חולין ד׳

דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִים, קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנוֹתֵן לוֹ. אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.

דקוריא [מחרוזת] של צפרים, ואינו יודע אם נשחטו כדין או לא — קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו לכותי לאוכלו, אם אכלו הכותי — מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו [לא] — אסור לאכול משחיטתו.

אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא, רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא. אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא: טַעְמָא דְּיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – לָא.

ואומרים: גם אביי וגם רבא דייקו מברייתא זו כשפירשו את משנתנו, אלא שאביי דייק מרישא [מראשה], ואילו רבא דייק מסיפא [מסופה]. ומפרטים, אביי דייק מרישא [מראשה], ששנינו: שחיטת כותי מותרת כשישראל עומד על גביו ורואה ששוחט כראוי, וכך דייק: טעמא [הטעם] להיתר הוא רק משום שישראל עומד על גביו, אבל אם היה ישראל רק יוצא ונכנס — לא, אין די בכך.

רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא, טַעְמָא דְּבָא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – שַׁפִּיר דָּמֵי.

רבא דייק מסיפא [מסופה], ששנינו: אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית ונותן לו, וכך דייק: טעמא [טעם הדבר] שהוצרך לבודקו הוא משום שבא ומצאו ששחט, ולא היה שם, אבל יוצא ונכנס — שפיר דמי [טוב הדבר], מותר לכתחילה.

וּלְאַבָּיֵי קַשְׁיָא סֵיפָא, אָמַר לָךְ: יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי ״בָּא וּמְצָאוֹ״ קָרֵי לֵיהּ. וּלְרָבָא קַשְׁיָא רֵישָׁא, אָמַר לָךְ: יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי כְּעוֹמֵד עַל גַּבָּיו דָּמֵי.

ושואלים: ולאביי קשיא סיפא [קשה סוף הברייתא]! ומשיבים, אמר לך [יכול היה לומר לך] כי יוצא ונכנס נמי [גם כן] "בא ומצאו" קרי ליה [קורא לו] התנא, ולכך כוונת הברייתא. ומן הצד האחר שואלים: ולרבא קשיא רישא [קשה תחילת הברייתא]! ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רבא: יוצא ונכנס נמי [גם כן] כעומד על גביו דמי [נחשב].

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָצָא בְּיָדוֹ דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִין, קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ כּוּ׳. אַמַּאי? לֵיחוּשׁ דִּלְמָא הַאי הוּא דַּהֲוָה שָׁחֵיט שַׁפִּיר!

א ודנים בהמשך הברייתא, ששנינו: כיוצא בו, מצא בידו דקוריא של צפרין, קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו, אכלו — מותר לאכול משחיטתו, לא אכלו — אסור לאכול משחיטתו. ושואלים: אמאי [מדוע] אפשר לסמוך על כך? ליחוש דלמא האי הוא דהוה שחיט שפיר [שנחשוש שמא זו, אותה ציפור שקטע את ראשה ונתן לו, היא זו ששחט הכותי כראוי], וכל השאר לא נשחטו כראוי!

אָמַר רַב מְנַשֶּׁה: (סִימָן: מַכְנִיס, אִיזְמֵל, בִּזְכָרִים) בְּמַכְנִיסָן תַּחַת כְּנָפָיו.

אמר רב מנשה: מדובר במכניסן תחת כנפיו, שמחביא הישראל את מחרוזת הציפורים מתחת לבגדו, ומושיט לו ראש של אחת מהן, כך שאינו יודע איזו היא, ואם אכל אחת מהן — סימן הוא על כל השאר. ושואלים:

וְדִלְמָא סִימָנָא הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: דִּמְמַסְמֵס לֵיהּ מַסְמוֹסֵי.

ודלמא סימנא הוה יהיב ליה בגויה [ושמא סימן היה נתון לו בציפור זו] שיודע שדווקא זו היא הכשרה! אמר רב משרשיא: מדובר דממסמס ליה מסמוסי [שממעך אותו], כך שאין הכותי יכול להכיר ראש של איזה ציפור היה זה.

וְדִלְמָא קָסָבְרִי כּוּתִים: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה?

ב ושואלים עוד: ודלמא קסברי [ושמא סבורים] הכותים שאין כלל דין שחיטה לעוף מן התורה, ולכן יכול להיות שיאכל הכותי מן העוף למרות שאינו שחוט כראוי, מפני שסבור שאין צורך לשחוט כלל! ודוחים:

וּלְטַעְמָיךְ, שְׁהִיָּיה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה, וְעִיקּוּר – מִי כְּתִיבָן?

ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], אם אתה חושש לכך, הלכות שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור, שכל אחד מהם פוסל את השחיטה בבהמה, מי כתיבן [האם כתובות הן בתורה]?

אֶלָּא, כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ בְּהוּ – אַחְזִיקוּ בְּהוּ. הָכָא נָמֵי: כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ – אַחְזִיקוּ.

אלא כיון דאחזיקו בהו אחזיקו בהו [שהחזיקו בהן הכותים החזיקו בהם], ואנו סומכים על כך, שהרי שחיטתו מותרת כשהוא עצמו אוכל ממנה — הכא נמי [כאן גם כן] לענין שחיטת עוף, כיון דאחזיקו אחזיקו [שהחזיקו במצות שחיטה כפי שאנו עושים, החזיקו].

וְאַחְזוּק וְלָא אַחְזוּק בִּדְלָא כְּתִיבָא, תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.

ומעירים: השאלה האם אחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא [הוחזקו או לא הוחזקו לגבינו בדברים שאינם כתובים בתורה במפורש] והם מחזיקים בהם, תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: מצת כותי מותרת בפסח באכילה, ואדם גם יוצא בה ידי חובתו בפסח בלילה הראשון שיש חובה באכילת מצה.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.

ר' אלעזר אוסר אותה, לפי שהוא סבור שאין הכותים בקיאין בדקדוקי מצות כישראל, ואינם יודעים בדיוק מהו חמץ שאסרה התורה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים, הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקין בה יותר מישראל, ולכן אפשר לסמוך עליהם שעשו את הכל כראוי. ותחילה מבארים את הברייתא.

אָמַר מָר: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר, קָא מַשְׁמַע לַן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. קָסָבַר: לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר.

אמר מר [החכם]: מצת כותי מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בליל פסח. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר] שאם המצה מותרת יוצא בה ידי חובה בפסח! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: לא בקיאי [אין הכותים בקיאים] במצות שימור המצה לשם מצוה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהם בקיאים. נאמר שם שר' אלעזר אוסר מצת כותי באכילה, לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות. ומבארים, קסבר [סבור הוא]: לא בקיאי [אין הם בקיאים] בשימור המצה שלא תחמיץ.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים, הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּכְתִיבָא וְלָא אַחְזִיקוּ בַּהּ, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כֵּיוָן דִּכְתִיבָא, אַף עַל גַּב דְּלָא אַחְזִיקוּ בַּהּ, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: אִי אַחְזוּק – אִין, אִי לָא אַחְזוּק – לָא.

ועוד שנינו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקין בה יותר מישראל. ויש לשאול: לכאורה היינו תנא קמא [זוהי דעת התנא הראשון], הסבור שמצת כותי מותרת ויוצאים בה ידי חובה, ומה בא לחדש? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי מצוה דכתיבא ולא אחזיקו [שכתובה בתורה ולא ידוע לנו שהחזיקו] בה הכותים, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: כיון דכתיבא [שכתובה בתורה], אף על גב דלא אחזיקו [אף על פי שאין אנו יודעים שהחזיקו] בה — אפשר לסמוך עליהם שעשאוה כראוי. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אי אחזוק [אם החזיקו בה] — אין [כן], אי לא אחזוק [אם לא החזיקו בה] אף שהיא כתובה בתורה — לא.

אִי הָכִי, ״כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים״ – ״אִם הֶחְזִיקוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

ומקשים על פירוש זה: אי הכי [אם כך], לשונו של רבן שמעון בן גמליאל "כל מצוה שהחזיקו בה כותים" אינה הלשון הראויה, שהרי הוא בא למעט ממה שאמר התנא הראשון, ואם כן "אם החזיקו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אֶלָּא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּלָא כְּתִיבָא וְאַחְזִיקוּ בַּהּ: תַּנָּא קַמָּא סָבַר, כֵּיוָן דְּלָא כְּתִיבָא, אַף עַל גַּב דְּאַחְזִיקוּ בַּהּ – נָמֵי לָא; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר, כֵּיוָן דְּאַחְזוּק – אַחְזוּק.

אלא יש לפרש כך, איכא בינייהו [יש ביניהם] בין תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל הבדל לגבי מצוה דלא כתיבא ואחזיקו בה [שאינה כתובה בתורה והחזיקו בה], וכגון הדברים הפוסלים את השחיטה, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: כיון דלא כתיבא [שאינה כתובה], אף על גב דאחזיקו בה נמי [אף על פי שהחזיקו בה גם כן] לא ניתן לסמוך עליהם. ואילו רבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: כיון דאחזוק אחזוק [שהוחזקו הוחזקו].

גּוּפָא אָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן – בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.

ג גופא [לגופה] של ההלכה שהוזכרה קודם, אמר רבא: ישראל משומד, רגיל להיות אוכל נבילות (בהמות שלא נשחטו כראוי) לתיאבון מתוך תאוות אכילה, ולא להכעיס — בודק אדם סכין לראות שאין בה פגימה הפוסלת את השחיטה, ונותן לו, והמשומד שוחט בינו לבין עצמו, ומותר לאכול משחיטתו.

מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאִיכָּא הֶתֵּירָא וְאִיסּוּרָא, לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] סומכים עליו? כיון שאדם כזה, במקרה דאיכא התירא ואיסורא [שיש היתר ואיסור לפניו], לא שביק התירא ואכיל איסורא [אינו מניח היתר ואוכל איסור] בכוונה. ובמקרה זה, שיש בידו סכין בדוקה, ואנו מניחים כי כל המצוי אצל שחיטה יודע לשחוט כראוי — אין חוששים שמא קלקל בכוונה.

אִי הָכִי, כִּי לָא בְּדַק נָמֵי, מִיטְרָח לָא טָרַח.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אנו מניחים, כי לא בדק נמי [כאשר אין הישראל הכשר בודק את הסכין גם כן] יהיה מותר לאכול משחיטתו, שמן הסתם בדק את הסכין! ומשיבים: אם ימצא המשומד שהסכין שבידו אינה כשרה, מיטרח לא טרח [לא יטרח] להביא סכין כשרה.

אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ, חֲמֵצָן שֶׁל עוֹבְרֵי עֲבֵירָה אַחַר הַפֶּסַח

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא, תניא דמסייע לך [שנויה ברייתא שמסייעת לך], ששנינו: חמצן של עוברי עבירה שאין מבערים את החמץ לפני הפסח, אחר הפסח

מוּתָּר מִיָּד, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְלִיפִין.

מותר מיד, מפני שהן מחליפין מיד לאחר הפסח את החמץ שהיה בידיהם, שהוא אסור בהנאה, בחמץ של גוים, ולכן מותר לאכול משלהם.

סַבְרוּהָ, הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח דְּאוֹרָיְיתָא, וְקָתָנֵי: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְלִיפִין, אַלְמָא לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא.

ומסבירים: סברוה [סברו] החכמים שהביאו ראיה זו, כי הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה היא, שאמר: חמץ של ישראל אחר הפסח, אם לא ביערוהו בתוך החג, אסור דאורייתא [מן התורה]; וקתני [והוא שונה שם]: מפני שהן מחליפין, אלמא [מכאן] שאפילו מי שחשוד על עבירה לא שביק התירא ואכיל איסורא [אינו מניח היתר ואוכל איסור] אם אין בכך טירחה, וכדברי רבא.

מִמַּאי? דִּלְמָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח דְּרַבָּנַן, וְכִי מְקִילִּינַן – בִּדְרַבָּנַן, בִּדְאוֹרָיְיתָא – לָא מְקִילִּינַן!

ודוחים: ממאי [ממה, כיצד] אתה מוכיח? דלמא [שמא] ברייתא זו כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: חמץ אחר הפסח אסור רק דרבנן [מדברי סופרים], וכי מקילינן [וכאשר אנו מקילים] לסמוך שעובר עבירה אינו מניח היתר ואוכל איסור, הרי זה בדרבנן [באיסור שמ דברי סופרים], אבל בדאורייתא [באיסור שמדברי תורה], כגון אכילת נבילה (בהמה שלא נשחטה כראוי) — לא מקילינן [אין אנו מקילים] לסמוך על הנחה זו!

וְתִיהְוֵי נָמֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִי קָתָנֵי ״שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הֶחְלִיפוּ״? מִפְּנֵי שֶׁמַּחְלִיפִין קָתָנֵי, דְּוַדַּאי מַחְלִיפִין. וּמָה בִּדְרַבָּנַן לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא, בִּדְאוֹרָיְיתָא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?

ומשיבים: ותיהוי נמי [ושתהיה גם כן] ברייתא זו כשיטת ר' שמעון, מי קתני [האם התנא שונה]: "שאני אומר החליפו", בדרך השערה? והלוא בלשון "מפני שמחליפין" קתני [הוא שונה], כלומר, ודאי מחליפין בחמץ מותר, ולכן אפשר ללמוד מכאן: מה בדבר שהוא רק איסור דרבנן [מדברי סופרים] אנו מניחים כי העבריין לא שביק התירא ואכיל איסורא [אינו מניח היתר ואוכל איסור], בדאורייתא [בדבר האסור מדברי תורה], כגון שחיטה, לא כל שכן שאינו מניח היתר ועושה באיסור?

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי, וַאֲפִילּוּ עָרֵל, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. הַאי עָרֵל הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא מֵתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָּה – הַאי יִשְׂרָאֵל מְעַלְּיָא הוּא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת, וְקָא סָבַר מְשׁוּמָּד לְדָבָר אֶחָד לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שמסייע לו] לרבא מה ששנינו: הכל שוחטין, ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל משומד. ויש לשאול: האי ערל היכי דמי [ערל זה כיצד הוא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שאינו נימול משום שמתו אחיו מחמת מילה, ויש חשש סכנה שיימול, מדוע הוצרך לומר שהוא שוחט? והרי האי ישראל מעליא הוא [ישראל מעולה, כשר הוא זה]! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן במי שמשומד לערלות, שאינו רוצה להימול, וקא סבר [וסבור הוא] איפוא התנא: משומד לדבר אחד לא הוי [אינו נחשב] למשומד לכל התורה כולה, ושחיטתו כשרה.

אֵימָא סֵיפָא, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. הַאי מְשׁוּמָּד הֵיכִי דָמֵי? אִי מְשׁוּמָּד לְדָבָר אַחֵר – הַיְינוּ מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת, אֶלָּא לָאו מְשׁוּמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר, וְכִדְרָבָא.

אם כן, אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: ואפילו ישראל משומד, ונברר: האי משומד היכי דמי [משומד זה כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] הוא משומד לדבר אחר, שלא לענין שחיטה — היינו [הרי זה] משומד לערלות ששנה בתחילת הברייתא, ומה הוסיף על ידי כך? אלא לאו [האם אין] הכוונה למי שהיה משומד לאותו דבר, כלומר, לשחיטה, שהוא אוכל נבלות לתיאבון, והרי זו הוכחה כדברי רבא, שלמרות שהוא משומד לענין אכילת נבילות, הריהו שוחט לכתחילה (כשנותנים לו סכין בדוקה)!

לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: מְשׁוּמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר לָא, מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּדָשׁ בֵּיהּ – כְּהֶתֵּירָא דָּמֵי לֵיהּ. אֶלָּא מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְכִדְרַב עָנָן, דְּאָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך כי משומד לאותו דבר לא סומכים עליו, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון דדש ביה [שדש בו, שהתרגל בעבירה זו] כהתירא דמי ליה [כהיתר היא נחשבת לו], ויש לחשוש שאינו מקפיד כלל לשחוט כראוי. אלא משומד שהוזכר כאן הוא משומד לעבודה זרה, וכדברי רב ענן, שאמר רב ענן אמר שמואל: ישראל משומד לעבודה זרה — מותר לאכול משחיטתו.

גּוּפָא, אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁנֶּהֱנָה מִסְּעוּדַת אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּזְבַּח לוֹ אַחְאָב צֹאן וּבָקָר לָרֹב וְלָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיְסִיתֵהוּ לַעֲלוֹת אֶל רָמֹת גִּלְעָד״.

א גופא [לגופה] של מימרה זו, אמר רב ענן, אמר שמואל: ישראל משומד לעבודה זרה — מותר לאכול משחיטתו, וראיה לדבר, שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודת אחאב, כלומר, ממה ששחט עבורו אחאב, שהיה משומד לעבודה זרה, שנאמר: "ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב ולעם אשר עמו ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד" (דברי הימים ב יח, ב).

וְדִלְמָא מִיזְבָּח זְבַח, מֵיכַל לָא אֲכַל! ״וַיְסִיתֵהוּ״ כְּתִיב, וְדִלְמָא בִּדְבָרִים, אֵין הֲסָתָה בִּדְבָרִים.

ושואלים: ודלמא מיזבח זבח [ושמא אחאב שחט לו], אבל יהושפט עצמו מיכל [לאכול] לא אכל מן הבשר הזה! ומשיבים: "ויסיתהו" כתיב [נאמר שם], משמע שהיה צד של פיתוי בדבר, שהאכילו. ושואלים: ודלמא [ושמא] היתה זו הסתה בדברים (בדיבור) בלבד! ודוחים: אין לשון הסתה שבמקרא בדברים בלבד, אלא תמיד יש בה פיתוי חומרי כלשהו.

וְלָא? וְהָכְתִיב: ״כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ״! בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, וְהָכְתִיב: ״וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם״! לְמַעְלָה שָׁאנֵי.

ותוהים: ולא? וכי אין הסתה בדברים? והכתיב [והרי נאמר]: "כי יסיתך אחיך... נלכה ונעבדה אלהים אחרים" (דברים יג, ז)! ומשיבים: גם שם צריך לפרש שמסיתו באכילה ובשתיה. ומקשים, והכתיב [והרי נאמר] שאמר הקדוש ברוך הוא לשטן שקיטרג על איוב: "ותסיתני בו לבלעו חנם" (איוב ב, ג), ובוודאי אצל הקדוש ברוך הוא אי אפשר לדבר על אכילה ושתיה! ומשיבים: למעלה שאני [שונה], שכלפי הקדוש ברוך הוא ודאי אין מקום לדבר על אכילה, ושם הוא בדרך השאלה, אבל ביחס לבני אדם מדובר בפיתוי חומרי.

וְדִלְמָא מִשְׁתָּא אִשְׁתִּי, מֵיכַל לָא אֲכַל? מַאי שְׁנָא שְׁתִיָּה – דְּאָמְרִינַן: מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, אֲכִילָה נָמֵי – מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.

ומקשים עוד: ודלמא משתא אשתי [ושמא לשתות יין שתה עימו] יהושפט עם אחאב, אבל מיכל [לאכול] לא אכל! ודוחים: מאי שנא [במה שונה] שתיה שאתה מניח שהיה יכול לשתות איתו יין — מפני דאמרינן [שאומרים אנו]: משומד לעבודה זרה לא הוי [אינו נחשב] למשומד לכל התורה כולה, שדינו כגוי גמור, ויינו אסור. אם כן לגבי אכילה (כלומר, לענין שחיטה) נמי [גם כן] נאמר כי משומד לעבודה זרה לא הוי [אינו] משומד לכל התורה כולה, ששחיטתו פסולה כשחיטת גוי, אלא היה יכול לסמוך על שחיטתו.

הָכִי הַשְׁתָּא? שְׁתִיָּה – סְתָם יֵינָן הוּא, וַעֲדַיִין לֹא נֶאֱסַר יֵינָן שֶׁל גּוֹיִם, אֲבָל אֲכִילָה – אֵימָא לָךְ: מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה הֲוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.

ומקשים על כך: הכי השתא [כך אתה משווה את הדברים]? לגבי שתיה, הרי יין זה כסתם יינן של גוים הוא, ועדיין לא נאסר יינן של גוים באותם הדורות, אלא רק לאחר דורות רבים. אבל לגבי אכילה — אימא [אומר] לך כי משומד לעבודה זרה הוי [הרי הוא] משומד לכל התורה כולה, ואסור לאכול משחיטתו. ואם כן, ייתכן שיהושפט שתה משל אחאב, ולא אכל משחיטתו!

אִיבָּעֵית אֵימָא: לָאו אוֹרְחֵיהּ דְּמַלְכָּא מִשְׁתְּיָא בְּלָא מֵיכְלָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: ״וַיִּזְבַּח … וַיְסִיתֵהוּ״ כְּתִיב, בַּמָּה הֱסִיתוֹ – בִּזְבִיחָה.

ומשיבים, איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחד: לאו אורחיה דמלכא משתיא בלא מיכלא [אין דרכו של מלך לשתות יין בלא לאכול]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: "ויזבח... ויסיתהו" כתיב [נאמר], כלומר, במה הסיתו — בזביחה (בשחיטה).

וְדִלְמָא עוֹבַדְיָה זְבַח? ״לָרוֹב״ כְּתִיב, עוֹבַדְיָה לָא הֲוָה סָפֵיק.

ושואלים: ודלמא [ושמא] עובדיה שהיה ממונה על בית אחאב זבח [שחט], ועובדיה היה איש כשר (ראה שם יח, ג), ואפשר היה לסמוך על שחיטתו! ומשיבים: "ויזבח צאן ובקר לרוב" כתיב [נאמר], ועובדיה לא הוה ספיק [לא היה מספיק] לבדו לשחוט עבור כולם.

וְדִלְמָא שִׁבְעַת אֲלָפִים זְבוּח, דִּכְתִיב: ״וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כׇּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְגוֹ׳״, טַמּוֹרֵי הֲווֹ מִיטַּמְּרִי מֵאִיזֶבֶל.

ומקשים עוד: ודלמא [ושמא] מאותם שבעת אלפים אנשים כשרים שהוזכרו בכתוב זבוח [שחטו], דכתיב [שנאמר]: "והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל" וגו' (מלכים א יט, יח)! ומשיבים: האנשים הללו טמורי הוו מיטמרי [מתחבאים היו] מפני אימתה של איזבל, ובוודאי לא היו שם כדי לשחוט.

וְדִלְמָא גַּבְרֵי דְאַחְאָב הֲווֹ מְעַלּוּ? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כׇּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים״.

ושואלים בדרך אחרת: ודלמא גברי [ושמא אנשיו] של אחאב הוו מעלו [היו מעולים וכשרים], שאמנם אחאב עצמו עבד עבודה זרה, אבל האנשים שאיתו לא עשו כן, ומשחיטתם אכל יהושפט! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך], דכתיב [שנאמר]: "מושל מקשיב על דבר שקר — כל משרתיו רשעים" (משלי כט, יב).

וְדִלְמָא גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט נָמֵי לָא הֲווֹ מְעַלּוּ, זְבוּח גַּבְרֵי דְּאַחְאָב אֲכוּל גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט, זְבוּח עוֹבַדְיָה אֲכַל יְהוֹשָׁפָט.

ושואלים מצד אחר: ודלמא גברי [ושמא אנשיו] של יהושפט נמי לא הוו מעלו [גם כן לא היו מעולים], שגם הם היו רשעים, ולכן זבוח גברי [ממה ששחטו אנשיו] של אחאב אכול גברי [אכלו אנשיו] של יהושפט, זבוח [וממה ששחט] עובדיה אכל יהושפט עצמו!

לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מִדְּ״מוֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כׇּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים״, הָא לִדְבַר אֱמֶת – מְשָׁרְתָיו צַדִּיקִים.

ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] שאנשיו של יהושפט היו רשעים, שכן ממה שנאמר "מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים", אנו יכולים ללמוד לצד השני: הא [הרי] אם מושל מקשיב לדבר אמת — משרתיו צדיקים.

וְדִלְמָא זְבוּח גַּבְרֵי דְּאַחְאָב אֲכַל אַחְאָב וְגַבְרֵיהּ, זְבוּח גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט אֲכַל יְהוֹשָׁפָט וְגַבְרֵיהּ?

ושואלים: ודלמא [ושמא] כך עשו, זבוח גברי [ממה ששחטו אנשיו] של אחאב — אכל אחאב וגבריה [ואנשיו], זבוח גברי [ממה ששחטו אנשיו] של יהושפט אכל יהושפט וגבריה [ואנשיו]!