חולין ח׳

אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. וְהָאִיכָּא צְדָדִין? בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִירְוָוח רָוַוח.

א אמר ר' זירא אמר שמואל: ליבן סכין חימם אותה עד שנעשתה לוהטת ושחט בה — שחיטתו כשרה, ואין אומרים שהסימנים (הקנה והושט) נשרפו תחילה בחוד הסכין, ובכך נעשתה הבהמה טריפה עוד קודם שנגמרה שחיטתה. אלא חידודה החיתוך שנעשה בחוד הסכין קודם לכויה שגורם ליבונה. ומקשים: והאיכא [והרי יש] צדדין של הסכין שהם שורפים את צדדי מקום השחיטה! ומשיבים: בית השחיטה מירווח רווח [נעשה מרווח], שדפנות החתך מתרחקות זו מזו על ידי החיתוך, ואין הסכין שורפת את הצדדים.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, מִשּׁוּם שְׁחִין נִדּוֹן אוֹ מִשּׁוּם מִכְוָה נִדּוֹן?

ומעירים: דברי ר' זירא הובאו כדי לפתור שאלה אחרת שאיבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: ליבן שפוד של מתכת והכה בו אדם, ולאחר שנרפאה המכה עלה בו נגע צרעת, האם נגע זה משום צרעת השחין נדון או משום צרעת המכוה נדון?

לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ – לְכִדְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה מְטַמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִין – בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב? לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה להלכה] אם הוא נדון משום שחין או מכוה — לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: צרעת השחין וצרעת המכוה מטמאין בשבוע אחד של הסגר, ובשני סימנין — בשער לבן שצומח בנגע, ובפסיון (אם הנגע מתפשט), ולמה חלקן הכתוב לשתי פרשיות נפרדות, אף שדינם שווה? לומר שאין מצטרפין זה עם זה לטמא, ואם לא היה בכל אחד מהם שיעור נגע (שהוא כגודל גריס) אינו מיטמא.

וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ שְׁחִין וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? לָקָה בְּעֵץ, בְּאֶבֶן, בְּגֶפֶת, בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ – זֶהוּ שְׁחִין. וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? נִכְוָה בְּגַחֶלֶת, בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר – זוֹ הִיא מִכְוָה.

ותניא [ושנויה ברייתא]: איזהו שחין ואיזהו מכוה? אם לקה (הוכה, נפצע) בעץ, או באבן, או בגפת (פסולת הזיתים), או בחמי טבריא מי מעיינות חמים, ובכל דבר שלא בא מחמת האור (האש), ומסבירה הגמרא: לאתויי [להביא] אבר מעיקרו שכורה עופרת ממקומה, ופעמים היא לוהטת — הרושם הנשאר בעור זהו שחין. ואיזהו מכוה? כל שנכוה בגחלת, ברמץ, בסיד רותח, בגפסית רותח, ובכל דבר הבא מחמת האור, ומסבירים: לאתויי [להביא] חמי האור (מים שנתחממו באש) — זו היא מכוה.

וְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה, אִם שְׁחִין קוֹדֵם לַמִּכְוָה – בִּטֵּל מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין, וְאִם מִכְוָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁחִין – בִּטֵּל שְׁחִין אֶת הַמִּכְוָה.

ותניא [ושנויה ברייתא]: שחין ומכוה באותו מקום, ועלה שם נגע — הולכים אחר האחרון, ולכן אם שחין קודם למכוה — בטל המכוה את השחין, והנגע העולה באותו מקום נדון משום צרעת המכוה, ואם המכוה קודמת לשחין — בטל שחין את המכוה.

וְהָכָא, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דַּהֲוָה בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס שְׁחִין מֵעִיקָּרָא, וְלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, וּנְפַק בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס אַחֵר.

והכא [וכאן], שנשאלה השאלה האם נדון משום צרעת שחין או משום צרעת מכוה, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? כגון דהוה ביה [שהיה בו] שיעור חצי גריס צרעת השחין מעיקרא [מתחילה], וליבן שפוד והכה בו, ונפק ביה [ויצא בו] חצי גריס אחר, והשאלה היא:

מַאי חַבְטָא? קָדֵים וְאָתֵי הַבְלָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְחַבְטָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּמִכְוָה, וְלָא מִצְטָרְפִין; אוֹ דִלְמָא הַבְלָא קָדֵים, וְאָתֵי חַבְטָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְהַבְלָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּשְׁחִין, וּמִצְטָרֵף?

מאי [מה] דינו? האם חבטא קדים [החבטה קודמת לכויה], ואתי הבלא ומבטל ליה לחבטא [ובא ההבל, החום, ומבטל את החבטה], והוה ליה [והרי זה] חצי גריס צרעת השחין וחצי גריס צרעת המכוה, ולא מצטרפין. או דלמא הבלא קדים [שמא ההבל, החום, קודם], ואתי חבטא ומבטל ליה להבלא [ובאה החבטה ומבטלת את החום], והוה ליה [והרי זה] שחין ושחין, ומצטרף?

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! חִדּוּד שָׁאנֵי.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר ר' זירא אמר שמואל: ליבן סכין ושחט בה — שחיטתו כשירה, מפני שחידודה קודם לליבונה, אלמא חבטא קדים [מכאן שהחבטה קודמת לחום]! ומשיבים: אין מכאן הוכחה, ויש לומר כי חדוד (חוד הסכין) שאני [שונה], שמפני שהוא חד — החיתוך קודם לכויה, ואין ללמוד מכאן למכה של שפוד.

תָּא שְׁמַע: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ – נִדּוֹן מִשּׁוּם מִכְוַת אֵשׁ, אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! הָתָם נָמֵי, דְּבַרְזֵייהּ מִיבְרָז, דְּהַיְינוּ חִדּוּד.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לשאלה ממה ששנינו בברייתא: אם ליבן שפוד והכה בו, ונרפא הפצע ועלה בו נגע — נדון משום מכות אש, אלמא חבטא קדים [מכאן שהחבטה קודמת], שהרי אנו הולכים אחר האחרון! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] יש לומר דברזייה מיברז [שנעץ אותו] בבשר, ולא היכה בו, דהיינו [שהוא אותו דין] שיש בחדוד, ואין מכאן ראיה לענין מכה סתם.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא.

ב אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: סכין של עבודה זרה ששימשה לצורך עבודה זרה, והיא אסורה בהנאה — מותר לשחוט בה, אבל אסור לחתוך בה בשר. ומסבירים: מותר לשחוט בה — משום ששחיטה בגדר מקלקל הוא, שבחייה הבהמה שווה יותר, ונמצא שלא נהנה מן הסכין. ואסור לחתוך בה בשר — משום שאחר השחיטה מתקן הוא, שחותך אותה לחתיכות ראויות לשימוש.

אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא.

אמר רבא: פעמים שהשוחט בסכין של עבודה זרה אסור — בבהמה מסוכנת, העומדת למות, שאם אינו שוחטה תמות מאליה, ויפסיד. ומחתך מותר — באטמי דקיימין לקורבנא [בירכים שעומדות למתנה] לאדם חשוב, כמות שהן, ומי שחותך אותן לחתיכות קטנות מפסיד מערכן.

וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית דְּאִיסּוּרָא!

ומקשים: ותיפוק ליה [ותצא לו] ההלכה שאסור לחתוך בשר בסכין של עבודה זרה, לא משום איסור ההנאה, אלא משום שמנונית דאיסורא [שמנונית של איסור] הדבוקה בסכין!

בַּחֲדָשָׁה.

ודוחים: כאן מדובר בסכין חדשה שעדיין לא השתמשו בה.

חֲדָשָׁה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא, דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.

ותוהים: אם סכין חדשה היא, הרי בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא שנחלקו האם עבודה זרה נאסרת משעה שעשאה, או משעה שעובדים אותה, סכינים אלו רק משמשי עבודה זרה הן, ומשמשי עבודה זרה אינן אסורין בהנאה עד שיעבדו בהם לעבודה זרה! ומשיבים, איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר במקרה דפסק ביה גווזא [שחתך בה ענף] לעבודה זרה, שאין שם שמנונית, אבל כבר עבד בה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: בסכין ישנה ולאחר שליבנה באור (באש), שלא נותרה עליה שמנונית.

אִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם, רַב אָמַר: קוֹלֵף, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מֵדִיחַ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, וּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ.

א אתמר [נאמר]: השוחט בסכין של גוים, רב אמר: קולף את מקום השחיטה, ששם נגעה הסכין בבשר, ונבלע בו מן השמנונית האסורה שעל הסכין, ורבה בר בר חנה אמר: רק מדיח (רוחץ) את המקום. ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, רבה בר בר חנה, סבור]: בית השחיטה צונן הוא ואינו בולע, ולכן די לו בהדחה, ומר סבר [וחכם זה, רב, סבור]: בית השחיטה רותח, ולכן בולע?

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא; מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – אַיְּידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוֹקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.

ומשיבים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] בית השחיטה רותח הוא; מאן דאמר [מי שאומר] קולף — שפיר [יפה, מובן הדבר] משום השמנונית שנבלעה בבית השחיטה. ומאן דאמר [ומי שאומר] מדיח, לדעתו, איידי דטרידי [מתוך שטרודים, עסוקים] הסימנין כלומר, דופני בית השחיטה, לאפוקי [להוציא] דם — לא בלעי [אין הם בולעים] באותה שעה.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן. מַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – שַׁפִּיר, מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: דכולי עלמא [לדעת הכל] בית השחיטה צונן, מאן דאמר [מי שאומר] מדיח — שפיר [יפה, מובן הדבר], שהרי הצונן אינו בולע. מאן דאמר [מי שאומר] קולף — אגב דוחקא דסכינא בלע [מתוך דוחק הסכין — הבשר בולע] את השמנונית שעליו.

סַכִּין טְרֵיפָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּחַמִּין, וְחַד אָמַר: בְּצוֹנֵן, וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן, וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ, לָא צְרִיךְ.

ב סכין ששחט בה בהמה שהיתה טריפה, פליגי בה [חלוקים בכך] רב אחא ורבינא כיצד להכשיר סכין זו, חד [אחד מהם] אמר: מגעילים את הסכין במים חמין, וחד [ואחד מהם] אמר: בצונן. ומסכמים: והלכתא [והלכה]: אפילו בצונן. ואי איכא בליתא דפרסא למיכפריה [ואם יש מטלית בלויה של וילון לקנח אותו] לא צריך אפילו זה.

וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא בָלְעָה אִיסּוּרָא? דְּהֶיתֵּירָא נָמֵי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי! אֵימַת בָּלְעָה? לְכִי חָיְימָא. אֵימַת קָא חָיְימָא? לְכִי גָמְרָה שְׁחִיטָה, הָהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולמי שאומר] שצריך להגעיל בחמין סכין ששחט בה טריפה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אם משום דקא בלעה איסורא [שהיא בולעת מן האיסור] בשעת שחיטה — הרי דהיתירא נמי בלעה [סכין של היתר, ששוחט בה בהמה כשרה, גם כן בולעת] שמנונית אבר מן החי, קודם שנגמרה השחיטה, ותיאסר! ומשיבים: שמנונית של אבר מן החי אימת בלעה [מתי יש לחשוש שהסכין בולעת] — לכי חיימא [כאשר היא נעשית חמה], ואולם אימת קא חיימא [מתי היא נעשית חמה] — לכי גמרה [כאשר נגמרת] השחיטה, והרי ההיא שעתא היתירא הוה [באותה שעה כבר היתר הוא], שכבר אין זה עוד אבר מן החי.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.

ג אמר רב יהודה אמר רב, הטבח (השוחט) צריך שלשה סכינין: אחת ששוחט בה, ואחד שמחתך בה בשר, ואחד שמחתך בה חלבים, שאי אפשר לחתוך בה בשר לאחר שחתך בה חלבים אסורים באכילה, משום שמנונית החלב שנשארה עליה.

וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר, וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בַּהּ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלַּף לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי – אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.

ושואלים: וליתקן ליה חדא [ושיתקן לו סכין אחת] לחיתוך, וליחתוך [ושיחתוך] בה קודם בשר והדר ליחתוך [ואחר כך יחתוך] בה חלבים! ומשיבים: גזירה היא שמא יחתוך בה חלבים ואחר כך בשר, ויישאר החלב דבוק לבשר, ויידבק בבשר. ושואלים: השתא נמי מיחלף ליה [עכשיו גם כן, שיש לו שתים, נחשוש שמא יתחלפו לו]! ומשיבים: כיון דאצרכינהו תרי — אית ליה היכרא [כיון שהצריכוהו שתים — יש לו היכר], וייחד כל אחת לעניינה.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים. וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וּנְדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נְדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָדִיחַ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלְּפִי לֵיהּ? כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵּיהּ תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.

ואמר רב יהודה אמר רב: הטבח צריך שני כלים של מים, אחד שמדיח בו בשר, ואחד שמדיח בו חלבים, שאם ידיח בשר לאחר חלבים יידבק בבשר מן החלב האסור. ושואלים: וניתקן ליה חדא [ושיתקין לו רק כלי אחד], ונדיח [ושידיח] בו בשר והדר נדיח [ואחר כך שידיח] בו חלבים! ומשיבים: גזירה שמא ידיח בו חלבים ואחר כך בשר. ושואלים: השתא נמי מיחלפי ליה [עכשיו גם כן יש לחשוש שמא יתחלפו לו] הכלים, וידיח בשר בכלי שהיה בו חלב! ומשיבים: כיון דאצרכיניה תרתי אית ליה היכרא [שהצריכו אותו שני כלים יש לו היכר] ויזכור.

אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: לָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא, דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.

ד אמר אמימר משמיה [משמו] של רב פפא: לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בישרא [לא יניח אדם את הכסלים, בשר המתניים של בהמה, על גבי בשר אחר], כאשר חלב הכסלים האסור למטה, משום דדאיב תרבא ובלע בישרא [שזב החלב ובולע אותו הבשר שהניחו עליו את הכסלים].

אִי הָכִי, כִּי תְּרִיצִי נָמֵי דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא? קְרָמָא מַפְסֵיק מִתַּתַּאי! אִי הָכִי

ומקשים: אי הכי [אם כך], שאתה חושש שהחלב זב ונבלע בבשר, כי תריצי נמי דאיב תרבא ובלע בשרא [כאשר הכסלים מונחים כדרכם גם כן, כשהחלב מלמעלה, זב החלב ובולע בשר הכסלים עצמו מן החלב]! ומשיבים: קרמא מפסיק מתתאי [הקרום שבין החלב לבשר מפסיק מלמטה]. ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה אומר,