הדף הקודם

ערכין י׳

י״ז בכסלו תשפ״ז · 27.11.2026

הדף הבא
עמוד א׳
  1. וְעִיבּוּר שָׁנָה שְׁלֹשִׁים (אישתקד) [וְאִישְׁתָּקַד] עָשִׂינוּ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִין, דַּל תְּלָתָא לְבַהֲדֵי תְּלָתָא וְקָם לֵיהּ בְּדוּכְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: נֵר יִשְׂרָאֵל! כֵּן הָוֵה.

    והחודש שנוסף לעיבור השנה היה מלא, בן שלשים יום, ואישתקד (שנה שעברה), שני חודשים שכרגיל הם חסרים עשינו את שניהם מלאין, דל תלתא לבהדי תלתא, וקם ליה בדוכתיה [הורד שלושה חודשים מלאים אלו כנגד שלושה חודשים חסרים נוספים שעשינו השנה, ועמד לו הירח במקומו, בזמנו]. אמר ליה [לו] רבי לר' שמעון בנו: נר ישראל, מאיר עיני חכמים, אמנם כן הוה [היה].

  2. מַתְנִי׳ אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה.

    א משנה אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות של חצוצרות במקדש בכל יום, שלוש (תקיעה תרועה תקיעה) לפתיחת שערי העזרה, תשע (שלוש סדרות של תקיעה תרועה תקיעה) בשעה שהיו הלויים אומרים שיר של יום בזמן הקרבת נסכי תמיד של שחר, ותשע בתמיד של ערב, ולא מוסיפין על ארבעים ושמנה, שבערב שבת שחל בסוכות הוסיפו עליהן שתים עשרה תקיעות לניסוך המים, ותשע למוספים, ושלוש להפסיק את העם ממלאכה, ושלוש להבדיל בין חול לקודש.

  3. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִים, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר, וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ: בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי, וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת, וּבִשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג. וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחֹשֶׁת, אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב; וְלֹא הָיָה מְחַלֵּק אֶלָּא בְּאַבּוּב יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחַלֵּיק יָפֶה.

    בזמן שהלויים אומרים שירה ומלווים אותם בנגינה בכלי שיר אין פוחתין משני נבלים, ולא מוסיפין על ששה. אין פוחתין משני חלילין, ולא מוסיפין על שנים עשר חלילים. ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה (מנגן) לפני המזבח כשהלויים אומרים שירה על הקרבן: בזמן שחיטת פסח ראשון, בארבעה עשר בניסן, ובזמן שחיטת פסח שני, בארבעה עשר באייר, וביום טוב הראשון של פסח, וביום טוב של עצרת (שבועות), ובשמונת ימי החג. ולא היה מכה באבוב (בחליל) של נחשת, אלא באבוב של קנה, מפני שקולו ערב; ולא היה מחלק ומסיים את פרקי הנגינה אלא באבוב יחידי, מפני שהוא מחליק ומסיים יפה את הנגינה.

  4. וְעַבְדֵי כֹּהֲנִים הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשְׁפַּחַת בֵּית פְּגָרִים וּבֵית צִיפְּרָא מֵעֶמָּאוּם הָיוּ מַשִּׂיאִין לַכְּהוּנָּה; רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: לְוִיִּם הָיוּ.

    ועבדי כהנים היו המנגנים, אלו דברי רבי מאיר; ר' יוסי אומר: ישראלים היו, ממשפחת בית פגרים ובית ציפרא מהעיר עמאום, והיו אלו משפחות מיוחסות, שהיו משיאין את בנותיהם למשפחות כהונה; ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: לוים היו המנגנים.

  5. גּמ׳: מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִפְחוֹת מִשֶּׁבַע, וְלֹא יוֹסִיף עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה.

    ב גמרא שנינו במשנה שאין פוחתים מעשרים ואחת תקיעות במקדש ולא מוסיפים על ארבעים ושמונה תקיעות. ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' יהודה היא, דתניא [ששנויה ברייתא בעניין זה], ר' יהודה אומר: לא יפחות משבע תקיעות, ולא יוסיף על שש עשרה כלומר, שליש ממספר התקיעות שנמנו במשנתנו.

  6. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה חֲדָא הִיא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: תְּקִיעָה לְחוּד, וּתְרוּעָה לְחוּד, וּתְקִיעָה לְחוּד.

    ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חולקים]? ר' יהודה סבר [סבור]: סדר תקיעות של תקיעה תרועה ותקיעה, שבו היו תוקעים לדעת הכל בכל פעם — חדא [מצוה אחת] היא, ורבנן סברי [סבורים]: מצות תקיעה לחוד, ומצות תרועה לחוד, ומצות תקיעה שלאחריה לחוד, ולכן המניינים שמנו חכמים גדולים פי שלושה מהמניינים של ר' יהודה.

  7. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? כְּתִיב ״וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה״, וּכְתִיב ״תְּרוּעָה יִתְקְעוּ״ (לָכֶם), שְׁמַע מִינַּהּ: תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה — חֲדָא הִיא. וְרַבָּנַן? הַהוּא לִפְשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ הוּא דַּאֲתָא.

    ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור לדבריו] של ר' יהודה? ומשיבים: כתיב [נאמר] בפרשת החצוצרות: "ותקעתם תרועה" (במדבר י, ו), וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך באותו פסוק: "תרועה יתקעו לכם" שמע מינה [למד מכאן]: תקיעה תרועה ותקיעה שנזכרו לחילופין בפסוק זה ברצף אחד — חדא [מצוה אחת] היא. ושואלים: ורבנן [וחכמים], שאינם סבורים כן, מה הם למדים מכתוב זה? ומשיבים: הכתוב ההוא, לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה הוא דאתא [שבא], כלומר, ללמדנו שלפני כל תרועה יש תקיעה ("ותקעתם תרועה") וגם לאחריה ("תרועה יתקעו").

  8. וְרַבָּנַן מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב: ״וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ״, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה חֲדָא הִיא, אָמַר רַחֲמָנָא עֲבֵיד פַּלְגָא דְּמִצְוָה? וְרַבִּי יְהוּדָה — סִימָנָא בְּעָלְמָא הוּא.

    ושואלים: ורבנן מאי טעמא [וחכמים, מה טעם] הם מחשיבים כל אחת בפני עצמה? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" (שם ז), ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שסדר של תקיעה תרועה ותקיעה חדא [מצוה אחת] היא, אמר רחמנא עביד פלגא דמצוה [האם אומרת התורה לעשות חצי מצוה]? אלא מכאן שתקיעה היא מצוה בפני עצמה, וסדר של תקיעה תרועה תקיעה נחשב לשלש מצוות. ושואלים: ור' יהודה, מה הוא עונה על דבריהם? ומשיבים: אותה תקיעה שנזכרה בענין זה, סימנא בעלמא [סימן בלבד] הוא לכנס את הקהל, ואינה מצוה.

  9. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אֵין בֵּין תְּקִיעָה לִתְרוּעָה וְלֹא כְּלוּם? כְּמַאן? כְּרַבִּי יְהוּדָה. פְּשִׁיטָא!

    ומעירים: כמאן אזלא הא [כדעת מי הולכת הלכה זו] שאמר רב כהנא: אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום, כלומר שלא יפסיק בין התקיעה לתרועה, ובין התרועה לתקיעה, כמאן [כמי]? כדעת ר' יהודה, שסדר זה נחשב למצוה אחת, וממילא נאסר להפסיק בה. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר], ומדוע היה צורך לבאר זאת!

  10. מַהוּ דְּתֵימָא: אֲפִילּוּ כְּרַבָּנַן אָתְיָא, וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: שָׁמַע תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם — יָצָא. קָא מַשְׁמַע לַן.

    ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: הלכה זו אפילו כרבנן אתיא [כשיטת חכמים באה], ולא באה ללמד שאין להפסיק ביניהן כלל, אלא לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוחנן שאמר: שמע בראש השנה תשע תקיעות, בתשע שעות ביום, כל אחת בשעה אחרת — יצא ידי חובתו מן התורה, ולהשמיענו שאסור להפסיק בשהייה גדולה ביניהן, על כן קא משמע לן [משמיע הוא לנו] שהלכה זו נאמרה לשיטת ר' יהודה.

  11. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! אִם כֵּן, מַאי ״וְלֹא כְּלוּם״?

    ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן] שהיא כחכמים! ומשיבים: אם כן, מאי [מה היא] לשון "ולא כלום"? שלשון זו משמעה שאסור להפסיק אפילו בשהייה קטנה ביותר, ומכאן שהלכה זו היא כדעת ר' יהודה.

  12. שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה מַכֶּה בֶּחָלִיל וְכוּ׳. מַאי שְׁנָא הָנֵי? הוֹאִיל וְיָחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל.

    ג שנינו במשנה: שנים עשר יום בשנה מכה בחליל לפני המזבח: בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, וביום טוב הראשון של פסח, וביום טוב של עצרת, ובשמונת ימי החג. ושואלים: מאי שנא הני [במה שונים אלו] מימים אחרים? ומשיבים: הואיל וימי שמחה הם, וכל יחיד גומר בהן את ההלל.

  13. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: שְׁמוֹנָה עָשָׂר יָמִים שֶׁהַיָּחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל: שְׁמוֹנָה יְמֵי הַחַג, וּשְׁמוֹנָה יְמֵי חֲנוּכָּה, וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְיוֹם טוֹב (הָרִאשׁוֹן) שֶׁל עֲצֶרֶת; וּבַגּוֹלָה עֶשְׂרִים וְאֶחָד: תִּשְׁעָה יְמֵי הַחַג, וּשְׁמוֹנָה יְמֵי חֲנוּכָּה, וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל פֶּסַח, וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל עֲצֶרֶת.

    שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: אלו שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג (סוכות), ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב הראשון של עצרת; ובגולה, שעושים שני ימים טובים מספק, הם עשרים ואחד ימים: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת.

  14. מַאי שְׁנָא בְּחַג דְּאָמְרִינַן כֹּל יוֹמָא, וּמַאי שְׁנָא בְּפֶסַח דְּלָא אָמְרִינַן

    ושואלים: מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא [במה שונה הדין בחג הסוכות שאומרים אנו הלל כל יום], ומאי שנא בפסח דלא אמרינן [ובמה שונה הדין בפסח שאיננו אומרים]

עמוד ב׳
  1. כֹּל יוֹמָא? דְּחַג חֲלוּקִין בְּקׇרְבְּנוֹתֵיהֶן, דְּפֶסַח אֵין חֲלוּקִין בְּקׇרְבְּנוֹתֵיהֶן.

    כל יומא [כל יום]? ומשיבים: ימי החג חלוקין בקרבנותיהן, שהרי מספר הפרים שמקריבים למוסף מתמעט כל יום מימי החג (ראה במדבר כט, יב—לח), ומפני החידוש שיש בכל אחד מן הימים אומרים בו הלל, ואילו ימי הפסח אין חלוקין בקרבנותיהן זה מזה, ולכן גומרים את ההלל רק ביום הראשון של פסח, מפני שבו יש חידוש ביחס לימים שלפניו.

  2. שַׁבָּת דַּחֲלוּקָה בְּקָרְבְּנוֹתֶיהָ, לֵימָא! לָא אִיקְּרִי ״מוֹעֵד״.

    ושואלים: שבת שחלוקה בקרבנותיה מימי השבוע לימא [שיאמר בה הלל]! ומשיבים: שבת לא איקרי [לא נקראת] "מועד", והלל אומרים רק בימים שנקראו מועד, שיש בהם שמחה מיוחדת.

  3. רֹאשׁ חוֹדֶשׁ דְּאִיקְּרִי ״מוֹעֵד״, לֵימָא! לָא אִיקַּדַּישׁ בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, דִּכְתִיב: ״הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג״ — לַיְלָה הַמְקוּדָּשׁ לֶחָג טָעוּן שִׁירָה, וְשֶׁאֵין מְקוּדָּשׁ לֶחָג אֵין טָעוּן שִׁירָה.

    ושואלים: ראש חודש דאיקרי [שנקרא] "מועד" לימא [שיאמר בו הלל]! ומשיבים: ראש חודש לא איקדיש [הוקדש] באיסור עשיית מלאכה, ואומרים הלל רק במועדים חגיגיים במיוחד האסורים בעשיית מלאכה, דכתיב [שנאמר]: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיה ל, כט), כלומר, שהשיר (ההלל) על הגאולה יהיה כהלל הנאמר בליל חג הפסח שבכל שנה. ומ"התקדש" למדים שלילה המקודש לחג כלומר, שאסור במלאכה — טעון שירה (הלל), ולילה (או יום) שאין מקודש לחג — אין טעון שירה.

  4. רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּיפּוּרִים, דְּאִיקְּרוֹ ״מוֹעֵד״, וְאִיקַּדּוּשׁ בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, לֵימָא! מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֲבָהוּ.

    ושואלים: ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו [שנקראו] "מועד" ואיקדוש [ונתקדשו] בעשיית מלאכה, לימא [שיאמר בהם הלל]! ומשיבים: אין אומרים בהם הלל משום דברי ר' אבהו, ש

  5. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי מָה אֵין יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנֶיךָ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים? אָמַר לָהֶן: אֶפְשָׁר, מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא הַדִּין, וְסִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִין לְפָנָיו, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנַי?

    אמר ר' אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה (הלל) לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להן: אפשר, מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה לפני?

  6. וְהָא חֲנוּכָּה דְּלָא הָכִי וְלָא הָכִי, וְקָאָמַר! מִשּׁוּם נִיסָּא. פּוּרִים דְּאִיכָּא נִיסָּא, לֵימָא! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה עַל נֵס שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ.

    ושואלים: והא [והרי] חנוכה דלא הכי ולא הכי [שלא כך ולא כך], שאין בו קרבן מיוחד, ולא נתקדש באיסור מלאכה, וקאמר [ואומר היחיד הלל]! ומשיבים: טעם אמירת ההלל בחנוכה אינו משום הקדושה שיש בו, אלא משום ניסא [הנס] שהיה באותם ימים. ושואלים: אם כן, פורים דאיכא ניסא לימא [שיש בו נס, שיאמר הלל]! אמר ר' יצחק: לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ.

  7. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וַהֲרֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם, דְּנֵס שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ הוּא, וְאָמְרִינַן הַלֵּל! כִּדְתַנְיָא: עַד שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ — הוּכְשְׁרוּ כׇּל הָאֲרָצוֹת לוֹמַר שִׁירָה, מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לְאָרֶץ — לֹא הוּכְשְׁרוּ כׇּל אֲרָצוֹת לוֹמַר שִׁירָה.

    מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: והרי יציאת מצרים שנס שבחוצה לארץ הוא, ואמרינן [ואומרים אנו] עליו הלל! ומשיבים: הטעם הוא כדתניא [כפי ששנינו בבריתא]: עד שלא נכנסו ישראל לארץ — הוכשרו (ראויות היו) כל הארצות לומר שירה על נס שאירע בהן, משנכנסו לארץ — לא הוכשרו שאר כל הארצות לומר שירה.

  8. רַב נַחְמָן אָמַר: קְרִיָּיתָהּ זוֹ הִיא הַלֵּילָאּ. רָבָא אָמַר: בִּשְׁלָמָא הָתָם ״הַלְלוּ עַבְדֵי ה׳״ — וְלֹא עַבְדֵי פַרְעֹה, הָכָא ״הַלְלוּ עַבְדֵי ה׳״ — וְלֹא עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ? אַכַּתִּי עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֲנַן!

    רב נחמן אמר טעם אחר: קרייתה זו היא הלילא [קריאת המגילה היא ההלל] של פורים. רבא אמר טעם אחר: בשלמא התם [נניח שם], בנס יציאת מצרים, יכולים אנו לומר בהלל "הללו עבדי ה' "(תהלים קיג,א) — ולא עבדי פרעה, מזכירים אנו את הנס של היציאה משעבוד מצרים, אבל הכא [כאן], בפורים, האם ניתן לומר הללו עבדי ה' — ולא עבדי אחשורוש? והלא גם לאחר הנס, אכתי [עדיין] עבדי אחשורוש אנן [אנו]! ושואלים,

  9. וּלְרַב נַחְמָן דְּאָמַר: קְרִיָּיתָהּ זוֹ הִיא הַלֵּילָאּ, הָתַנְיָא: מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לְאָרֶץ לֹא הוּכְשְׁרוּ כׇּל אֲרָצוֹת לוֹמַר שִׁירָה, כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ חָזְרוּ לְהֶיתֵּירָן הָרִאשׁוֹן.

    ולהסברו של רב נחמן שאמר: קרייתה זו היא הלילא [קריאת המגילה זו היא אמירת הלל], כיצד אומרים הלל על נס פורים שהיה בחוצה לארץ? התניא [והרי שנויה ברייתא]: משנכנסו לארץ — לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה! ומשיבים: כיון שגלו מהארץ — חזרו להיתירן הראשון, לומר שירה גם על נס שבחוצה לארץ.

  10. לֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחוֹשֶׁת וְכוּ׳. פָּתַח בְּחָלִיל וּמְסַיֵּים בְּאַבּוּב. אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ חָלִיל הַיְינוּ אַבּוּב, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״חָלִיל״? דַּחֲלֵי קָלֵיהּ.

    א שנינו במשנה: החליל מכה לפני המזבח... ולא היה מכה באבוב של נחושת אלא באבוב של קנה, מפני שקולו ערב. ותמהים: פתח [פותח] התנא בחליל ומסיים באבוב! אמר רב פפא: היינו חליל היינו אבוב, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו התנא] חליל? דחלי קליה [מפני שמתוק קולו] לשמיעה.

  11. תָּנוּ רַבָּנַן: אַבּוּב הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, חָלָק הָיָה, דַּק הָיָה, שֶׁל קָנֶה הָיָה, וּמִימוֹת מֹשֶׁה הָיָה. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְצִיפּוּהוּ זָהָב, וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ עָרֵב, נָטְלוּ אֶת צִפּוּיוֹ וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב כְּמוֹת שֶׁהָיָה. צִלְצוֹל הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁל נְחוֹשֶׁת הָיָה, וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב, וְנִפְגַּם, וְשָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אוּמָּנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וְתִקְּנוּהוּ, וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ עָרֵב, נָטְלוּ אֶת תִּיקּוּנוֹ וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב כְּמוֹת שֶׁהָיָה.

    תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אבוב היה במקדש, חלק היה, דק היה בדפנותיו, של קנה היה, ומימות משה רבינו היה. צוה המלך וציפוהו זהב, ולא היה קולו ערב, נטלו את צפויו והיה קולו ערב כמות שהיה. וכן צלצול (מצלתיים) היה במקדש, של נחושת היה, והיה קולו ערב, ונפגם, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו, ולא היה קולו ערב, נטלו את תיקונו והיה קולו ערב כמות שהיה קודם שתיקנוהו.

  12. מַכְתֶּשֶׁת הָיְתָה בְּמִקְדָּשׁ, שֶׁל נְחוֹשֶׁת הָיְתָה, וּמִימוֹת מֹשֶׁה הָיְתָה, וְהָיְתָה מְפַטֶּמֶת אֶת הַבְּשָׂמִים, נִתְפַּגְּמָה וְהֵבִיאוּ אוּמָּנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וְתִיקְנוּהָ, וְלֹא הָיְתָה מְפַטֶּמֶת כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, נָטְלוּ אֶת תִּיקּוּנָהּ וְהָיְתָה מְפַטֶּמֶת כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה.

    וכן מכתשת היתה במקדש, של נחושת היתה, ומימות משה היתה, והיתה מפטמת (היו רוקחים בה) את הבשמים לצורך הקטורת, נתפגמה והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה, ולא היתה מפטמת כמו שהיתה, נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה קודם שתיקנוה.

  13. אֵלּוּ שְׁנֵי כֵלִים נִשְׁתַּיְּירוּ מִמִּקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, וְנִתְפַּגְּמוּ וְלֹא הָיָה לָהֶם אֲרוּכָה, וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד: ״נְחוֹשֶׁת מְמוֹרָט״, ״נְחוֹשֶׁת מְמוֹרָק״, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: ״וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מוּצְהָב שְׁנַיִם חֲמוּדוֹת מִזָּהָב״.

    אלו שני כלים של נחושת (צלצול ומכתשת) נשתיירו ממקדש ראשון, ונתפגמו ולא היה להם ארוכה (רפואה), כלומר, לא הועיל להם התיקון, ועליהם, על כלי הנחושת שמזמן בית ראשון, אמר דוד: "כל הכלים האלה אשר עשה חירם למלך שלמה בית ה' נחשת ממורט" (מלכים א ז, מה), וכן נאמר בכתוב המקביל "נחושת ממורק" (דברי הימים ב ד, טז), כלומר, מלוטש ומבריק, ועליהם (על הצלצול והמכתשת) הוא אומר ברשימת הכלים שהעלה עזרא לירושלים: "וכלי נחשת מצהב שנים חמודות מזהב" (עזרא ח, כז).

  14. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: כׇּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כִּשְׁנַיִם שֶׁל זָהָב, וְחַד אָמַר: שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב.

    ואגב מביאים מה שנחלקו רב ושמואל בפירוש הביטוי "שנים חמודות מזהב", חד [אחד] אמר: כל אחד ואחד שקול כשנים של זהב, וחד [ואחד] אמר: שניהם שקולין כאחד של זהב. תני [שנה] רב יוסף בברייתא: שניהם שקולין כאחד של זהב.

  15. תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שְׁנִיִּים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁנַיִם״, אַל תִּיקְרֵי ״שְׁנַיִם״ אֶלָּא ״שְׁנִיִּים״.

    ועוד תניא [שנויה ברייתא] אחרת בפירוש ביטוי זה, ר' נתן אומר: שניים (כפולים) היו, שנאמר: שנים, אל תיקרי "שנים" אלא "שניים".

  16. תָּנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: שִׁילוֹחַ הָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם בִּכְאִיסָּר, צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהִרְחִיבוּהוּ כְּדֵי שֶׁיִּתְרַבּוּ מֵימָיו, וְנִתְמַעֲטוּ, וְחָזְרוּ וּמִיעֲטוּהוּ וְהָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחׇכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל גִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ״.

    תני [שנה בברייתא] רבן שמעון בן גמליאל אומר: מעין השילוח היה מקלח מים בפתח שגודלו כמטבע הקרוי איסר, צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו, וחזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים כמו שהיה, וכל זה בא לקיים מה שנאמר: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו" (ירמיה ט, כב), שלא יחשוב האדם שכל דבר הוא מסוגל לעשות על ידי חכמתו.

  17. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הִרְדַּוְלִים לֹא הָיָה בְּמִקְדָּשׁ. מַאי הִרְדַּוְלִים? אָמַר אַבָּיֵי: טַבְלָא גּוּרְגְּדָנָא, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב וּמְעַרְבֵּב אֶת הַנְּעִימָה.

    וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר בענייני כלי הנגינה שבמקדש: כלי נגינה הנקרא הרדולים לא היה במקדש. ומבררים: מאי [מהו] הרדולים? אמר אביי: טבלא גורגדנא (מעין פעמון). וטעם הדבר שלא היה במקדש — מפני שקולו ערב ומערבב את הנעימה.

  18. אָמַר רָבָא בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַגְרֵיפָה הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ,

    אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: מגריפה היתה במקדש,

32 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון