פרשת נח — מי המבול ו״יבשה הארץ… כהלכתה״

לקוטי שיחות חלק ל, פרשת נח — שיחה א: מי המבול ו"יבשה הארץ… כהלכתה"

מקור: לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 16–23 · משיחת א' דראש חודש מרחשון תשמ"ו · נוסח השיחה וההערות מתוך ספריית חב"ד הדיגיטלית

יסוד השיחה: למה המדרש מתאר את מי המבול כ"קילוס" לקב"ה, ולמה בכל זאת נשבע "לא יהיה עוד מבול"? המבול הוא "טבילה" שמכשירה את העולם, והתכלית היא "יבשה הארץ": להמשיך את קדושת תשרי אל חיי היום-יום

מקורות: ציטוטי תנ"ך, חז"ל, רש"י, רמב"ם, תניא ותורה אור הועתקו מספריא. ספרי חסידות ושיחות שאינם בספריא צוינו בלבד, בלי ציטוט

סעיף א — מי המבול: עונש, טהרה או "קילוס"?

א. איתא במדרש¹: "מתחילת ברייתו של עולם לא הי' קלוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים", ולאחרי ש"עמד דור המבול ומרד בו. . אמר הקב"ה יפנו אלו ויעמדו ויבואו אותן שישבו בהן מקודם הדא הוא דכתיב² ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה".

השיחה פותחת במדרש מפתיע (בראשית רבה ה, א). בתחילת הבריאה, לפני שהופיעה היבשה, כל העולם היה מים, והשבח ("קילוס") של הקב"ה עלה רק מן המים, כמו שכתוב בתהלים "מקולות מים רבים, אדירים משברי ים". אחר כך ברא הקב"ה את האדם, ובני דור המבול (וכן דור אנוש ודור הפלגה) מרדו בו. אז אמר: "יפנו אלו" — שיסתלקו המורדים — "ויבואו אותן שישבו בהן מקודם", כלומר שהמים, שהיו "דיירי העולם" הראשונים, יחזרו למקומם. וזהו "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה".
(שתי הנקודות ". ." בתוך הציטוט מסמנות דילוג על מילים מן המדרש.)

לפי זה מובן, שמצבו של העולם בהיותו מוצף במי המבול דומה למצבו ב"תחילת ברייתו"³, שאז הי' "כל העולם כולו מים במים"⁴, שזהו עילוי גדול ביותר — עולם המקלס את הקב"ה (ש"קלוסו של הקב"ה" עולה מן המים דוקא).

לפי המדרש יוצא שהעולם המוצף במי המבול דומה לעולם ב"תחילת ברייתו", כש"כל העולם כולו מים במים". וזו מעלה גדולה מאוד: זה עולם שכולו משבח את הקב"ה, כי השבח עולה "מן המים" דווקא. (הי' = היה.)

ולכאורה דורש ביאור: איך מתאים ענין זה שבמי המבול עם תוכן ענינם בפשטות, שבאו "לשחת כל בשר"⁵?

השאלה: בפשטות באו מי המבול "לשחת כל בשר", כלומר להשמיד. איך אפשר לתאר את המים האלה גם כמצב נעלה של שבח לקב"ה?

בפירוש רש"י⁶ מצינו, ד"כשהורידן הורידן ברחמים אם יחזרו יהיו גשמי ברכה וכשלא חזרו היו למבול" — הרי שהורדת המים היתה "ברחמים", שיהיו "גשמי ברכה"⁷. אמנם, זה הי' רק בתחילה ובאופן של תנאי — באם "יחזרו" אנשי דור המבול ויעשו תשובה (אז לא ישחיתו המים את הארץ, אלא יהיו "גשמי ברכה")⁸, וכיון שלא חזרו בתשובה, לא היו המים "גשמי ברכה" אלא מי מבול; משא"כ לפי דברי המדרש יוצא, שגם בפועל, כשמי המבול הציפו וכסו את העולם, הי' בזה ענין למעליותא.

כיוון ראשון — רש"י: רש"י אומר שבתחילה ירדו הגשמים "ברחמים". אילו חזרו האנשים בתשובה, היו המים נעשים "גשמי ברכה". אבל זה היה רק בהתחלה, ורק בתנאי. כיוון שלא חזרו בתשובה, נעשו המים מבול. במדרש, לעומת זאת, משמע שגם בפועל, כשהמבול כבר כיסה את העולם, הייתה בו מעלה ("ענין למעליותא").
(משא"כ = מה שאין כן.)

ידוע גם ביאורו של אדמו"ר הזקן⁹, שמי המבול באו לא רק להעניש את דור המבול, אלא גם כדי "לטהר את הארץ", כמו טהרה על ידי מקוה [שלכן ירד הגשם ארבעים יום, כמו מקוה ששיעורה ארבעים סאה].

כיוון שני — אדמו"ר הזקן (תורה אור): המבול בא לא רק להעניש את דור המבול, אלא גם "לטהר את הארץ", כמו מקווה. לכן ירד הגשם ארבעים יום, כנגד ארבעים סאה שהם שיעור מקווה.

אמנם גם לפי ביאור זה, הרי פעולת מי המבול — טהרת העולם — קשורה עם החטאים של דור המבול, שהביאו טומאה בעולם¹⁰, ועל ידי המבול נטהר העולם מטומאה זו;

אבל גם לפי הסבר זה, פעולת המבול קשורה עדיין לחטא. טהרה צריך רק כשיש טומאה, והטומאה כאן באה מחטאי דור המבול (שהארץ "נתקלקלה מאד", בלשון התורה אור).

אבל לפי המדרש, שמצבו של העולם בהיותו מכוסה במי המבול הוא בדומה למצב העולם בתחילת הבריאה, כאשר הי' "כל העולם כולו מים במים" — הרי המבול פועל לא רק שלילת והסרת הטומאה, אלא גם ענין חיובי שהוא טוב וקדושה בעצם¹¹ — וכמו שהי' מצבו של העולם (ד"כל העולם כולו מים במים") בתחילת ברייתו, שלא הי' בקשר לאיזה ענין של חטא (גם לא טהרה מחטא), שהרי עדיין לא היתה שום מציאות של חטא בעולם, וכל ענינו הי' רק "קלוסו של הקב"ה".

החידוש שבמדרש: המבול דומה לתחילת הבריאה, ואז לא היה בעולם שום חטא, וממילא גם שום צורך בטהרה מחטא. לכן לפי המדרש המבול אינו רק דבר "שלילי" (הסרת טומאה). יש בו ענין חיובי, טוב וקדושה בעצם, כמו העולם שכולו "קילוסו של הקב"ה".
הערה 11 מחלקת בין שני דברים: הסיבה למבול היא החטא ("יפנו אלו"), אבל המצב של מבול ("ויבואו אותן שישבו בהן מקודם") הוא טוב לגמרי.


סעיף ב — התורה "מדברת בעליונים"

ב. ויש לומר, שבדברי המדרש האלה נרמז ענין יסודי וכללי בשייכות לתורה — ובהקדמה:

ידוע מאמר חז"ל¹² שהתורה היא מהדברים ש"קדמו לעולם", וכאמרם¹³ "אלפיים שנה קדמה תורה לעולם". כלומר, למרות שאין מקרא יוצא מידי פשוטו¹⁴, ו"פשוטן" של דברי תורה הוא כפי שהתורה נלמדת בעולם הזה הגשמי דוקא — מ"מ "קדמה תורה לעולם", כי בכל תיבה ותיבה שבתורה יש (גם) פירוש פנימי ורוחני, כפי שהתורה נלמדת בעולמות עליונים רוחניים (שלמעלה מעלה מענינים גשמיים).

כדי להבין את המדרש, הרבי מקדים יסוד כללי על התורה. חז"ל אומרים שהתורה "קדמה לעולם" ("אלפיים שנה קדמה תורה לעולם"). מצד אחד "אין מקרא יוצא מידי פשוטו": הפשט נשאר תמיד, והפשט הוא התורה כפי שלומדים אותה בעולם הגשמי שלנו. מצד שני, התורה הייתה קיימת לפני שנברא העולם. לכן יש בכל תיבה ותיבה שבה גם פירוש פנימי ורוחני, כפי שלומדים את התורה בעולמות העליונים.
(מ"מ = מכל מקום.)

ומובן, שכלל זה חל לא רק על ציוויי התורה, אלא גם על סיפורי התורה. דעם היות שכל סיפור שבתורה אירע בפשטות בכל פרטיו כפי המסופר בתורה, מ"מ, מכיון שהתורה קדמה לעולם, עכצ"ל שגם סיפורי התורה מכילים תוכן רוחני¹⁵ בהתאם למציאות התורה בעולמות עליונים¹⁶.

הכלל הזה חל לא רק על המצוות, אלא גם על הסיפורים שבתורה. כל סיפור אירע בפועל בכל פרטיו, כפי שהוא כתוב. ובכל זאת, כיוון שהתורה קדמה לעולם, יש בכל סיפור גם תוכן רוחני, המתאים לתורה כפי שהיא בעולמות העליונים.
(עכצ"ל = על כרחך צריך לומר, כלומר: מוכרחים לומר.)

[ואדרבה — כמאמר הידוע¹⁷, שהתורה "מדברת בעצם בעליונים ורומזות בשניות בתחתונים": לא רק שדברי תורה יכולים להתפרש גם לפי תוכנם הרוחני (כפי שהתורה היא "בעליונים"), כ"א להיפך: מקור והתחלת התורה הוא "בעליונים" (כמש"נ¹⁸ "ואהי' אצלו גו' שעשועים גו'", וכמחז"ל¹⁹ "חמדה גנוזה שגנוזה לך", ועוד), ומשם "ירדה" ונשתלשלה התורה עד למטה ובגשמיות (בל' הכתוב²⁰ מן השמים דברתי עמכם; מן השמים השמיעך את קולו גו'), ולכן, "בעצם" מדברת התורה בעליונים וברוחניות, אלא כש"יורדת" למטה בעוה"ז, ניתנה להתפרש בפירושה הפשוט כפי שהוא "בתחתונים"].

ויותר מזה. ידוע המאמר שהתורה "מדברת בעצם בעליונים, ורומזת בשניות בתחתונים". לא רק שאפשר לפרש את התורה גם ברוחניות, אלא להפך: המקור של התורה הוא למעלה. היא הייתה "שעשועים" של הקב"ה לפני הבריאה ("ואהיה אצלו… שעשועים"), והמלאכים קראו לה "חמדה גנוזה". משם היא ירדה והשתלשלה עד העולם הגשמי ("מן השמים דברתי עמכם"). לכן העיקר של התורה מדבר על דברים עליונים ורוחניים. רק כשהיא יורדת לעולם הזה, היא מתפרשת גם בפשט, כפי שהדברים הם "בתחתונים".

ונמצינו למדים ענין נוסף: מכיון שאצל הקב"ה "לא יגורך רע"²¹ — עכצ"ל, שגם ענינים אלו שבתורה שלפי פירושם הפשוט ("בתחתונים") הם ענינים בלתי רצויים (מעשים לא טובים, עונשים וכיו"ב), הרי בתורה כפי שהיא בעליונים (שלא יתכן בהם מציאות של רע) מתפרשים המה באופן שכולם קודש וטוב²².

מסקנה נוספת: אצל הקב"ה "לא יגורך רע" — אין אצלו רע כלל. לכן גם הדברים שבתורה שבפשט הם שליליים, כמו מעשים רעים ועונשים, בתורה כפי שהיא למעלה הם כולם קודש וטוב.
(הערה 22 מוסיפה: לעתיד לבוא, בסוף עבודת הבירורים, כל העיסוק בתורה ומצוות יהיה בתוך הקדושה עצמה.)

ולהעיר מדברי הרמב"ם²³ ד"אין הפרש בין. . ותמנע היתה פילגש²⁴, ובין אנכי ה' אלקיך ושמע ישראל²⁵, כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת": אף שפשטות המכוון בתיבות אלו ("תמנע היתה פלגש") הוא לאשה שהיתה בתכלית הירידה כו' (עד שלידתה היתה באופן דהיפך קיום שבע מצות ב"נ²⁶) — קצה ההפכי בתכלית מקדושת "אנכי ה"א" — מ"מ אין זה נוגע לקדושת תיבות אלו כמו שנכתבו בתורה, עד שאין הפרש כלל בין קדושת תיבות אלו לקדושת התיבות "אנכי ה"א", ד"הכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת". כי אין הנידון מציאותה של "תמנע", כ"א הדיון בתורה אודותה, ודיון זה שבתורה הוא תמים טהור וקדוש באמת.

ראיה מדברי הרמב"ם (פירוש המשניות, היסוד השמיני מי"ג העיקרים): "אין הפרש" בין הפסוק "ותמנע היתה פילגש" לבין "אנכי ה' אלקיך" ו"שמע ישראל". הכל מפי הגבורה, והכל קדוש באותה מידה.
והרי תמנע הייתה בשפל המדרגה. לפי רש"י, עצם לידתה הייתה בניגוד לשבע מצוות בני נח: היא נולדה מאליפז ומאשתו של שעיר. אם כן היא הקצה ההפוך לגמרי מקדושת "אנכי". ובכל זאת אין לזה השפעה על קדושת התיבות בתורה, כי הנושא אינו תמנע עצמה, אלא הדיון של התורה עליה. והדיון הזה "תמים, טהור וקדוש באמת".

וכ"ש וק"ו כפי שהתורה היא "בעליונים", ששם הענין ד"תמנע היתה פלגש" מעיקרא אינו אלא ענין רוחני הנמצא בעולם שכולו קדושה (מכיון דשם "לא יגורך רע").

וכל שכן כשמדובר בתורה כפי שהיא למעלה. שם "ותמנע היתה פילגש" הוא מלכתחילה ענין רוחני, בעולם שכולו קדושה, שהרי שם "לא יגורך רע".
(כ"ש וק"ו = כל שכן וקל וחומר.)


סעיף ג — "כשאבא קורא, לא נשמעות קללות"

ג. יסוד זה מבאר ג"כ סיפור, לכאורה תמוה, אודות קריאת ה"תוכחה" (שבפ' תבוא) ע"י אדמו"ר הזקן:

מסופר²⁷:

רבינו הזקן הי' בעצמו הקורא בתורה. פעם אחת לא הי' בליאזנא ש"פ תבוא, ושמע אדמו"ר האמצעי — והוא עודנו נער קודם הבר מצוה — הקריאה מאחר. העגמת נפש מהקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב, עד שביוהכ"פ נסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות. כששאלו את אדמו"ר האמצעי, הרי בכל שנה קוראים פרשה זו, ענה: כשאבא קורא "הערט זיך ניט קיין קללות".

היסוד הזה מסביר סיפור תמוה, המובא ב"היום יום" (י"ז אלול). אדמו"ר הזקן היה קורא בתורה בעצמו. פעם אחת, בשבת פרשת תבוא, לא היה בליאזנא. אדמו"ר האמצעי, שהיה אז נער לפני בר מצווה, שמע את הקריאה מאדם אחר. הצער מן הקללות שבתוכחה גרם לו כאב לב, עד שביום הכיפורים הסתפק אדמו"ר הזקן אם יוכל בנו לצום. שאלו אותו: הרי בכל שנה קוראים את הפרשה הזו! והוא ענה: כשאבא קורא, "הערט זיך ניט קיין קללות" — לא שומעים קללות.

ולכאורה דורש ביאור: כאשר רבינו הזקן קרא בתורה — בתכלית הדיוק בכל התיבות והאותיות עם הנקודות וטעמים כו' — בודאי נשמע תוכנה של הקריאה כפשוטו (בהתאם להכלל¹⁴ "אין מקרא יוצא מידי פשוטו") — ומהו, איפוא, הפירוש בדברי אדהאמ"צ "כשאבא קורא הערט זיך ניט קיין קללות"?

הקושיה: אדמו"ר הזקן קרא בדיוק מושלם: כל תיבה, כל אות, הניקוד והטעמים. אם כן בוודאי נשמע גם התוכן הפשוט של הפסוקים, הקללות עצמן, שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". מה אפוא פירוש דבריו של אדמו"ר האמצעי?
(אדהאמ"צ = אדמו"ר האמצעי.)

והביאור — ע"פ הנ"ל: ענין הקללות במובנן הפשוט הוא רק כפי שהענין נלמד למטה בעולם הפשט. אמנם כפי ש"התורה מדברת בעליונים", בעולם שכולו קדושה שאין לה שייכות למציאות של רע (ובמילא גם לא להעונש על רע) — הנה גם ענינים אלו (הקללות) תוכנם אך ורק קדושה וברכה.

התשובה, לפי היסוד מסעיף ב: הקללות במובנן הפשוט קיימות רק בתורה כפי שהיא נלמדת למטה, בעולם הפשט. בתורה כפי שהיא "מדברת בעליונים", בעולם שכולו קדושה ואין בו רע וממילא גם אין בו עונש, גם הקללות הן קדושה וברכה.

[וכפי שמפרש אדה"ז²⁸ לענין הקללות דפ' בחוקותי, ש"לפי האמת אינם רק ברכות", ומביא הצ"צ²⁹ דוגמא לזה מהסיפור המובא בש"ס³⁰, דרשב"י שלח בנו לתנאים שנזדמנו במקומו שיברכוהו, אמנם הם ברכוהו "בלשון קללה"³¹ והי' מצטער מזה. וכשחזר דברי התנאים לפני אביו אמר לו "הנך כולהו ברכתא נינהו"³²].

ההסבר הזה מופיע גם בדברי רבותינו. אדמו"ר הזקן (לקוטי תורה) כותב על הקללות שבפרשת בחוקותי ש"לפי האמת אינם רק ברכות". הצמח צדק מביא לכך דוגמה מן הגמרא: רשב"י שלח את בנו אל חכמים כדי שיברכו אותו. הם בירכו אותו בלשון שנשמעת כקללה, והבן הצטער. אמר לו אביו: "הנך כולהו ברכתא נינהו" — כל אלה ברכות הן.
הערה 32 מבחינה בין זה לבין ייסורים. ייסורים הם "גם זו לטובה", אבל הטוב שבהם נסתר, והאדם מרגיש צער. כאן, לעומת זאת, הברכות הן ברכות בגלוי מלכתחילה.

ולכן, כאשר אדמו"ר הזקן הי' קורא בתורה, הי' נשמע בקריאתו (אצל אדמו"ר האמצעי) תוכן פירוש הדברים כפי ש"התורה מדברת בעליונים", ששם (גם) פ' התוכחה היא מעיקרא ענין שכולו טוב וברכה.

לכן, כשאדמו"ר הזקן קרא בתורה, אדמו"ר האמצעי שמע בקריאתו את התורה כפי שהיא "בעליונים". שם גם פרשת התוכחה היא מלכתחילה כולה טוב וברכה.

[ויומתק ע"פ מה דמפרש אדמו"ר הזקן³³ את הלשון "קורא בתורה" — "שע"י עסק התורה (האדם) קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול כאדם הקורא לחבירו שיבא אליו וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו להיות עמו בצוותא חדא"³⁴ — וכן בעניננו, שע"י קריאת התורה של אדמו"ר הזקן, קרא והמשיך התורה כפי שהיא בעליונים, אצל הקב"ה³⁵ (דשם "לא יגורך רע", כנ"ל)].

ההסבר מתוק עוד יותר לפי התניא (סוף פרק לז). "קורא בתורה" פירושו שהלומד "קורא" לקב"ה לבוא אליו, כמו אדם הקורא לחברו, וכמו ילד קטן הקורא לאביו. כך גם כאן: בקריאתו של אדמו"ר הזקן "נקראה" והומשכה למטה התורה כפי שהיא למעלה, אצל הקב"ה, ששם "לא יגורך רע".
(הערה 35: אולי זה גם הרמז במילים "כשאבא קורא" — בקריאתו נשמעה קריאתו של "אבינו שבשמים". ובעל המדרש שבתחילת השיחה הוא "רבי אבא".)


סעיף ד — המבול כ"טבילה" שמעלה במדרגה

ד. ועד"ז הוא הביאור בדברי המדרש אודות מי המבול:

זה שהמבול בא להעניש את אנשי דור המבול, וגם לטהר את הארץ מטומאת חטאי דור המבול, ה"ז רק כפי שהענין הוא למטה וכפשוטו; אמנם מכיון שענין המבול מסופר בתורה — בהכרח לומר שענין המבול לכל פרטיו ישנו ג"כ בתורה כפי שהיא "בעליונים", ב"עולם" שלא שייך בו שום ענין של רע וחטא.

ומכאן חזרה למבול. העונש לדור המבול, ואפילו טהרת הארץ מטומאת חטאיו, הם הענין כפי שהוא למטה, בפשט. אבל המבול מסופר בתורה, ולכן הוא קיים בכל פרטיו גם בתורה כפי שהיא "בעליונים", ב"עולם" שאין בו שום רע וחטא.
(ה"ז = הרי זה.)

וזהו מה שמשמיענו המדרש, שהמציאות של מי המבול על פני כל הארץ³⁶ הוא (גם) ענין שכולו קדושה³⁷ — דוגמא ל"תחילת ברייתו של עולם", כאשר "כל העולם כולו מים במים", כי "לא הי' קלוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים".

וזה מה שהמדרש מלמד: המים שכיסו את כל הארץ הם (גם) ענין שכולו קדושה, דוגמה לתחילת הבריאה, שבה "כל העולם כולו מים במים" ו"קילוסו של הקב"ה" עלה מן המים.
הערה 36 מדגישה שהתוכן הזה לא נשאר רק למעלה. "לא בשמים היא", ולכן כל פירוש עליון נמשך גם למטה. במי המבול הגשמיים עצמם, שהציפו את העולם ושבהם נאבד דור המבול, הייתה גם תכונה של "תוספת" טהרה.

ויש לומר, שזהו התוכן הפנימי בביאור אדה"ז הנ"ל שמי המבול היו בדוגמא למי מקוה³⁸ — שכן מצינו טבילה במקוה שהיא אך לתוספת קדושה (ולא כדי לטהר מטומאה) [כמו טבילות של הכהן גדול ביוהכ"פ, שאחרי הטבילה הראשונה כבר נטהר מכל חשש טומאה∗³⁸, וכולו הן רק לתוספת קדושה, שעולה מדרגא לדרגא בקדושה גופא], וכן י"ל בנוגע למי המבול³⁹, שהם בדוגמא למקוה: זה שהמבול בא לטהר את הארץ מטומאת חטאי דור המבול הוא רק כפי שענין המבול נשתלשל מלמעלה וירד ונמצא "בתחתונים", אבל ענינו ב"עליונים" (בעולם שכולו קדושה) הוא — הטבילה הנדרשת בעלי' מדרגא בקדושה לדרגא עליונה יותר.

זהו התוכן הפנימי של דימוי המקווה של אדמו"ר הזקן. יש טבילה שאינה כדי להיטהר מטומאה, אלא רק כדי להוסיף קדושה. דוגמה לכך היא טבילות הכהן הגדול ביום הכיפורים: אחרי הטבילה הראשונה הוא כבר טהור מכל חשש טומאה, והטבילות הבאות הן כדי לעלות ממדרגה למדרגה בתוך הקדושה עצמה. כך גם במבול: טהרת הארץ מחטאי הדור היא רק הענין כפי שירד "לתחתונים". למעלה, המבול הוא טבילה שמעלה את העולם למדרגה גבוהה יותר.

דוגמא פשוטה בחיי האדם, גם שאינם מבנ"י, בעוה"ז הגשמי והחומרי: אהבת אב לבנו — שהיא באמתתה ותקפה בלב האב וכולה אך אהבה וטוב. כשחוטא הבן — נשתלשל מאהבה זו שמעניש את הבן בשבט וככל שתגדל האהבה בלב האב — יגדל עונש הבן. ועד אשר חושך⁴⁰ שבטו שונא בנו.

דוגמה מחיי האדם: אהבת אב לבנו (וזה נכון אצל כל אדם, לא רק אצל בני ישראל) היא כולה אהבה וטוב. כשהבן חוטא, נובע מן האהבה הזו עונש בשבט. וככל שהאהבה גדולה יותר, גם העונש גדול יותר, עד ש"חושך שבטו — שונא בנו". העונש עצמו הוא אפוא ביטוי של אהבה. ובמקורו הוא טוב גמור.


סעיף ה — "מי הדעת": ביטול מוחלט

ה. הסברת העילוי שבמי המבול — בפרטיות יותר:

כתב הרמב"ם בסוף הל' מקוואות⁴¹ שמי המקוה מרמזים ל"מי הדעת הטהור"⁴²; וכמו שעל ידי הטבילה במים מתכסה האדם כולו במי המקוה עד שאינם נראים אלא מי המקוה, כך הוא בה"רמז" שבמקוה, הבאת הנפש במי הדעת, שצ"ל השיקוע ב"מי הדעת" באופן שלא תיראה מציאותו של האדם, כ"א רק של "מי הדעת" שבהם הוא שקוע.

הרמב"ם מסיים את הלכות מקוואות ברמז: מי המקווה רומזים ל"מי הדעת הטהור". כשאדם טובל, הוא מתכסה כולו במים, ורואים רק את מי המקווה. כך גם ברמז: הנפש צריכה להיות שקועה ב"מי הדעת" — בידיעת ה' ובהתבוננות בו — עד שלא תיראה מציאותו של האדם, אלא רק "מי הדעת" שהוא שקוע בהם.
(הערה 41: ההלכה הזו נלמדה בשיעורי הרמב"ם של אותו שבוע, בשנת תשמ"ז, כשהשיחה הוגהה. הערה 42 דנה בנוסח המדויק של דברי הרמב"ם.)

וזהו התוכן הרוחני של ענין המבול (כאשר כל העולם כולו מכוסה במים) — שכל הארץ כולה "שקועה" במי הדעת עד שאין נראית מציאותה של הארץ³⁷ כ"א של "מי הדעת".

זה התוכן הרוחני של המבול, כשכל העולם מכוסה במים: כל הארץ "שקועה" במי הדעת, עד שלא נראית מציאותה של הארץ, אלא רק "מי הדעת".

וכמו"כ הוא התוכן הרוחני של מי המבול בימי נח — שבאו "לשחת כל בשר"⁵, "לשחת הארץ"⁴³ — היינו לבטל ("לשחת") בביטול כליל (של "בשריות" ו"ארציות") ב"מי הדעת", עד שלא נראה שום מציאות מלבדו יתברך.

לפי זה, גם "לשחת כל בשר" ו"לשחת הארץ" מקבלים פירוש רוחני: "לשחת" פירושו לבטל לגמרי את ה"בשריות" ואת ה"ארציות" בתוך מי הדעת, עד שלא נראית שום מציאות מלבד הקב"ה.

וע"ד מצב העולם לעתיד לבא⁴⁴, וכדברי הרמב"ם בסיום וחותם ספרו, ש"באותו הזמן. . לא יהי' עסק⁴⁵ כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. . שנאמר⁴⁶ כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" — שמצב העולם לעת"ל דומה ל"מבול"⁴⁷ ("כמים לים מכסים"), שהעסק ב"דעה את ה'" ("מי הדעת") יהי' באופן ד"מלאה הארץ דעה" (ועד ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"⁴⁸).

וכך יהיה העולם לעתיד לבוא. הרמב"ם מסיים את ספרו (הלכות מלכים יב, ה) במילים: באותו הזמן "לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד… שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". העולם לעתיד דומה ל"מבול" ("כמים לים מכסים"): הדעת של ה' ("מי הדעת") תמלא את הארץ, עד שכל עיסוקו של העולם יהיה רק לדעת את ה'.
(הערה 47 מביאה את מאמר חז"ל שבשנים שבהן הקב"ה יחדש את עולמו, יעשה לצדיקים כנפיים, "ושטין על פני המים". אבל שם מדובר באלף השביעי, כשהעולם הזה יהיה "חרב".)

ובדרגא זו הי' מצב העולם בתחילת הבריאה, כשהי' "כל העולם כולו מים במים", ו"לא הי' קלוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים" — דהיינו שאין העולם נראה כלל כמציאות בפ"ע (בדוגמת דבר שנטבל (אותיות בטל⁴⁹) במים)⁵⁰, אלא כל מציאותו היא רק הכח האלקי המהווה אותו ומקיימו.

זו הייתה מדרגת העולם בתחילת הבריאה, כשהיה "מים במים" והשבח עלה מן המים. העולם לא נראה אז כמציאות בפני עצמה. הוא היה כמו דבר שטבול במים, ו"טבל" הוא באותיות "בטל". כל מציאותו הייתה רק הכח האלוקי שמהווה אותו ומקיים אותו.
(הערה 50 מקשרת זאת להלכה "כל מה שבים טהור" — מה שבתוך המים בטל אליהם.)


סעיף ו — אם המבול נעלה כל כך, למה "לא יהיה עוד מבול"?

ו. אמנם, לפי הביאור האמור בתוכנו של ענין המבול (כפי שהוא "בעליונים") — צלה"ב לאידך גיסא: מכיון שענין המבול מורה על עילוי גדול כזה (שכל הארץ בטילה ב"מי הדעת") — מהו התוכן הפנימי ("בעליונים") של שבועת הקב"ה ש"לא אוסיף"⁵¹, "לא יהי' עוד מבול לשחת הארץ"⁴³ (ומכיון ששבועה זו נכתבה בתורה, מובן, שהיא שוללת (גם, ואדרבא — באמת) ענין המבול לפי תוכנו הרוחני הנ"ל)?

הקושיה מן הצד השני: אם המבול מורה על מעלה עצומה, שכל הארץ בטלה ב"מי הדעת", מה התוכן הפנימי של שבועת הקב"ה "לא אוסיף… לא יהי' עוד מבול לשחת הארץ"? והרי השבועה כתובה בתורה, ולכן היא שוללת את המבול גם בתוכנו הרוחני (ואדרבה, בעיקר בו).
(צלה"ב = צריך להבין.)

וי"ל נקודת הביאור בזה:

זה שבתחילת הבריאה הי' "כל העולם כולו מים במים" — הוא מפני שעדיין לא נבראה מציאות היבשה⁵²; ואילו ענין המבול הוא, לאחר שכבר נבראה מציאות הארץ, וכמו שהיא במציאותה — מכסים אותה המים.

נקודת הביאור: בתחילת הבריאה היה "כל העולם כולו מים במים" רק משום שעדיין לא נבראה היבשה. המבול, לעומת זאת, בא אחרי שהארץ כבר הייתה קיימת, והמים כיסו אותה כמו שהיא.

וההבדל ביניהם (ברוחניות):

העילוי ד"כל העולם כולו מים במים" בתחילת ברייתו של עולם — מה שהעולם לא הי' נראה כמציאות בפני עצמו אלא בטל כליל בכח האלקי המקיימו (כנ"ל) — לא הי' נרגש במציאות העולם עצמו (כי לא הי' עדיין ראוי לכך), והעילוי ד"דכל העולם כולו מים במים" הי' רק מחמת זה שעדיין לא נבראה היבשה (הארץ);

ההבדל ביניהם ברוחניות: בתחילת הבריאה העולם היה בטל לגמרי לכח האלוקי, אבל זה לא היה מורגש בעולם עצמו, כי העולם עדיין לא היה ראוי לכך. המעלה של "מים במים" הייתה רק משום שהיבשה לא נבראה עדיין.
(במקור הדיגיטלי כתוב כאן "והעילוי ד"דכל העולם", בכפילות ד'. העתקנו כפי שהוא.)

אמנם תכלית הכוונה היא, שביטול זה יומשך ויופעל במציאות הארץ עצמה. וזהו דיוק לשון הכתוב (בנוגע ללעתיד לבא) "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", כלומר, לא שהארץ תהפך ל"מים", כ"א כמו שהיא במציאות של ארץ תתמלא ב"דעה את ה' כמים (בכ"ף הדמיון) לים מכסים", היינו שהעילוי ד"כמים לים מכסים" הוא בהארץ עצמה.

התכלית היא שהביטול הזה יומשך ויפעל בתוך מציאות הארץ עצמה. זה הדיוק בלשון הפסוק על העתיד: "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". הפסוק אינו אומר שהארץ תהפוך למים. הארץ תישאר ארץ, ותתמלא דעת ה' "כמים" — בכ"ף הדמיון. המעלה של "מים מכסים" תהיה בתוך הארץ עצמה.

אלא שכדי לפעול עילוי זה בהארץ עצמה צ"ל ההכנה של "טבילת" הארץ ב"מי המבול" — "לשחת הארץ", לבטל לפי שעה מציאותה של הארץ עד שמכוסה כליל במים; וביטול זה הוא הוא הנותן כח, שגם כאשר אח"כ "יבשה הארץ"⁵³ ("נעשה גריד כהלכתה"⁵⁴), יומשך ביטול זה ביבשת הארץ עצמה.

כדי להגיע לזה בארץ עצמה, היה צורך בהכנה: "טבילת" הארץ במי המבול. "לשחת הארץ" פירושו לבטל לזמן מה את מציאות הארץ, עד שהיא מכוסה במים לגמרי. הביטול הזה נותן כח, שגם אחרי ש"יבשה הארץ" ("נעשה גריד כהלכתה", כפירוש רש"י) יימשך הביטול בתוך היבשה עצמה.

וזהו ג"כ ענינם של מי המבול (לפי תוכנם הרוחני) — שבאו להכשיר את מציאות העולם שתהי' "כלי" לביטול זה⁵⁵ שיבוא לידי גילוי לעתיד לבא, כשתתמלא "הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

זה התפקיד הרוחני של מי המבול: להכשיר את מציאות העולם להיות "כלי" לביטול הזה, שיתגלה לעתיד לבוא, כש"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
(הערה 55 מוסיפה: לפני המבול התקיים העולם רק בכח "מלמעלה". המבול זיכך את העולם, כך שיוכל להתקיים גם מצד מציאותו שלו.)

[עפ"ז יובן גם מש"כ במדרש⁵⁶ על הכתוב⁵⁷ "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" — "כימי עולם כימי נח". דלכאורה תמוה: הפסוק "וערבה לה' גו'" קאי על הזמן דגאולה האמיתית והשלימה, כאשר העולם יהי' בתכלית השלימות, וא"כ איך אפשר לומר שהוא "כימי עולם — כימי נח"⁵⁸?!

הסבר למדרש תמוה: על הפסוק "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם" אומר המדרש: "כימי עולם — כימי נח". והרי הפסוק מדבר על הגאולה השלימה, כשהעולם יהיה בשלמותו. איך אפשר להשוות זאת לימי נח, ימי המבול?!
(הערה 58: באיכה רבה הראיה היא מהפסוק "כי מי נח זאת לי", שמדבר על מי המבול. שימו לב: בהערה כתוב "ישעי' נט, ד", אבל הפסוק "כי מי נח זאת לי" נמצא בישעיה נד, ט. העתקנו את ההערה כפי שהיא.)

אמנם ע"פ הנ"ל מובן — כי תחילת הכשרת העולם והכנתו לשלימותו בזמן הגאולה ("מלאה גו' כמים לים מכסים") היתה בימי נח⁵⁹, ע"י מי המבול שכיסו את העולם].

לפי מה שנתבאר זה מובן: ההכנה של העולם לשלמותו בגאולה ("מלאה… כמים לים מכסים") התחילה בימי נח, על ידי מי המבול שכיסו את העולם.
(הערה 59: זה גם הפירוש הפנימי של "נח ראה עולם חדש" — מעין "השמים החדשים והארץ החדשה" של העתיד.)


סעיף ז — "לשבת יצרה": העולם עצמו הוא הכלי

ז. ע"פ הנ"ל יבואר ג"כ זה שנשבע הקב"ה ש"לא יהי' עוד מבול לשחת הארץ":

תכלית הכוונה היא שתהי' מציאות העולם דוקא, "לשבת יצרה"⁶⁰, ובאופן ד"לא ישבותו"⁶¹, וכמו שהעולם הוא במציאותו יהי' כלי לכל הענינים הכי נעלים, כנ"ל.

עכשיו מובנת השבועה "לא יהיה עוד מבול". הקב"ה רוצה דווקא שהעולם יהיה קיים: "לא תהו בראה, לשבת יצרה", ובאופן ש"לא ישבותו". והוא רוצה שהעולם, כמו שהוא, יהיה כלי לענינים הנעלים ביותר.

[שלכן לא רצה הקב"ה שהעולם ישאר בהמצב ד"כולו מים במים" — אף שאז "הי' קלוסו של הקב"ה עולה" — אלא צמצם הקב"ה התגלות זו עד ש"תראה היבשה"⁶², העולם כפי שנראה לעינינו]⁶³.

לכן הקב"ה לא השאיר את העולם במצב של "כולו מים במים", אף שאז עלה השבח מן המים. הוא צמצם את הגילוי הזה עד ש"תראה היבשה", העולם כפי שאנו רואים אותו.
(הערה 63: גם אחרי ה"חד חרוב" של האלף השביעי, "יתחדש העולם כאשר הוא עתה", אלא שיהיה כולו טוב.)

והיות שהכשרה זו וכח זה כבר ניתן בעולם ע"י הטבילה במי המבול, הרי שוב אין צורך "לשחת", לבטל מציאותו, ולכן נשבע הקב"ה ש"לא יהי' עוד מבול" (כי, אדרבה, תכלית הכוונה היא שתהי' מציאותה של הארץ⁶⁴).

וכיוון שההכשרה והכח הזה כבר ניתנו בעולם על ידי הטבילה במי המבול, אין עוד צורך "לשחת", כלומר לבטל את מציאות העולם. לכן נשבע הקב"ה ש"לא יהיה עוד מבול". אדרבה, התכלית היא שהארץ תהיה קיימת.
(הערה 64 מוסיפה: לפי משמעות הרמב"ם, הטובל נטהר רק אחרי שיצא מן המקווה. התכלית של הטבילה מתממשת אפוא דווקא ביציאה ממנה, ב"יבשה".)


סעיף ח — "נעשה גריד כהלכתה"

ח. ידועים דברי השל"ה⁶⁵, שבפירוש רש"י על התורה נרמזו "ענינים מופלאים". ובעניננו: העילוי הרוחני שב"יבשה הארץ" (כשישנה מציאות הארץ) לגבי העילוי הרוחני שב"מי המבול" (שהוא ע"ד העילוי ד"מים במים" שבהתחלת הבריאה) — מרומז בלשון רש"י על הפסוק "יבשה הארץ" — "נעשה גריד כהלכתה"⁶⁶:

השל"ה כותב שבפירוש רש"י על התורה רמוזים "ענינים מופלאים". וכאן: המעלה של "יבשה הארץ" על המבול (שהוא כמו "מים במים" של תחילת הבריאה) רמוזה בלשון רש"י על "יבשה הארץ": "נעשה גריד כהלכתה" — האדמה נעשתה קשה ויבשה, כראוי.
(הערה 66: זה ביטוי לא רגיל בהקשר כזה. רש"י היה יכול לכתוב "כראוי" וכדומה.)

מי המבול מרמזים על מדריגת התורה ("מי הדעת") כפי שהיא למעלה עדיין ממציאות העולם; ואילו "יבשה הארץ" היא התורה כפי שירדה למטה ונתלבשה בעניני ארץ — עוה"ז.

מי המבול רומזים לתורה ("מי הדעת") כפי שהיא למעלה מן העולם. "יבשה הארץ" היא התורה כפי שירדה למטה והתלבשה בעניני הארץ, בעולם הזה.

ודוקא על ידי "ירידה" זו (של התורה) לעוה"ז מתגלה חלק ההלכה שבתורה. כידוע דתורה לא בשמים היא⁶⁷, ופסק הלכה אפשר להיות רק על ידי נשמה בגוף דוקא⁶⁸. כי ענין ההלכה הוא — הידיעה כיצד להתנהג במעשה בפועל, הלכה למעשה. וכן — ענינם של הלכות הוא לפעול בעולם, בלשון הכתוב⁶⁹ "הליכות עולם לו", "אל תקרי הליכות אלא הלכות"⁷⁰, כלומר, שפעולת התורה בעולם — "הליכות עולם", היא ע"י ההלכות שבתורה. ועד שהעולם נעשה מהלך.

ודווקא על ידי הירידה הזו מתגלה חלק ההלכה שבתורה. "לא בשמים היא": פסק הלכה יכול להיות רק על ידי נשמה בגוף. כי הלכה פירושה לדעת איך לנהוג בפועל, הלכה למעשה. ותפקיד ההלכות הוא לפעול בעולם, כמו שדרשו חז"ל: "הליכות עולם לו — אל תקרי הליכות אלא הלכות". התורה פועלת בעולם ("הליכות עולם") על ידי ההלכות שבה, עד שהעולם עצמו "נעשה מהלך" — מתקדם ונע בדרך הנכונה.

וי"ל שזהו הרמז בלשון רש"י "נעשה גריד כהלכתה" — מלשון הלכה, שזהו העילוי שב"יבשה הארץ" לגבי מי המבול שקדמום, שעל ידי "יבשה הארץ" מגיעים לתכלית הכוונה בענין התורה, שהיא הפעולה בעניני העולם ע"י חלק ההלכה שבתורה ("כהלכתה")⁷¹.

וזה הרמז ב"כהלכתה" של רש"י, מלשון הלכה. זו המעלה של "יבשה הארץ" על המבול שקדם לה: דרכה מגיעים לתכלית של התורה, והיא הפעולה בעניני העולם על ידי חלק ההלכה שבתורה.
(הערה 71 מביאה מתורה אור שאי אפשר להשקיט את "צמאון האהבה" לה' אלא דווקא "ע"י עסק התורה ומצות מעשיות".)


סעיף ט — מתשרי למרחשון: מן המבול אל היבשה

ט. ההסבר האמור בענין המבול שייך ג"כ להזמן בשנה שבו קורין פ' נח — תחילת חודש מרחשון:

חודש תשרי, שהוא "מרובה במועדות"⁷², הוא מעין ולמעליותא של ענין המבול "בעליונים", בו האדם שקוע וטובל (ובטל) בעניני טוב וקדושה, עד "ששוכח" עניניו הגשמיים, וכיון שמחשבתו אך ברוחניות — גם מציאות האדם (החושב) היא בענינים רוחניים⁷³,

ההסבר הזה שייך גם לזמן שבו קוראים את פרשת נח: תחילת חודש מרחשון.
חודש תשרי "מרובה במועדות", והוא מעין ה"מבול" של מעלה (ואף למעלה ממנו). בתשרי האדם שקוע וטובל, ובטל, בעניני טוב וקדושה, עד ש"שוכח" את עניניו הגשמיים. וכיוון שמחשבתו רק ברוחניות, גם מציאותו שלו נמצאת שם.
(הערה 73: "במקום שרצונו ומחשבתו של אדם — שם הוא נמצא". והראיה מעירובי תחומין: המקום שבו נמצאת דעתו של אדם הוא מקומו.)

וכאשר יוצאים מחודש תשרי לחודש מרחשון קורין בתורה סיפור המבול וסיומו, ללמדנו, שתכלית ענין ה"מבול" של חודש תשרי ושלימותו, הוא המצב ד"יבשה הארץ" שלאח"ז, היינו, שימשיך ביטול זה של "מי המבול" תוך יבשת הארץ.

כשיוצאים מתשרי למרחשון, קוראים בתורה את סיפור המבול ואת סופו. ללמדנו: התכלית והשלמות של ה"מבול" של תשרי היא המצב של "יבשה הארץ" שבא אחריו. כלומר, להמשיך את הביטול של "מי המבול" אל תוך היבשה.

ובפשטות, שתכלית המועדים דחודש תשרי היא — להמשיך הקדושה וכו' ששאבו בחודש זה תוך חיי יום יום במשך כל השנה כולה "בארץ"⁷⁴, עד שעבודת השם תהי' (גם) בכל עניניו הגשמיים — "כל מעשיך יהיו לשם שמים"⁷⁵, ו"בכל דרכיך דעהו"⁷⁶.

ובפשטות: התכלית של חגי תשרי היא להמשיך את הקדושה ששאבנו בחודש הזה אל חיי היום-יום, במשך כל השנה, "בארץ". עבודת ה' צריכה להיות גם בכל העניינים הגשמיים: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", ו"בכל דרכיך דעהו".

וע"י עבודה זו נזכה להקדמת קיום היעוד "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ובקרוב ממש.

ועל ידי העבודה הזו נזכה שיתקיים בקרוב ממש היעוד "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

(משיחת א' דר"ח מרחשון תשמ"ו)

לסיכום — המסר לשבוע הזה
• המבול "למעלה": בתורה כפי שהיא בעליונים, המבול אינו עונש. הוא "טבילה" שמעלה את העולם, כמו "מים במים" של תחילת הבריאה, שמהם עלה הקילוס לקב"ה.
• "לא יהיה עוד מבול": התכלית איננה לבטל את העולם. התכלית היא שהארץ, כמו שהיא, תהיה מלאה דעת ה' — "כמים לים מכסים".
• "נעשה גריד כהלכתה": היבשה שאחרי המבול רומזת להלכה, לתורה שפועלת בתוך העולם.
• בשבוע שלנו: השיחה נאמרה בא' דראש חודש מרחשון, השבוע שבו יוצאים מ"מבול" הקדושה של תשרי אל "היבשה" של חודש רגיל. וזה בדיוק השבוע שבו אנו נמצאים. המשימה היא לקחת את מה שספגנו בחגים ולהכניס אותו אל העבודה, אל הבית ואל השגרה: "בכל דרכיך דעהו".