חולין פ״ה

אֶלָּא סְפֵק אִישׁ סְפֵק אִשָּׁה.

אלא צריך אתה לומר שמדובר בספק איש ספק אשה, כגון טומטום, וביום טוב ודאי. שלמרות שאשה פטורה מתקיעת שופר, טומטום שהוא ספק איש ספק אישה — חייב בתקיעת שופר. ומכאן יש ללמוד שגם כוי, שהוא ספק בהמה ספק חיה — טעון כיסוי ביום טוב.

וְרַבִּי יוֹסֵי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אִשָּׁה וַדָּאִית נָמֵי תָּקְעָה. דְּתַנְיָא: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין, וְלֹא בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל סוֹמְכוֹת.

ומעירים: ור' יוסי אינו מקבל הוכחה זאת, שהוא הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: אשה ודאית נמי תקעה [גם כן תוקעת ביום טוב]. ומניין? דתניא [ששנויה ברייתא]: ממה שנאמר בפרשת קרבן העולה: "דבר אל בני ישראל... וסמך ידו על ראש העולה" (ויקרא א— ד), יש לדייק: בני ישראל סומכין על קרבנם, ולא בנות ישראל סומכות.

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: נָשִׁים סוֹמְכוֹת רְשׁוּת.

ר' יוסי ור' שמעון אומרים: נשים סומכות רשות, כלומר, רשות בידן לסמוך, למרות שאינן מצוות בכך, ולמרות שיש בסמיכה ללא צורך משום איסור עבודה בקדשים, שהרי הסומך נשען על הקרבן בכל כוחו. והוא הדין לתקיעת שופר, שלדעת ר' יוסי, למרות שאין אשה מצווה לתקוע בשופר — רשות בידה לתקוע, ואין בכך משום חילול יום טוב.

אָמַר רָבִינָא: וּלְמַאי דְּקָאָמְרִי רַבָּנַן נָמֵי אִית לֵיהּ פִּירְכָא, מָה לִתְקִיעַת שׁוֹפָר שֶׁכֵּן וַדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת בַּמִּקְדָּשׁ, תֹּאמַר בְּכִיסּוּי דְּלֵיתֵיהּ כְּלָל!

אמר רבינא: ולמאי דקאמרי רבנן [ולמה שאמרו חכמים] שספק איש ספק אשה תוקע ביום טוב, ומשם רצו להוכיח לכיסוי דם הכוי, שאף על פי שהוא ספק הריהו דוחה יום טוב — נמי אית ליה פירכא [גם כן יש לו פירכה]: מה לתקיעת שופר שספקה דוחה יום טוב — שכן ודאה דוחה שבת במקדש, שבמקדש היו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, תאמר בכיסוי הדם — דליתיה [שאינו] דוחה כלל שבת!

הֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי: מָה לְמִילָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים. בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים הוּא דְּלָא נָהֲגָא, בִּשְׁאָר לֵילֵי נָהֲגָא?

ומביאים מה שהשיב ר' אלעזר הקפר בריבי (הגדול) לדחות את הקל וחומר של ר' יוסי: מה למילה שכן אינה נוהגת בלילי ימים טובים, תאמר בכיסוי הדם שנוהג בלילי ימים טובים? ותמהים, בלילי ימים טובים הוא דלא נהגא [שמילה אינה נוהגת], בשאר לילי [לילות] נהגא [נוהגת]? והרי מילה נוהגת בכל מקרה רק ביום!

אֶלָּא, מָה לְמִילָה – שֶׁכֵּן אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים, תֹּאמַר בְּכִסּוּי – שֶׁנּוֹהֵג בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים! אָמַר רַבִּי אַבָּא: זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּיא אֵין עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבָה, וְהֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי תְּשׁוּבָה.

אלא כך צריך להסביר: מה למילה — שכן אינה נוהגת בלילות כבימים, תאמר בכסוי — שנוהג בלילות כבימים! ועל כך אמר ר' אבא: זה אחד מן הדברים שאמר [לי] ר' חייא שאין עליהן תשובה, והשיב ר' אלעזר [הקפר] ברבי תשובה.

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה, וְהַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט חוּלִּין בִּפְנִים וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, חַיָּה וָעוֹף הַנִּסְקָלִים – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים.

א משנה השוחט חיה או עוף ונמצאת שהיתה טריפה כשנשחטה, וכן השוחט לעבודה זרה, והשוחט חולין בפנים, או קדשים בחוץ, או השוחט חיה ועוף הנסקלים, שנגמר דינם לסקילה, כגון שהרגו אדם, שכל אלו אסורים בהנאה — ר' מאיר מחייב בכיסוי הדם, וחכמים פוטרים, מפני שלדעתם שחיטה שאינה ראויה לאכילה — אינה שחיטה, ופטורה מכיסוי.

הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, הַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

אבל השוחט חיה (או עוף) ונתנבלה בידו, שנתקלקלה השחיטה ונעשתה נבילה. וכן הנוחר (הדוקר) והמעקר את הקנה והוושט, וכך הורג את בעל החיים — פטור מלכסות גם לדעת ר' מאיר, מפני שלא היתה שם כלל שחיטה, ורק שחיטה מחייבת כיסוי.

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רָאָה רַבִּי דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים, וּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּכִסּוּי הַדָּם, וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים.

ב גמרא בענין המחלוקת במשנתנו, האם שחיטה שאינה ראויה לאכילה נחשבת שחיטה לחייבה בכיסוי הדם, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: ראה רבי יהודה הנשיא, עורך ומסדר המשנה, את דבריו של ר' מאיר, הסבור ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, בדין אותו ואת בנו, ושנאו בלשון חכמים, שלדעת סתם משנה שם חייב על שחיטת טריפה משום אותו ואת בנו. וראה דבריו של ר' שמעון, הסבור ששחיטה שאינה ראויה לאכילה אינה שחיטה, בכסוי הדם, ושנאו במשנתנו בלשון חכמים, שלדעת סתם משנה שחיטה כזו פטורה מכיסוי הדם.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: גָּמַר שְׁחִיטָה שְׁחִיטָה מִשְּׁחוּטֵי חוּץ.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר באותו ואת בנו? אמר ר' יהושע בן לוי: גמר [למד] בגזירה שווה שחיטה שחיטה משחוטי חוץ, שבשחיטת חוץ נאמר: "אשר ישחט מחוץ למחנה" (ויקרא יז, ג), ובאותו ואת בנו נאמר: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (שם כב, כח),

מָה הָתָם – שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, אַף הָכָא נָמֵי – שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה.

מה התם [שם], בשחיטת חוץ — שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה, שמתחייב על השחיטה, למרות שהקדשים שנשחטו נאסרו בהנאה, אף הכא נמי [כאן גם כן], לענין אותו ואת בנו — שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה להתחייב עליה.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ: גָּמַר מִ״טְּבוֹחַ טֶבַח וְהָכֵן״, מָה לְהַלָּן שְׁחִיטָה רְאוּיָה, אַף כָּאן שְׁחִיטָה רְאוּיָה.

ושואלים: ור' שמעון, מאי טעמא [מה הטעם]? מהיכן הוא למד שרק שחיטה הראויה לאכילה קרויה שחיטה לענין אותו ואת בנו? אמר ר' מני בר פטיש: גמר [למד] מ"טבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים" (בראשית מג, טז), מה להלן שנאמרה טביחה (שחיטה) — מדובר בשחיטה ראויה לאכילה, אף כאן לענין אותו ואת בנו — רק שחיטה ראויה לאכילה קרויה שחיטה.

וְרַבִּי מֵאִיר נָמֵי, לִיגְמַר מִ״טְּבוֹחַ״? דָּנִין שְׁחִיטָה מִשְּׁחִיטָה, וְאֵין דָּנִין שְׁחִיטָה מִטְּבִיחָה.

ושואלים: ור' מאיר נמי [גם כן], ליגמר [שילמד] מ"טבוח" שרק שחיטה ראויה לאכילה שמה שחיטה! ומשיבים: לדעתו דנין שחיטה משחיטה, ואין דנין שחיטה מטביחה.

מָה נָפְקָא מִינַּהּ? הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ ״וּבָא הַכֹּהֵן״ – זוֹ הִיא שִׁיבָה זוֹ הִיא בִּיאָה.

ומקשים: מה נפקא מינה [מה יוצא מזה, מה זה משנה]? הא תנא [הרי שנה התנא] דבי [מבית מדרשו של] ר' ישמעאל: מה שנאמר בדיני צרעת הבתים "ושב הכהן" (ויקרא יד, לט) ואחר כך נאמר "ובא הכהן" (שם מד) — זו היא שיבה זו היא ביאה, ולמדים גזירה שווה זו מזו, למרות שהמלים אינן זהות!

הָנֵי מִילֵּי – הֵיכָא דְּלֵיכָּא דְּדָמֵי לֵיהּ, אֲבָל אִיכָּא דְּדָמֵי לֵיהּ – מִדְּדָמֵי לֵיהּ יָלְפִינַן.

ודוחים: הני מילי [דברים אלה] שלמדים גזירה שווה ממלה דומה, אמורים היכא דליכא דדמי ליה [במקום שאין כתוב אחר שדומה לו בדיוק], אבל איכא דדמי ליה [כשיש כתוב אחר שדומה לו בדיוק] — מדדמי ליה ילפינן [מן הדומה לו אנו למדים], ולכן הוא למד משחיטת חוץ ששם נאמרה לשון שחיטה, ולא מ"וטבוח טבח".

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי לִיגְמַר מִשְּׁחוּטֵי חוּץ? דָּנִין חוּלִּין מֵחוּלִּין, וְאֵין דָּנִין חוּלִּין מִקֳּדָשִׁים.

ושואלים: ור' שמעון נמי [גם כן], ליגמר [שילמד] משחוטי חוץ ששחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה! ומשיבים: דנין דין שחיטת חולין משחיטת חולין, ואין דנין שחיטת חולין משחיטת קדשים, ודין אותו ואת בנו נאמר בעיקרו בחולין (ראה לעיל עח,א).

וְרַבִּי מֵאִיר: אַטּוּ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּקָדָשִׁים מִי לָא נָהֵיג? הַיְינוּ דְּקָאָמַר רַבִּי חִיָּיא: רָאָה רַבִּי דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים.

ור' מאיר משיב: אטו [וכי] אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהיג [האם אינו נוהג]? ומעירים: היינו דקאמר [זהו שאומר] ר' חייא: מטעם זה ראה רבי את דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו, ושנאו בלשון חכמים.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר בְּכִסּוּי הַדָּם? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: גָּמַר שְׁפִיכָה שְׁפִיכָה מִשְּׁחוּטֵי חוּץ, מָה לְהַלָּן – שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, אַף כָּאן – שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר שמחייב שחיטה שאינה ראויה בכסוי הדם? אמר ר' שמעון בן לקיש: גמר [למד] בגזירה שווה שפיכה שפיכה משחוטי חוץ, שבשחיטת חוץ נאמר: "דם שפך" (ויקרא יז, ד), ובכיסוי הדם נאמר "ושפך את דמו" (שם יג), מה להלן — שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אף כאן — שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: ״אֲשֶׁר יֵאָכֵל״ כְּתִיב, וְרַבִּי מֵאִיר: הָהוּא לְמַעוֹטֵי עוֹף טָמֵא הוּא דַּאֲתָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: עוֹף טָמֵא מַאי טַעְמָא – דְּלָאו בַּר אֲכִילָה הוּא, טְרֵפָה נָמֵי – לָאו בַּר אֲכִילָה הוּא.

ושואלים: ור' שמעון מה הוא משיב על כך? ומשיבים: "חיה או עוף אשר יאכל" כתיב [נאמר] בכיסוי הדם (שם), הרי הכתוב מדגיש שמדובר בשחיטה ראויה לאכילה. ושואלים: ור' מאיר, מה הוא למד מביטוי זה? ומשיבים: לשיטתו, הכתוב ההוא — למעוטי [למעט] עוף טמא, שאינו עומד לאכילה, הוא דאתא [שבא], לומר שאין צורך לכסות את דמו. ור' שמעון משיב: עוף טמא מאי טעמא [מה טעם] אינו חייב בכיסוי — מפני דלאו בר [שלא בן] אכילה הוא, שאינו עומד לאכילה, טרפה נמי [גם כן] לאו בר [לא בן] אכילה הוא, ולכן פטורה שחיטתה מכיסוי הדם.

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא: רָאָה רַבִּי דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּכִסּוּי הַדָּם, וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים.

ומעירים, והיינו דאמר [וזהו שאמר] ר' חייא: מטעם זה ראה רבי את דבריו של ר' שמעון בכסוי הדם, ושנאו בלשון חכמים.

אָמַר רַבִּי אַבָּא:

אמר ר' אבא :

לֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי מֵאִיר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה: מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר שֶׁאֵין מַתִּירָתָהּ בַּאֲכִילָה; וְלֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמְּטַהַרְתָּהּ מִידֵי נְבֵלָה.

לא לכל ענין אמר ר' מאיר ששחיטה שאינה ראויה לאכילה, כגון שוחט טריפה — שמה שחיטה, אלא מודה ר' מאיר שאין מתירתה באכילה; ולא לכל אמר ר' שמעון ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא מודה ר' שמעון שהשחיטה מטהרתה את הטריפה והדומות לה מידי טומאת נבלה. ודנים בדברים אלו.

אָמַר מָר: לֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי מֵאִיר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר שֶׁאֵין מַתִּירָתָהּ בַּאֲכִילָה. פְּשִׁיטָא! טְרֵפָה בִּשְׁחִיטָה מִי מִישְׁתַּרְיָא?

אמר מר [החכם] ר' אבא: לא לכל אמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, מודה ר' מאיר שאין מתירתה באכילה. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר]! טרפה בשחיטה מי מישתריא [האם היא מותרת]?

לָא צְרִיכָא, לְשׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, תַּהֲנֵי לֵיהּ שְׁחִיטַת אִמּוֹ וְלָא לִיבְעֵי שְׁחִיטָה, קָמַשְׁמַע לַן.

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא לשוחט את הטרפה ומצא בה עובר בן תשעה חדשים חי; סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל שאמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה — תהני ליה [תועיל לו] שחיטת אמו, כפי שמועילה שחיטת בהמה כשרה לולד שנמצא במעיה, ולא ליבעי [ולא יצטרך] שחיטה, לכן קמשמע לן [משמיע לנו] ר' אבא, שלדעת ר' מאיר שחיטה שאינה מתירה את האם באכילה — אינה מועילה לעובר שבמעיה, והוא טעון שחיטה בעצמו.

וְתִסְבְּרָא? וְהָאָמַר רַבִּי מֵאִיר: בֶּן פְּקוּעָה טָעוּן שְׁחִיטָה!

ומקשים: ותסברא [וכי יכול היית לסבור כן], שלא יצטרך שחיטה לדעת ר' מאיר, עד שהוצרך ר' אבא לומר שצריך שחיטה? והאמר [והרי אמר] ר' מאיר: בן פקועה, ולד שהיה במעי בהמה שנשחטה, ופקעו את רחמה והוציאוהו, אפילו היא כשרה — טעון שחיטה, שאין שחיטת האם מתירה את ולדה!

לָא צְרִיכָא, דְּרַבִּי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר וְסָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן. סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, וְסָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ.

ומתרצים: באמת לא צריכא [לא נצרכו] דברי ר' אבא לשיטת ר' מאיר עצמו, אלא לשיטת רבי ההולך לשיטתו, מפני שרבי סבר לה [סבור] בדבר אחד כר' מאיר, וסבר לה כרבנן [וסבור בדבר אחר כחכמים]. ומפרטים: מצד אחד סבר לה [סבור] רבי בענין אותו ואת בנו כר' מאיר, שאמר: שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ואולם מצד אחר סבר לה כרבנן דאמרי [סבור רבי כחכמים שאומרים]: בן פקועה — שחיטת אמו הכשרה מטהרתו (מכשירה אותו) לאכילה.

כֵּיוָן דַּאֲמוּר רַבָּנַן שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ, תַּהֲנֵי לֵיהּ שְׁחִיטַת אִמּוֹ וְלָא לִיבְעֵי שְׁחִיטָה, קָא מַשְׁמַע לַן.

ומעתה, כיון דאמור רבנן [שאמרו חכמים] בבן פקועה כשרה ששחיטת אמו מטהרתו, ולענין זה סבור רבי כמותם, שמא בטריפה תהני ליה [תועיל לו] לולד שחיטת אמו להתירו באכילה, ולא ליבעי [ולא יצטרך] שחיטה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' אבא, שלדעת רבי, למרות שהוא סבור כר' מאיר, ששחיטת טריפה (שאינה ראויה) שמה שחיטה — לא תועיל השחיטה להתיר את הוולד שבמעיה. ודנים בהמשך דברי ר' אבא.

וְלֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמְּטַהַרְתָּהּ מִידֵי נְבֵלָה. פְּשִׁיטָא! דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״, מִקְצָת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה וּמִקְצָת בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה, וְאֵי זוֹ זוֹ – טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ.

ולא לכל אמר ר' שמעון ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא מודה ר' שמעון שמטהרתה מידי נבלה. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר]! שהרי אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא שנה]: נאמר "וכי ימות מן הבהמה... הנוגע בנבלתה יטמא" (ויקרא יא, לט), ומן הלשון "מן הבהמה" למדנו: מקצת בהמה (חלק מן הבהמות) מטמאה בטומאת נבילה, ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואי זו שאינה מטמאה — זו טרפה ששחטה!

לָא צְרִיכָא, לְשׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וְהִיא חוּלִּין בַּעֲזָרָה. דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה, וְכֵן הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה, זֶה וָזֶה חוּלִּין בַּעֲזָרָה – רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בַּהֲנָאָה, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכו] דברי ר' אבא אלא לשוחט את הטרפה והיא חולין בעזרה. דתניא [ששנויה ברייתא]: השוחט את הטרפה, וכן השוחט בהמה ונמצאת לאחר שחיטתה שהיא טריפה, זה וזה מדובר בחולין שנשחטו בעזרה — ר' שמעון מתיר בהנאה, שלא כדין חולין כשרים שנשחטו בעזרה, שהם אסורים בהנאה, וחכמים אוסרין;

סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מוּתָּר בַּהֲנָאָה, אַלְמָא לָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל, אֵימָא: מִידֵי נְבֵלָה נָמֵי לָא מְטַהֲרָה, קָא מַשְׁמַע לַן.

סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר ר' שמעון: מותר בהנאה, אלמא [מכאן] ששחיטת הטריפה לאו [לא] שחיטה היא כלל, וכאילו הרג אותה, ואם כן אימא [אמור]: מידי טומאת נבלה נמי לא מטהרה [מטהרת השחיטה], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' אבא, שלענין זה מועילה השחיטה.

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חוּלִּין בַּעֲזָרָה דְּאוֹרָיְיתָא הִיא? אֲמַר לֵיהּ: אִין, וְהָתְנַן רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה יִשָּׂרְפוּ בָּאֵשׁ, וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בָּעֲזָרָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרָיְיתָא – הַיְינוּ דְּגָזְרִינַן חַיָּה אַטּוּ בְּהֵמָה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: וסבר [וכי סבור] ר' שמעון שאיסור הנאה בחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא [מן התורה] היא? אמר ליה [לו]: אין [כן]. והתנן [וכן שנינו במשנה], ר' שמעון אומר: בהמות חולין שנשחטו בעזרה — ישרפו באש, וכן חיה שנשחטה בעזרה. אי אמרת בשלמא דאורייתא [נניח אם אתה אומר שבבהמת חולין הוא מן התורה] — היינו דגזרינן [זהו שאנו גוזרים] איסור הנאה מחיה שנשחטה בעזרה אטו [משום] בהמה.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, בְּהֵמָה מַאי טַעְמָא? דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל קָדָשִׁים בַּחוּץ, הִיא גּוּפַהּ גְּזֵרָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שבבהמה עצמה הוא איסור דרבנן [מדברי חכמים], הרי בהמה של חולין שנשחטה בעזרה מאי טעמא [מה טעם] אסרוה חכמים? דילמא אתי למיכל [שמא יבואו לאכול] קדשים בחוץ, כשרואים ששוחטים בהמות בעזרה ואוכלים אותן בחוץ. והרי איסור הנאה בבהמה היא גופה [עצמה] גזרה, ואנן ניקום [ואנחנו נעמוד] ונגזור גזירה לגזירה?

רַבִּי חִיָּיא נְפַל לֵיהּ יָאנִיבָא בְּכִיתָּנֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר לֵיהּ: שְׁקוֹל עוֹפָא וּשְׁחוֹט עַל בּוּבִיתָא דְּמַיָּא, דְּמוֹרַח דְּמָא וְשָׁבֵיק לֵיהּ.

א שנינו במשנה כי הנוחר והמעקר, שהורג חיה או עוף שלא בדרך שחיטה — פטור מלכסות את הדם. ובענין זה מסופר, ר' חייא נפל ליה יאניבא בכיתניה [נפל לו עש בפשתנו], אתא לקמיה [בא לפני] רבי לשאול מה לעשות, אמר ליה [לו]: שקול עופא ושחוט על בוביתא דמיא [קח עוף ושחוט אותו על ביב המים] ששורים שם את הפשתן, דמורח דמא ושביק ליה [שהעש מריח את הדם ועוזב אותו, את הפשתן].

הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט וְצָרִיךְ לַדָּם – חַיָּיב לְכַסּוֹת. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? אוֹ נוֹחֲרוֹ, אוֹ עוֹקְרוֹ.

ושואלים: היכי עביד הכי [איך עשה כך]? איך מותר הדבר? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: השוחט חיה או עוף וצריך לדם — חייב לכסות, ואינו יכול להשתמש בדם. כיצד יעשה? או נוחרו (דוקר אותו) את בעל החיים, או עוקרו, עוקר את הסימנים, וכך הורגו, כך שאינו חייב בכיסוי הדם!

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: ״צֵא טְרוֹף״ אֲמַר לֵיהּ, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: ״צֵא נְחוֹר״ אֲמַר לֵיהּ.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל, אמר: "צא טרוף" אמר ליה [לו] רבי לר' חייא, שיעשה את העוף טריפה ואחר כך ישחט אותו, כפי ששנינו במשנה, שהשוחט טריפה פטור מכיסוי הדם. כי אתא [כאשר בא] רבין אמר: "צא נחור את העוף" אמר ליה [לו] רבי לר' חייא.

לְמַאן דְּאָמַר ״צֵא טְרוֹף״, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר ״צֵא נְחוֹר״?

ושואלים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ש"צא טרוף" אמר לו, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר לו: צא נחור?

וְכִי תֵּימָא, קָסָבַר אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, וּנְחִירָתוֹ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ, וְהָתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: ״כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֶּשֶׁט וְעַל הַקָּנֶה, וְעַל רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, וְעַל רוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה.

וכי תימא [וכי תאמר] קסבר [סבור הוא] אין שחיטה לעוף מן התורה, ואם כן נחירתו — זו היא שחיטתו, וגם היא חייבת בכיסוי — דבר זה אינך יכול לומר, והתניא [והרי שנויה ברייתא], רבי אומר: מה שנאמר "וזבחת כאשר צויתיך" (דברים יב, כא) — מלמד שכבר נצטוה משה קודם לכן על מצות השחיטה — על הושט ועל הקנה, שחיתוכם הוא שחיטה, ועל הצורך בשחיטת רוב סימן אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה והרי רבי הוא ששנה את משנתנו!