לֵימָא קָסָבַר: מְטַנֶּפֶת אֵינָהּ חוֹזֶרֶת וְיוֹלֶדֶת בְּתוֹךְ שְׁנָתָהּ. אִם תִּימְצֵי לוֹמַר: מְטַנֶּפֶת חוֹזֶרֶת וְיוֹלֶדֶת בְּתוֹךְ שְׁנָתָהּ — יוֹלֶדֶת וַדַּאי אֵינָהּ חוֹזֶרֶת וְיוֹלֶדֶת בְּתוֹךְ שְׁנָתָהּ.

ויש לשאול: לימא קסבר [האם נאמר, נלמד מכאן, שהוא סבור] גם שעז שמטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה? ודוחים: אין מכאן ראיה, שכן גם אם תימצי [תוכל] לומר שעז שמטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה, מכל מקום זו היולדת ולד גמור — ודאי אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֲנִי רָאִיתִי גְּדִיָּיה כּוּ׳. מַאי אִיכָּא בֵּין תַּנָּא קַמָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּזְעֵירִי.

א שנינו בברייתא, אמר ר' שמעון: אני ראיתי גדייה שעישרה בתוך שנתה. ושואלים: מאי איכא [מה הבדל יש] בין תנא קמא לר' שמעון? במה נחלקו? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל במקרה שהבנות טינפו בתחילת החודש השביעי ללידתן, כשהוא החודש השביעי לשנת מעשר בהמה שלהן. ונחלקו במה שאמר זעירי, שאין טינוף פחות משלושים יום, כלומר, שאין בהמה מתעברת בתוך שלושים יום לטינופה.

תַּנָּא קַמָּא אִית לֵיהּ דִּזְעֵירִי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ דִּזְעֵירִי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דִּזְעֵירִי, וְהָכָא בְּיוֹלֶדֶת לִמְקוּטָּעִין קָא מִיפַּלְגִי. לְתַנָּא קַמָּא אֵינָהּ יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָּעִין, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן יוֹלֶדֶת.

תנא קמא אית ליה [התנא הראשון יש לו], סבור כדברי זעירי, ולפיכך לדעתו אינן יכולות להתעבר אלא בתחילת החודש השמיני. ומאחר ועז יולדת רק לאחר חמישה חודשים שלמים — נמצא שאין הבנות יולדות את בנותיהן בתוך השנה, ואינן מתעשרות עמהן. ור' שמעון לית ליה [אין לו] את דברי זעירי, אינו סבור כן, ולפיכך לדעתו גם אם טינפו הבנות בתחילת החודש השביעי — יש אפשרות שיתעברו עד תום אותו חודש, וילדו בתוך השנה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא אית להו [הכל יש להם], סבורים כדברי זעירי, והכא [וכאן] בשאלה האם עז יולדת למקוטעין, כלומר, בפחות מחמישה חודשים מלאים, קא מיפלגי [חלוקים הם]. לדעת תנא קמא [התנא הראשון] אינה יולדת למקוטעין, ולכן אינן יכולות ללדת לפני סוף השנה, שהרי התעברו בתחילת החודש השמיני. ואילו לדעת ר' שמעון — יולדת למקוטעין, וייתכן שתלדנה קודם שתיגמר השנה, אף על פי שהתעברו בתחילת החודש השמיני.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵינָהּ יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָּעִין, וְהָכָא בְּמִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ קָמִיפַּלְגִי: לְתַנָּא קַמָּא — לָא אָמְרִינַן מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן — אָמְרִינַן מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] מקבלים את דברי זעירי, שאין טינוף פחות משלושים יום, ולדעת הכל בהמה אינה יולדת למקוטעין, והכא [וכאן] בשאלה האם מקצת היום ככולו קמיפלגי [חלוקים הם], לדעת תנא קמא [התנא הראשון] — לא אמרינן [אין אנו אומרים] מקצת היום ככולו, לר' שמעון — אמרינן [אומרים אנו] מקצת היום ככולו, וייתכן כי ביום השלושים לטינוף כבר החל העיבור, ונתעברה בסוף החודש השביעי, וילדה ביום האחרון של שנתה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָמְרִינַן מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ, וְהָכָא בִּמְחוּסַּר זְמַן נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר קָמִיפַּלְגִי,

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא אמרינן [לדעת הכל אומרים אנו] מקצת היום ככולו, וגם לדעת התנא הראשון ייתכן שבהמה שטינפה בתחילת החודש השביעי תלד ביום האחרון של השנה. והכא [וכאן] בשאלה האם מחוסר זמן (בהמה שלא מלאו לה שבעה ימים, ואינה ראויה להקרבה) נכנס לדיר יחד עם שאר הצאן כדי להתעשר קמיפלגי [חלוקים הם], לדעת התנא הראשון אינו נכנס לדיר להתעשר (וכדברי המשנה להלן נז,א), ולכן אין הבנות יכולות להתעשר עם ולדותיהן, שנולדו ביום האחרון של השנה. ולדעת ר' שמעון מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, וניתן לעשרן יחד.

וְהָתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: מְחוּסַּר זְמַן נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, וַהֲרֵי הֵן כִּבְכוֹר — מָה בְּכוֹר קָדוֹשׁ לִפְנֵי זְמַנּוֹ וְקָרֵב לְאַחַר זְמַנּוֹ, אַף מְחוּסַּר זְמַן קָדוֹשׁ לִפְנֵי זְמַנּוֹ וְקָרֵב לְאַחַר זְמַנּוֹ.

והתניא [ואכן כן שנויה ברייתא] שכך סבור ר' שמעון: ר' שמעון בן יהודה אומר משום (משמו של ) ר' שמעון: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר. והרי הן לענין זה כבכור, מה בכור קדוש לפני זמנו, משעה שנולד לפני היום השמיני, וקרב לאחר זמנו כלומר, מן היום השמיני והלאה — אף במעשר, מחוסר זמן קדוש לפני זמנו, וקרב לאחר זמנו.

וְאַדְּיָלֵיף מִבְּכוֹר, נֵילַיף מִקֳּדָשִׁים? מִסְתַּבְּרָא מִבְּכוֹר הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן: גּוֹאֵל, מוּם, תְּמוּרַת, אֲכִילָה.

ושואלים: ואדיליף [ועד שר' שמעון לומד] דין מעשר מבכור, ניליף [שילמד] מקדשים, שאין מקדישים מחוסר זמן! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שמבכור הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש בבכור ובמעשר צדדי דמיון שאין בקדשים: גואל, מום, תמורת, אכילה. גואל — שלא ניתן לפדות בכור ומעשר גם כשנופל בהם מום, שלא כשאר קדשים, שנפדים במומם. מום — שקדושה חלה עליהם גם אם הם בעלי מום, שלא כשאר קדשים שהקדישם בעלי מום. תמורת — שאם המיר בכור ומעשר בבהמת חולין — אין התמורה קריבה, שלא כתמורת קדשים, שקריבה. אכילה — שבכור ומעשר בעלי מום נאכלים בלא פדייה, מה שאין כן שאר קדשים.

אַדְּרַבָּה, מִקֳּדָשִׁים הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן זָכָר, קָדוֹשׁ, בְּמַתָּנוֹת, פָּשׁוּט. אֶלָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן ״הַעֲבָרָה״ ״הַעֲבָרָה״ גְּמִיר.

ומקשים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מקדשים הוה ליה למילף [היה לו ללמוד] למעשר, שכן יש במעשר צדדי דמיון לקדשים שאין בבכור: זכר, קדוש, במתנות, פשוט. זכר — שמעשר ושאר קדשים באים זכר ונקבה, ובכור אינו אלא זכר. קדוש — שצריך להקדישם, אבל בכור קדוש מאליו. במתנות — שמעשר ושאר קדשים אינם מתנה לכהן כמו הבכור. פשוט — שמעשר ושאר קדשים באים מן הפשוטים, ולא מן הבכורות! אלא ר' שמעון מגזירה שווה של לשון העברה העברה גמיר [למד], שבבכור נאמר: "והעברת" (שמות יג, יב), ובמעשר נאמר: "כל אשר יעבור" (ויקרא כז, לב).

הֵיכִי דָּמֵי טִינּוּף? אָמַר רָבָא, כִּדְאָמְרִי רָעֲוָתָא: דְּצָלְתָּא אֲצַר חֵיוְתָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בַּעְבּוּעֵי דִּדְמָא. וְצָרִיךְ לְהַרְאוֹתוֹ לְחָכָם. חָכָם מְנָא יָדַע? אָמַר רַב פָּפָּא: רוֹעֶה חָכָם.

א במשנתנו הוזכר שטינוף הוא סימן לולד בבהמה דקה, ופוטר מן הבכורה. ושואלים: היכי דמי [מה הוא בדיוק] טינוף, מתי הוא נחשב כסימן לולד? אמר רבא: כדאמרי רעותא [כשאומרים הרועים] דצלתא אצר חיותא [שהטינוף הוא ולד שעצרה הבהמה ברחמה]. ושמואל אמר: בעבועי דדמא [כעין אבעבועות של דם]. ובענין זה מוסיפים: וצריך להראותו לחכם, את הטינוף, שיאמר אם הוא סימן ולד. ושואלים: חכם מנא ידע [מנין הוא יודע]? וכי הוא מומחה לבהמות? אמר רב פפא: הכוונה היא לרועה חכם, מומחה.

אָמַר רַב חִסְדָּא: הֲרֵי אָמְרוּ יְצִירַת הַוָּולָד בָּאִשָּׁה אַרְבָּעִים יוֹם. בָּעֵי רַב חִסְדָּא: בִּבְהֵמָה בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: לָאו הַיְינוּ דִּזְעֵירִי, דְּאָמַר זְעֵירִי: אֵין טִינּוּף פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם? הַהוּא לְקַבֵּל אִיתְּמַר.

ועוד בענין זה, אמר רב חסדא: הרי אמרו יצירת הוולד באשה ארבעים יום, שלאחר ארבעים ימי הריון, נחשב העובר לולד. ולפי זה בעי [שאל] רב חסדא: יצירת הולד בבהמה בכמה זמן היא? אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: לאו היינו [האם אין זה] מה שאמר זעירי, שאמר זעירי: אין טינוף סימן לולד כשהוא פחות משלשים יום? ודוחים: אין הכוונה שטינוף הוא ולד שנוצר לאחר שלושים ימי הריון, אלא ההוא לקבל איתמר [נאמר], שעד שלושים יום לאחר טינוף אינה מקבלת זכר ומתעברת. ואם נתעברה בתוך שלושים יום — אין הטינוף סימן ולד, והבא אחריו הוא בכור.

מָצִינוּ לוֹקֵחַ מִגּוֹי, לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל מַאי? אָמַר רַב: בְּכוֹר וַדַּאי, דְּאִם אִיתָא דְּבִכְּרָה — אִישְׁתַּבּוֹחֵי הֲוָה מִישְׁתַּבַּח לֵיהּ.

ב במשנה עסקנו בדינו של הלוקח בהמה מן הגוי ואינו יודע אם ביכרה. ושואלים: מצינו (מצאנו) דין זה בלוקח מגוי, לוקח מישראל מאי [מה דינו]? אמר רב: הנולד אצל הקונה הריהו בכור ודאי, דאם איתא דבכרה אישתבוחי הוה מישתבח ליה [שאם אכן ביכרה, היה המוכר משתבח לו בדבר זה].

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּכוֹר סָפֵק, סָבַר לִשְׁחִיטָה קָא בָעֵי לֵיהּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חוּלִּין וַדָּאִין, מַאי טַעְמָא? אִם אִיתָא דְּלֹא בִּכְּרָה, כֵּיוָן דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא, אוֹדוֹעֵי הֲוָה מוֹדַע לֵיהּ.

ושמואל אמר: בכור ספק, שמא סבר [סבור] המוכר: קונה זה, מאחר שאינו שואל אם כבר ביכרה, סימן שלשחיטה קא בעי ליה [צריך אותה], ולא לולדות, ואינו טורח לספר לו על כך. ור' יוחנן אמר: הולד שייולד הריהו חולין ודאין, מאי טעמא [מה הטעם]? שכן אם איתא [אכן] המציאות היא שלא בכרה, כיון דאיכא איסורא [שיש איסור בדבר], שהרי חייב ליתן את הבכור לכהן, והוא אסור עליו בהנאה, בוודאי אודועי הוה מודע ליה [היה מודיע לו] על כך, כדי שלא ייכשל באיסור.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר חוּלִּין: אִם לֹא הוֹדִיעוֹ — הוֹלֵךְ וְשׁוֹחֵט וְאֵינוֹ נִמְנָע. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל? הָתָם בְּמוֹכֵר תַּלְיָא מִילְּתָא, הָכָא בְּלוֹקֵחַ תַּלְיָא מִילְּתָא.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן שאמר שאם לא הודיעו — הולד שתלד הריהו חולין. שנינו במשנה שהמוכר לחבירו בהמה בימים מסויימים שאנשים רגילים לקנות בהם בהמה לשחיטה, צריך להודיעו אם מכר באותו יום את אמה או את בנה, כדי שלא יעבור הקונה על איסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד. ועל כך שנו בברייתא: אם לא הודיעו המוכר שמכר את האם — הולך הקונה ושוחט, ואינו נמנע. הרי שיכול הקונה לסמוך על שתיקת המוכר. ושואלים: לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה] על רב ושמואל החולקים על ר' יוחנן? ודוחים: התם במוכר תליא מילתא [שם, לענין אותו ואת בנו, במוכר תלוי הדבר], שהטילו עליו חכמים חובה להודיע, ואנו סומכים על כך שהוא מקיים את חובתו. הכא בלוקח תליא מילתא [כאן, בדין בכורה, בקונה תלוי הדבר], שמוטל עליו לתת את בכורו לכהן, ולא במוכר, ואין ראיה ממה שלא הודיעו.

מַתְנִי׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם, הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר, וּפְטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה.

ג משנה ר' אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה שעדיין לא ביכרה, ושפעה חררת דם, הפילה חתיכת דם — הרי חררה זו תקבר, שמא יש שם ולד זכר שנתקלקלה צורתו, ונתקדש בבכורה כשיצא ממעי אמו, והוא אסור בהנאה כדין בכור. ופטורה מאז מן הבכורה, שהרי הנולד אחר כך אינו "פטר רחם".

גְּמָ׳ תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא. וּמֵאַחַר דְּאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא, אַמַּאי תִּקָּבֵר?

ד גמרא על מה ששנינו במשנתנו שבהמה גסה ששפעה חררת דם — אותה חררה תיקבר, תני [שנה] ר' חייא בברייתא: חררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, שהנוגע בה או הנושא אותה אינו נטמא, כדין נוגע או נושא נבלת בהמה. ושואלים: ומאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, נמצא שאין חוששים שהיה שם ולד, ולפי זה אמאי [מדוע] תקבר?