חולין ה׳

לָא הֲוָה מְפַלֵּיג נַפְשֵׁיהּ מִינֵּיהּ, מְנָלַן? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב ״כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ״, אֶלָּא מֵעַתָּה ״כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ״ הָכִי נָמֵי? אֶלָּא מָה דְּהָוֵי אַסּוּסֶיךָ תֶּהֱוֵי אַסּוּסַי, הָכִי נָמֵי מַאי דְּהָוֵי עֲלָךְ וְעִילָּוֵי עַמָּךְ תֶּיהֱוֵי עֲלַי וְעִילָּוֵי עַמִּי.

ודוחים: יהושפט לא הוה מפליג נפשיה מיניה [לא היה מחלק עצמו ממנו] מאחאב, לשחוט ולאכול בפני עצמו, שהרי רצה להיות קרוב ומחובר אליו. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] שאמר לו יהושפט לאחאב: "כמוני כמוך כעמי כעמך" (מלכים א כב, ד), אלא מעתה, כשאמר "כסוסי כסוסיך" (שם) הכי נמי [כך גם כן] יכול אתה לפרש במשמעות זו?! אלא הכוונה היא: מה דהוי אסוסיך תהוי אסוסי [מה שיהיה על סוסיך יהיה גם על סוסי], שנלך יחד למלחמה, הכא נמי [כך גם כן] אתה צריך לפרש "כמוני כמוך כעמי כעמך" — מאי דהוי עלך ועילוי עמך תיהוי עלי ועילוי עמי [מה שיהיה עליך ועל עמך יהיה עלי ועל עמי], שגורל אחד יהיה לשנינו!

אֶלָּא מֵהָכָא: ״וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן״. מַאי גּוֹרֶן? אִילֵּימָא גּוֹרֶן מַמָּשׁ, אַטּוּ שַׁעַר שׁוֹמְרוֹן גּוֹרֶן הֲוָה? אֶלָּא כִּי גוֹרֶן, דִּתְנַן: סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גוֹרֶן עֲגוּלָּה כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה.

אלא הראיה שרצה יהושפט להיות קרוב ומחובר עם אחאב היא מהכא [מכאן], שנאמר: "ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן פתח שער שומרון" (שם י), ויש לשאול: מאי [מה פירוש] גורן? אילימא [אם תאמר] שישבו בגורן ממש, אטו [וכי] שער שומרון גורן הוה [היה]? ודאי לא היה גורן בשער, שהוא המקום שבו יושבים זקני העיר ושופטיה! אלא הכוונה היא: כי [כמו] גורן היו יושבים, בעיגול, כשפניהם זה לזה, בידידות, וכמו דתנן [ששנינו במשנה]: סנהדרין היתה יושבת כחצי גורן עגולה, כדי שיהו החכמים רואין זה את זה, ואף כאן ישבו מלך יהודה ומלך ישראל באופן שיהיו רואים זה עם זה, כאות לידידות.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, ״וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִבֵּי טַבָּחֵי דְאַחְאָב. עַל פִּי הַדִּבּוּר שָׁאנֵי.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] לרב ענן שאמר ששחיטת המשומד לעבודה זרה כשרה, ממה שנאמר באליהו: "והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב" (שם יז, ו), ואמר רב יהודה, אמר רב: את האוכל היו מביאים מבי טבחי [מבית המטבחיים] של אחאב, ובוודאי לא היה אליהו אוכל מבשר זה אילולא השחיטה בבית אחאב היתה כשרה! ומשיבים: על פי הדבור שאני [שונה], שאליהו עשה כך על פי דבר ה' המפורש, ואין להביא מכאן ראיה.

מַאי עוֹרְבִים? אָמַר רָבִינָא: עוֹרְבִים מַמָּשׁ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מִנְיוֹמֵי: וְדִלְמָא תְּרֵי גַבְרֵי דְּהָוֵי שְׁמַיְיהוּ עוֹרְבִים! מִי לָא כְּתִיב: ״וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב וְגוֹ׳״? אֲמַר לֵיהּ: אִיתְרְמַאי מִילְּתָא דְּתַרְוַיְיהוּ הֲוָה שְׁמַיְיהוּ עוֹרְבִים?

אגב הזכרת פסוק זה שואלים: מאי [מה פירוש] עורבים? אמר רבינא: עורבים ממש. אמר ליה [לו] רב אדא בר מניומי: ודלמא תרי גברי דהוי שמייהו [ושמא היו אלו שני אנשים שהיה שמם] עורבים! מי לא כתיב [האם לא נאמר]: "ויהרגו את עורב בצור עורב ואת זאב הרגו ביקב זאב" (שופטים ז, כה)? משמע שיש שם פרטי "עורב"! אמר ליה [לו] רבינא בדחיה: איתרמאי מילתא דתרוייהו הוה שמייהו [וכי הזדמן הדבר ששניהם היה שמם] עורבים? אלא ודאי היו אלה עורבים ממש.

וְדִלְמָא עַל שֵׁם מְקוֹמָן! מִי לָא כְּתִיב: ״וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה״, וְקַשְׁיָא לַן: קָרֵי לַהּ ״נַעֲרָה״ וְקָרֵי לַהּ ״קְטַנָּה״, וְאָמַר רַבִּי פְּדָת: קְטַנָּה דְּמִן נְעוֹרָן! אִם כֵּן ״עוֹרְבִיִּים״ מִיבְּעֵי לֵיהּ.

ומקשים עוד: ודלמא [ושמא] על שם מקומן נקראו "עורבים"! מי לא כתיב [האם לא נאמר]: "וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה" (מלכים ב ה, ב), וקשיא לן [והיה קשה לנו] בהבנת הפסוק: קרי [קורא] לה "נערה" שהיא כמעט בוגרת, וקרי [וקורא] לה והיא "קטנה" שאינה בוגרת! ואמר ר' פדת: כוונת הפסוק היא לקטנה שמן המקום נעורן. וכשם שקראו לשפחת נעמן "נערה" על שם מקומה — שמא קראו לאלה "עורבים" על שם מקומם! ודוחים: אם כן, "עורביים" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], וכיון שאמר עורבים הכוונה לעורבים ממש.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי, וַאֲפִילּוּ עָרֵל, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. הַאי עָרֵל הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָּה – הַאי יִשְׂרָאֵל מְעַלְּיָא הוּא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת.

ב ועוד מציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו] לרב ענן, שאמר שמשומד לעבודה זרה אינו נחשב משומד לכל התורה, ושחיטתו כשרה, ממה ששנינו: הכל שוחטין, ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל משומד. ונברר: האי ערל היכי דמי [ערל זה כיצד הוא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שמתו אחיו מחמת מילה, ומחמת הסכנה אינו נימול, הלוא האי ישראל מעליא [זה ישראל מעולה, כשר] לגמרי הוא, ואין כל חשש לגבי שחיטתו! אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא למשומד לערלות, שאינו רוצה למול עצמו.

אֵימָא סֵיפָא: וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, הֵיכִי דָמֵי? אִי מְשׁוּמָּד לְדָבָר אֶחָד – הַיְינוּ מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת, אֶלָּא לָאו מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְכִדְרַב עָנָן.

ומעתה אימא סיפא [אמור את סופה] של ההלכה: ואפילו ישראל משומד, ונברר: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] הכוונה למשומד לדבר אחד מן התורה — היינו [הרי הוא] דין משומד לערלות ששנינו כבר! אלא לאו [האם אין] הכוונה למשומד לעבודה זרה, וכדברי רב ענן, שמשומד כזה מותר לאכול משחיטתו?

לָא, לְעוֹלָם אֵימַר לָךְ: מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא, דְּאָמַר מָר: חֲמוּרָה עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכׇּל הַכּוֹפֵר בָּהּ כְּמוֹדֶה בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.

ודוחים: לא, לעולם אימר [אומר] לך כי משומד לעבודה זרה לא שוחט, וכפי שאמר מר [החכם]: חמורה עבודה זרה, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה, ומכאן שהמשומד לעבודה זרה נחשב ככופר בכל התורה, ונדון כגוי, ששחיטתו פסולה.

אֶלָּא מְשׁוּמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר, וְכִדְרָבָא.

אלא הכוונה היא למשומד לאותו דבר, כלומר, לענין שחיטה, שאוכל גם בהמות שלא נשחטו כראוי. וכדברי רבא שאמר שהמשומד לאכול נבילות לתיאבון נותנים לו סכין בדוקה ושוחט.

מֵיתִיבִי: ״מִכֶּם״ – וְלֹא כּוּלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּד. ״מִכֶּם״ – בָּכֶם חִלַּקְתִּי וְלֹא בְּאוּמּוֹת. ״מִן הַבְּהֵמָה״ – לְהָבִיא בְּנֵי אָדָם שֶׁדּוֹמִים לִבְהֵמָה. מִכָּאן אָמְרוּ: מְקַבְּלִין קׇרְבְּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ בָּהֶן בִּתְשׁוּבָה, חוּץ מִן הַמְשׁוּמָּד, וּמְנַסֵּךְ אֶת הַיַּיִן, וּמְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא.

ב מיתיבי [מקשים] על שיטת רב ענן, שמותר לאכול משחיטתו של משומד לעבודה זרה, ממה ששנינו בברייתא: נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה" (ויקרא א, ב), ומדייקים: "מכם" — ולא כולכם, להוציא את המשומד, שאין מקבלים ממנו קרבן. ועוד: "מכם" — בכם בבני ישראל חלקתי בין משומד לאחר, ולא באומות, שמהם מקבלים קרבן מכל אדם, גם אם הוא עובד עבודה זרה. ועוד דרשו: "מכם מן הבהמה" (שם) — להביא (לרבות) בני אדם שדומים לבהמה, כלומר, אנשים שאינם מקיימים את מצוות התורה, שאף מהם מקבלים קרבן. מכאן אמרו חכמים: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המשומד, ומנסך את היין לעבודה זרה, ומחלל שבתות בפרהסיא.

הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: ״מִכֶּם״ – וְלֹא כּוּלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּד, וַהֲדַר תָּנֵי: מְקַבְּלִין קׇרְבָּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל!

ותחילה מבררים את לשון הברייתא: הא גופא קשיא [ברייתא זו עצמה קשה], אמרת [אומר אתה] מתחילה "מכם" — ולא כולכם, להוציא את המשומד, שאין מקבלים ממנו קרבן, והדר תני [וחוזר ושונה]: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל!

הָא לָא קַשְׁיָא, רֵישָׁא – מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, מְצִיעֲתָא – מְשׁוּמָּד לְדָבָר אֶחָד.

ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], רישא [בתחילה] שאין מקבלים מן המשומד, הכוונה למשומד לכל התורה כולה, ואילו מציעתא [בהלכה האמצעית] שמקבלים קרבן מפושעי ישראל, הכוונה היא למשומד לדבר אחד.

אֵימָא סֵיפָא: חוּץ מִן הַמְשׁוּמָּד וּמְנַסֵּךְ אֶת הַיַּיִן וּמְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא. הַאי מְשׁוּמָּד הֵיכִי דָמֵי? אִי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ – הַיְינוּ רֵישָׁא, וְאִי מְשׁוּמָּד לְדָבָר אֶחָד – קַשְׁיָא מְצִיעֲתָא.

ומעתה, אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: חוץ מן המשומד ומנסך את היין ומחלל שבת בפרהסיא שאין מקבלים מהם קרבן, ונברר: האי משומד היכי דמי [משומד זה כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] משומד לכל התורה כולה — היינו רישא [הרי זה מה שכבר שנינו בתחילת הברייתא], "מכם" — להוציא את המשומד! ואי [ואם] מדובר במשומד לדבר אחד — קשיא מציעתא [קשה ההלכה האמצעית], משם עולה שמקבלים קרבן ממשומד לדבר אחד!

אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: חוּץ מִן הַמְשׁוּמָּד לְנַסֵּךְ אֶת הַיַּיִן וּלְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא, אַלְמָא מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה הָוֵה מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וּתְיוּבְתָּא דְּרַב עָנָן, תְּיוּבְתָּא.

אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך הוא אומר]: חוץ מן המשומד לנסך את היין לעבודה זרה, ולחלל שבתות בפרהסיא. אלמא [מכאן] שמשומד לעבודה זרה הוה [הרי הוא] נחשב משומד לכל התורה כולה, ששחיטתו פסולה כשחיטת הגוי, ותיובתא [וקושיה חמורה] על דברי רב ענן, שאמר ששחיטתו כשרה! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא], ונדחו דבריו.

וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא,

אגב כך שואלים: והא [וזה] שאין מקבלים קרבן מן המשומד מהכא נפקא [מכאן, מפסוק זה הוא יוצא]? הלוא מהתם נפקא [משם, הוא יוצא], ממה שנאמר בענין קרבן חטאת:

״מֵעַם הָאָרֶץ״ – פְּרָט לִמְשׁוּמָּד.

"ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ... והביא קרבנו" (ויקרא ד, כז—כח) — "מעם" הריהו מיעוט, לומר: לא כל עם הארץ, אלא פרט למשומד, שאין מקבלים ממנו קרבן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: ״אֲשֶׁר לֹא תֵּעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם״, הַשָּׁב מִידִיעָתוֹ – מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ, אֵינוֹ שָׁב מִידִיעָתוֹ – אֵינוֹ מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ.

ר' שמעון בן יוסי אומר משום (בשם) ר' שמעון: דין זה נלמד ממה שנאמר "בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע אליו חטאתו וכו' והביא קרבנו" (שם כב), ללמדנו: השב מידיעתו מי שחוזר בתשובה מפני שנודע לו שחטא, שאם היה יודע מתחילה שיש בכך עבירה לא היה חוטא — הוא מביא קרבן חטאת על שגגתו, אבל מי שאינו שב מידיעתו, שגם אם היה יודע שזו עבירה היה חוטא — אינו מביא קרבן על שגגתו. משמע שמשומד, שאינו שב מידיעתו, אינו מביא קרבן על השגגה.

וְאָמְרִינַן: מַאי בֵּינַיְיהוּ? וְאָמַר רַב הַמְנוּנָא: מְשׁוּמָּד לֶאֱכוֹל חֵלֶב וְהֵבִיא קׇרְבָּן עַל הַדָּם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ואמרינן [ואומרים היינו]: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם] בין התנא הראשון ור' שמעון? ואמר רב המנונא: משומד לאכול חלב והביא קרבן על הדם ששגג בו איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, שלדעת התנא הראשון אינו מביא קרבן, שהרי על כל פנים משומד הוא (לאכול חלב). ולדעת ר' שמעון, כיון שלענין דם אינו משומד, והוא שב מידיעתו, הריהו מביא קרבן על שגגתו. על כל פנים, מכתוב זה למדנו שאין מקבלים קרבן מן המשומד, ולשם מה הוצרך הדיוק מ"מכם" כפי ששנינו בברייתא בעמוד הקודם?

חֲדָא בְּחַטָּאת, וַחֲדָא בְּעוֹלָה, וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן חַטָּאת – מִשּׁוּם דִּלְכַפָּרָה הוּא, אֲבָל עוֹלָה דְּדוֹרוֹן הוּא – אֵימָא לְקַבֵּל מִינֵּיהּ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן עוֹלָה – מִשּׁוּם דְּלָאו חִיּוּבָא הוּא, אֲבָל חַטָּאת דְּחִיּוּבָא הוּא – אֵימָא לְקַבֵּל מִינֵּיהּ, צְרִיכָא.

ומשיבים: חדא [ברייתא אחת] עוסקת בקרבן חטאת שמביא המשומד, וחדא [ואחת] בעולה שמביא כנדבה. ומוסיפים: וצריכי [וצריכים] שני הדברים להיאמר, דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בחטאת, הייתי אומר שאין מקבלים אותה מן המשומד משום שלכפרה הוא, ואין משומד ראוי לכפרה, אבל עולה שדורון (מתנה) בלבד הוא — אימא לקבל מיניה [אמור שיקבלו ממנו]. ולהיפך, ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בעולה, היינו אומרים שאין מקבלים אותה ממנו משום דלאו חיובא הוא [שאין היא חיוב] אלא מתנה מרצון, ואין המשומד ראוי להביאה. אבל חטאת דחיובא הוא [שחובה היא], ועליו להביא חטאת לכפרת חטאו — אימא לקבל מיניה [אמור שיקבלו ממנו], על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר.

וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב בְּהֵמָה, גְּרִיעוּתָא הִיא? וְהָכְתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה׳״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן עֲרוּמִין בְּדַעַת, וּמְשִׂימִין עַצְמָן כִּבְהֵמָה! הָתָם כְּתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה״, הָכָא בְּהֵמָה לְחוּדֵּיהּ כְּתִיב.

א בברייתא שבעמוד הקודם דרשו חכמים ש"מן הבהמה" כוונתו לאנשים שדומים לבהמה, שאינם מקיימים מצוות, ומשם למדו שמקבלים קרבנות מפושעי ישראל. ושואלים: וכל היכא דכתיב [וכל מקום שנאמר] בהמה, ואנו דורשים אותו כמתייחס לאדם, גריעותא היא [חסרון הוא]? והכתיב [והרי נאמר]: "אדם ובהמה תושיע ה' "(תהלים לו, ז), ואמר רב יהודה אמר רב שיש לפרש את הכתוב כך: אלו בני אדם שהן באמת ערומין בדעת כאדם, ולמרות חכמתם משימין עצמן כבהמה בענוה ושפלות! ומשיבים: התם כתיב [שם נאמר] יחד "אדם ובהמה", הכא [כאן] שנאמר "מן הבהמה" — בהמה לחודיה כתיב [לעצמו נאמר].

וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה״ מְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָא כְּתִיב: ״וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה״! הָתָם, הָא חַלְּקֵיהּ קְרָא, ״זֶרַע אָדָם״ לְחוֹד וְ״זֶרַע בְּהֵמָה״ לְחוֹד.

ושואלים: וכל היכא דכתיב [וכל מקום שנאמר] יחד "אדם ובהמה", בהמה לשון מעליותא [מעלה] היא? והא כתיב [והרי נאמר]: "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה" (ירמיהו לא, כו), ופירשו חכמים ש"זרע בהמה" האמור שם עניינו אנשים פחותים, בורים! ומשיבים: התם [שם] הא חלקיה קרא [הרי חילק אותם הכתוב], זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד, לומר שכל אחד עומד בפני עצמו.

(סִימָן: נִקְלָ״ף.)

ב ושבים לדון בשחיטת כותי (סימן לרשימת החכמים שלהלן נקלף: ח נ ן, יע ק ב, בן לוי, בר ק פ רא

אָמַר רַבִּי חָנָן אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל שְׁחִיטַת כּוּתִי וַאֲסָרוּהָ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: שֶׁמָּא לֹא שָׁמַע רַבִּי אֶלָּא בְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו? אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי הַאי מֵרַבָּנַן כִּדְלָא גְּמִירִי אִינָשֵׁי שְׁמַעְתָּא, בְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו לְמֵימְרָא בָּעֵי?

). אמר רב חנן אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו (עמדו למנין, הצביעו) על שחיטת כותי ואסרוה. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' יעקב בר אידי: שמא לא שמע רבי שאסרוה אלא בשאין ישראל עומד על גביו ורואה את שחיטתו? אמר ליה [לו]: דמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתא [דומה חכם זה כאנשים שלא למדו הלכה], בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי [צריך לומר] שהוא אסור? אלא ודאי אסרו שחיטת כותי בכל אופן.

קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ אוֹ לָא קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַבִּי אַסִּי: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאָכַל מִשְּׁחִיטַת כּוּתִי, אַף רַבִּי אַסִּי אָכַל מִשְּׁחִיטַת כּוּתִי. וְתָהֵי בַּהּ רַבִּי זֵירָא: לָא שְׁמִיעָא לְהוּ, דְּאִי הֲוָה שְׁמִיעָא לְהוּ הֲווֹ מְקַבְּלִי לֵהּ, אוֹ דִלְמָא שְׁמִיעַ לְהוּ וְלָא קַבְּלוּהָ?

ומבררים: קבלה ר' זירא מיניה [ממנו] מר' יעקב בר אידי תשובה זו, או לא קבלה מיניה [ממנו], שלדעתו שחיטת הכותי כשרה כשישראל עומד על גביו? תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר רב נחמן בר יצחק שאמר ר' אסי: אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל משחיטת כותי, ואף ר' אסי עצמו אכל משחיטת כותי. ותהי בה [והיה תוהה בכך] ר' זירא: האם לא שמיעא להו [לא שמעו את ההלכה הזו] שלפיה נאסרה שחיטת כותי, דאי הוה שמיעא להו הוו מקבלי לה [שאם היו שומעים אותה היו מקבלים אותה], או דלמא שמיע להו ולא קבלוה [שמא שמעו אותה ולא קיבלו אותה]?

הֲדַר פָּשֵׁיט לְנַפְשֵׁיהּ: מִסְתַּבְּרָא דִּשְׁמִיעַ לְהוּ וְלָא קַבְּלוּהָ, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לָא שְׁמִיעַ לְהוּ, וְאִי הֲוָה שְׁמִיעַ לְהוּ הֲווֹ מְקַבְּלִי לֵהּ, הֵיכִי מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא לְמֵיכַל אִיסּוּרָא? הַשְׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!

הדר פשיט לנפשיה [חזר ופתר לעצמו]: מסתברא דשמיע להו ולא קבלוה [מסתבר ששמעו את ההלכה ולא קיבלו אותה], דאי סלקא דעתך לא שמיע להו [שאם עולה על דעתך שלא שמעו] הלכה זו, ואי הוה שמיע להו הוו מקבלי לה [ואם היו שומעים אותה היו מקבלים אותה], היכי מסתייעא מילתא למיכל איסורא [איך יסתייע הדבר שאנשים גדולים אלה יאכלו איסור]? השתא [עכשיו, הרי] בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן שיאכלו מן האסור (חולין ז,א), צדיקים עצמן לא כל שכן שאין מגיעים לידי תקלה! אלא ודאי חכמים אלה חולקים על ההלכה הזו, וסוברים ששחיטת כותי מותרת.