ד' דחול המועד סוכות (בארץ ישראל). הכותרת מוסיפה "ג דחוהמ"ס [בחו"ל]" — כלומר, בחוץ לארץ יום זה הוא היום השלישי של חול המועד סוכות, שכן שם שומרים יום טוב שני של גלויות, ולכן ספירת ימי חול המועד שם מאחרת ביום אחד לעומת ארץ ישראל.

★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים היומי, ולאחריו פתגם קצר על כוונה בתפילה. לאחר שורת השיעורים (חומש, תהלים, תניא של שנת תש"ד — שונה מהשיעור הנלמד היום בפועל), מובא עניין אחד בן שלוש שורות, העוסק בכוונה שיש לכוון בברכת השנים שבתפילת העמידה.

★ "איתא [מובא בספרים]" — פתיחה המציינת שהדברים אינם חידוש של הכותב, אלא מקורם בספרים קודמים; הסוגריים המרובעים מפרשים את המילה הארמית "איתא" (= יש, נמצא כתוב) בלשון הקודש: "מובא בספרים".

★ "שכל השנה באמרו בשמונה־עשרה 'ואת כל מיני תבואתה לטובה'" — המדובר בברכת השנים ("ברך עלינו") שבתפילת שמונה־עשרה, שבה מבקשים שהשנה וכל מיני תבואתה יהיו לטובה. הרשומה מלמדת שבשעה שאומרים את המילים הללו — ולא רק בחג, אלא כל השנה — יש לכוון בהן כוונה מיוחדת.

★ "צריך לכוון לחטים למצה ואתרוג" — כלומר, לכלול בבקשה על התבואה במיוחד את הגידולים שמהם עושים מצוות: החיטים שמהן אופים את המצה לפסח, והאתרוג לחג הסוכות. הבקשה על "כל מיני תבואתה" מתמקדת כך בפירות שהם כלי למצווה.

★ "במקום אחד נזכר מלבד הנ"ל גם יין לקידוש" — בספר אחר (מן הספרים שהובאו בפתיחה) מוסיפים לרשימה גם את היין המשמש לקידוש בשבתות ובימים טובים.

★ "ואז במילא תהיה כל התבואה לטובה" — וכאשר מכוונים לתבואה של מצווה, ממילא (מאליו, כתוצאה טבעית) גם כל שאר התבואה תהיה לטובה. הברכה ששורה על החלק המקודש מתפשטת אל הכלל כולו.

המסר ליום: הבקשה על פרנסה ועל שפע גשמי מקבלת כיוון כשמעמידים במרכזה את המצוות — החיטים למצה, האתרוג, היין לקידוש. כשהגשמיות מכוונת לשמש את הקדושה, היא מתברכת כולה. ובימי חג הסוכות, כשהאתרוג בידינו, זו תזכורת מוחשית לכך שהשפע שאנו מבקשים כל השנה נועד בסופו של דבר לעבודת ה'.

⚠ בשורת התניא מופיע בדפוס המספר "272" בין סימן ההשמטה (". . .") לבין המילה "לגמרי" — כך בדיוק נדפס, ואינו ברור מה פשרו (ייתכן ציון עמוד או שיבוש דפוס); הועתק כלשונו.

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח, זְבוּלֻן, בְּצֵאתְךָ (לַדֶּרֶךְ), וְאַתָּה, יִשָּׂשכָר, (שְׂמַח) בְּאֹהָלֶיךָ.

★ לאחר שהסתיימה ברכת יוסף הארוכה, פותח משה בסדרה של ברכות קצרות לחמשת השבטים האחרונים: זבולון (ויששכר עמו), גד, דן, נפתלי ואשר. יששכר, בנה החמישי של לאה, אינו מקבל פסוק משלו — הוא נכלל בתוך ברכת אחיו הצעיר זבולון.

★ זו ברכה אחת לשני שבטים, הבנויה כשני חצאים מקבילים: לזבולון — "בְּצֵאתֶךָ", היציאה החוצה; ליששכר — "בְּאֹהָלֶיךָ", הישיבה בפנים. אין כאן שתי ברכות נפרדות, אלא תיאור של שותפות אחת שבה כל צד שמח בחלקו שלו.

★ מילות מפתח: "בְּצֵאתֶךָ" — ביציאתך מביתך אל העולם, כפי שיבאר רש"י: לסחורה; "אֹהָלֶיךָ" — האוהלים, בית המדרש והישיבה (כמו "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב", שחז"ל דרשו על בתי כנסיות ובתי מדרשות).

★ מדרש: כבר בברכת יעקב הקדים יעקב את זבולון ליששכר — "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" (בראשית מט, יג) ורק אחריו "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" — אף שיששכר הוא הגדול. חז"ל במדרש (בראשית רבה פרשה צט) ורש"י שם מבארים שזבולון עסק בפרקמטיא (מסחר) והיה ממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה. משה חוזר כאן על אותו סדר עצמו, וכך נקבע לדורות מושג "הסכם יששכר וזבולון".

★ ולענייננו ביום זה: היום, יום רביעי י"ט תשרי — ד' דחול המועד סוכות — הוא יומו של אהרן הכהן בסדר האושפיזין (אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד). אהרן הוא "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם" (אבות א, יב), והפסוק של היום הוא ביטוי חי לשלום בין אחים: שני שבטים שאינם מתחרים זה בזה, אלא משלימים זה את זה ושמחים איש בחלקו.

ביאור רש"י: ארבעה דיבורים. הראשון הוא הקדמה לכל חמש הברכות האחרונות, והשלושה האחרים מפרקים את ברכת זבולון ויששכר.

★ "וְלִזְבוּלֻן אָמַר" — רש"י מסביר מדוע דווקא בחמשת השבטים האלה כופל משה את השם בתוך הברכה עצמה ("וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן", "וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד" וכן הלאה): אלו היו החלשים שבשבטים, וכפילות השם באה "לחזקם ולהגבירם". הראיה: אותם חמישה הם שבחר יוסף להציג לפני פרעה ("וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים") — יוסף בחר דווקא את מי שנראים חלשים, כדי שפרעה לא ימנה אותם לשרי צבאו ולא יפריד אותם משאר המשפחה.

★ "שְׂמַח זְבוּלֻן... וְיִשָּׂשכָר" — כאן מונח היסוד של השותפות: זבולון יושב על חוף הים, יוצא בספינות למסחר, מרוויח, ו"נותן לתוך פיו של יששכר", ויששכר פנוי לשבת וללמוד. מכאן גם התשובה לשאלה הבולטת: מדוע הוקדם זבולון הצעיר ליששכר הגדול? — משום ש"תורתו של יששכר על־ידי זבולון היתה"; מי שמאפשר את התורה קודם במובן מסוים ללומד עצמו.

★ "וְיִשָּׂשכָר" — רש"י מגדיר מה בדיוק היה עיסוקו של יששכר באוהליו: לא סתם לימוד, אלא "לעבר שנים ולקבוע חדשים", כלומר חכמת קביעת הלוח. הראיה מדברי הימים: "יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים" — מבינים בזמנים — ו"ראשיהם מאתים" הם ראשי הסנהדראות, ועל פי קביעתם נקבעו המועדים והעיבורים של כל ישראל.

★ מדרש: רש"י עצמו מביא בפרשת ויגש (בראשית מז, ב) שתי מסורות: בבראשית רבה ("אגדת ארץ ישראל") חמשת החלשים הם ראובן, שמעון, לוי, יששכר ובנימין; אבל בגמרא הבבלית (בבא קמא צב ע"א) הם דווקא אלה "שכפל משה שמותם" — זבולון, גד, דן, נפתלי ואשר. כאן בפרשתנו רש"י הולך בעקבות המסורת השנייה, שהרי היא הנלמדת מלשון הפסוקים שלנו עצמם.

★ המסר ליום: הזמנים והמועדים שאנו חוגגים עכשיו — סוכות, שמיני עצרת, שמחת תורה — נקבעו על פי חשבון החודשים ש"בני יששכר" עסקו בו. בחג שבו אנו "שמחים" ("וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ"), הפסוק מלמד ששמחה אמיתית יכולה להיות לכל אחד בתחומו: לאיש העסקים בצאתו ולתלמיד החכם באוהלו — ובייחוד כשהם שותפים.

ביאור הפסוק במילים פשוטות: עַמִּים יִקְרְאוּ (וְיִתְאַסְּפוּ) אֶל הָהָר, שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק; כִּי אֶת שֶׁפַע הַיַּמִּים יִינְקוּ, וְאֶת הָאוֹצָרוֹת הַצְּפוּנִים וְהַטְּמוּנִים בַּחוֹל.

★ הפסוק ממשיך את ברכת זבולון ויששכר יחד, ומתאר את פירות השותפות: האחד — מקדש, עלייה לרגל, קרבנות ("עַמִּים הַר־יִקְרָאוּ... זִבְחֵי־צֶדֶק"); השני — עושר חומרי מן הים ומן החוף ("שֶׁפַע יַמִּים", "שְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל"). בפסוק אחד נפגשים הקודש והכלכלה.

★ מילת המפתח היא "עַמִּים": האם מדובר בשבטי ישראל, או באומות העולם? רש"י יביא את שתי האפשרויות, ובשתיהן ההר הוא הר המוריה — מקום בית המקדש.

★ מילות מפתח: "הַר־יִקְרָאוּ" — יקראו זה לזה ויתאספו אל ההר; "זִבְחֵי־צֶדֶק" — קרבנות הבאים כראוי, ביושר; "יִינָקוּ" — יינקו, יקבלו בשפע כתינוק היונק; "שְׂפֻנֵי" — מלשון "סָפוּן", מכוסה; "טְמוּנֵי חוֹל" — הדברים החבויים בחול.

★ מדרש: הגמרא במסכת מגילה (ו ע"א), שרש"י מביא להלן, מספרת שזבולון התרעם על חלקו: "לאחי נתת שדות וכרמים ולי נתת הרים וימים". והקב"ה השיב לו שכולם יצטרכו לו בזכות החלזון (שממנו צובעים את התכלת) ושאר האוצרות הטמונים בחוף שלו — ועל כך נאמר "וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל".

★ ולענייננו ביום זה: "עַמִּים הַר־יִקְרָאוּ" מתאים מאוד לחג הסוכות. בסוכות הקריבו במקדש שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם (סוכה נה ע"ב), והנביא זכריה (יד, טז) מנבא שלעתיד לבוא "וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת" — אומות העולם עצמן יעלו אל ההר דווקא בחג הזה.

ביאור רש"י: רש"י מפרש את הפסוק פעמיים — פעם כשה"עמים" הם שבטי ישראל, ופעם ("דבר אחר") כשהם אומות העולם. לכן הדיבור "כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ" מופיע אצלו פעמיים, פעם לכל אחד מהפירושים.

★ לפי הפירוש הראשון: "עַמִּים" הם שבטי ישראל, והם מתאספים בקריאה ("כל אסיפה על־ידי קריאה היא") להר המוריה ברגלים, ושם מקריבים. "שֶׁפַע יַמִּים" הוא הממון שזבולון מרוויח מן הים — ומטרתו היא "ויהא להם פנאי לעסוק בתורה": העושר אינו התכלית, אלא האמצעי לפנאי של תורה.

★ "וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל" — רש"י מונה את האוצרות הגנוזים בחוף: "טָרִית" (סוג דג), "חִלָּזוֹן" (שממנו הופקה התכלת) ו"זכוכית לבנה" (שהופקה מחול הים). מכאן מגיע להסבר הגמרא במגילה: זבולון "חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת" — התלונן על כך שנפתלי קיבל "מרומי שדה" ואילו הוא קיבל ים וחוף — והתשובה היא שהאוצרות הטמונים בחלקו יקרים מכל.

★ "וּשְׂפֻנֵי" — רש"י מוכיח שהמילה היא לשון כיסוי, מתיאור בית המקדש שבנה שלמה: "וַיִּסְפֹּן אֶת הַבַּיִת", "וְסָפוּן בָּאָרֶז" — כלומר מצופה ומכוסה בעצי ארז, ומביא גם את תרגומו. בהערה המוסגרת "(ספרים אחרים: בכסוי)" המהדיר מציין חילוף נוסחאות בלשון התרגום שרש"י מצטט.

★ לפי הפירוש השני ("דבר אחר"): "עַמִּים" הם אומות העולם. הסוחרים הנכרים באים לנמל של זבולון, וכבר "הואיל ונצטערנו עד כאן" — ממשיכים לירושלים לראות את "יראתה" של האומה הזו. שם הם מתרשמים מאחדותה: כל ישראל עובדים לאל אחד ואוכלים מאכל אחד (דיני כשרות אחידים) — בניגוד לעמים שלכל אחד מהם אלוה ומאכלים משלו — ואומרים "אין אומה כשרה כזו", ומתגיירים; וזה "שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי־צֶדֶק". ולפי זה "שֶׁפַע יַמִּים" הוא הממון שהים נותן לשני השבטים.

★ מדרש: הגמרא במגילה (ו ע"א) ממשיכה ומפרטת: "טָרִית" — דג הטונה, "חִלָּזוֹן" — ממנו מפיקים את התכלת לציצית, ו"זכוכית לבנה" — מחול הים; ומסיימת שכל הנוטל מהם שלא ברשות לא יצליח בפרקמטיא שלו — כך הובטח לזבולון שאוצרותיו יישארו שלו.

★ המסר ליום: אהרן הכהן, האושפיזא של היום, הוא שעליו נאמר "אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה". הפירוש השני ברש"י מלמד בדיוק את זה: מה שמושך את הרחוקים הוא האחדות — "כל ישראל עובדים לאלוה אחד ואוכלים מאכל אחד". בסוכות, כשכל ישראל "ראויים לישב בסוכה אחת" (סוכה כז ע"ב), מתגלה האחדות הזו במלואה.

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּלְגָד אָמַר: בָּרוּךְ (ה') הַמַּרְחִיב אֶת גְּבוּל גָּד; כְּלָבִיא הוּא שׁוֹכֵן, וְטוֹרֵף זְרוֹעַ וְאַף קָדְקֹד (רֹאשׁ).

★ ברכת גד היא השנייה בסדרת חמשת השבטים ה"חלשים" — ושוב כופל משה את השם ("וּלְגָד... מַרְחִיב גָּד") כדי לחזקו. אולם הברכה עצמה מתארת דווקא גבורה עזה: גד משול ללביא, אריה השוכן ומוכן לטרוף.

★ שני חלקי הברכה משלימים זה את זה: "מַרְחִיב" — נחלה גדולה ומתרחבת מזרחה בעבר הירדן; "כְּלָבִיא שָׁכֵן" — ומשום שהנחלה בקצה, על הגבול, יושביה צריכים להיות גיבורים.

★ מילות מפתח: "לָבִיא" — אריה; "זְרוֹעַ" — היד מן הכתף; "קָדְקֹד" — קודקוד, קצה הראש.

★ מדרש: גבורת בני גד מתוארת גם בדברי הימים (דה"א יב, ט): "וּמִן הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל דָּוִיד... גִּבֹּרֵי הַחַיִל... וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם" — הדימוי של משה לגד כ"לביא" מתממש בדורו של דוד המלך.

★ ולענייננו ביום זה: בני גד ביקשו את נחלתם בעבר הירדן (במדבר לב), ומשה התנה עמם שילכו חלוצים לפני אחיהם. אהרן, האושפיזא של היום, נפטר לפני הכניסה לארץ ולא זכה לראות את הכיבוש — אך ברכת משה כאן מבטיחה שהגבורה הדרושה לכיבוש תבוא, ושכל שבט יתרום את חלקו המיוחד לשלמות העם.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים, המתאימים לשלושת חלקי הפסוק: גודל הנחלה, מיקומה, ואופי הלחימה.

★ "בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד" — ה"הרחבה" אינה רק ברכה כללית, אלא תיאור גאוגרפי: תחום גד התרחב והלך מזרחה, אל עבר המדבר, ללא גבול טבעי ברור.

★ "כְּלָבִיא שָׁכֵן" — ומכאן גם הצורך בגבורה: שבט היושב "סמוך לספר", על הגבול, חשוף ראשון לכל פולש. "לפיכך נמשל באריות" — לא כמחמאה בעלמא, אלא כתיאור של תפקיד: שומרי הגבול של כל ישראל.

★ "וְטָרַף זְרוֹעַ אַף־קָדְקֹד" — הרוגיהם של בני גד היו "ניכרין", אפשר היה לזהות אותם, משום שבמכה אחת היו חותכים את הראש יחד עם הזרוע. פירוש זה הוא נקודת המוצא של תיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן.

★ ⚠ בגוף רש"י נדפס "הֲרוּגֵיהֶן" (בנו"ן סופית), ואילו בציטוט אותו רש"י בתיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן נדפס "הֲרוּגֵיהֶם" (במ"ם סופית). שני הנוסחים הועתקו כאן כפי שהם מופיעים בחוברת; המשמעות זהה.

★ מדרש: בספרי (וזאת הברכה, פיסקא שנה) דורשים גם כן את "מַרְחִיב גָּד" על הרחבת תחומו, ואת "וְטָרַף זְרוֹעַ אַף־קָדְקֹד" על גבורת בני גד במלחמה — בהמשך ישיר לברכת יעקב לגד: "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב" (בראשית מט, יט).

★ המסר ליום: מי שעומד "על הספר" — במקום החשוף ביותר — צריך כוח מיוחד, והקב"ה נותן לו אותו. גם בעבודת ה', מי שעומד בחזית, מול העולם שבחוץ, זוכה לכוחות מיוחדים ("כְּלָבִיא"), ובלבד שיידע שתפקידו לשמור על כל הכלל.

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: השיחה יוצאת מצירוף של שני פירושי רש"י סמוכים: כאן (פסוק כ) — בני גד חותכים "הראש עם הזרוע במכה אחת"; ובפסוק הבא (כא) — "ראשי עם": בני גד הלכו "לפני החלוץ" בכיבוש הארץ, משום שהיו גיבורים.

★ הקושיה: ביעקב אבינו נמשל דווקא יהודה לאריה — "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה", והאריה הוא "מלך שבחיות"; מכאן שיהודה היה החזק שבשבטים. אם כן, מדוע נשלחו דווקא בני גד בראש הצבא, ולא בני יהודה?

★ התשובה: יש שני סוגים של גבורה. אצל יהודה נאמר "יָדְךְ בְּעֹרֶף אוֹיְבֶיךְ" — גבורתו גדולה כל כך שהאויבים בורחים מפניו ומפנים לו עורף (כפירוש המצודות על "וְאֹיְבַי תַּתָּה לִי עֹרֶף" בתהלים ובשמואל). אצל גד, לעומת זאת, האויב אינו מספיק לברוח: הוא נופל מיד, "במכה אחת".

★ והנפקא מינה: במלחמת שבעת העממים נצטוו "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה". אויב שבורח — גם אם ייתפס אחר כך, יש לו שהות "להערים" ולהינצל בתחבולה, כפי שעשו הגבעונים בימי יהושע (יהושע ט), וכפי שעשו הכנענים שבאו להתגייר בימי משה (רש"י נצבים כט, י: "חֹטֵב עֵצֶיךָ"). לכן לצורך כיבוש הארץ דווקא גבורת גד — המכריעה מיד — מתאימה יותר, ובזה מתיישב גם פירוש רש"י בפרשת דברים ("חלוצים תעברו... הם היו הולכים לפני ישראל... לפי שהיו גבורים, ואויבים נופלים לפניהם").

★ הלקח: לא כל כוח מתאים לכל משימה. יש שעה שבה עצם ההרתעה מספיקה (יהודה), ויש שעה שבה צריך הכרעה מיידית שאינה משאירה פתח (גד). כך גם בעבודה הפנימית — מול היצר יש שעה שבה "מבריחים" אותו, ויש שעה שבה צריך לעקור את הרע מיד, בלי להשאיר לו זמן "להערים". ובימי חג הסוכות, שבהם נשלמת העבודה שהחלה בימי הדין, זוהי תזכורת לגמור את ההחלטות הטובות בפועל, מיד, ולא להשאירן לאחר זמן.

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּרְאֶה (גָּד) אֶת רֵאשִׁית (הַכִּבּוּשׁ) לְעַצְמוֹ, כִּי שָׁם חֶלְקַת (קְבוּרַת) הַמְּחוֹקֵק צְפוּנָה; וַיָּבוֹא בְּרֹאשׁ הָעָם, צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל.

★ הפסוק חותם את ברכת גד ומסביר את בחירתו: גד בחר לו את "ראשית" הארץ — ארץ סיחון ועוג בעבר הירדן, הכיבוש הראשון — ובאותה נחלה נמצא מקום קבורתו הסתום של "מחוקק", הוא משה רבנו. מיד לאחר מכן מתואר קיום ההבטחה: גד הלך "בראש העם" וקיים את "צדקת ה'".

★ יש בפסוק רמז נוגע ללב: משה, בברכתו האחרונה, מזכיר ברמז את מקום קבורתו שלו, שאיש לא ידע אותו — "סָפוּן".

★ מילות מפתח: "רֵאשִׁית" — ההתחלה, החלק הראשון; "מְחֹקֵק" — נותן החוקים, כינוי למשה; "סָפוּן" — צפון ומכוסה; "וַיֵּתֵא" — ויבוא (כמו "וַיֶּאֱתֶה"); "צִדְקַת ה'" — הצדקה והיושר שציווה ה'.

★ מדרש: הגמרא במסכת סוטה (יג ע"ב) שואלת: והלא משה מת בהר נבו שבנחלת ראובן, ואיך נאמר שקבורתו בחלקת גד? ומשיבה שמשה מת בנחלת ראובן ונקבר בנחלת גד, ומשם נשאו אותו ארבעה מילין על כנפי השכינה — וכך מתפרש "כִּי־שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן".

★ ולענייננו ביום זה: היום, יומו של אהרן בסוכה, קוראים אנו על מקום קבורתו של משה אחיו. אהרן ומשה, שני האחים שהנהיגו יחד את ישראל, נפטרו שניהם מחוץ לארץ — אהרן בהר ההר ומשה בערבות מואב. "צִדְקַת ה' עָשָׂה... עִם־יִשְׂרָאֵל" — עבודתם לא נגמרה עם פטירתם; היא נמשכת בכל מי שהולך "בראש העם" וממשיך את דרכם.

ביאור רש"י: שישה דיבורים, ובסופם "דבר אחר" המסב את סוף הפסוק ממשה על גד אל משה עצמו. לכן הדיבור "צִדְקַת ה' עָשָׂה" מופיע פעמיים — פעם לכל פירוש.

★ "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ" — גד הוא שבחר (עם ראובן) לקבל נחלה בארץ סיחון ועוג, שהיתה "ראשית כיבוש הארץ" — הכיבוש הראשון, עוד בימי משה.

★ "כִּי־שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק... סָפוּן" — ומה ראה גד בנחלה זו? שבתוכה נמצאת "חלקת שדה קבורת מחוקק", הוא משה. והחלקה הזו "ספונה וטמונה מכל בריה", כמו שנאמר בסוף התורה "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ".

★ "וַיֵּתֵא • גָּד" ו"רָאשֵׁי עָם" — גד הוא שבא בראש העם: בני גד הלכו "לפני החלוץ", בראש הצבא, משום שהיו גיבורים. זה בדיוק הפירוש שעליו נבנתה תיבת "נקודות משיחות קודש" שבפסוק הקודם.

★ "צִדְקַת ה' עָשָׂה" — בני גד "האמינו דבריהם", עמדו בהבטחתם למשה (במדבר לב) לעבור את הירדן חלוצים ולא לשוב לנחלתם עד שכל הארץ נכבשה ונחלקה. ולפי ה"דבר אחר", "וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם" נאמר על משה, שבא בראש העם, ו"צִדְקַת ה' עָשָׂה" — "על משה אמור".

★ ⚠ המקור שנדפס בחוברת ליד הפסוק "חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם" הוא "(במדבר לב)", אולם הפסוק בלשון זו נמצא בפרשת דברים (דברים ג, יח). בבמדבר לב מופיע אותו עניין בלשון אחרת ("וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים"). גם תיבת "נקודות משיחות קודש" שלעיל מייחסת את הפסוק ל"פרשת דברים". המקור הועתק כאן כפי שנדפס.

★ מדרש: חז"ל (סוטה יג ע"ב) מבארים את "סָפוּן": משה מת בהר נבו שבחלק ראובן, ונקבר ארבעה מילין משם, בחלק גד. ובאותה סוגיה נאמר שאפילו משה עצמו אינו יודע היכן קבור, וכשהשלטון שלח לחפש את מקומו — העומדים למעלה ראוהו למטה, והעומדים למטה ראוהו למעלה.

★ המסר ליום: בני גד קיבלו את נחלתם ראשונים, ובכל זאת לא ישבו בה עד שכל אחיהם קיבלו את שלהם — "צדקת ה' עשה". זו מידת האחריות ההדדית, ומידתו של אהרן — "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם". כשם שהסוכה יכולה לכלול "כל ישראל", כך השמחה האמיתית בחג היא זו שאיננה נשלמת עד שגם האחרים שמחים.

יום רביעי, י"ט תשרי — ד' דחול המועד סוכות. השיעור של היום משלים את האיגרת שהתחלנו אתמול: מן המילים "ועוד זאת אדרוש ממעלתכם" ועד חתימתה, "כנפש אוהב נפשם מלב ונפש" (בקיצור: מלו"נ). ⚠ ב"מורה שיעור" מופיע סוף השיעור כ"עמ' 270" — כך נדפס בחוברת, בספרות ולא באותיות (וכך גם ב"מורה שיעור" של מחר, "מעמ' 270").

★ מה השתנה מאתמול? אתמול עסק רבנו הזקן בענייני בין אדם למקום — עבודת התפילה בקול, מתוך "רצון פשוט". שם, כפי שמעירה החוברת, השתמש בלשון רכה: "כמזכיר ומחזיר על הראשונות". ואילו היום, כשהוא עובר לדבר על בין אדם לחברו, הוא משתמש בלשון חזקה יותר — לשון דרישה: "ועוד זאת אדרוש".

★ מבנה השיעור. (א) הדרישה: להיות ישר ותמים, ולא לחטט בחשבונות ובכוונות של הזולת; (ב) האמונה ש"כל אחד מתוקן מחבירו"; (ג) משל הגוף — כל ישראל כאיש אחד, וההשלכה על עבודת התפילה שבלב; (ד) הקריאה לנטוע אהבת רעים בלב, ולהדוף כל מחשבה רעה על יהודי אחר כמו מחשבת עבודה זרה; (ה) יתרון כוחה של המחשבה על הדיבור — לטוב ולמוטב; (ו) ברכת השלום החותמת.

"ועוד זאת אדרוש ממעלתכם" — דבר נוסף אני דורש מכם. החוברת מביאה את דברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע באחת משיחותיו: אין הכוונה שרבנו הזקן כתב זאת אל "בני עליה" מיוחדים — הוא כתב זאת אל החסידים כולם, ופירוש המילים "אדרוש ממעלתכם" הוא: עוררו את מעלותיכם. כלומר: הדרישה עצמה מעוררת את המעלה הגנוזה בכל חסיד.

"שלא להשליך דברי אחריכם, אשר ערכתי שיח" — שלא תזרקו מאחורי גבכם את הדברים שכבר שוחחתי עמכם עליהם. החוברת מבחינה כאן בין שני ביטויים: "שלא להשליך דברי אחריכם" — הוא בחינת "מקיף"; "אשר ערכתי שיח" — הוא בחינת "פנימי". כלומר, רבנו הזקן פעל בחסידים בשתי דרכים: גם בדרך מקיף (השפעה כללית, העוטפת את האדם מבחוץ) וגם בפנימיות (דברים שנקלטו בהבנה ובלב).

ומה תוכן הדרישה? "להיות כל איש ישר והולך בתמו" — שכל אחד יתנהג ביושר ובתמימות, בלי עקמומיות ובלי חשדנות.

"כאשר עשה האלקים את האדם ישר, ולא לבקש חשבונות רבים" — לשון הפסוק בקהלת (ז, כט): "אשר עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים". האדם נברא ישר; הסטייה מן היושר מתחילה כשמתחילים "לבקש חשבונות".

"מעלילות מצעדי גבר ומחשבות אדם ותחבולותיו" — ובלשון החוברת: שלא לחשוב אודות אדם שני, מה הם חשבונותיו וכוונותיו. אל תנסה לפענח "מה הוא באמת רוצה", "למה הוא עשה כך", "מה עומד מאחורי זה".

"כי זו מלאכת שמים היא ולא מלאכת בשר ודם" — הקדוש ברוך הוא יודע הכול: "עלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו, ויצרי מעללי איש" — כפי הנוסח בתפילת ראש השנה (בברכת הזכרונות). לשפוט את כוונותיו הנסתרות של הזולת — זו "מלאכה" השמורה לה' לבדו; מי שנוטל אותה לעצמו, נכנס לתחום שאינו שלו.

★ המסר המעשי: תמימות אינה נאיביות, אלא הכרה בגבולות: לאדם אין כלים לדעת לב חברו, ולכן אל לו לבנות "חשבונות" על כוונותיו.

"ולהאמין באמונה שלמה במצות חז"ל: 'והוי שפל רוח בפני כל אדם'" — משנה במסכת אבות. והדגש של רבנו הזקן: "בכלל" — בלי יוצא מן הכלל. לא רק בפני מי שנראה לי ראוי לכך, אלא בפני כל אדם.

★ למה "להאמין", ולא "להבין"? הערת הרבי (הערה 34) מסבירה את ההבדל בין מה שנאמר כאן לבין פרק ל' בתניא, שם מובא מאמר זה בשינויים: בפרק ל' מדובר בעבודת האדם עם עצמו, במלחמת היצר — ושם נדרשת התבוננות מפורטת, בהנהגתו של אדם פלוני הקל ממנו, התבוננות שתביא לידי מעשה; זה אינו שייך לאמונה. ואילו כאן, באגרת הקודש, מדובר בהצטרפות לכל איש ישראל — "כולנו כאיש אחד ממש"; אלא שצריך להזהיר ("באווארענען" — ביידיש: להזהיר, לשמור מראש) שאם נדמה לו חסרון באדם פלוני או בקבוצת אנשים — יאמין באמונה שלמה, ואדרבה: לא יתבונן כלל בפרטי הנהגתם של פלוני ופלוני.

"כי יציבא מלתא ותקין פתגמא" (בארמית) — אמת הדבר ונכון הביטוי — "שכל אחד מתוקן מחבירו": כל אחד נעשה טוב יותר על ידי חברו. שכן לכל אחד יש מעלה מיוחדת שאין בשני, ועל ידי האחדות של כולם יחד מתווספת לכל אחד המעלה שיש בשני ואין בו. והחוברת מדייקת: ההוספה "כל אחד מתוקן מחבירו" באה ללמד שעל ידי הזולת נעשה האדם עצמו מתוקן — השפלות בפני האחר אינה הקטנה עצמית, אלא הדרך להשתלם.

"וכתיב: 'כל [איש] ישראל כאיש אחד חברים'" — פסוק בספר שופטים (כ, יא). ישראל אינם אוסף של יחידים, אלא "איש אחד".

"כמו שאיש אחד מחובר מאברים רבים, ובהפרדם" — כשהאיברים נפרדים זה מזה — "נוגע בלב, 'כי ממנו תוצאות חיים'" — הפגיעה אינה נשארת באיברים עצמם; היא מגיעה אל הלב, שממנו יוצאת החיות לכל הגוף (ע"פ משלי ד, כג).

★ מי הוא ה"לב" של ישראל? החוברת מסבירה, כפי שרבנו הזקן מבאר בפרוטרוט באגרת הקודש סימן ל"א: פירוד חס ושלום בין בני ישראל נוגע כביכול בשכינה, שהיא ה"לב" של בני ישראל. מחלוקת בין יהודים אינה "עניין פרטי" — היא פוגעת כביכול במקור החיים של כל העם.

"אם כן אנחנו היות כולנו כאיש אחד ממש — תכון העבודה בלב" — כאשר כולנו באחדות כאיש אחד, תתבסס ותתקיים "העבודה בלב". החוברת מבארת: זו עבודת התפילה, שהיא — כנזכר לעיל (באיגרת של אתמול) — "עבודה שבלב", שעניינה לחבר את הנשמה עם מקורה בשכינה. ועל ידי שבני ישראל הם באחדות — דבר המביא לאחדות עם השכינה — תביא האחדות לחיזוקה ולקיומה של העבודה שבלב בתפילה.

"ומכלל הן כו'" — כלשון חז"ל: "מכלל הן אתה שומע לאו". כלומר: ממה שנאמר בחיוב נשמע גם השלילה — בשעה שחסרה האחדות חס ושלום, חסר ב"עבודה שבלב" שבתפילה.

"ועל כן נאמר: 'ולעבדו שכם אחד' דוקא" — הפסוק בצפניה (ג, ט). "ולעבדו" — את הקדוש ברוך הוא; ומתי הוא העניין האמיתי של "לעבדו"? — כשזה "שכם אחד" דוקא, כשכולם באחדות.

★ הקשר לאיגרת של אתמול: כאן מתחבר חלק "בין אדם לחברו" אל חלק "בין אדם למקום". הדרישה לאחדות אינה נושא חדש, אלא התנאי לעבודת התפילה שרבנו הזקן עורר עליה: אי אפשר להתפלל כראוי "בלב" כשהלב — השכינה — פגוע מן הפירוד.

"ועל כן אהובי ידידי" — כך פונה רבנו הזקן לחסידים — "נא ונא" — בקשה כפולה, בתחנונים — "לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו". אהבת ישראל אינה באה מאליה; צריך "לטרוח", ובכל לב ונפש, כדי "לתקוע" אותה — לנעוץ אותה עמוק בלב, כיתד תקועה במקום נאמן.

"'ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם' כתיב" — פסוק בזכריה (ח, יז). האיסור אינו רק לעשות רע לחבר, אלא אפילו לחשוב עליו רעה.

"ולא תעלה על לב לעולם" — החוברת מדייקת: לא רק שלא לחשוב (שמשמעו יכולה להיות מחשבה של ממש, מכוונת), אלא שלא יעלה על הלב אף פעם. "ואם תעלה" — שהרי אדם סתם, גם מי שהוא במדריגת "בינוני", אינו בעל הבית על עצמו שלא יעלה בו הרהור כזה — הרי אם יעלה בו הרהור כזה, "יהדפנה מלבו כהנדף עשן, וכמו מחשבת עבודה זרה ממש" — כך יגרש ממחשבתו כל מחשבה רעה על יהודי שני.

★ למה דווקא "כמו מחשבת עבודה זרה"? הערת הרבי (הערה 40): אולי יש לומר שהדיוק הוא על פי מאמר חז"ל, שרק על מחשבת עבודה זרה נענשים על המחשבה עצמה (קידושין מ, א). כלומר: בדרך כלל "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה" — אך מחשבה רעה על יהודי אחר דומה למחשבת עבודה זרה, שהיא עצמה חטא; ולכן יש להדוף אותה מיד, בלי להתווכח עמה, כמו שדוחפים עשן.

★ הקשר לתניא: "הבינוני" אינו אחראי על כך שהרהור עולה בליבו — זה טבע הנפש הבהמית; אחריותו היא מה הוא עושה עם ההרהור ברגע שעלה: לדחות אותו מיד.

"כי גדולה" עבירת "לשון הרע כנגד" העבירות "עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" — כפי שהגמרא (ערכין טו, ב) אומרת: "כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות כנגד שלוש עבירות: עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים".

"ואם בדבור כך כו'" — אם לשון הרע בדיבור שקולה כנגד שלוש העבירות החמורות, הרי לשון הרע במחשבה — לחשוב לשון הרע על הזולת — גרועה מזה בהרבה.

ומדוע? "וכבר נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המחשבה על הדבור" — המחשבה פועלת על הנפש יותר מאשר הדיבור — "הן לטוב והן למוטב". החוברת מבארת את שני הצדדים:

· "למוטב" — בדברים שאינם טובים, אלא שעליהם להיעשות טוב כשמהפכים את הרע לטוב (ובהערת הרבי, הערה 42: פירוש "למוטב" — בלקוטי תורה, סוף פרשת קרח).
· "לטוב" — גם בעניינים טובים יש למחשבה — מחשבות טובות — השפעה בנפש יותר מאשר לדיבור.

וכך גם בעניינים לא טובים: מחשבות לא טובות משפיעות השפעה הרסנית יותר מדיבורים לא טובים. שכן המחשבה היא "לבוש" המאוחד עם הנפש יותר מן הדיבור: המחשבה ישנה תמיד, כשם שהנפש ישנה תמיד; ואילו הדיבור — "עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג, ז) — אינו מאוחד כל כך עם הנפש כמו המחשבה.

★ המסר: מחשבה רעה על חבר, גם כשאינה יוצאת לפועל ואינה נאמרת בקול — אינה "תמימה"; היא חודרת עמוק יותר לנפש מכל דיבור. ומאידך, כוחה של מחשבה טובה על הזולת גדול באותה מידה.

רבנו הזקן חותם בברכה: "וה' הטוב המברך את עמו בשלום" — לשון ברכת "שים שלום" שבתפילה — "ישים עליכם שלום וחיים עד העולם". הברכה מתאימה בדיוק לתוכן האיגרת: מי שנוטע בליבו אהבת רעים ומרחיק מחשבות רעות על הזולת — יוצר "כלי" לברכת השלום. והחתימה: "כנפש אוהב נפשם מלב ונפש" — כך חותם רבנו הזקן, כאוהב נפשם של חסידיו בכל ליבו ונפשו; וזוהי גם הדוגמה החיה לאהבת ישראל שהוא דורש מהם.

★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:

· הדרישה: "ועוד זאת אדרוש" — לשון דרישה בענייני בין אדם לחברו; להיות ישר ותמים, ולא לחטט בחשבונות ובכוונות של הזולת — "כי זו מלאכת שמים היא".
· שפלות בפני כל אדם: עניין של אמונה, לא של התבוננות בפרטי הנהגתו של פלוני; "כל אחד מתוקן מחבירו" — כל אחד משתלם במעלת חברו.
· איש אחד: ישראל כגוף אחד; פירוד בין האיברים נוגע ב"לב" — בשכינה — ולכן גם ב"עבודה שבלב", התפילה; "ולעבדו שכם אחד" דוקא.
· אהבה ומחשבה: לתקוע אהבת רעים בלב, ולהדוף כל מחשבה רעה על יהודי "כהנדף עשן, וכמו מחשבת עבודה זרה ממש".
· כוח המחשבה: לשון הרע שקולה כנגד שלוש העבירות החמורות — ובמחשבה חמורה עוד יותר, כי המחשבה מאוחדת עם הנפש יותר מן הדיבור, הן לטוב והן למוטב.

★ המסר ליום, בשורה אחת:

הדרך אל תפילה אמיתית "בלב" עוברת דרך הלב של החבר: לא לחשוב עליו רעה, לא לפענח את כוונותיו, ולזכור שכולנו איש אחד.

★ הקשר למועד — ימי חג הסוכות:

חז"ל אמרו על הסוכה ש"ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", וארבעת המינים — אתרוג, לולב, הדס וערבה — מסמלים את כל סוגי היהודים, הנאגדים יחד לאגודה אחת. זהו בדיוק "כל ישראל כאיש אחד חברים" ו"לעבדו שכם אחד" של השיעור: דווקא בימי החג, כשכל הסוגים מתאחדים, מתגלה ש"כל אחד מתוקן מחבירו" — הערבה, שאין בה לא טעם ולא ריח, משלימה את המצווה של האתרוג.

★ ומחר, כ' תשרי: איגרת חדשה — אגרת הקודש סימן כ"ג, "בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין": רבנו הזקן מעורר לקבוע לימוד "עין יעקב" ברבים בין מנחה למעריב, ולימוד הלכה למעשה בשולחן ערוך, ובתור הקדמה מבאר את גודל השראת השכינה השורה בבני ישראל בשעה שהם לומדים תורה בציבור — "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם".

שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום רביעי, י"ט תשרי - ד' דחול המועד סוכות.

פרק ט ממשיך את דיני הגט המותנה מפרק ח, ומרחיב לשלושה תחומים נוספים. בחלק הראשון (הלכות א-יא) מבחין הרמב"ם בין "מגרש על תנאי" - שהגירושין כבר התחילו וממתינים לקיום התנאי - לבין "תולה גירושיו בזמן או במעשה" ("לא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום"), שבו הגט אינו אלא פיקדון עד שיגיע הזמן; ולאחר מכן - כיצד מנסחים תנאי של "אם לא באתי", אונס בגיטין, והחשש "שמא פייס". בחלק השני (הלכות יב-כא) - גט של חולה ושכיב מרע: "אם מתי", "מעכשיו אם מתי", "לכשתצא חמה", מיתה בחולי אחר, ונוסח התנאי הכפול שהחולה משתמש בו כדי שאשתו לא תיפול לפני יבם. בחלק השלישי (הלכות כב-מא) - השליחות לכתיבה, לחתימה ולהולכה: "כתבו לאחר שנים עשר חודש", "כולכם כתובו", עדים פסולים בגט שחתמו בו רבים, שליח שלא עשה כדברי הבעל, ושליח שאינו יכול למנות שליח אחר.

המפתח להבנת הפרק: השאלה החוזרת היא - מה בדיוק רצה הבעל (או האשה), והאם המעשה נעשה בדיוק כפי שהוא קבע. גט אינו מסמך טכני; הוא ביטוי מדויק של רצון, ולכן כל שינוי במועד, במקום, בזהות הכותב, החותם או המוסר - עלול לבטלו, ואילו דבר שאינו אלא "מראה מקום" אינו מעכב.

★ המסר הכללי לימי חול המועד: "אומר על מנת כאומר מעכשיו" (הלכה טו, ועליה ההפניה לשיחות קודש בהלכה יד) - תנאי שנאמר בלשון "על מנת" אינו דוחה את המעשה לעתיד, אלא המעשה חל כבר עכשיו, והתנאי רק ממתין להתברר. כך גם בעבודת האדם: ההחלטה הטובה חלה מיד, גם אם תוצאותיה עוד לא נראו.

גירושין "לאחר זמן" - דומה לתנאי, ואינו תנאי.
★ המקרה: הבעל אומר "הרי זה גיטך, ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלושים יום" (הערה א). כשיגיע הזמן - היא מגורשת.
★ במה דומה לתנאי: בשני המקרים הגירושין נגמרים רק בעתיד. ★ במה שונה: המגרש על תנאי - כבר גירש, והגט הגיע לידה בתורת גירושין מיד, אלא שהגירושין לא נגמרים עד שיתקיים התנאי (הערה ב). ואילו המגרש לאחר זמן - עדיין לא גירש כלל; הגט נמצא בידה רק כפיקדון עד הזמן שקבע (הערה ג).
★ ההשלכה המעשית: המגרש על תנאי צריך "לכפול" את תנאו ולקיים את כל משפטי התנאים - כי מעשה הגירושין כבר קיים, וכדי לבטל מעשה צריך תנאי כפול ומלא, שסתם דיבור אינו מבטל מעשה (הערה ד). אבל המגרש לאחר זמן אינו צריך כל זה - כאן מדובר בגירושין עתידיים ולא במעשה עכשווי, ודיבור סתם מבטל דיבור (הערה ה).
מונחים: "כפילת התנאי" - לפרש גם את הצד השלילי ("אם תעשי - מגורשת, ואם לא תעשי - אינך מגורשת"). "משפטי התנאים" - הכללים שהתבארו בהלכות אישות פרק ו.
★ המסר: יש הבדל מהותי בין דבר שכבר נעשה ורק ממתין להשלמה, לבין דבר שעוד לא התחיל.

דוגמה לגירושין "לאחר זמן".
★ הדין: "לא תתגרשי בו אלא לאחר שלושים יום" - היא מתגרשת רק בתום שלושים יום. ★ ולכן: אם מת הבעל בתוך השלושים - אינה מגורשת, שהרי הגירושין אמורים לחול רק אחרי מותו, ואין גט לאחר מיתה. וכן אם אבד הגט או נשרף בתוך השלושים - אינה מגורשת, כי ברגע שהגירושין אמורים לחול, אין גט בעולם שיגרש אותה.
★ המסר: כשהמעשה עצמו נדחה לעתיד, כל תנאיו צריכים להתקיים ברגע העתידי ההוא.

גט "לאחר זמן" שהונח בצידי רשות הרבים.
★ המקרה: האשה הניחה את הגט בצידי רשות הרבים - בסמוך לקירות, שאין אנשים רגילים לעבור שם (הערה ו) - ולאחר שלושים יום נגנב או אבד משם. ★ הדין: מגורשת, כי ביום שחלו הגירושין הגט היה קיים, והוא היה מונח במקום שהיא ייחדה לו, שאינו רשות הרבים. בדיני קניין אפשר לקנות חפץ במקום כזה, ולכן הגט נחשב כמונח ברשותה (הערה ז).
★ ההבחנה: צידי רשות הרבים אינם כרשות הרבים. אילו הניחה אותו ברשות הרבים ממש - שאי אפשר לקנות בה חפץ במשיכה - לא הייתה מתגרשת כשהגיע הזמן (הערה ח).
מונחים: "צידי רשות הרבים" - שולי הרחוב, ליד הקירות. "ייחדה אותו" - הקצתה לו מקום.
★ המסר: בגירושין לאחר זמן, הגט צריך להיות ברשותה ברגע שהגירושין חלים.

גירושין התלויים במעשה - דינם כגירושין לאחר זמן.
★ המקרה: "הרי זה גיטך, ולא תתגרשי בו עד שתתני לי מאתיים זוז". ★ הדין: היא מתגרשת רק אחרי שתיתן. אין צורך לכפול את התנאי ולא לקיים את שאר משפטי התנאים, כי כאן הבעל לא גירש על תנאי - הוא עדיין לא גירש כלל, אלא תלה את תחילת הגירושין בעשיית מעשה מסוים.
★ ההבדל בלשון: "על מנת שתתני" - תנאי (גירושין שכבר התחילו); "לא תתגרשי בו עד שתתני" - תליית הגירושין במעשה (גירושין שעדיין לא התחילו).
★ המסר: ניסוח קטן משנה את כל אופי המעשה - האם הוא כבר קיים או שעוד לא נולד.

סיכום ההבדלים: "על תנאי" מול "לאחר זמן / במעשה".
★ המגרש על תנאי: יש כבר גירושין, אלא שאינם גמורים עד שיתקיים התנאי. לכן: (1) כשהתנאי מתקיים - היא מגורשת אם הגט קיים, אפילו אינו ברשותה, ואינה צריכה לחזור וליטלו, כי הוא כבר הגיע לידה בתורת גירושין; (2) אם נישאה לפני שנתקיים התנאי - לא תצא (כמבואר בפרק ח הלכה א - הערה ט).
★ התולה בזמן או במעשה: הגט הגיע לידה רק כפיקדון. לכן כשמגיע הזמן - הגט צריך להיות ברשותה, ואז נחשבת הנתינה הקודמת כאילו נעשתה עכשיו (הערה י); או שתחזור ותיטלנו; או שיהיה במקום שייחדה לו, כגון בצידי רשות הרבים (הערה יא). ★ ואם נישאה לפני הזמן או לפני המעשה - תצא, והוולד ממזר, כי היא עדיין אשת איש גמורה ואין כאן שום גירושין.
מונחים: "פיקדון" - חפץ המופקד בידי אדם ואינו שלו. "ממזר" - ולד מאשת איש מאיש אחר.
★ המסר: ההבדל בין "התחיל ולא נגמר" לבין "לא התחיל" מכריע בדיני נפשות ממש - בשאלה אם הוולד כשר או ממזר.

תנאי שנאמר רק בצד השלילי - אין כאן גט כלל.
★ המקרה: הבעל נתן גט ואמר רק "אם לא תתני לי מאתיים זוז, אין זה גט" (או "אין את מגורשת"), ולא אמר לה כלל "הרי זה גיטך" (הערה יב).
★ הדין: לא גירש כלל - לא על תנאי ולא בתלייה במעשה. כל עוד הבעל לא אמר במפורש "הרי את מגורשת", היא אינה מגורשת (הערה יג).
★ המסר: גירושין דורשים אמירה חיובית ומפורשת; אי אפשר להסיק אותם מתוך שלילה.

איך הופכים "גירושין לאחר זמן" לגירושין על תנאי.
★ הרקע: הבעל רוצה שהגירושין יחולו רק בעוד זמן מסוים, אבל אינו רוצה שהאשה תצטרך לשמור את הגט עד לאותו זמן (כבגירושין "לאחר זמן", הלכה ה - הערה יד). ★ הפתרון: לנסח זאת כתנאי הקשור לביאתו או להליכתו.
★ שלושה נוסחים: (1) "אם לא באתי מכאן ועד שלושים יום - הרי זה גט, ואם באתי - לא יהיה גט" - תנאי כפול, כנדרש בסגנון זה (הלכות אישות פרק ו - הערה טו); (2) "הרי זה גיטך מעכשיו, אם לא באתי מכאן ועד שלושים יום" - בלשון "מעכשיו" אין צורך לכפול (הערה טז); (3) "הרי זה גיטך, על מנת שלא אבוא למדינה זו עד שלושים יום".
מונחים: "מוציא עניין זה בלשון תנאי" - מנסח את רצונו כתנאי ולא כקביעת זמן.
★ המסר: ההלכה מלמדת כיצד להשיג אותה מטרה בדרך הטובה והפשוטה יותר לאשה.

"אין אונס בגיטין".
★ המקרה: התנה שיהיה גט אם לא יבוא בתוך שלושים יום. הוא היה בדרך, אבל חלה או שנהר עיכב אותו, ולא הגיע עד אחרי השלושים. ★ הדין: הרי זה גט, מכיוון שבפועל לא בא (הערה יז) - אפילו הוא עומד וצועק "הריני אנוס", ואף על פי שגילה דעתו שאינו רוצה לגרש.
★ הטעם: "אין אונס בגיטין" - התנאי נבחן לפי מה שקרה בפועל, ולא לפי הסיבה. (חכמים קבעו כך כדי שלא ייפגעו בנות ישראל, שאם כל טענת אונס תבטל את הגט - לא תוכל אשה לעולם להינשא בוודאות.)
מונחים: "אונס" - מניעה שאינה בשליטת האדם.
★ המסר: מי שקובע תנאי, מקבל על עצמו גם את האפשרות שהמציאות תמנע ממנו לעמוד בו.

תנאי "שלא אראה אותך שלושים יום" - והחשש "שמא פייס".
★ המקרה: התנה שתתגרש כשיעבור שלושים יום מכנגד פניה (שלא יראנה). בינתיים הוא היה הולך ובא ורואה אותה, אבל לא התייחד עמה. ★ הדין: כשילך וישהה שלושים יום רצופים - היא מגורשת; וגם מה שהלך ובא בתוך השלושים אינו פוגם, הואיל ולא התייחד עמה. אבל אם התייחד עמה - אסור לו לגרשה בגט זה, שאם ייוולד להם ילד יאמרו "גיטה קודם לבנה" (הערה יח).
★ ההגבלה - "במה דברים אמורים": כל זה כשהתנה ואמר - כשנתן לה את הגט בפני עדים (הערה יט) - "הרי היא נאמנת עלי לומר שלא פייסתי אותה". אבל אם לא האמין אותה, חוששים שמא פייס אותה כשהיה הולך ובא, והיא מחלה לו על התנאי, ובכך בטל הגט. הרמב"ם מסביר (הערה כ): כתיבת הגט בתנאי זה הייתה לטובתה - היא רצתה שבעלה לא יעזוב אותה לזמן כזה, ושידלה אותו לכתוב גט כזה כדי שיקפיד שלא לעזוב אותה; אבל אם מחלה לו על התנאי, ולא אכפת לה שיעזוב אותה ליותר משלושים יום - מטרת הגט התבטלה ואינו גט. מפני חשש זה - הגט פסול אחר השלושים.
★ וכן "הרי זה גיטך לאחר שנים עשר חודש", והיה עמה במדינה - חוששים שמא פייס אותה וביטל את הגט (הערה כא), עד שיאמר "נאמנת עלי שלא פייסתי".
★ השגת הראב"ד (להלן) חולקת על עצם החשש: מה מחילה יש לה בתנאים? הפיוס אינו אלא שהבעל התפייס עמה שלא לגרשה ובכך ביטל את הגט - שכל זמן שלא נתקיים התנאי, הבעל יכול לבטלו.
מונחים: "פייס" - השלים עמה, התרצה אליה. "נאמנת עלי" - הבעל מקבל מראש את עדותה.
★ המסר: ההלכה חוששת שמא הלב השתנה - ולכן היא דורשת מהבעל להצהיר מראש שדבריה יתקבלו.

הכלל: כל תנאי שתלוי ברצונה - חוששים שמא פייס.
★ הדין: כל תנאי שהאשה יכולה לבטל ברצונה (במחילה), ואז בטל הגט - חוששים שמא פייס אותה והיא מחלה, עד שיאמר "נאמנת עלי".
★ ההגבלה: דווקא במתגרשת מן הנישואין - שלבו גס בה, כלומר אינו מתבייש ממנה, וקל לו לבוא ולפייסה. אבל במתגרשת מן האירוסין - אין חוששים לכך.
מונחים: "אירוסין" - קידושין בלבד, לפני הנישואין (החופה). "לבו גס בה" - מורגל בה ואינו מתבייש ממנה.
★ המסר: ההלכה מתחשבת במציאות הנפשית - קרבה קיימת יוצרת אפשרות לפיוס.

"אם לא באתי עד שנים עשר חודש" - אין חוששים שמא בא בסתר; ומת בתוך הזמן.
★ הדין הראשון: אין חוששים שמא בא בסתר ולא ידענו, שאין דרך בני אדם לבוא בצנעה. לכן אם תם הזמן ולא בא - מגורשת.
★ מת בתוך הזמן: אף על פי שכבר אי אפשר שיבוא, והיא ודאי תהיה מגורשת - אם היא במקום שחייבת ביבום, לא תינשא עד אחר שנים עשר חודש, כשיתקיים התנאי. אז היא מגורשת למפרע ואינה זקוקה לייבום; אבל אם תרצה להינשא בתוך שנים עשר חודש - תצטרך חליצה מיבמה (הערה כב).
★ השגת הראב"ד (להלן): גם כאן צריך שהבעל יאמר שהיא נאמנת עליו לומר שלא בא.
מונחים: "במקום יבם" - אשה שמת בעלה בלא בנים, ואחיו חייב לייבמה או לחלוץ לה. "חליצה" - טקס המתיר אותה להינשא לאחר.
★ המסר: גם כשהתוצאה ודאית, ההלכה ממתינה לרגע שבו התנאי מתקיים בפועל.

"אם מתי" סתם - אין כאן גט.
★ המקרה: בריא שהתנה שיהיה גט אם ימות, או חולה שהתנה "אם מת מחולי זה" - כדי שלא תצטרך לייבום או לחליצה (הערה כג). ★ הדין: לא אמר כלום. הטעם: "אם מתי" משמעו שהגט יחול רק לאחר המיתה (הערה כד); ואף שיש בלשון גם משמעות של "מעתה" - שאם התנאי יתקיים, יחול הגט למפרע (הערה כה) - סתם "אם מתי" נחשב כ"לאחר מותי", ואין גט לאחר מיתה. לכן היא נחשבת אלמנה ולא גרושה (הערה כו).
★ השגת הראב"ד (להלן): אין זה כלום, שהלכה כרבי יוסי (גיטין עב) שאמר: חולצת אף באומר "לאחר מותו" - כלומר, גט כזה מועיל לפחות להצריך חליצה ולא ייבום.
מונחים: "אין גט לאחר מיתה" - המוות מנתק את הנישואין מאליו, ואין לבעל עוד כוח לגרש.
★ המסר: מילה אחת - "מעכשיו" - היא ההבדל בין גט תקף לבין "לא אמר כלום" (ראו בהלכה הבאה).

"מעכשיו אם מתי" - גט תקף.
★ הדין: כשאמר "מעכשיו" או "מהיום", הגירושין חלים עכשיו על תנאי שימות. כשימות - מתברר למפרע שהייתה מגורשת מזמן הנתינה, בעודו חי. לכן אין כאן "גט לאחר מיתה".
★ המסר: "מעכשיו" מעגן את הגירושין בהווה - והמוות רק מברר אותם.

"מהיום ולאחר מיתה" - ספק.
★ המקרה: אמר "הרי זה גיטך מעכשיו" (או "מהיום"), והמשיך ואמר "לאחר מיתתי", ומת. ★ הדין: ספק מגורשת - אולי כוונתו "מעכשיו", כמו "מעכשיו אם מתי"; ואולי אחרי שאמר "מעכשיו" חזר בו וסמך דעתו על "לאחר מיתה" - ואין גט לאחר מיתה.
★ ההפניה לשיחות קודש (להלן) דנה בשיטת הרמב"ם בשאלה אם נחלקו התנאים בכלל "אומר על מנת כאומר מעכשיו".
מונחים: "ספק מגורשת" - מצב שנוהגים בו לחומרא לשני הצדדים.
★ המסר: כשאדם אומר שני דברים סותרים, ההלכה אינה מכריעה בשבילו - והספק נשאר.

שלושה נוסחים של "זריחת החמה" - ושלוש תוצאות.
★ "לכשתצא חמה" ומת בלילה - אינו גט: זו קביעת זמן, והגירושין היו אמורים לחול רק בבוקר, אחרי מותו.
★ "על מנת שתזרח חמה" ומת בלילה - מגורשת: כל האומר "על מנת" - דינו כאומר "מעכשיו" (הערה כז). כשתזרח החמה יתקיים התנאי, ותהיה מגורשת למפרע.
★ "אם זרחה חמה יהיה גט, ואם לא זרחה לא יהיה גט" ומת בלילה - אינו גט: זהו תנאי כפול, ובמקרה כזה היא מגורשת רק לאחר שהתנאי מתקיים ולא למפרע (הערה כח) - והתנאי לא נתקיים עד שמת, ואין גט לאחר מיתה.
מונחים: "על מנת" - לשון תנאי שחל למפרע. "למפרע" - מתברר שהדבר חל כבר מההתחלה.
★ המסר: "אומר על מנת כאומר מעכשיו" - מי שמתנה "על מנת", המעשה שלו כבר חל, והתנאי רק מברר אותו.

גט של שכיב מרע שהבריא - אינו חוזר.
★ המקרה: אדם גוסס כתב גט לאשתו וגירשה, ואחר כך הבריא. ★ הדין: אינו יכול לחזור בו ולומר שהתכוון לגרשה רק מתוך ידיעה שימות (הערה כט).
★ ההבדל ממתנה: מתנת שכיב מרע חוזרת אם הבריא, ואינה קונה אלא לאחר מיתה - חכמים תיקנו שדיבורו של גוסס המעניק מתנה נחשב כשטר, כדי שלא תיטרף דעתו כשיידע שאין לדבריו תוקף (הערה לא). ★ אבל בגט - אם נאמר שיחזור בו כמו במתנה, יטעו האנשים ויאמרו "גיטו לאחר מיתה מגרש", כמו מתנתו - ויבואו להכשיר גט של גוסס גם אם יאמר בפירוש "זה גיטך לאחר מותי" (הערה ל).
מונחים: "שכיב מרע" - חולה מסוכן. "מתנת שכיב מרע" - מתנה שתקפה בדיבור בלבד, וחוזרת אם הבריא.
★ המסר: לפעמים ההלכה מונעת הקלה, כדי שלא יבואו מתוכה לטעות חמורה יותר.

"אם מתי מחולי זה" - ומת מסיבה אחרת.
★ הדין: התנה "מהיום, אם מתי מחולי זה", ומת בתאונה (נפל עליו בית, נשכו נחש, טרפו ארי וכדומה) - אינו גט, מכיוון שלא מת בגלל החולי הזה (הערה לב), והתנאי לא נתקיים.
★ המסר: תנאי מתפרש בדיוק לפי לשונו - "מחולי זה" ולא "מכל סיבה".

"אם לא יעמוד מחולי זה", ומי שקם מחוליו וחלה שוב.
★ "אם לא יעמוד מחולי זה" ומת בתאונה - ספק מגורשת: אולי כוונתו "אם לא יתרפא מחולי זה" - ובפועל לא התרפא, ולכן מגורשת; ואולי כוונתו "אם ימות בגלל חולי זה" - והרי לא מת בגללו, ואינה מגורשת (הערה לג).
★ קם והלך בשוק, וחלה ומת: שמים את המקרה באומדן - אם מת מחמת החולי הראשון, הרי זה גט; שבוודאי גם כשהצליח לעמוד וללכת בשוק לא התרפא לגמרי, שהרי מת מאותו חולי (הערה לד). ואם לא - אינו גט.
★ עבר מחולי לחולי ולא התהלך בשוק בינתיים - הרי זה גט בלי אומדן, שוודאי מן החולי הראשון מת.
מונחים: "אומדין" - משערים לפי הערכת מומחים. "ניתק מחולי לחולי" - עבר ממחלה אחת לאחרת בלי שהבריא ביניהן.
★ המסר: כשהלשון משתמעת לשתי פנים - ספק; וכשהמציאות מבררת - הולכים אחריה.

מעמדה בין נתינת הגט למיתה.
★ הדין: בכל התנאים האלה ("מעכשיו אם מתי"), בתקופה שבין נתינת הגט לבין מיתת הבעל - היא מגורשת לכל דבר: הבעל אינו זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, אינו אחראי על הפרת נדריה, אינו יורש אותה, ואם הוא כהן - אינו נטמא לה בהלווייתה (הערה לה). ★ רק אסור לו להתייחד עמה, כמבואר בפרק ח הלכה ב (הערה לו).
★ המסר: "מעכשיו" פירושו מעכשיו ממש - לכל ההשלכות.

הנוסח המדויק של גט חולה.
★ המטרה: חולה רוצה שאשתו לא תיפול לפני יבם אם ימות, אבל אם יבריא - שלא תהיה מגורשת. הוא אינו רוצה לגרשה "מעכשיו אם מתי" (הערה לז), כדי שלא תיטרף דעתו - שלא תתבלבל דעתו ותיכנס בו חולשה מתוך מחשבה שהיא כבר מגורשת ממנו (הערה לח).
★ הנוסח: כותב בגט אחרי התורף - כי לפני התורף אין כותבים שום תנאי (פרק ח הלכה ד - הערה לט) - או אומר בשעת הנתינה: "אם לא מתי לא יהיה גט, ואם מתי יהיה גט, ואם לא מתי לא יהיה גט".
★ שלושה עקרונות בנוסח: (1) תנאי כפול - שאם לא יכפול, תהיה מגורשת אף אם לא יתקיים התנאי (הערה מ); (2) ה"הן" ("אם מתי") קודם ל"לאו" ("אם לא מתי"), כפי שצריך מן הדין (הלכות אישות פרק ו - הערה מא); (3) ולא יפתח פיו תחילה בפורענות ("אם מתי") - ולכן פותח ב"אם לא מתי", וחוזר עליו שוב בסוף כדי לשמור על סדר ה"הן" קודם ל"לאו". (החזרה הכפולה על "אם לא מתי לא יהיה גט" היא כך בדברי הרמב"ם.)
★ תנאי נוסף: הגט צריך להגיע לידה לפני המיתה - שהרי היא מגורשת בשעת מיתתו, ואם עד אז לא קיבלה את הגט, במה תתגרש? ואם קיבלה אותו רק לאחר מותו - אינו מועיל (הערה מב).
מונחים: "פורענות" - דבר רע (כאן: הזכרת המוות). "תורף" - החלק העיקרי בגט (שמות וזמן).
★ המסר: גם בשעת חולי ומצוקה, ההלכה מקפידה על "לא יפתח אדם פיו לשטן" - לא לפתוח בדבר רע.

"זכה בגט זה לאשתי" - ומת הבעל לפני שהגיע לידה.
★ המקרה: הבעל מינה אדם כשליח לקבלה - "זכה בגט זה לאשתי" - כדי שתיחשב מגורשת מעכשיו (הערה מג), ומת לפני שהגט הגיע לידה.
★ הדין: ספק מגורשת. מצד אחד - "זכין לאדם שלא בפניו", ולרוב הנשים זו זכות שלא ייפלו לפני יבם. מצד שני - לפעמים האשה רוצה להינשא ליבמה (גיסה), ונמצא שהגט הוא גם לחובתה, ו"אין חבין לאדם שלא בפניו". לכן בכל מקרה כזה - ספק מגורשת: חולצת ואינה מתייבמת (הערה מד).
מונחים: "זכין לאדם שלא בפניו" - מותר לפעול לטובת אדם בלי ידיעתו. "אין חבין" - אין פועלים לרעתו בלי ידיעתו.
★ המסר: מה שנראה טוב לרוב האנשים, אינו בהכרח טוב לכל אחד - ולכן נשאר ספק.

שליחות לכתיבה "לאחר זמן".
★ הדין: אמר "לאחר שנים עשר חודש כתבו גט ותנו לאשתי" (או בסדר הפוך) - כותבים אחרי הזמן ונותנים. ★ כתבוהו בתוך הזמן - אפילו נתנוהו אחרי הזמן, אינו גט, מכיוון שהכתיבה נעשתה שלא בשליחותו (הערה מה).
★ כתבוהו אחרי הזמן ומת לפני הנתינה - אינו גט, כי השליח בא מכוח הבעל, וכשמת הבעל בטלה שליחותו (הערה מו). ★ לא נודע מה קדם - המיתה או הנתינה - ספק מגורשת.
מונחים: "שליחות" - "שלוחו של אדם כמותו"; השליח פועל רק במסגרת מה שהטיל עליו המשלח.
★ המסר: השליח חייב לפעול בדיוק במסגרת ההרשאה - לא לפניה, ולא אחרי שפקעה.

פירוש לשונות זמן: "אחר השבוע", "אחר השנה", "אחר החודש", "אחר השבת", "קודם השבת".
★ "אחר השבוע" (שבוע של שנים - שמיטה זו) - כותבים רק בשנה התשיעית, כלומר שנה שלמה אחרי סיום השמיטה.
★ "לאחר השנה" - כותבים אחרי סיום החודש הראשון של השנה השנייה.
★ "לאחר החודש" - אחרי סיום השבוע הראשון של החודש השני.
★ "לאחר השבת" - מיום ראשון עד סוף יום שלישי. ★ "קודם השבת" - מיום רביעי עד סוף יום שישי.
★ העיקרון: "לאחר" פירושו פרק זמן ברור שאחרי היחידה שנזכרה, כדי שיהיה ניכר שהזמן עבר - ולא מיד בסמוך לה.
מונחים: "שבוע" (בלשון חכמים) - מחזור של שבע שנים, שבסופו שנת השמיטה.
★ המסר: שליח צריך לפרש את דברי המשלח לפי הלשון המקובלת בין הבריות.

איחרו מעבר לזמן שנקבע - פסול.
★ המקרה: אמר "לאחר החודש" (שפירושו - בשבוע הראשון שאחרי החודש), והם כתבו ונתנו לה רק לאחר שתי שבתות מהחודש השני. ★ הדין: פסול. לא רק הקדמה פוסלת (הלכה כב), אלא גם איחור מעבר לזמן שהבעל התכוון אליו.
★ המסר: "לאחר" אינו "מתי שנוח" - גם לאיחור יש גבול.

התייחד עמה אחרי שציווה לכתוב - לא יכתבו.
★ הדין: אחרי שאמר לשלוחים לכתוב, לחתום ולתת - התייחד עמה. לא יכתבו את הגט.
★ הקל וחומר: גט שכבר ניתן לידה - אם התייחד עמה, הגט נפסל, שמא בעל (ובטל הגט). קל וחומר גט שעדיין לא נכתב: בוודאי יש לחשוש שמא פייס אותה וביטל את הגט לפני כתיבתו (הערה מז). ★ ואם כתבו ונתנו בכל זאת - אינו גט.
מונחים: "קל וחומר" - היקש מן הקל אל החמור. "שמא בעל" - שמא בא עליה לשם קידושין.
★ המסר: ייחוד מלמד על קרבה מחודשת - והיא מבטלת את כוונת הגירושין.

שליחות לעשרה: "כתבו" לעומת "כולכם כתובו".
★ "כתבו גט לאשתי" / "הוליכו גט זה" - די שאחד כותב או מוליך, בשביל כולם.
★ "כולכם כתובו" / "כולכם הוליכו" - אחד כותב או מוליך, אבל בנוכחות כולם. הבעל התכוון בכוונה שכל העשרה יתנו לה את הגט, כדי לבייש אותה (הערה מח) - ולכן צריך שכולם יהיו נוכחים.
מונחים: "במעמד כולן" - בנוכחות כולם.
★ המסר: המילה "כולכם" מוסיפה דרישה - והשליחים חייבים לכבד אותה.

"כולכם כתובו" (כלומר: חתמו) - שניים עדים, והשאר משום תנאי.
★ "כתבו גט וחתמו ותנו" לעשרה - אחד כותב, שניים חותמים, אחד נותן. ואפילו הכותב הוא אחד העדים והוא גם השליח שנתן - כשר.
★ "כולכם כתובו" (כאן במשמעות: חתמו) - כולם חותמים. וכן אם מנה אותם (כולם או חלקם) ואמר "כתובו" - הרי זה כאומר "כולכם", וכל אלה שהזכיר צריכים לחתום (הערה מט). ★ מעמד החותמים: שני הראשונים חותמים משום עדים; השאר - משום תנאי, שדבריו נחשבים כאילו עשה תנאי שיחתמו, כדי לבייש אותה בפניהם (הערה נ).
★ ההשלכות: אם השאר פסולים (קרובים זה לזה, או פסולים לעדות - הערה נא), או שחתמו ביום אחר (שני הראשונים ביום הכתיבה כדין, והשאר בימים הבאים, ולפני הנתינה חתמו כולם - הערה נב), אפילו לימים הרבה - כשר, כי השאר לא חתמו כעדים אלא רק לקיים את התנאי (הערה נג). ★ מת אחד מהם לפני שחתם - הגט בטל, כי לא נתקיים התנאי (הערה נד). ★ אחד משני הראשונים פסול - הגט פסול מתקנת חכמים: מן התורה כשר, שהרי עדי המסירה הם העיקר; אבל חכמים פסלו, שמא יאמרו שעד פסול כשר בשאר שטרות כשיש עדים רבים.
★ השגת הראב"ד (להלן): נראה לו שיש כאן שיבוש, ואולי הכוונה שבשאר שטרות, אם אמר לרבים "כולכם חתומו", אפילו אחד מהם פסול - הכל בטל; ואין זה דומה ל"מילאהו בקרובים", הואיל וזימן את כולם לעדות.
מונחים: "עדי מסירה" - העדים שרואים את נתינת הגט לאשה. "עדי חתימה" - החותמים על הגט.
★ המסר: אותה חתימה יכולה להיות "עדות" או "קיום תנאי" - ודינה נקבע לפי תפקידה.

תקנת חכמים: לפרש "כל אחד מכם".
★ התקנה: מי שממנה רבים לכתיבה, לחתימה או להולכה - יפרש: "כל אחד מכם יכתוב", "כל אחד מכם יוליך", "כל שניים מכם יחתמו". ★ הטעם: אם לא ידגיש כך בדבריו, יטעו לחשוב שהתכוון שכולם יחתמו (כבהלכה כז), ואם לא יחתמו כולם - הגט בטל (הערה נה).
★ המסר: ניסוח מדויק מראש חוסך ספקות ופסולים אחר כך.

הטעם לכך שעדי הגט חותמים זה בפני זה.
★ הגזרה: חכמים גזרו שעדי הגט חותמים יחד, זה בפני זה, בגלל המקרה של "כולכם חתמו". אילו היו חותמים כל אחד לבדו - אולי יחתמו שניים, והאשה תיטול את הגט ותחשוב שכבר חתמו עליו כל העדים, ובאמת עדיין לא נתקיים התנאי - שהבעל התכוון שכולם יחתמו, ובלי חתימתם הגט בטל (הערה נו).
★ המסר: נוהג קבוע ופשוט ("חותמים יחד") מונע טעויות במקרים המורכבים.

אב ובנו בין השלוחים.
★ המקרה: אמר לשלושה "שניים מכם יכתבו ויחתמו ויתנו", ובהם אב ובנו (שאינם יכולים לחתום יחד, שהם קרובים). ★ הדין: בין שחתם האב עם השלישי, בין שחתם הבן עם השלישי - כשר; שאדם עושה את הבן שליח במקום האב, ואין חשש שהבעל הקפיד דווקא על אחד מהם.
★ המסר: כשהמשלח לא פירט, השליחות חלה על כל מי שמתאים לה.

שלוחי כתיבה שהוליכו בעצמם.
★ המקרה: אמר לשניים לכתוב, לחתום ולתת לשליח (פלוני או סתם שליח) שיוליך לאשתו. הם הוליכו ונתנו לה בעצמם. ★ הדין: אינו גט - הבעל לא עשה אותם שלוחים לגירושין, אלא רק לכתיבה ולחתימה.
★ התיקון: נוטלים את הגט ממנה, נותנים אותו לשליח, והשליח חוזר ונותנו לה - בפניהם או בפני אחרים.
★ הערת הרמב"ם: רבותיו הורו בגט זה באופן אחר, שאינו נראה לו, מפני שיבוש שהיה בנוסח התלמוד שלפניהם (הערה נז).
מונחים: "שליח לגירושין" - מי שהבעל מינה למסור את הגט לאשה.
★ המסר: כל שליח מוגבל לתפקידו; ורבנו אינו חושש לחלוק על רבותיו כשהראיה מכריעה.

גט ללא עדי חתימה שנמסר על ידי שליח.
★ המקרה: הסופר כתב גט בלי עדי חתימה ונתנו לבעל; הבעל נתנו לשליח שלא בפני עדים, וציווה "תן גט זה לאשתי בפני עדים"; השליח נתנו לה בפני עדים. ★ הדין: ספק מגורשת - כי חוששים שאולי השליח לא קיבל את הגט הזה מהבעל (הערה נח).
★ הטעם: שליח, אף על פי שהוא עד אחד, אינו נאמן להתיר ערווה. בדרך כלל סומכים עליו רק מפני חתימת העדים על הגט - שהם כמי שנחקרה עדותן, כל עוד אין מערער (פרק ז הלכה כד - הערה נט). כאן אין חתימת עדים, ולכן אין על מה לסמוך.
★ התיקון: אם שני עדים מעידים שהבעל נתן את הגט הזה לשליח לגרשה בו - מגורשת, כשעדי המסירה נוכחים בשעת הנתינה מהשליח לאשה (הערה ס).
מונחים: "להתיר ערווה" - להתיר אשת איש להינשא. "מערער" - מי שמפקפק בתוקף הגט.
★ המסר: בדיני ערווה אין מסתפקים בנאמנות של אדם יחיד - דרושה ראיה מוצקה.

שליח ששינה ממקום או מזמן שקבע הבעל.
★ "תן לה במקום פלוני" ונתן במקום אחר - אינו גט: הבעל ציין מקום מסוים, ובוודאי התכוון שהגירושין ייעשו ויתפרסמו שם (הערה סא). ★ "הרי היא במקום פלוני" - כשר, כי זה רק "מראה מקום" - מציין היכן היא נמצאת, לידיעה בלבד.
★ "אל תתנהו אלא בבית" ונתן בעלייה; "אלא בימין" ונתן בשמאל; "תנהו ביום פלוני" ונתן לפני הזמן - אינו גט, כי הבעל מינה אותו רק אם ימלא את הוראותיו בדיוק (הערה סב). ★ "אל תתנהו לה אלא ביום פלוני" ונתן לפניו או אחריו - אינו גט, שהקפיד על אותו יום עצמו.
מונחים: "מראה מקום" - מידע בלבד, לא הוראה מחייבת. "עלייה" - קומה עליונה.
★ המסר: יש להבחין בין הוראה ("תן שם") לבין מידע ("היא שם"): רק הוראה מגבילה את השליח.

שליח קבלה של האשה ששינה מקום.
★ "התקבל לי גיטי במקום פלוני" וקיבלו במקום אחר - אינו גט: היא אמרה זאת בכוונה, כדי שהגירושין יתפרסמו באותו מקום (הערה סג).
★ "הבא לי גיטי למקום פלוני" והביאו למקום אחר - כשר: שליח להבאה אינו שליח קבלה - היא מתגרשת רק כשהגט מגיע לידה; ומכיוון שבפועל הסכימה לקבל את הגט מידיו במקום האחר, מתברר שלא התכוונה להתנות בכך את קבלת הגירושין (הערה סד).
מונחים: "שליח קבלה" - מי שמקבל את הגט בשביל האשה, והיא מתגרשת ברגע שהגיע לידו. "שליח הבאה" - מי שרק מביא לה את הגט.
★ המסר: הקפדה נמדדת לפי מה שהאדם עשה בפועל, לא רק לפי מה שאמר.

שליח שחלה - מתי יכול למנות שליח אחר.
★ "הולך גט זה לאשתי" - בארץ ישראל, שאין השליח צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" (הערה סה) - בין שאמר "הולך" בין "את (=אתה) הולך": אם חלה השליח או נאנס - משלחו ביד אחר (כמבואר בפרק ז - הערה סו).
★ "טול ממנה חפץ פלוני ותן לה גט זה" - לא ישלחנו ביד אחר, שהבעל אינו רוצה שחפצו יגיע לידי אדם זר. ★ ואם שלחו בכל זאת - והאשה יצאה לקראת השליח הראשון ונתנה לו את החפץ תחילה, ואחר כך נתן לה השני את הגט - מגורשת: החפץ הגיע לידי השליח הראשון ולא לאדם זר, ועל הגט עצמו הבעל אינו מקפיד שיימסר על ידי אחר, אם השליח הראשון חלה (הערה סז).
מונחים: "נאנס" - נמנע מלבצע בגלל סיבה שאינה בשליטתו.
★ המסר: השליח רשאי למסור את השליחות לאחר רק במה שהמשלח אינו מקפיד עליו.

שינוי בסדר: נתן את הגט לפני שנטל את החפץ.
★ הדין: אמר הבעל "טול החפץ ותן לה", והשליח נתן את הגט ואחר כך נטל את החפץ - אינו גט, אפילו מיד השליח הראשון. ★ הטעם: השליח עבר על דברי הבעל בדבר שסתם בני אדם מקפידים עליו - אדם רוצה לקבל את החפץ לפני שהוא מוסר את הגט, שמא אחר כך לא תיתן.
★ המסר: סדר הפעולות הוא חלק מהשליחות.

"תן לה הגט, וטול ממנה חפץ" - הסדר אינו מעכב.
★ הדין: כאן הבעל הקדים את נתינת הגט, ולכן אינו מקפיד על הסדר. השליח לא ישלח ביד אחר לכתחילה, שאין רצון הבעל שפיקדונו יהיה ביד אדם אחר. ★ ואם שלחו ביד אחר - הרי זה גט, בין שנתנה את החפץ תחילה בין בסוף, כי ההקפדה היא על החפץ ולא על הגט.
★ המסר: לשון המשלח מגלה על מה הוא מקפיד - ועל מה לא.

הבעל קבע מי ימסור את הגט.
★ "אל יתנהו לה אלא אתה" - ונתנו השליח לאחר, והאחר נתנו לה - אינו גט.
★ "אל תתנהו לה אתה, אלא תנהו לפלוני והוא יתננו לה" - ונתנו לה השליח הראשון בעצמו - אינו גט, כי הבעל לא עשה אותו שליח לגירושין אלא רק שליח להעברה לפלוני.
★ המסר: זהות השליח שמוסר את הגט היא חלק מרצון הבעל.

"איני מכירה" - "תנהו לפלוני, הוא מכירה".
★ הדין: מרגע שהבעל אמר "תנהו לפלוני", השליח הראשון אינו עוד שליח לגירושין - לא ניתן לו ייפוי כוח לכך - ואינו רשאי אלא להעביר את הגט לפלוני. ★ פלוני הוא שליח הגירושין: הוא מוליך לה את הגט, או משלחו ביד אחר אם חלה או נאנס (כבהלכה לה).
מונחים: "ייפוי כוח" - הרשאה לפעול בשם אחר.
★ המסר: השליחות עוברת למי שהמשלח מינה בפועל - ואיתה גם הסמכויות הנלוות.

שליח שעוד לא הגיע זמנו - יכול למנות שליח אחר.
★ המקרה: "לא תתנהו לה עד לאחר שלושים יום", והשליח חלה או נאנס בתוך השלושים. ★ הדין: משלחו ביד אחר, שימסור את הגט לאשה לאחר שלושים יום (הערה סח). אף שעכשיו עדיין אינו שליח לגירושין, הואיל ואחרי השלושים יהיה שליח גירושין - יכול כבר עכשיו למנות שליח אחר.
★ המסר: שליחות שעתידה לחול - כבר יש בה כוח לפעול לקראתה.

חתימת הפרק: החשש "שמא פייס" גם בשליח שמינה שליח.
★ ההגבלה: מה שאמרנו שהשליח עושה עכשיו שליח שני לגרש לאחר שלושים יום (הערה סט) - דווקא כשהבעל לא היה עמה במדינה, שאז אין חשש שמא בא ופייס אותה (הערה ע), או כשהיא מתגרשת מן האירוסין - שאז, גם אם הם באותו מקום, אין חוששים שיפייס אותה (כמבואר בהלכה י - הערה עא).
★ מתגרשת מן הנישואין ובעלה עמה במדינה: חוששים שמא פייס אותה (ראה הלכה ט - הערה עב), ולכן השליח אינו עושה שליח אחר בתוך השלושים, אלא אם כן הבעל אמר "נאמנת עלי שלא פייסתי". ★ אבל השליח הראשון בעצמו (הערה עג) נותן לה את הגט אחרי השלושים - מכיוון שלא שמענו במפורש שפייס אותה (הערה עד) - אלא שחוששים לה כמו שבארנו (שהגט פסול), עד שיאמר "נאמנת עלי שלא פייסתי".
מונחים: "פייס" - התרצה אליה וחזר בו מהגירושין.
★ המסר החותם: הפרק נחתם באותו חשש שבו התחיל דיון התנאים (הלכות ט-י): ההלכה אינה מתעלמת מן האפשרות שהלבבות יתקרבו מחדש - וקובעת כללים מדויקים כדי שהגט יהיה ודאי ולא ספק.