חולין ז׳

אֶלָּא מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ, אַף אֲנִי מָקוֹם הִנִּיחוּ לִי אֲבוֹתַי לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ.

אלא צריך אתה לומר שמקום הניחו לו אבותיו לחזקיה בענין זה להתגדר (להתגדל) בו שיתחדש על ידו. אף אני, הוסיף רבי — מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו.

מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאָמַר דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁאֵין מְזִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְנִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְחִיחִין אוֹתוֹ.

ומוסיפים: מכאן יש ללמוד לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה חדש, שאין מזיחין אותו, ואמרי לה [ויש אומרים] בלשון: אין מזניחין אותו, ואמרי לה [ויש אומרים] בלשון: אין מזחיחין אותו.

מַאן דְּאָמַר ״מְזִיחִין״ – כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן״, וּמַאן דְּאָמַר ״אֵין מַזְנִיחִין״ – דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה׳״, וּמַאן דְּאָמַר ״מַזְחִיחִין״ – דִּתְנַן: מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב רַבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל.

ומסבירים את שינוי הלשונות: מאן דאמר [מי שאומר] "אין מזיחין" — כדכתיב [כמו שנאמר]: "ולא יזח החשן מעל האפוד" (שמות כח, כח), כלומר, אין מזיזים אותו מדבריו; ומאן דאמר [ומי שאומר] "אין מזניחין" — דכתיב [שנאמר]: "כי לא יזנח לעולם ה' "(איכה ג, לא), לומר שאין מתעלמים מדעתו; ומאן דאמר [ומי שאמר] "אין מזחיחין" — כמו דתנן [ששנינו במשנה]: משרבו זחוחי הלב, רבו מחלוקות בישראל, שאין אומרים לו שבגלל גאוה הוא מחדש דברים.

מַתְקֵיף לַהּ יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּבֵית שְׁאָן לָאו מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא? וְהָכְתִיב: ״וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ״!

מתקיף לה [מקשה על כך] על עיקרה של הלכה זו, יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שבית שאן לאו מארץ ישראל היא? והכתיב [והרי נאמר]: "ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה ואת תענך ואת בנותיה" (שופטים א, כז), אלא הניחום למס עובד והיו יושבים ביניהם, ומכאן משמע שהיא מארץ ישראל!

אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: הַרְבֵּה כְּרַכִּים כְּבָשׁוּם עוֹלֵי מִצְרַיִם, וְלֹא כְּבָשׁוּם עוֹלֵי בָּבֶל.

ומשיבים: אישתמיטתיה הא דאמר [נשמטה ממנו, שכח שמועה זו שאמר] ר' שמעון בן אליקים משום ר' אלעזר בן פדת שאמר משום ר' אלעזר בן שמוע: הרבה כרכים כבשום עולי מצרים וקידשום בכניסתם לארץ בימי יהושע בן נון, ולא כבשום עולי בבל בשיבת ציון בימי עזרא, ובכללם בית שאן.

וְקָסָבַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, וְהִנִּיחוּם כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶן עֲנִיִּים בַּשְּׁבִיעִית.

וקסבר [וסבור הוא]: קדושה ראשונה שנתקדשה ארץ ישראל בימי יהושע בן נון לענין קיום המצוות התלויות בה, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, אלא פקעה לאחר שנעזבה הארץ בחורבן הבית הראשון. וכשעלו עולי בבל וחזרו וקידשו את הארץ הניחום לאותם מקומות ולא קידשום, כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית, כשאין תבואה מצויה בארץ. שהואיל ואינם קדושים בקדושת הארץ מותר לזרוע שם בשביעית, וכך יוכלו העניים להתפרנס משם. וכיון שהתברר לרבי שבית שאן היא מאותן ערים — התיר אותה.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וְהָא רַבִּי מֵאִיר עָלֶה בְּעָלְמָא הוּא דְּאָכֵיל! אֲמַר לֵיהּ: מֵאֲגוּדָּה אַכְלֵיהּ, וּתְנַן: יָרָק הַנֶּאֱגָד מִשֶּׁיֵּאָגֵד.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: כיצד סמך רבי על עדותו של ר' יהושע בן זירוז לפטור ירק מתרומות ומעשרות בבית שאן? והא [והרי] ר' מאיר עלה בעלמא הוא דאכיל [עלה בלבד הוא שאכל], ואכילת ארעי מותרת גם במקום שחייב בתרומה ומעשר! אמר ליה [לו]: מאגודה אכליה [אכל אותו], ותנן [ושנינו במשנה]: ירק הנאגד, שדרך לאוגדו יחד, מתחייב בתרומה ומעשר משיאגד, ושוב אין לאכול ממנו אף אכילת ארעי עד שיעשר.

וְדִלְמָא לָאו אַדַּעְתֵּיהּ? הַשְׁתָּא, בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!

ושואלים: ודלמא לאו אדעתיה [ושמא לא על דעתו] כלומר, בהיסח הדעת אכל ר' מאיר את העלה! ומשיבים: השתא [עכשיו, הרי] בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן? ואין לייחס לו שגגה כזו.

וְדִלְמָא עִישֵּׂר עֲלֵיהֶם מִמָּקוֹם אַחֵר? לֹא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף. וְדִלְמָא נָתַן עֵינָיו בְּצַד זֶה וְאָכַל בְּצַד אַחֵר? אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מַאן גַּבְרָא רַבָּה קָמַסְהֵיד עֲלֵיהּ.

ושואלים: ודלמא [ושמא] עישר עליהם מירק שהיה לו במקום אחר! ומשיבים: לא נחשדו חברים המקפידים על תרומה ומעשר לתרום שלא מן המוקף (הסמוך). ושואלים: ודלמא [ושמא] נתן עיניו בצד זה של הירק, חישב לעשותו תרומה ומעשר, ואכל בצד אחר! אמר ליה [לו]: חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה [ראה מי האדם הגדול שמעיד עליו], ואדם גדול כר' יהושע בן זרוז, וודאי התבונן והיטיב לראות מה עשה ר' מאיר.

מַאי בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים? דְּרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר הֲוָה קָאָזֵיל לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִין, פְּגַע בֵּיהּ בְּגִינַּאי נַהֲרָא.

א ומבררים: מאי [מהו] ענין זה של בהמתן של צדיקים שהזכרנו כמה פעמים, שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן? כפי המסופר שר' פנחס בן יאיר הוה קאזיל [היה הולך] לפדיון שבויין, פגע ביה [פגש בו] בגינאי נהרא [הנהר] בתוך דרכו,

אֲמַר לֵיהּ: גִּינַּאי, חֲלוֹק לִי מֵימֶךָ וְאֶעֱבוֹר בָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֶךָ וַאֲנִי הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנִי, אַתָּה סָפֵק עוֹשֶׂה סָפֵק אִי אַתָּה עוֹשֶׂה, אֲנִי וַדַּאי עוֹשֶׂה. אֲמַר לֵיהּ: אִם אִי אַתָּה חוֹלֵק גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ בְּךָ מַיִם לְעוֹלָם. חֲלַק לֵיהּ.

אמר ליה [לו] לנהר: גינאי, חלוק לי מימך לכאן ולכאן ואעבור בך. אמר ליה [לו] הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך, לקיים מצות פדיון שבויים, וגם אני הולך לעשות רצון קוני, שאני זורם באפיקי כפי שנבראתי לכך, אתה — ספק עושה שספק אם אתה מצליח בפדיון השבויים ספק אי אתה עושה, אני — ודאי עושה את רצון קוני. אמר ליה [לו] ר' פנחס בן יאיר: אם אי [אין] אתה חולק מימיך, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם! חלק ליה [לו] הנהר מימיו ועבר בו.

הֲוָה הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה דָּארֵי חִיטֵּי לְפִיסְחָא, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דִּבְמִצְוָה עָסֵיק. חֲלַק לֵיהּ. הֲוָה הָהוּא טַיָּיעָא דִּלְוָוה בַּהֲדַיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דְּלָא לֵימָא: ״כָּךְ עוֹשִׂים לִבְנֵי לְוִיָּה״, חֲלַק לֵיהּ.

הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא [היה איתו אדם אחד שהיה נושא חיטים לצורך מצות של פסח], אמר ליה [לו] ר' פנחס לנהר: חלוק ליה נמי להאי [חלוק לו גם כן מימיך לזה], שבמצוה עסיק [הוא עוסק], חלק ליה [לו] מימיו. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו [היה ערבי אחד שהיה מתלווה עימם], אמר ליה [לו] ר' פנחס לנהר: חלוק ליה נמי להאי [חלוק לו מימיך גם כן לזה], דלא לימא [שלא יאמר]: כך עושים לבני לויה? חלק ליה [לו].

אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה נְפִישׁ גַּבְרָא מִמֹּשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון, דְּאִילּוּ הָתָם חַד זִימְנָא, וְהָכָא תְּלָתָא זִימְנִין. וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי חֲדָא זִימְנָא? אֶלָּא כְּמֹשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון.

אמר רב יוסף: כמה נפיש גברא [גדול אדם זה] ר' פנחס בן יאיר ממשה ושתין רבוון [וששים ריבוא מישראל], דאילו התם חד זימנא [שאילו שם נבקע הים רק פעם אחת], והכא תלתא זימנין [וכאן נבקע הנהר שלוש פעמים]. ותמהים: ודלמא הכא נמי חדא זימנא [ושמא כאן גם כן היה פעם אחת], שהנהר לא חזר לזרום עד שעברו שלושתם! אלא הכוונה היא צריך לומר שכוחו גדול כמשה ושתין רבוון [וששים ריבוא].

אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא, רְמוֹ לֵיהּ שְׂעָרֵי לְחַמְרֵיהּ, לָא אֲכַל.

לאחר שעבר ר' פנחס בן יאיר את הנהר אקלע לההוא אושפיזא [הזדמן לפונדק אחד], רמו ליה שערי לחמריה [השליכו שעורים לפני חמורו] על מנת שיאכל, לא אכל,

חַבְטִינְהוּ, לָא אֲכַל. נַקְּרִינְהוּ, לָא אֲכַל. אֲמַר לְהוּ: דִּלְמָא לָא מְעַשְּׂרָן? עַשְּׂרִינְהוּ, וַאֲכַל. אָמַר: עֲנִיָּיה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ, וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים!

חבטינהו [ניפו אותן את השעורים] לנקותן ולא אכל, נקרינהו [בררו אותן] ביד מן הפסולת ולא אכל, ותהו למה אין החמור אוכל. אמר להו [להם] ר' פנחס בן יאיר למארחיו: דלמא לא מעשרן [שמא אינן מעושרות]? עשרינהו [עישרו אותן] ואכל החמור. אמר להם: בהמה ענייה (מסכנה) זו הולכת לעשות רצון קונה בדרך של מצוה, לפדיון שבויים, ואתם מאכילין אותה טבלים? והוא מה שנאמר לעיל, שבהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן.

וּמִי מִיחַיְּיבָא? וְהָתְנַן: הַלּוֹקֵחַ לְזֶרַע, וְלִבְהֵמָה, וְקֶמַח לְעוֹרוֹת, וְשֶׁמֶן לַנֵּר, וְשֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים – פָּטוּר מֵהַדְּמַאי.

ותוהים: ומי מיחייבא [והאם התבואה חייבת] במקרה זה במעשר מן הספק? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הלוקח (הקונה) מן השוק תבואה לשם זרע או למאכל בהמה, או קמח לעיבוד עורות, או שמן להדליק בו את הנר, וכן שמן לסוך בו את הכלים, ואינו יודע אם נתעשרו, כל שאינו למאכל אדם — פטור מהדמאי, שלא חייבוהו חכמים לעשרו מן הספק!

הָתָם הָא אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלְּקָחָן מִתְּחִלָּה לִבְהֵמָה, אֲבָל לְקָחָן מִתְּחִלָּה לְאָדָם וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם לִבְהֵמָה – חַיָּיב לְעַשֵּׂר. וְהָתַנְיָא: הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מִן הַשּׁוּק לַאֲכִילָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לִבְהֵמָה – הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לֹא לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן עִישֵּׂר.

ומשיבים: התם הא אתמר עלה [שם הרי נאמר על כך], אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא שלקחן מתחלה לבהמה, או לשאר צרכים שאינם מאכל אדם, אבל לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליהם לתתן לבהמה — חייב לעשר; והתניא [וכן שנויה ברייתא]: הלוקח פירות מן השוק לאכילה, ונמלך עליהן לבהמה — הרי זה לא יתן לא לפני בהמתו ולא לפני בהמת חברו אלא אם כן עישר. ושעורים אלו שניתנו לפני האתון נלקחו מתחילה למאכל אדם.

שְׁמַע רַבִּי, נְפַק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: רְצוֹנְךָ סְעוֹד אֶצְלִי? אָמַר לוֹ: הֵן. צָהֲבוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי.

שמע רבי שהגיע ר' פנחס בן יאיר לעירו, נפק לאפיה [יצא לקראתו] לקבל פניו, אמר ליה [לו]: רצונך לסעוד אצלי? אמר לו ר' פנחס: הן. צהבו (האירו) פניו של רבי מחמת שמחה, שנתכבד בדבר זה, שהיה הדבר מפורסם שאין ר' פנחס בן יאיר סועד אצל אחרים.

אָמַר לוֹ: כִּמְדוּמֶּה אַתָּה שֶׁמּוּדָּר הֲנָאָה מִיִּשְׂרָאֵל אֲנִי? יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵן, יֵשׁ רוֹצֶה וְאֵין לוֹ, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה, וּכְתִיב: ״אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ״, וְאַתָּה רוֹצֶה וְיֵשׁ לְךָ.

אמר לו ר' פנחס: כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני? ישראל קדושים הן, אלא שיש רוצה להכניס אורחים ואין לו, ואיני רוצה ליהנות מסעודה שאינה מספקת לבעליה, ויש שיש לו ואינו רוצה שיאכלו אצלו, וביחס לאדם כזה כתיב [נאמר]: "אל תלחם (תאכל) את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך" (משלי כג ו-ז), ולכן אני חושש לסעוד אצל אחרים. ואתה רוצה לארחני וגם יש לך, ולכן אליך אני מוכן לבוא.

מִיהָא הַשְׁתָּא מְסַרְהֵיבְנָא, דִּבְמִלְּתָא דְּמִצְוָה קָא טָרַחְנָא, כִּי הָדַרְנָא אָתֵינָא עָיֵילְנָא לְגַבָּךְ.

מיהא השתא מסרהיבנא [אולם עכשיו אני ממהר], דבמלתא דמצוה קא טרחנא [משום שבדבר של מצוה אני טורח], כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך [כאשר אחזור ואבוא לעירכם אכנס אליך]. וכך אכן עשה.

כִּי אֲתָא, אִיתְרְמִי עָל בְּהָהוּא פִּיתְחָא דַּהֲווֹ קָיְימִין בֵּיהּ כּוּדַנְיָיתָא חִוָּורָתָא, אָמַר: מַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּבֵיתוֹ שֶׁל זֶה וַאֲנִי אֶסְעוֹד אֶצְלוֹ?

כי אתא [כאשר בא] לביתו של רבי, איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא [הזדמן שנכנס בפתח אחד שהיו עומדות בו פרדות לבנות], אמר ר' פנחס: מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו? משום שפרדות ממין זה היו מפורסמות כמזיקות בבעיטותיהן.

שְׁמַע רַבִּי נְפַק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מְזַבֵּנְינָא לְהוּ, אֲמַר לֵיהּ: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״.

שמע רבי נפק לאפיה [יצא לקראתו], אמר ליה [לו]: מזבנינא להו [מוכר אני אותן]. אמר ליה [לו] ר' פנחס: והרי בכך תעבור על "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד), שהרי לכל אחד מישראל נאסר להחזיק חיות מזיקות בביתו.

מַפְקַרְנָא לְהוּ, מַפְּשַׁתְּ הֶיזֵּקָא. עָקַרְנָא לְהוּ, אִיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. קָטֵילְנָא לְהוּ, אִיכָּא ״בַּל תַּשְׁחִית״.

אמר לו: מפקרנא להו [אפקיר אותם]. אמר לו: אם כן, מפשת היזקא [אתה מרבה את ההיזק], שעכשיו לא יהיו להם בעלים שישמרו עליהן, ויזיקו לכל. אמר לו: עקרנא להו [אני מעקר את פרסותיהן שלא יזיקו]. ענה לו: איכא [יש בכך] צער בעלי חיים. אמר לו: קטילנא להו [אהרוג אותן]. אמר לו: איכא [יש בכך] איסור של "בל תשחית" (דברים כ, יט).

הֲוָה קָא מְבַתֵּשׁ בֵּיהּ טוּבָא, גְּבַהּ טוּרָא בֵּינַיְיהוּ, בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: מָה בְּחַיֵּיהֶן כָּךְ, בְּמִיתָתָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הֵם קוֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקׇם עַל רַגְלָיו״.

הוה קא מבתש ביה טובא [היה רבי מפציר בו הרבה] שייכנס לביתו, גבה טורא בינייהו [הר ביניהם], ולא יכול היה רבי להמשיך ולדבר עמו. בכה רבי ואמר: מה בחייהן של צדיקים כך הם גדולים, במיתתן על אחת כמה וכמה! ומסבירים: והוא כפי שאמר ר' חמא בר חנינא: גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, שנאמר: "ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע (הנביא) וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו" (מלכים ב יג, כא).

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְדִילְמָא לְקַיּוֹמֵי בֵּיהּ בִּרְכְּתָא דְּאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב: ״וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי״? אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּתַנְיָא: עַל רַגְלָיו עָמַד, וּלְבֵיתוֹ לֹא הָלַךְ!

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: מה הראיה מכאן שצדיק גדול במותו יותר מבחייו? ודילמא לקיומי ביה ברכתא [ושמא נעשה הדבר באלישע כדי לקיים בו את ברכת] אליהו, דכתיב [שנאמר] שאלישע ביקש ממנו: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" (שם ב, ט), שאליהו החיה מת אחד ואלישע החיה שנים! אמר ליה [לו] אביי בתמיהה: אי הכי [אם משום כך], היינו דתניא [וכי זהו ששנויה ברייתא]: "ויקם על רגליו" — על רגליו עמד אבל לביתו לא הלך (אלא מת מיד)?! ומשמע שלא היתה כאן תחיית מתים ממש, ואם כן לא נתקיימה בכך ברכת אליהו.

אֶלָּא בְּמָה אִיקַּיַּים? כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁרִיפֵּא צָרַעַת נַעֲמָן, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״.

ושואלים: אלא במה איקיים [במה התקיימה] הברכה של "פי שנים"? ומשיבים: כמו שאמר ר' יוחנן: שריפא אלישע צרעת נעמן, שהיא (צרעת) שקולה כמת. ומנין שצרעת שקולה כמיתה — שנאמר במרים שנצטרעה: "אל נא תהי כמת" (במדבר יב, יב).

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן ״יֵמִים״ – שֶׁאֵימָתָם מוּטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מִיָּמַי לֹא שְׁאָלַנִי אָדָם עַל מַכַּת פִּרְדָּה לְבָנָה וְחָיָה. וְהָא קָחָזֵינָא דְּחָיֵי! אֵימָא: ״וְחָיָית״, וְהָא קָחָזֵינָא דְּמִיתַּסֵּי! דְּחִיוָּורָן רֵישׁ כַּרְעַיְיהוּ קָא אָמְרִינַן.

אגב שהוזכרו פרדות לבנות ("מלאך הבית בביתו של זה"), מביאים מה שאמר ר' יהושע בן לוי: למה נקרא שמן של פרדים "ימים" (ראה בראשית לו, כד) — מלשון אימה, משום שאימתם מוטלת על הבריות, שאמר ר' חנינא שהיה רופא: מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה (ונשאר חי) ממכה זו, משמע שהם מסוכנים ביותר. ותוהים: והא קחזינא דחיי [והרי אנו רואים שאנשים חיים] מבעיטות אלה! ומשיבים: אימא [אמור] ותקן בלשון "וחיית" [והבריאה] המכה, שהפצע מבעיטה זו אינו מבריא. ומקשים: והא קחזינא דמיתסי [והרי רואים אנו שהפצעים הללו מבריאים]! ומשיבים: לא בכל הפרדות הלבנות מדובר, אלא באלה דחיוורן ריש כרעייהו [שלבנים ראשי רגליהם] קא אמרינן [אומרים אנו]. אגב שהוזכרו דברי ר' חנינא מביאים עוד מדבריו.

״אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: וַאֲפִילּוּ כְּשָׁפִים. הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָת קָא מְהַדְּרָא לְמִישְׁקַל עַפְרָא מִתּוּתֵי כַּרְעֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לַהּ: שְׁקוּלִי, לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתִיךְ, ״אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״ כְּתִיב. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן כְּשָׁפִים – שֶׁמַּכְחִישִׁין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה! שָׁאנֵי רַבִּי חֲנִינָא דִּנְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ.

על הנאמר "אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה) — אמר רבי חנינא: ואפילו כשפים, שאין כשפים יכולים לפעול נגד רצון שמים. ומסופר, ההיא איתתא דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתותיה כרעיה [אשה אחת היתה מחזרת, משתדלת לקחת עפר מתחת רגליו] של ר' חנינא כדי לעשות לו כישוף, אמר לה: שקולי [קחי], לא מסתייעא מילתיך [לא יסתייע הדבר שלך, מה שאת רוצה לעשות], "אין עוד מלבדו" כתיב [נאמר], והוא מגן עלי. ומקשים: והאמר [והרי נאמר] ר' יוחנן: למה נקרא שמן "כשפים" — הרי זה כעין נוטריקון — שמכחישין פמליא של מעלה, ומשמע שלכאורה הם פועלים גם כנגד רצון של מעלה! ומשיבים: אכן כך, ואולם שאני [שונה] ר' חנינא, דנפישא זכותיה [שמרובה זכותו], ואין כשפים שולטים בו.

וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין אָדָם נוֹקֵף אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה, אֶלָּא אִם כֵּן מַכְרִיזִין עָלָיו מִלְּמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵה׳ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דַּם נִיקּוּף מְרַצֶּה כְּדַם עוֹלָה. אָמַר רָבָא: בְּגוּדָל יָמִין, וּבְנִיקּוּף שֵׁנִי, וְהוּא דְּקָאָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה.

ועוד אמר בשם ר' חנינא: אין אדם נוקף (מכה, פוצע) אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שהוא צריך להיפצע, שנאמר: "מה' מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו" (ראה תהלים לז, כג. משלי כ, כד). בענין זה אמר ר' אלעזר: דם ניקוף (מכה) מרצה ומכפר לאדם כאילו היה זה דם עולה. אמר רבא: מדובר פה בגודל (בוהן) ימין, שאדם משתמש בו בכח, והמכה חזקה יותר, ובניקוף (מכה) שני באותו מקום קודם שהתרפאה המכה הראשונה, והוא דקאזיל [כשהיה הולך] באותה שעה לדבר מצוה, שאז הניקוף מרצה.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר: מִיָּמָיו לֹא בָּצַע עַל פְּרוּסָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, וּמִיּוֹם שֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ לֹא נֶהֱנָה מִסְּעוּדַת אָבִיו.

בקשר למסופר לעיל על ר' פנחס בן יאיר מעירים כי אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר: מימיו לא בצע (חתך, פתח באכילה) על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה אפילו מסעודת אביו, שלא רצה ליהנות כלל משל אחרים.