חולין פ״ד

וְלִיפְרְקִינְהוּ וְלִיכַסִּינְהוּ? בָּעֵינַן הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.

ושואלים: וגם אם מדובר בקדשי בדק הבית, מדוע אין כיסוי הדם נוהג בהם? וליפרקינהו וליכסינהו [ושיפדו אותם ויכסו אותם, את דמם]! ומשיבים: לא ניתן לפדות בעל חיים שכבר נשחט, מפני שבעינן [צריכים אנו] העמדה והערכה כדי לפדותו, כלשון הכתוב "והעמיד... והעריך" (ויקרא כז, יז), וכשהוא מת לא ניתן להעמידו, וממילא לא ניתן לפדותו.

וּכְמַאן? אִי כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: הַכֹּל הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה – הָאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה!

ושואלים: ולדרך זו, שמדובר במשנתנו בקדשי בדק הבית, כמאן [וכשיטת מי] היא שנויה? אי [אם] תאמר כשיטת ר' מאיר שאמר: הכל, גם קדשי מזבח וגם קדשי בדק הבית, היו בכלל דין העמדה והערכה, ולכן לא ניתן לפדותם ולכסות את דמם — האמר [הרי מצד אחר הוא אומר]: שחיטה שאינה ראויה לאכילה — שמה שחיטה, לחייב בכיסוי הדם. ואם כן, גם אם לא נפדו — דמם חייב בכיסוי!

אִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה – הָאָמַר: לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה?

אי [אם] תאמר שהיא כשיטת ר' שמעון שאמר: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה — האמר [הרי הוא אומר]: קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ואם כן ניתן לפדותם לאחר שחיטה, ולכסות את דמם!

אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי הִיא, וְנָסֵיב לַהּ אַלִּיבָּא דְתַנָּאֵי; בִּשְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה – סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּהַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה – סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר.

אמר רב יוסף: משנתנו שיטת רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי [והוא מביא, שונה אותה לפי שיטת שני תנאים] שונים; בענין שחיטה שאינה ראויה סבר לה [סבור הוא] כר' שמעון, שאינה שחיטה, ואילו בענין העמדה והערכה — סבר לה [סבור הוא] כר' מאיר, שגם קדשי מזבח וגם קדשי בדק הבית צריכים העמדה והערכה. וכיון שלא ניתן לפדותם לאחר שחיטה, נמצא ששחיטתם אינה ראויה, ואינה מחייבת בכיסוי הדם.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כּוּלַּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר קְרָא ״וְשָׁפַךְ וְכִסָּה״, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא שְׁפִיכָה וְכִסּוּי, יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר שְׁפִיכָה פְּדִיָּיה וְכִסּוּי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: משנתנו כולה שיטת ר' שמעון היא, הסבור שניתן לפדות את קדשי בדק הבית. ואם כן לכאורה, שחיטתם שחיטה ראויה היא, ואולם שאני הכא דאמר קרא [שונה כאן שאמר הכתוב] ברצף אחד: "ושפך וכסה" ("ושפך את דמו וכסהו בעפר". ויקרא יז, יג), לומר: באיזה דם מדובר — במי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצא זה, דם קדשי בדק הבית, שהוא מחוסר גם שפיכה גם פדייה וגם כסוי.

וְהַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא שְׁפִיכָה וְכִסּוּי – יָצָא זֶה, שֶׁמְחוּסָּר שְׁפִיכָה, גְּרִירָה, וְכִסּוּי.

ומעירים: והשתא דאתית להכי [עכשיו שבאת לכך], שאתה מציע טעם זה, אפילו תימא [תאמר] שמדובר במשנתנו בקדשי מזבח, יש להסביר שאינם חייבים בכיסוי מטעם זה עצמו, שנאמר: "ושפך וכסה" — מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצא זה, דם של עוף קדשים, שמחוסר גם שפיכה, גם גרירה של הדם מעל המזבח, וגם כסוי.

מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: אָמַר קְרָא ״חַיָּה אוֹ עוֹף״, מָה חַיָּה אֵינָהּ קֹדֶשׁ, אַף עוֹף אֵינוֹ קֹדֶשׁ.

מר בר רב אשי אמר: מנין שכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשים? שאמר קרא [הכתוב] בענין כיסוי הדם "חיה או עוף", ויש להשוותם זה לזה: מה חיה אינה קדש, שאין מקריבים חיה לקרבן — אף עוף שחייבים בכיסוי דמו הוא דווקא זה שאינו קדש, שרק דם של עוף חולין חייב בכיסוי.

אִי מָה חַיָּה שֶׁאֵין בְּמִינוֹ קֹדֶשׁ, אַף עוֹף שֶׁאֵין בְּמִינוֹ קֹדֶשׁ, אוֹצִיא תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָן קֹדֶשׁ!

ויש לשאול, אי [אם] כך, שאתה למד מחיה לעוף, שמא נאמר: מה חיה — מדובר בדבר שאין במינו קדש, אף עוף — רק דבר שאין במינו קדש חייב בכיסוי, אוציא תורין ובני יונה מדין כיסוי הדם, ואפילו הם חולין, שהרי יש במינן קדש!

לָא, כְּחַיָּה – מָה חַיָּה לֹא חִלַּקְתָּ בָּהּ, אַף עוֹף לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ.

ודוחים: לא, הואיל והוקש דינו של עוף לדינה של חיה, דינו לגמרי כשל חיה; מה חיה — לא חלקת בה בין מין זה למין אחר לענין כיסוי, אף עוף — לא תחלוק בו בין מין זה למין אחר.

אֲמַר לֵיהּ יַעֲקֹב מִינָאָה לְרָבָא: קַיְימָא לַן חַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה לְסִימָנִין, אֵימָא נָמֵי בְּהֵמָה בִּכְלַל חַיָּה לְכִסּוּי.

א ובטעם הדבר שכיסוי הדם נוהג בחיה ולא בבהמה, אמר ליה [לו] יעקב מינאה [המין] לרבא: קיימא לן [מוחזק בידינו] שחיה, כגון צבי, היא בכלל בהמה שהזכיר הכתוב לענין סימנין, שתהא מעלה גרה ושוסעת פרסה (דברים יד, ד—ו), ואם כן, אימא נמי [אמור גם כן] להיפך, שבהמה היא בכלל חיה לענין כסוי הדם (ויקרא יז, יג)!

אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא ״עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״, מָה מַיִם לָא בָּעֵי כִּסּוּי, אַף הַאי נָמֵי לָא בָּעֵי כִּסּוּי.

אמר ליה [לו]: עליך, על טענתך אמר קרא [הכתוב] ביחס לדם הבהמה: "וזבחת מבקרך ומצאנך... רק חזק לבלתי אכול הדם... על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, כא—כד), ומן ההשוואה של דם הבהמה למים, יש ללמוד: מה מים לא בעי [אינם צריכים] כסוי, אף האי נמי [זה גם כן, דם בהמה] לא בעי [אינו צריך] כסוי.

אֶלָּא מֵעַתָּה, יַטְבִּילוּ בּוֹ? אָמַר קְרָא: ״אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר״, הָנֵי אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא.

ושואלים: אלא מעתה, שהכתוב משוה את דין דם הבהמה לדין מים, יטבילו בו את הטמאים לטהרם, כמו במים! ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא יא, לו), כלומר, יטהר את הטמאים. ולשון "אך" באה למעט: הני אין [אלה כן] מטהרים, מידי אחרינא [דבר אחר] לא.

וְאֵימָא: הָנֵי מִילֵּי לְמַעוֹטֵי שְׁאָר מַשְׁקִין, דְּלָא אִיקְּרוֹ מַיִם, אֲבָל דָּם דְּאִיקְּרִי מַיִם – הָכִי נָמֵי?

ושואלים, ואימא [ואמור]: הני מילי [דברים אלו נאמרו] למעוטי [למעט] שאר משקין, דלא איקרו [שאינם קרויים] מים, אבל דם דאיקרי [שנקרא] מים, שנאמר: "על הארץ תשפכנו כמים" — הכי נמי [כך גם כן] יטבילו בו!

תְּרֵי מִיעוּטֵי כְּתִיבִי: ״מַעְיָן מַיִם״ ״וּבוֹר מַיִם״.

ומשיבים: תרי מיעוטי כתיבי [שני מיעוטים כתובים]: "מעין מים" "ובור מים", למעט גם שאר משקים וגם דם.

אֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי לְמַעוֹטֵי שְׁאָר מַשְׁקִין, חַד לְמַעוֹטֵי זוֹחֲלִין, וְחַד לְמַעוֹטֵי מְכוּנָּסִין!

ומקשים: אימא [אמור] אידי ואידי למעוטי [זה וזה למעט] שאר משקין, חד למעוטי [אחד למעט] ולומר שאינם מטהרים כמעין כשהם זוחלין, וחד למעוטי [ואחד למעט] שאינם מטהרים כבור ומקוה כשהם מכונסין!

תְּלָתָא מִיעוּטֵי כְּתִיבִי: ״מַעְיָן מַיִם״, ״וּבוֹר מַיִם״, ״מִקְוֵה מַיִם״.

ומשיבים, תלתא מיעוטי כתיבי [שלושה מיעוטים כתובים]: "מעין מים" — למעט שאר משקים זוחלים, "ובור מים" — למעט שאר משקים מכונסים, "מקוה מים" — למעט דם הקרוי מים.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר יָצוּד״, אֵין לִי אֶלָּא אֲשֶׁר יָצוּד, נִצּוֹדִין וְעוֹמְדִין מֵאֲלֵיהֶן מִנַּיִן, כְּגוֹן אֲוָוזִין וְתַרְנְגוֹלִים?

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר במצות כיסוי הדם: "ואיש... אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג). ומ"אשר יצוד", אין לי ללמוד אלא חיה ועוף אשר יצוד, חיה ועוף הנצודין ועומדין מאליהן (שאין צורך לצודם) מנין שצריך לכסות את דמם. וכגון אווזין ותרנגולים?

תַּלְמוּד לוֹמַר ״צֵיד״, מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יָצוּד״? לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא בַּהַזְמָנָה הַזֹּאת.

תלמוד לומר: "ציד", מכל מקום. אם כן, מה תלמוד לומר "אשר יצוד"? מדוע השתמשה התורה בלשון זו? למדה תורה אגב כך דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר תדיר, אלא בהזמנה (בהכנה) הזאת, כאדם שצריך לטרוח ולצוד ציד, ואין הבשר מזומן לו בביתו.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ״ – לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא לְתֵאָבוֹן.

וכן תנו רבנן [שנו חכמים]: במה שאמר הכתוב "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך... בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב, כ) — למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, כשגופו ונפשו זקוקים לכך, ולא דרך גרגרנות. ועוד בענין זה.

יָכוֹל יִקַּח אָדָם מִן הַשּׁוּק וְיֹאכַל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ״. יָכוֹל יִזְבַּח כׇּל בְּקָרוֹ וְיֹאכַל, כָּל צֹאנוֹ וְיֹאכַל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִבְּקָרְךָ״ – וְלֹא כׇּל בְּקָרְךָ, ״מִצֹּאנְךָ״ – וְלֹא כׇּל צֹאנְךָ.

יכול יקח (יקנה) אדם בשר מן השוק ויאכל? תלמוד לומר: "וזבחת מבקרך ומצאנך" (שם כא) — משלך ולא משל אחרים. יכול יזבח (ישחט) כל בקרו ויאכל, או כל צאנו ויאכל? תלמוד לומר: "מבקרך" — ולא כל בקרך, "מצאנך" — ולא כל צאנך.

מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָנֶה – יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא יָרָק, עֲשָׂרָה מָנֶה – יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא דָּגִים, חֲמִשִּׁים מָנֶה – יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא בָּשָׂר, מֵאָה מָנֶה – יִשְׁפְּתוּ לוֹ קְדֵרָה בְּכׇל יוֹם. וְאִינָךְ אֵימַת? מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.

מכאן אמר ר' אלעזר בן עזריה: מי שיש לו מנה (מאה דינרים) — יקח לפסו (לקדירתו), ליטרא ירק, מי שיש לו עשרה מנה — יקח לפסו ליטרא דגים, חמשים מנה — יקח לפסו ליטרא בשר, מאה מנה — ישפתו לו קדרה של בשר על הכירה בכל יום. ושואלים: ואינך אימת [ואלו ששנה קודם, מתי, כל כמה זמן] יאכלו בשר? ומשיבים: מערב שבת לערב שבת.

אָמַר רַב: צְרִיכִין אָנוּ לָחוֹשׁ לְדִבְרֵי זָקֵן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַבָּא מִמִּשְׁפַּחַת בְּרִיאִים הֲוָה, אֲבָל כְּגוֹן אָנוּ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּרוּטָה בְּתוֹךְ כִּיסוֹ – יְרִיצֶנָּה לַחֶנְוָונִי. אָמַר רַב נַחְמָן: כְּגוֹן אָנוּ לוֹוִין וְאוֹכְלִין.

אמר רב: צריכין אנו לחוש לדברי זקן, ר' אלעזר בן עזריה, ולהסתפק במזונות קלים, ולמעט בהוצאות על מאכל. אמר ר' יוחנן: אבא (כך קרא לרב שאמר כן) ממשפחת אנשים בריאים הוה [היה], אבל כגון אנו, שאיננו בריאים, מי שיש לו אפילו פרוטה בתוך כיסו — יריצנה לחנווני, ויקנה דברי מאכל כראוי לו. אמר רב נחמן, שני דורות מאוחר יותר: אנשים כגון אנו, שנחלשנו יותר, לא רק כשיש לנו פרוטה בכיסנו צריכים אנו ללכת ולקנות מאכל, אלא אפילו לווין ואוכלין. ועוד בעניינים שידאג בהם אדם לפרנסתו, מביאים מה שדרשו חכמים על הכתוב: "כבשים ללבושך ומחיר שדה עתודים. ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך" (משלי כז, כו—כז).

״כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ״ – מִגֵּז כְּבָשִׂים יְהֵא מַלְבּוּשֶׁךָ, ״וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים״ – לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם שָׂדֶה וְיִקַּח עַתּוּדִים, וְאַל יִמְכּוֹר אָדָם עַתּוּדִים וְיִקַּח שָׂדֶה. ״וְדֵי חֲלֵב עִזִּים״ – דַּיּוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתְפַּרְנֵס מֵחֲלֵב גְּדָיִים וּטְלָאִים שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.

"כבשים ללבושך" — מגז כבשים יהא מלבושך, קנה לך צאן, ומצמרו עשה לך בגדים. "ומחיר שדה עתודים" — לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים (כבשים), שיוכל ליהנות מחלבם ומצמרם ומוולדותיהם, ואל ימכור אדם עתודים ויקח שדה. "ודי חלב עזים" — דיו לאדם שיתפרנס מחלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו.

״לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ״ – לַחְמְךָ קוֹדֶם לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ. ״וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ״ – אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: תֵּן חַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ, מִיכָּן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ בָּשָׂר וְיַיִן.

"ללחמך ללחם ביתך" — לחמך קודם ללחם ביתך. "וחיים לנערותיך" — אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: תן חיים לנערותיך, לבני ביתך הצעירים, מיכן למדה תורה דרך ארץ שלא ילמד (ירגיל) אדם את בנו באכילת בשר ושתיית יין, שגורם בכך להוציאו מדרכי חיים.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

אמר רבי יוחנן:

הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יַעֲסוֹק בִּבְהֵמָה דַּקָּה. אָמַר רַב חִסְדָּא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנְךָ״ – שֶׁמְּעַשְּׁרוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן.

הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה. וכן אמר רב חסדא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ועשתרות צאנך" (דברים ז, יג) שהן מעשרות את בעליהן. ועוד

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּסָא דְּחָרָשִׁין, וְלָא כָּסָא דְּפוֹשְׁרִין. וְהָנֵי מִילֵּי בִּכְלִי מַתָּכוֹת, אֲבָל בִּכְלִי חֶרֶשׂ לֵית לַן בַּהּ. וּבִכְלֵי מַתָּכוֹת נָמֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא שָׁדֵי בְּהוּ צִיבַיָּא, אֲבָל שָׁדֵי בְּהוּ צִיבַיָּא לֵית לַן בַּהּ. וְכִי לָא שָׁדֵי בְּהוּ צִיבַיָּא נָמֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא צִיץ, אֲבָל צִיץ לֵית לַן בַּהּ.

אמר ר' יוחנן בהדרכה לדרך החיים הראויה: מוטב לו לאדם לשתות כסא דחרשין [כוס של מכשפים, שעשו בה כישוף] ולא כסא דפושרין [כוס של מים פושרים], שיש בכך סכנה גדולה יותר. ומוסיפים: והני מילי [ודברים אלה אמורים] בכלי מתכות, אבל בכלי חרש לית לן [אין לנו] בה, אין לחשוש לדבר. ובכלי מתכות נמי לא אמרן [גם כן לא אמרנו], אלא במקרה דלא שדי בהו ציביא [שלא הטיל לתוכם עשבים], כמו תה, אבל שדי בהו ציביא [הטיל לתוכם עשבים] לית לן [אין לנו] בה חשש. וכי לא שדי בהו ציביא נמי לא אמרן [וכאשר לא הטיל לתוכם עשבים גם כן לא אמרנו] שיש בהם סכנה, אלא במקרה שלא ציץ [רתחו] המים, אבל ציץ [רתחו] לית לן [אין לנו] בה חשש.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו מָעוֹת וְרוֹצֶה לְאַבְּדָן – יִלְבַּשׁ כְּלֵי פִשְׁתָּן, וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זְכוּכִית, וְיִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְאַל יֵשֵׁב עִמָּהֶן. יִלְבּוֹשׁ כְּלֵי פִשְׁתָּן – בְּכִיתָּנָא רוֹמִיתָא. וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זְכוּכִית – בְּזוּגִּיתָא חִיוָּרְתָּא. וְיִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְאַל יָשַׁב עִמָּהֶן – בְּתוֹרֵי דִּנְפִישׁ פְּסֵידַיְיהוּ.

ועוד אמר ר' יוחנן: מי שהניח לו אביו מעות בירושה ורוצה לאבדן — ילבש כלי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהן. ומפרשים: ילבוש כלי פשתן — בכיתנא רומיתא [בפשתן רומאי], שהוא יקר ועדין, וישתמש בכלי זכוכית — בזוגיתא חיורתא [בזכוכית לבנה], וישכור פועלים ואל ישב עמהן בתורי, דנפיש פסידייהו [בשוורים, שמרובה הפסדם], שאם אין משגיחים על הפועלים החורשים בשוורים אינם חוששים לחבלות שייגרמו לשוורים, ואינם מעמיקים את המחרישה כראוי.

דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, וְזִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִּי: מַאי דִּכְתִיב ״טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט״? לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם וְיִשְׁתֶּה פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִלְבַּשׁ וְיִתְכַּסֶּה בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, שֶׁהֵן תְּלוּיִין בּוֹ וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

ועוד בענייני פרנסה דרש רב עוירא, זימנין [פעמים] אמר לה משמיה [משמו] של ר' אמי, וזימנין [ופעמים] אמר לה משמיה [משמו] של ר' אסי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט" (תהלים קיב, ה)? לעולם יאכל אדם וישתה בפחות ממה שיש לו, שלא יפנק עצמו למרות שיש לו יכולת כלכלית גבוהה, ואולם ילבש ויתכסה במה שיש לו, לפי יכולתו, כדי שלא יתבזה. ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שילוה מאחרים לשם כך, מפני שהן תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם.

דָּרֵשׁ רַב עֵינָא אַפִּתְחָא דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא: הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת חַיָּיב לְכַסּוֹת. אֲמַר לְהוּ רַבָּה: אֶשְׁתּוֹמָא קָאָמַר, לִישְׁמְטוּהּ לְאָמוֹרֵיהּ מִינֵּיהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כּוֹי אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם שְׁחָטוֹ אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ.

א שנינו במשנה שאין שוחטים את הכוי ביום טוב, מפני שהוא ספק חיה ספק בהמה, שאם היה ודאי חיה היה צריך בכיסוי הדם, ואולם מאחר שהוא ספק — אין מחללים את יום טוב מחמת הספק. ואם שחטו — אין מכסים את דמו. ובענין זה מסופר, דרש רב עינא ברבים אפתחא דבי ריש גלותא [על פתח בית ראש הגולה]: השוחט חיה או עוף לחולה מסוכן בשבת, חייב לכסות את דמו. אמר להו [להם] רבה: אשתומא קאמר, לישמטוה לאמוריה מיניה [דבר תמוה הוא אומר, שיורידו את המתורגמן שלו ממנו], המשמיע את דבריו לרבים. ומנין שאמר שלא כראוי? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו,

מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה מִילָה שֶׁוַּדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת, אֵין סְפֵיקָהּ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב, כִּסּוּי שֶׁאֵין וַדָּאוֹ דּוֹחֶה שַׁבָּת, אֵין דִּין שֶׁאֵין סְפֵקוֹ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב?

מקל וחומר: ומה מילה שודאה דוחה שבת, אין ספיקה דוחה יום טוב, שתינוק שספק אם יומו השמיני חל ביום טוב — אסור למולו, כסוי הדם שאין ודאו דוחה שבת אין דין, לא קל וחומר הוא שאין ספקו, כגון כיסוי דם הכוי, שהוא ספק חיה ספק בהמה, דוחה יום טוב?

אָמַר לוֹ: תְּקִיעַת שׁוֹפָר בִּגְבוּלִים תּוֹכִיחַ, שֶׁאֵין וַדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת, וּסְפֵיקָהּ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב!

אמר (אמרו) לו: תקיעת שופר בראש השנה בגבולים (מחוץ למקדש) תוכיח, שאין ודאה דוחה שבת, שאם חל ראש השנה בשבת — אסור לתקוע בשופר מחוץ למקדש, ומכל מקום ספיקה דוחה יום טוב!

הֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי תְּשׁוּבָה: מָה לְמִילָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים, תֹּאמַר בְּכִסּוּי שֶׁנּוֹהֵג בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים!

וכן השיב ר' אלעזר הקפר בריבי (הגדול) תשובה לקל וחומר של ר' יוסי: אין להוכיח ממילה שאין ספיקה דוחה יום טוב, לכיסוי הדם, שגם ספיקו לא ידחה יום טוב, שהרי מה למילה שכן אינה נוהגת בלילי ימים טובים, שמילה נוהגת ביום ולא בלילה, תאמר בכסוי הדם שנוהג בלילי ימים טובים, שהשוחט חיה בליל יום טוב צריך לכסות את דמה!

אָמַר רַבִּי אַבָּא: זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּיא ״אֵין לִי עֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה״, וְהֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי תְּשׁוּבָה.

ועל דברי ר' אלעזר הקפר אמר רבי אבא: אותו קל וחומר ממנו למד ר' יוסי שאין מכסים דמו של כוי ביום טוב, זה אחד מן הדברים שאמר עליהם ר' חייא: אין לי עליהם תשובה, והשיב ר' אלעזר הקפר בריבי (הגדול) תשובה עליו.

קָתָנֵי מִיהַת, כִּסּוּי שֶׁאֵין וַדָּאוֹ דּוֹחֶה שַׁבָּת. מַאי וַדָּאוֹ דְּכִסּוּי דְּלָא דָּחֵי שַׁבָּת? לָאו הַשּׁוֹחֵט לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת?

קתני מיהת [הריהו שונה על כל פנים] בברייתא: כסוי הדם שאין ודאו דוחה שבת. ויש לשאול: מאי ודאו דכסוי דלא דחי שבת [מהו ודאו של כיסוי שאינו דוחה שבת]? לאו [האם לא] השוחט חיה או עוף לחולה בשבת, שאין מכסים את דמו? ומכאן קושיה לדברי רב עינא, שאמר שהוא חייב בכיסוי!

וְדִלְמָא דְּעָבַר וְשָׁחַט?

ומקשים: ודלמא [ושמא] אין מדובר בברייתא בשוחט לחולה, ששם יש מקום לומר שכיון שנדחתה השבת אצל שחיטה זו נדחתה גם אצל כיסוי. אלא מדובר במקרה שעבר ושחט בשבת באיסור!

דּוּמְיָא דְּמִילָה: מָה מִילָה בִּרְשׁוּת, אַף כִּסּוּי נָמֵי בִּרְשׁוּת.

ודוחים: אינך יכול לפרש כן, מפני שצריך אתה לפרש כיסוי הדם שבברייתא זו דומיא [בדומה] למילה, שממנה הוכיח ר' יוסי, מה מילה ברשות, שמצוה למול בשבת — אף כסוי נמי [גם כן] ברשות, בשוחט לחולה בהיתר, ואם כן הקושיה על רב עינא עומדת בעינה.

אָמְרוּ לוֹ: תְּקִיעַת שׁוֹפָר בַּגְּבוּלִין תּוֹכִיחַ, שֶׁאֵין וַדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת, וּסְפֵיקָהּ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב.

ודנים במה שאמרו לו לר' יוסי: תקיעת שופר בגבולין תוכיח, שאין ודאה דוחה שבת, וספיקה דוחה יום טוב.

מַאי סְפֵיקָהּ? אִילֵּימָא סָפֵק חוֹל סָפֵק יוֹם טוֹב – הַשְׁתָּא וַדַּאי יוֹם טוֹב דָּחֲיָא, סָפֵק יוֹם טוֹב סָפֵק חוֹל מִיבַּעְיָא?

ושואלים: מאי [מהו] ספיקה של תקיעה שדוחה יום טוב? אילימא [אם תאמר]: כגון שהיה אותו ראש השנה ספק חול ספק יום טוב — לא ניתן לפרש כן, שכן השתא [עכשיו, הרי] ודאי יום טוב דחיא [התקיעה דוחה], ספק יום טוב ספק חול מיבעיא [נצרכה לומר] שהיא דוחה? ואין מכאן הוכחה לכיסוי דם הכוי, שספק מצוה שבו ידחה ודאי יום טוב!