נָתַן אַרְבַּע לָרִאשׁוֹנָה וְאַחַת לַשְּׁנִיָּה — יְדֵי שְׁנִיָּה יָצָא, יְדֵי רִאשׁוֹנָה לֹא יָצָא, כּוּלְּהוּ מְשַׁעְבְּדָן לְרִאשׁוֹנָה.
אבל אם נתן ארבע סלעים לראשונה וסלע אחת לשניה — ידי שניה יצא, שהרי לאחר שנתן ארבעה לראשונה לא נותר בידו אלא סלע אחד, ומי שנותן סלע אחד עבור ערכו יוצא ידי חובתו, אך ידי ראשונה לא יצא בארבעה הסלעים, שהרי חמישה הסלעים כולהו משעבדן [כולם היו משועבדים] לראשונה.
בָּעֵי רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָיוּ בְּיָדוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים וְאָמַר ״שֵׁנִי עֶרְכִּי עָלַי״ בְּבַת אַחַת, מַהוּ? כֵּיוָן דִּבְבַת אַחַת נָדַר — כִּי הֲדָדֵי תָּפְסָן, יָהֵיב תַּרְתֵּי וּפַלְגָא לְהַאי וְתַרְתֵּי וּפַלְגָא לְהַאי, אוֹ דִלְמָא כּוּלְּהוּ חַזְיָא לְהַאי וְכוּלְּהוּ חַזְיָא לְהַאי? תֵּיקוּ.
בעי [שאל] רב אדא בר אהבה: היו בידו חמש סלעים ואמר "שני ערכי עלי" בבת אחת, מהו? כיון שבבת אחת נדר — כי הדדי תפסן [בבת אחת תופסים] שני הנדרים, ולכן יהיב תרתי ופלגא להאי ותרתי ופלגא להאי [נותן שתי סלעים ומחצה לערך זה ושתי סלעים ומחצה לערך זה] ויוצא ידי חובתו, או דלמא כולהו חזיא להאי וכולהו חזיא להאי [שמא כולם ראויים לערך זה וכולם ראויים לערך זה], ולכן צריך לתת חמישה עבור כל אחד מן הערכים? לא נמצאה תשובה לשאלה זו ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
אֵין בַּעֲרָכִין פָּחוֹת מִסֶּלַע וְלֹא יָתֵר כּוּ׳. הָא תּוּ לְמָה לִי?
א שנינו במשנה: אין בערכין פחות מסלע ולא יתר על חמישים סלע. ושואלים: הא תו [הלכה זו עוד] למה לי? הלא כבר שנינו אותה בתחילת המשנה!
הָא קָמַשְׁמַע לַן: פָּחוֹת מִסֶּלַע הוּא דְּלֵיכָּא, הָא יָתֵר עַל סֶלַע אִיכָּא; יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים הוּא דְּלֵיכָּא, הָא פָּחוֹת מֵחֲמִשִּׁים אִיכָּא, וּסְתָמָא כְּרַבָּנַן.
ומשיבים, הא קמשמע לן [דבר זה הוא משמיע לנו]: פחות מסלע הוא דליכא [שאין] בערכין, הא [אבל] יתר על סלע איכא [יש], שאם יש בידו יותר מסלע — צריך לשלם כל מה שידו משגת, וכן יתר על חמשים הוא דליכא [שאין] בערכין, הא [אבל] פחות מחמשים איכא [יש], לפי השג ידו. וסתמא כרבנן [וסתם משנה זו באה להכריע הלכה כחכמים], החולקים על ר' מאיר במשנתנו, שאמר כי מי שאין ידו משגת לשלם מלוא ערכו אינו נותן אלא סלע אחד בלבד.
מַתְנִי׳ אֵין ״פֶּתַח בְּטוֹעָה״ פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה, וְלֹא יָתֵר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר.
ב משנה אשה הרואה דם לראשונה בחייה הריהי נידה וטמאה שבעה ימים (בין שראתה יום אחד ובין שראתה שבעה ימים), ואם ביום השביעי פסקה מלראות הריהי טובלת בליל שמיני וטהורה מדין תורה. אחד עשר ימים לאחר מכן (ביום התשעה עשר) חוזרת האשה לתחילת ימי נידתה, שאם תראה דם הריהי טמאה שבעה ימים. ובכל אותם אחד עשר ימים, אם תראה האשה דם — אינה נידה אלא זבה, ואם ראתה בתוך ימים אלו שלושה ימים רצופים — אינה חוזרת לתחילת נידתה עד שתפסיק מלראות, ותספור שבעה ימים נקיים (ובזמן המקדש צריכה להביא קרבן). ועל כך נאמר כי אין פתח בטועה כלומר, אשה שראתה דם ואינה יודעת אם היא בימי נידתה או זיבתה — אינה חוזרת לתחילת (פתח) ימי נידתה בפחות משבעה ימים נקיים, ולא יתר על שבעה עשר ימים נקיים, בהתאם למספר הימים שהיא רואה דם.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: טוֹעָה שֶׁאָמְרָה ״יוֹם אֶחָד טָמֵא רָאִיתִי״, פִּתְחָהּ שִׁבְעָה עָשָׂר.
ג גמרא בביאור דברי המשנה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: טועה שאמרה "יום אחד טמא ראיתי" — פתחה (תחילת נידתה) הריהו בוודאות רק כשתראה דם לאחר שבעה עשר יום נקיים, שאם היום שראתה בו היה הראשון לימי זיבתה, הרי שביום השנים עשר כבר חזרה לימים הראויים לפתוח את נידתה. ואפילו אם היום שראתה בו היה היום הראשון לנידתה — הרי ששת הימים הראשונים עלו לה להשלמת ימי נידתה, ואחד עשר הימים שאחריהם עלו לה להשלמת הימים הראויים לזיבתה. אבל אם תראה ביום השבעה עשר עצמו — עדיין היא בספק, שמא ראתה מתחילה ביום הראשון לנידתה, ויום זה הוא האחרון מימי הזיבה.
״שְׁנֵי יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ שִׁבְעָה עָשָׂר.
אמרה: "שני ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר שבעה עשר נקיים. שאמנם, אם שני ימים אלה היו תחילת נידתה, נותרו לה רק ששה עשר יום (חמישה לתשלום ימי נידתה, ואחד עשר ימי זיבתה), ואולם יש לחשוש שמא היום הראשון שראתה בו היה האחרון לימי הזיבה, והיום השני שראתה בו היה הראשון לנידתה, והיא צריכה לספור עוד ששה ימים לימי נידתה ואחד עשר לימי זיבתה, כדי לחזור לפתח נידתה.
״שְׁלֹשָׁה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ שִׁבְעָה עָשָׂר.
אמרה: "שלשה ימים טמא ראיתי" — פתחה גם כן רק לאחר שבעה עשר יום נקיים, שמא היומיים הראשונים היו מימי הזיבה והיום השלישי הוא הראשון לנידתה, וצריכה להוסיף ששה ימים להשלים ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד שתחזור לפתח נידתה.
״אַרְבָּעָה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ שִׁשָּׁה עָשָׂר.
אמרה: "ארבעה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר ששה עשר יום נקיים, שמא שני הימים הראשונים שראתה בהם היו האחרונים מימי זיבתה, ושני הימים הנוספים היו תחילת נידתה, וצריכה להוסיף חמישה ימים להשלים ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד שתחזור לפתח נידתה.
״חֲמִשָּׁה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ חֲמִשָּׁה עָשָׂר. ״שִׁשָּׁה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ אַרְבָּעָה עָשָׂר.
אמרה: "חמשה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר חמשה עשר נקיים, שמא שני הימים הראשונים שראתה בהם היו מימי זיבתה, והשלושה האחרונים היו תחילת ימי נידתה, וצריכה להוסיף ארבעה ימים להשלים ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד שתחזור לפתח נידתה. אמרה: "ששה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר ארבעה עשר ימים נקיים, שמא היומיים הראשונים היו מימי הזיבה, והארבעה שאחריהם תחילת נידתה הם, וצריכה להוסיף שלושה ימים להשלים לשבעה ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד לפתח נידתה.
״שִׁבְעָה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר.
אמרה: "שבעה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר שלשה עשר ימים נקיים, שמא היומיים הראשונים מימי זיבתה היו, וחמישה האחרונים מימי נידתה, וצריכה להוסיף שני ימים להשלים ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד לפתח נידתה.
״שְׁמוֹנָה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ שְׁנֵים עָשָׂר.
אמרה: "שמונה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר שנים עשר ימים נקיים, שמא שני הימים הראשונים היו מימי זיבתה, וששה האחרונים מימי נידתה, וצריכה יום אחד להשלים שבעה ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד לפתח נידתה.
״תִּשְׁעָה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ אַחַד עָשָׂר.
אמרה: "תשעה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר אחד עשר ימים נקיים, שמא שבעה ימים האחרונים ימי נידתה הם, ונותרו לה אחד עשר ימי זיבתה עד תחילת ימי הנידה.
״עֲשָׂרָה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ עֲשָׂרָה. ״אַחַד עָשָׂר״ — פִּתְחָהּ תִּשְׁעָה.
אמרה: "עשרה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר עשרה ימים נקיים, שמא יומיים הראשונים היו מימי זיבתה, והשבעה שאחריהם — שבעה ימי נידתה, והיום האחרון — הראשון לימי זיבתה, וצריכה עוד עשרה ימים עד לפתח נידתה. אמרה: "אחד עשר ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר תשעה ימים נקיים, שמא יומיים הראשונים הם מימי זיבתה, ותשעה האחרונים, שבעה מהם היו ימי נידתה, והשנים האחרונים תחילת ימי זיבתה, וצריכה תשעה ימים נוספים כדי להשלים אחד עשר ימי זיבתה עד שתגיע לפתח נידתה.
״שְׁנֵים עָשָׂר״ — פִּתְחָהּ שְׁמוֹנָה.
אמרה: "שנים עשר ימים טמא ראיתי" — פתחה (תחילת ימי נידתה) הוא לאחר שמונה ימים נקיים, שמא שני הימים הראשונים שראתה בהם היו מימי זיבתה, והשבעה שאחריהם היו מימי נידתה, וכשראתה שלושה ימים נוספים בימי זיבתה, נותרו לה עוד שמונה ימים עד סוף ימי זיבתה.
״שְׁלֹשָׁה עָשָׂר״ — פִּתְחָהּ שִׁבְעָה.
אמרה: "שלשה עשר ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר שבעה ימים נקיים, ולא יותר, מפני שגם אם שני הימים הראשונים שראתה בהם היו הימים האחרונים הראויים לזיבתה, והשבעה שאחריהם הם ימי נידתה, נמצא שארבעה הימים האחרונים שראתה בימי זיבתה, ושבעה נקיים שהיא צריכה לספור אחריהם כדין זבה, משלימים לאחד עשר ימי זיבה, ולמחרת הרי זה פתח נידתה.
שֶׁאֵין פֶּתַח בְּטוֹעָה פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה, וְלֹא יָתֵר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר.
ונמצא שאין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על שבעה עשר.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרַבָּה: לְמָה לִי כּוּלֵּי הַאי? תִּימְנֵי שִׁבְעָה וְתִשְׁתְּרֵי!
אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבה: למה לי כולי האי [כל זה], לשם מה צריכה הטועה למנות שבעה עשר יום? תימני שבעה ותשתרי [תמנה שבעה ימים נקיים ולאחריהם תהיה מותרת לבעלה]!
אֲמַר לֵיהּ: לְתַקּוֹנַהּ לִידֵי נִדָּה וּפִתְחָהּ קָאָמְרִינַן.
אמר ליה [לו] רבה: שבעה עשר ימים אלה לא באו להתירה לבעלה, אלא כדי לתקונה [לתקן אותה] לידי נדה ופתחה קאמרינן [אומרים אנו], שאם תדע מתי ימי נידתה ותראה שלושה ימים או מעט יותר — לא תצטרך למנות עוד שבעה נקיים ולהביא קרבן, כדין ספק זבה, אלא תשלים את שבעת ימי נידתה ותטהר. וכן אם תראה בימי זיבתה יום או יומיים — לא תצטרך לשמור שבעה ימים כנידה, אלא יום אחד ותטהר.
תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל הַטּוֹעוֹת זָבוֹת, מְבִיאוֹת קׇרְבָּן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, חוּץ מִפִּתְחָהּ שִׁבְעָה וּפִתְחָהּ שְׁמוֹנָה, שֶׁמְּבִיאוֹת קׇרְבָּן וְנֶאֱכָל.
א תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כל הנשים הטועות שראו דם ואינן יודעות אם בימי נידתן או בימי זיבתן — נידונות כזבות, מביאות קרבן של זבה ואינו נאכל מפני הספק, חוץ מזאת שראתה שלושה עשר יום, ששנינו בברייתא לעיל שפתחה שבעה, וזאת שראתה שנים עשר יום, שפתחה שמונה, שאלו מביאות קרבן ודאי ונאכל.
אַטּוּ כׇּל הַטּוֹעוֹת זָבוֹת? וְתוּ, יוֹם אֶחָד וּשְׁנֵי יָמִים בַּת אֵיתוֹיֵי קׇרְבָּן הִיא?
ותמהים: אטו [וכי] כל הטועות זבות הן? והרי יש רק חשש שמא הן זבות! ותו [ועוד], מי שראתה יום אחד או שני ימים בת איתויי [הבאת] קרבן היא? והרי רק זבה שראתה שלושה ימים חייבת בקרבן!
אֶלָּא, כׇּל זָבוֹת הַטּוֹעוֹת מְבִיאוֹת קׇרְבָּן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, חוּץ מִפִּתְחָהּ שִׁבְעָה, וּפִתְחָהּ שְׁמוֹנָה, שֶׁמְּבִיאוֹת קׇרְבָּן וְנֶאֱכָל.
אלא כך צריך לשנות בברייתא: כל זבות הטועות, כלומר, כל הנשים שראו דם שלושה ימים לפחות, אלא שאינן יודעות אם הן בימי זיבתן או בימי נידתן — מונות שבעה נקיים ונטהרות בשמיני, ומביאות קרבן ואינו נאכל, מפני הספק, שמא לא היו זבות. חוץ מהרואה שלשה עשר יום שפתחה לאחר שבעה, והרואה שנים עשר יום שפתחה שמונה, שמביאות קרבן ודאי ונאכל, מפני שבוודאי ראו שלושה ימים בימי זיבתן.
מַתְנִי׳ אֵין בִּנְגָעִים פָּחוֹת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלֹשָׁה שְׁבוּעוֹת.
ב משנה יש נגעי צרעת שהכהן קובע מיד לטהרם או לטמאם באופן מוחלט, ויש נגעים שהכהן צריך להסגירם כדי לקבוע מה דינם. ועל כך נאמר כי אין בנגעים הסגר שהוא פחות משבוע אחד, ולא יתר על שלשה שבועות.
גְּמָ׳ פָּחוֹת מִשָּׁבוּעַ — נִגְעֵי אָדָם, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלֹשָׁה שְׁבוּעוֹת — נִגְעֵי בָתִּים.
ג גמרא ומבארים: מה ששנינו במשנה שאין הסגר שהוא פחות משבוע, מתייחס לנגעי אדם, שיש בהם נגעים שאם הוסגרו — דינם מוכרע באופן סופי לאחר שבוע של הסגר, והם צרעת השחין (ויקרא יג, יח—כג) וצרעת המכוה (שם כד—כח). ומה ששנינו: ולא יתר על שלשה שבועות, כוונתו לנגעי בתים, שיש שצריך להסגירם שלשה שבועות עד שיוכרע דינם.
אָמַר רַב פָּפָּא: ״צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל״ — אֵלּוּ נִגְעֵי אָדָם, ״מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה״ — אֵלּוּ נִגְעֵי בָתִּים.
ובהקשר זה אמר רב פפא: מה שנאמר "צדקתך כהררי אל" (תהילים לו, ז) — אלו נגעי אדם, שאדם הנענש בצרעת, כשה' עושה עמו צדקה הריהו לוקה בצרעת השחין או המכוה, ודינו מתברר בתוך שבוע בלבד, ומה שנאמר שם: "משפטיך תהום רבה" — אלו נגעי בתים, שלפעמים נמשך הסגרם עד שלושה שבועות.
פְּשָׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב? אָמַר רַב יְהוּדָה: אִלְמָלֵא ״צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל״ — מִי יוּכַל לַעֲמוֹד לִפְנֵי ״מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה״. רַבָּה אָמַר: ״צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל״ — מִפְּנֵי שֶׁ״מִּשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה״.
ושואלים: פשטיה דקרא במאי כתיב [פשוטו של מקרא במה נאמר]? אמר רב יהודה: אלמלא צדקתך כהררי אל — מי יוכל לעמוד לפני משפטיך תהום רבה. רבה אמר: צדקתך כהררי אל — מפני שמשפטיך תהום רבה.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאִיתְּמַר: רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: כּוֹבֵשׁ, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: נוֹשֵׂא.
ושואלים: במאי קמיפלגי [במה חולקים הם]? ומשיבים: במחלוקתם של ר' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא, כיצד נוהג הקדוש ברוך הוא במידת "רב חסד", דאיתמר [שנאמר], ר' אלעזר אמר: כובש, נוטל את העוונות מכף החובה ומסתירם, וממילא מכריעה כף הזכות, ר' יוסי בר' חנינא אמר: נושא, מגביה את כף העוונות כדי שתכריע כף הזכות;
רַבָּה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְרַב יְהוּדָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא.
רבה סבור כר' אלעזר, שה' כובש את העוונות ומשליכם לתהום ("משפטיך תהום רבה"), ומפני כך צדקתו כהררי אל. ורב יהודה סבור כר' יוסי בר' חנינא, שה' מגביה למעלה את כף העוונות, ואם לא צדקה זאת, שהיא כהררי אל — לא יכול האדם לעמוד בפני משפטי ה', שהיו מכריעים את דינו לתהום רבה.
מַתְנִי׳ אֵין פּוֹחֲתִין מֵאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים הַמְעוּבָּרִים בְּשָׁנָה, וְלֹא נִרְאָה יָתֵר עַל שְׁמוֹנָה. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אֵין נֶאֱכָלִין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלֹשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים אֵין נֶאֱכָל פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר.
ד משנה אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים, בני שלושים יום, בשנה, ולא נראה יתר על שמונה (כפי שיבואר בגמרא). שתי הלחם שמקריבים בחג השבועות, ונאכלים בו ביום על ידי הכהנים, אין נאכלין פחות משנים, כלומר, לא לפני היום השני לאפייתם, שכיון שאין אפייתם דוחה את החג — הריהי נעשית בערב החג, ולא יתר על שלשה, כלומר, לא לאחר היום השלישי לאפייתם, והוא במקרה שערב החג חל בשבת, שאז יש להקדים את האפייה ליום שישי. לחם הפנים אין נאכל פחות מתשעה, כלומר, לא לפני היום התשיעי לאפייתו. שהואיל ואין אפייתו דוחה את השבת, הריהו נאפה בערב שבת, ולאחר שהוא מונח על שולחן הפנים משבת לשבת אוכלים אותו הכהנים בשבת, שהיא היום התשיעי לאפייתו. ולא נאכל יתר על היום האחד עשר לאפייתו, שאם חלים שני ימים טובים של ראש השנה לפני השבת הריהו נאפה ביום רביעי בשבוע, ערב ראש השנה.
אִין קָטָן נִימּוֹל פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנָה, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר.
אין קטן נימול פחות משמונה כלומר, לא לפני היום השמיני ללידתו, כמפורש בתורה (ויקרא יב, ג), ולא יתר על שנים עשר ימים מלידתו. שאם נולד בין השמשות (ספק יום ספק לילה) הריהו נימול ביום התשיעי לספיקו, שמא נולד למחרת. ואם נולד בין השמשות של ערב שבת — נימול בעשירי לספיקו, שהוא יום ראשון שלאחר השבת הבאה. שכן אינו נימול ביום שישי הבא — שמא נולד בשבת, ואין זה יומו השמיני, אלא השביעי, ואינו נימול בשבת הבאה — שמא נולד ביום שישי, וזהו יומו התשיעי, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת, ולכן נדחה לאחר השבת. ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה לאחר השבת — הריהו נדחה ליום שלישי בשבוע, שהוא היום השנים עשר ללידתו, מפני שמילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב.
גְּמָ׳ מַאי ״לֹא נִרְאָה יָתֵר עַל שְׁמֹנָה״? אָמַר רַב הוּנָא: לֹא נִרְאָה לַחֲכָמִים לְעַבֵּר יָתֵר עַל שְׁמוֹנָה. מַאי שְׁנָא תִּשְׁעָה דְּלָא? אִם כֵּן
ה גמרא שואלים, מאי [מה פירוש] מה ששנינו במשנה: "ו לא נראה יתר על שמנה"? אמר רב הונא: לא נראה לחכמים שראוי לעבר יתר על שמונה חודשים בשנה. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] תשעה חודשים שלא מעברים — שאם כן
31 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון