לקוטי שיחות חלק כה, פרשת נח — שיחה ג: "צא מן התיבה"
מקור: דבר מלכות, שבוע פרשת נח ה'תשפ"ז, עמ' 32–38 · לקוטי שיחות כרך כה, מתורגם ללשון הקודש · משיחות ש"פ נח תשמ"א ותשמ"ג, וש"פ חיי שרה תשמ"ג
יסוד השיחה: למה נח והחיות היו צריכים ציווי מיוחד לצאת מן התיבה? בתיבה שרר מצב של "לעתיד לבוא", והיציאה ממנה אל "פרו ורבו ומלאו את הארץ" היא דווקא עלייה. ההוראה: לא להסתגר ב"תיבה", ולבנות את העולם ואת עם ישראל בלי חשבונות
מקורות: ציטוטי תנ"ך, חז"ל, רש"י, רמב"ם ותניא הועתקו מספריא. טעויות דפוס שבחוברת הועתקו כפי שנדפסו וסומנו ב-⚠
סעיף א — הציווי לצאת מן התיבה – מדוע?
בפרשתנו מסופר: "ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש יבשה הארץ"¹, ולאחר מכן ציוה הקדוש-ברוך-הוא את נח: צא מן התיבה אתה ואשתך... כל החי'... היצא אתך...².
השיחה פותחת בתיאור סוף המבול. בכ"ז במרחשון "יבשה הארץ" — האדמה התייבשה לגמרי. ורק אחר כך אמר הקב"ה לנח: "צא מן התיבה, אתה ואשתך… כל החיה אשר אתך… היצא אתך".
ואין מובן: מכיוון שכבר "יבשה הארץ" – שמשמעו שהאדמה התייבשה לגמרי, כפירוש רש"י: "יבשה" – "נעשה גריד (=קשיחה מיובש) כהלכתה" (שכן "חרבו המים מעל הארץ" – "נעשה כמין טיט..."³ – כבר היה לפני כן) – מדוע היה צריך לומר לנח⁴ "צא מן התיבה"? ויתירה מזו: לא די בציווי לגבי נח עצמו, אלא נדרש ציווי נפרד בנוגע לחיות – "כל החי'... בעוף ובבהמה ובכל הרמש... היצא אתך"!
הקושיה: "יבשה הארץ" פירושו, כפירוש רש"י, שהאדמה נעשתה "גריד כהלכתה" — קשה ויבשה כראוי. כבר לפני כן "חרבו המים", והאדמה נעשתה כמין טיט. אם כן, כשהארץ כבר ראויה לגמרי, למה היה צריך לצוות את נח לצאת? ויותר מזה: למה נדרש ציווי נפרד גם על החיות, "היצא אתך"?
הערה 4 מוסיפה: כל מה שעשה נח לפני כן, כמו שליחת העורב והיונה כדי לראות אם קלו המים, עשה מדעת עצמו, בלי ציווי.
במדרש⁵ נאמר: "כיון שנחו המים היה צריך נח לצאת מן התיבה, אלא אמר: ברשות הקדוש-ברוך-הוא נכנסתי שאמר לי⁶ "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", ועכשיו איני יוצא אלא ברשותו".
תשובת המדרש: נח אמר: "ברשות הקב"ה נכנסתי" — הרי נאמר לי "בא אתה וכל ביתך אל התיבה" — "ועכשיו איני יוצא אלא ברשותו". כלומר, נח לא רצה לצאת על דעת עצמו, וחיכה לרשות.
ברם (נוסף לזה – שרש"י כלל לא מביא את המדרש האמור, הרי) מדרך לימוד הפשט עולה, ומפורש הדבר ברש"י⁷, כי ציווי הקדוש-ברוך-הוא לנח "בא... אל התיבה" (לא היה בבחינת נתינת רשות, אלא) משום שנח לא רצה להכנס לתיבה.
אבל לפי הפשט אי אפשר להסתפק בזה. ראשית, רש"י אינו מביא את המדרש הזה. שנית, רש"י אומר במפורש שנח נכנס לתיבה רק "עד שדחקוהו המים" (ז, ז). אם כן הציווי "בא אל התיבה" לא היה מתן רשות, אלא היה צורך לצוות עליו כי לא רצה להיכנס. ממילא אין ללמוד מכאן שגם היציאה הייתה צריכה "רשות".
בפשטות ניתן לומר, שהצורך בציווי לא היה (כל כך) על עצם היציאה, אלא על אופן היציאה – "(צא מן התיבה) אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך", כפי שרש"י מפרש על כך: "איש ואשתו כאן התיר להם תשמיש המטה" (מה שאין כן בהיותם בתיבה – היו "האנשים לבד והנשים לבד", כי "נאסרו בתשמיש המטה"⁸).
הסבר אפשרי ראשון: אולי הציווי לא בא בעיקר על עצם היציאה, אלא על אופן היציאה: "אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך" — זוגות זוגות. רש"י מפרש: "איש ואשתו — כאן התיר להם תשמיש המטה". בתיבה, לעומת זאת, היו "האנשים לבד והנשים לבד", כי נאסרו בתשמיש.
ובדומה לכך בנוגע לחיות, שהיה צריך להבהיר (כסיום הפסוק⁹) שיהיה "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ", וכפי שרש"י מפרש: "ולא בתיבה מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש".
וכך גם לגבי החיות. היה צריך לומר "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ", ורש"י מפרש: "ולא בתיבה — מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש".
אך מפשטות לשון הכתוב משמע, שהציווי היה (גם) בנוגע לעצם היציאה – "צא מן התיבה". והדבר מודגש ביותר בנוגע לחיות... לגביהם נאמר "הוצא כתיב .. אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה"¹⁰ – שהחיות (יתכן) לא ירצו לצאת מן התיבה, ולכן יש ציווי "הוציאם אתה" (בעל כרחם)¹¹.
אבל מפשטות הכתוב משמע שהציווי היה גם על עצם היציאה: "צא מן התיבה". ובחיות זה בולט עוד יותר. רש"י מפרש: "הוצא כתיב, היצא קרי… אם אינם רוצים לצאת — הוציאם אתה". כלומר, צפוי היה שהחיות לא ירצו לצאת, ולכן נח נצטווה להוציא אותן גם בעל כרחן. ולמה שלא ירצו?
(הערה 11: הגור אריה מסביר שהחיות לא רצו לצאת כי מזונן היה מוכן להן בתיבה.)
סעיף ב — בתיבה שרר מצב של שלום בדומה לעתיד לבוא
אחד מהביאורים בזה:
מבואר בכמה מקומות¹², כי בתיבת נח שרר מצב של שלום, מעין זה שיהיה לעתיד לבא – "וגר זאב עם כבש... לא ירעו ולא ישחיתו..."¹³. הרי בתיבת נח חיו ביחד כל סוגי הבהמות והחיות – כולל חיות טורפות ודורסות – ולמרות זאת "לא¹⁴ עשו רעה זה לזה כלל ולא השחיתו זה לזה".
ההקדמה להסבר: בתורת החסידות מבואר בכמה מקומות שבתיבת נח שרר מצב של שלום, מעין העתיד לבוא: "וגר זאב עם כבש… לא ירעו ולא ישחיתו". בתיבה חיו יחד כל סוגי הבהמות והחיות, גם הטורפות והדורסות, ו"לא עשו רעה זה לזה כלל".
והדבר מוכרח גם מפשוטו של מקרא. כי, הגם שעל הפסוק¹⁵ "קנים תעשה את התיבה" מפרש רש"י "מדורים מדורים לכל בהמה וחיה" – שכל (מין¹⁶) בהמה וחיה יהיה בנפרד מכל השאר¹⁷ – הרי למרות זאת:
הוכחה מן הפשט: אמנם רש"י מפרש על "קנים תעשה את התיבה": "מדורים מדורים לכל בהמה וחיה", כלומר כל מין היה במדור נפרד. ובכל זאת אי אפשר להסביר הכל בכך שהחיות היו מופרדות, כפי שיתבאר בשתי הראיות הבאות.
(הערה 17 הארוכה דנה אם באמת היה מדור לכל מין ומין; לפי פשטות לשון רש"י — כן.)
א) קשה לומר, כי ניתן (בצורה טבעית) לצמצם חיות טורפות במקום (מדור) מוגבל ביותר למשך שנה שלמה, כאשר במהלכה לא יתרחשו מקרים¹⁸ בהם חיה רעה תזיק וכיוצא בזה.
ראיה א: קשה לומר שאפשר, בדרך הטבע, להחזיק חיות טורפות במקום צר במשך שנה שלמה, בלי שיקרה אף מקרה שחיה רעה תזיק.
(הערה 18: נזכר רק מקרה אחד — הארי הכיש את נח כי איחר את מזונו. וגם זה מביא רש"י רק כפירוש שני ובשם מדרש אגדה.)
ב) רואים במוחש (ב"גן חיות") כי בכדי לנהל כמות גדולה של חיות טורפות, נדרש צוות גדול מאוד של אנשים ש"יסתדר" אתם. ואילו בתיבת נח אנשים ספורים בלבד (נח ובניו ונשיהם) ניהלו את כל החיות הטורפות¹⁹ לסוגיהם... של כל העולם כולו!
ראיה ב: בגן חיות רואים במוחש שכדי לטפל בהרבה חיות טורפות צריך צוות גדול מאוד של אנשים. ובתיבה טיפלו מעטים בלבד — נח, בניו ונשותיהם — בכל החיות הטורפות מכל העולם!
מוכרח איפוא לומר, שבהיותם בתיבה, נשתנה טבע בעלי-החיים הטורפים²⁰, בדומה למה שיהיה לעתיד לבוא, ובכזה מצב אפשרי כי "נער²¹ קטן נוהג בהם".
המסקנה: כשהיו בתיבה, נשתנה טבע החיות הטורפות, כמו שיהיה לעתיד לבוא, ש"נער קטן נוהג בם".
(הערה 20 דנה בדעת הרמב"ן שלפני החטא לא היו חיות מזיקות כלל, ולפי זה לא היה כאן טבע חדש אלא חזרה לטבע הקודם. אבל לפי רש"י היו חיות רעות ודורסות כבר לפני כן.)
ואין להקשות מדוע אין רש"י מציין במקום כלשהו שבתיבה התרחש נס גדול שכזה (הדומה למצב לעתיד לבא – לאחר שיהיה "ומלאה הארץ דעה את ה'") –
שאלה: אם התרחש בתיבה נס כה גדול, הדומה לעתיד לבוא, למה רש"י אינו מזכיר אותו במפורש?
כי יש לומר, שאכן הבהיר זאת רש"י בפירושו לעיל²², באומרו שלתיבה הגיעו רק "אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם ומאליהם באו וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה". אשר מכך רואים, כי: א) רק המובחרים (שלא השחיתו דרכם) הגיעו לתיבה. ב) כבר בהליכתם לתיבה לא הזיקו החיות הטורפות. ג) עצם הגעתם, וכן ד) כניסתם לתיבה הייתה לגמרי בדרך נס;
תשובה: רש"י כבר רמז לכך כשפירש (ו, כ) שלתיבה באו רק "אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה". מזה רואים ארבעה דברים: (א) רק המובחרים הגיעו לתיבה. (ב) כבר בדרך לתיבה לא הזיקו החיות הטורפות. (ג) עצם הגעתם הייתה בנס. (ד) גם כניסתם לתיבה הייתה בנס.
ובמילא אין כל פלא, שגם לאחר מכן, בכניסתם לתיבה נמשך נס²³ זה (בקשר להעדר ההשחתה של החיות), והשתנה טבעם של החיות הטורפות שלא יזיקו לבהמה וחיה אחרת וכו'.
אם כן אין פלא שהנס נמשך גם בתוך התיבה, והחיות הטורפות לא הזיקו לשאר הבהמות והחיות.
(הערה 23: גם עצם מציאותם של כל בעלי החיים בתיבה, והמזון לכולם, היו בדרך נס.)
סעיף ג — נח והחיות לא רצו לרדת מהמדריגה שהיו בתיבה
וזהו הטעם לכך מדוע לאחר ש"יבשה הארץ" היה צורך בציווי "צא מן התיבה" – משום שנח לא רצה לצאת מהתיבה²⁴; הוא היה במקום בו שרר מצב של לעתיד לבא,
עכשיו מובן למה היה צורך בציווי. נח לא רצה לצאת מן התיבה, כי בתיבה שרר מצב של "לעתיד לבוא".
(הערה 24 מדגישה: אף שבגשמיות החיים בתיבה היו כרוכים בטורח ובצער רב, כי נח ובניו טיפלו בהאכלת כל החיות.)
[ובפרט על פי המבואר בחסידות²⁵, ששינוי טבע החיות בתיבת נח, נבע מכך שהאיר בה אור אלוקי נעלה ביותר (– מעין שיאיר לעתיד לבוא) הפועל את עניין השלום).
ובפרט לפי החסידות: השינוי בטבע החיות בא מאור אלוקי נעלה מאוד שהאיר בתיבה, מעין האור של העתיד, והוא שפעל את השלום.
(⚠ בחוברת נפתח המשפט בסוגר מרובע "[" ונסגר בסוגר עגול ")". העתקנו כפי שנדפס.)
ומשום כך היציאה מן התיבה, היוותה ירידה לגבי המצב בתיבה²⁶.
ממילא היציאה מן התיבה הייתה ירידה לעומת המצב שבתוכה.
ועל אחת כמה וכמה ביחס לחיות הטורפות עצמן, בהם התחולל שינוי הטבע כשהיו בתיבת נח, שמצד עצמם לא רצו לצאת מהתיבה, ובכך... לשוב ולהיות חיות טורפות ומזיקות!
ועל אחת כמה וכמה החיות הטורפות עצמן. בתיבה השתנה טבען, וכשיצאו היו צריכות לחזור ולהיות טורפות ומזיקות! לכן מצד עצמן לא רצו לצאת.
ולכן היה צריך לצוות את נח באופן מיוחד "כל החיה אשר אתך... הוצא אתך", משום שהיה ניתן לחלק ולומר: עבור נח (עם אשתו ובני ביתו) הכרחית היציאה מן התיבה, כדי לפעול בעולם שמחוץ לתיבה. ולכן כדאית הירידה (צא מן התיבה) בשביל התועלת של העולם בחוץ.
לכן היה צריך ציווי מיוחד על החיות: "כל החיה אשר אתך… הוצא אתך". על נח ובני ביתו אפשר היה לומר שהירידה כדאית, כי הם צריכים לפעול בעולם שמחוץ לתיבה. כלומר, הירידה היא לטובת העולם.
לעומת זאת, שיחרור החיות הטורפות מהתיבה יגרום בהם ירידה (חזרה למצבם קודם כניסתם לתיבה), ובעולם יהיו שוב חיות טורפות!
אבל אצל החיות הטורפות היציאה נראית ירידה בלבד: הן חוזרות לטבען הקודם, ובעולם יהיו שוב חיות טורפות!
לכן הצטווה נח, אשר אף על פי כן – "כל החיה... הוצא אתך".
אך מכך מובן, כי על-ידי "צא מן התיבה .. הוצא אתך", נעשה עילוי לגבי המצב כפי שהיה בתיבה.
ובכל זאת נצטווה נח: "כל החיה… הוצא אתך". מכאן מוכח שהיציאה מן התיבה אינה רק ירידה. על ידי "צא מן התיבה… הוצא אתך" נעשה עילוי, מעלה גבוהה יותר מן המצב שבתיבה.
סעיף ד — המעלה ביציאה מהתיבה – קיום "מלאו את הארץ"
מהי ההסברה בכך?
הדבר מרומז בדברי הפסוק עצמו, האומר "צא מן התיבה אתה ואשתך...", דבר המורה (כנ"ל) ש"התיר להם...". ובדומה לכך לגבי החיות... – "הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ".
מהי המעלה שביציאה? התשובה רמוזה בפסוק עצמו. "צא מן התיבה אתה ואשתך" — כלומר, כאן הותר להם תשמיש. וכן אצל החיות: "הוצא אתך, ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ".
מכך שזהו הדבר הראשון עליו הצטווה נח בקשר עם יציאתו מן התיבה, מובן, שאין זה רק ענין צדדי (היות ולפני כן בתיבה "נאסרו...", לכן כשיצאו מן התיבה היה הכרח להתיר²⁷ זאת שוב), אלא זוהי המטרה והתכלית של "צא מן התיבה". בכך מתבטא החידוש של "צא מן התיבה".
זה הדבר הראשון שנאמר לנח ביחד עם היציאה. מכאן שאין זה פרט צדדי, כאילו "אחרי שנאסר בתיבה, צריך להתיר שוב". זו המטרה של היציאה, וזה החידוש שבה.
וכפשטות הענין: מה היה חסר בחיים בתיבה – העובדה שבמקום המוגבל של התיבה לא התאפשר הענין של "פרו ורבו" (ו"כבשוה" – הארץ), ובפרט באופן שיביא ל"מלאו²⁸ את הארץ".
בפשטות: מה היה חסר בתיבה? במקום מוגבל אי אפשר לקיים "פרו ורבו", וגם לא "וכבשוה" — כיבוש הארץ ויישובה — ובוודאי לא "ומלאו את הארץ".
וזהו המכוון של "צא מן התיבה" – שלאחר המבול בו "וימח את כל היקום..."²⁹, הייתה שליחותו של נח לבנות מחדש את היקום, על-ידי "פרו ורבו ומלאו את הארץ". וכפי שנאמר מיד בהמשך הפרשה, שהקדוש-ברוך-הוא ציוה לנח³⁰ – בתור ברכה ובתור ציווי – "פרו ורבו (ומלאו את הארץ").
זה התוכן של "צא מן התיבה". אחרי שהמבול מחה את כל היקום, שליחותו של נח הייתה לבנות מחדש את העולם, על ידי "פרו ורבו ומלאו את הארץ". ואכן מיד אחר כך בפרשה (ט, א) ציווה הקב"ה את נח "פרו ורבו ומלאו את הארץ", גם כברכה וגם כציווי.
סעיף ה — גילוי כח האין־סוף בלידה גשמית ובעבודה בעולם
כל ענין בגשמיות משתלשל מענינו ברוחניות. ובדומה לכך בעניננו: העובדה שהיציאה בגשמיות מן התיבה היתה בשביל "פרו ורבו ומלאו את הארץ" – השתלשל מרוחניות הענינים.
מן הגשמי אל הרוחני: כל ענין בגשמיות משתלשל ממקורו ברוחניות. לכן גם העובדה שהיציאה הגשמית מן התיבה הייתה בשביל "פרו ורבו" נובעת מתוכן רוחני.
החידוש ב"פרו ורבו" הוא – שבכך מתגלה כח האין-סוף כאן למטה³¹. משום שבענין ההולדה אין כל הגבלה, והוא קיים עד אין סוף, דור אחר דור.
החידוש שב"פרו ורבו": בו מתגלה כח האין סוף כאן למטה. ההולדה אינה מוגבלת — היא נמשכת דור אחרי דור, בלי סוף.
(הערה 31: בחסידות מבואר שההולדה היא "כעין יש מאין", יצירת דבר חדש, ולכן יש בה גילוי של כח הבורא.)
וזהו ההבדל בין המצב בתיבה לגבי המצב בצאתם מן התיבה:
בתיבה, מבלי הבט על הגילויים הנעלים שהאירו שם (עד שהדבר פעל³² שינוי הטבע בדוגמת לעתיד לבא, כנ"ל), היה זה רק ענין של עליית ותענוג הנברא, ובמילא יש לכך גבול.
ההבדל בין התיבה לבין היציאה ממנה: בתיבה האירו גילויים נעלים מאוד, עד שהשתנה טבע החיות. ובכל זאת זה היה רק ענין של עלייה ותענוג של הנברא, ולכן יש לו גבול.
מה שאין כן על-ידי העבודה בעולם, מחוץ לתיבה, וכפי שהעולם בטבעו³³ דוקא – עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו³⁴ – כאן, בתחתונים (דוקא), נעשית הדירה לו יתברך³⁴, דירה לעצמותו³⁵.
לעומת זאת, העבודה בעולם, מחוץ לתיבה, נעשית בעולם כמו שהוא בטבעו — "עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו". ודווקא כאן, בתחתונים, נעשית "הדירה לו יתברך", דירה לעצמותו.
(הערה 33: לכן גם החיות היו צריכות לצאת ולחזור לטבען — כדי שגם אצלן יתקיים "פרו ורבו", שהוא גילוי כח האין סוף.)
ולכן דווקא בעבודה זאת מתגלה ה"בלתי בעל גבול", נחלה בלי מצרים³⁶.
לכן דווקא בעבודה הזו מתגלה ה"בלתי בעל גבול" — "נחלה בלי מצרים", נחלה שאין לה גבולות.
סעיף ו — ההוראה: לא להסתגר בתיבה רוחנית, לצאת לפעול בעולם
ההוראה מכך בעבודת השם:
ישנם כאלו הסבורים שניתן להסתגר בארבע אמות שלהם ולעסוק כל היום בתורה, וכלל לא נוגע להם מה נעשה בעולם מסביבם.
ההוראה בעבודת ה': יש הסבורים שאפשר להסתגר בארבע אמותיהם, ללמוד תורה כל היום, ולא להתעניין במה שקורה בעולם מסביב.
ומי יאמר אם בדעתו לעסוק כל היום בפנימיות התורה, "דע³⁷ את אלקי אביך", שהרי אז ידמה מצבו האישי לזה של ימות המשיח, כפסק הרמב"ם בסיום וחותם ספרו³⁸ "ובאותו הזמן לא יהיה... ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"
ויותר מזה: מי שרוצה לעסוק כל היום בפנימיות התורה, ב"דע את אלקי אביך", עשוי לחשוב שמצבו האישי דומה כבר לימות המשיח. שהרי הרמב"ם כותב בסוף ספרו שבאותו זמן "לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".
יכול הוא איפוא לטעון: לשם מה עליו לצאת מארבע אמותיו כדי לעסוק בהרבצת התורה והיהדות, עד להפצת המעיינות חוצה, כדי לפעול את "קאתי מר דא מלכא משיחא" (=ביאת האדון זה מלך המשיח), שעל-ידי זה יזכה (וכל העולם) לעסוק ב"לדעת את ה' בלבד" [כפירוש רש"י³⁹ אשר תורתו של משיח היא "סוד טעמיה ומסתר⁴⁰ צפונותיה", פנימיות התורה] – הוא הרי זכה כבר ל"עולמך תראה בחייך"⁴¹, והריהו עוסק כבר עתה ב"לדעת את ה' בלבד"!
הטענה שלו: למה עליו לצאת מארבע אמותיו לעסוק בהפצת התורה והיהדות, עד "הפצת המעיינות חוצה"? כל זה כדי לקרב את ביאת המשיח, ש"קאתי מר — דא מלכא משיחא" (=כשיבוא האדון — זה מלך המשיח), וכדי שאז יעסקו כולם ב"לדעת את ה' בלבד". הרי תורתו של משיח היא "סוד טעמיה ומסתר צפונותיה" — פנימיות התורה, כפירוש רש"י. והוא כבר זכה ל"עולמך תראה בחייך", ועוסק כבר עכשיו ב"לדעת את ה' בלבד"!
על כך היא ההוראה – "צא מן התיבה": צריך לצאת מהתיבה ולפעול בעולם שמסביב. אכן יש לפעמים סדר של "בא... אל התיבה"⁴² – כאשר בחוץ יורד מבול, וקיים חשש פן ייטבע ב"מים הזידונים" של מי המבול, או אז יש להתגונן מכך באמצעות "בא... אל התיבה", כפירוש הבעל-שם-טוב⁴³: להכנס בתוך אותיות ותיבות התורה והתפילה – אך צריך לדעת, אשר סוף-סוף חייב להגיע זמן של "צא מן התיבה", משום שהמטרה והתכלית היא לפעול בעולם שמחוץ לתיבה שלך.
על כך באה ההוראה "צא מן התיבה": צריך לצאת ולפעול בעולם שמסביב. נכון שלפעמים צריך "בא… אל התיבה". כשבחוץ יורד מבול, ויש חשש לטבוע ב"מים הזידונים" (מי המבול של הטרדות והפיתויים), צריך להתגונן. ועל כך פירש הבעל שם טוב: "תיבה" היא גם מילה, ו"בא אל התיבה" פירושו להיכנס אל תוך אותיות ותיבות התורה והתפילה. אבל צריך לדעת: סוף-סוף חייב לבוא זמן של "צא מן התיבה", כי המטרה היא לפעול בעולם שמחוץ לתיבה שלך.
ואל לאדם לחשוב כי מחובתו לעשות זאת רק מפני שעליו לוותר על טובתו האישית למען טובת הזולת – אלא זה נוגע לטובתו ושלימותו שלו. שכן, מבלי הבט על כל העילויים אליהם ניתן להגיע על-ידי "עבודה בתיבה", הרי כל זה הוא ענין שבמדידה והגבלה,
ואל יחשוב אדם שהיציאה היא ויתור על טובתו האישית למען הזולת. היא נוגעת לשלמות שלו עצמו. כל העליות שאפשר להשיג ב"עבודה בתיבה" הן במדידה ובהגבלה.
– אך על-ידי "צא מן התיבה" נעשה "פרו ורבו", הריבוי עד אין סוף, עד באופן של "ואלה תולדות פרץ"⁴⁴, תולדות מלא⁴⁵ – "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"⁴⁶, נחלה בלי מצרים⁴⁷, שזה יהיה בגילוי בביאת משיח צדקנו, "עלה הפורץ לפניהם"⁴⁸.
רק על ידי "צא מן התיבה" נעשה "פרו ורבו" — ריבוי בלי סוף, עד "ואלה תולדות פרץ" (ושם "תולדות" נכתב מלא, וחז"ל דרשו שבימי בן פרץ, המשיח, יחזרו הדברים לשלמותם). זהו "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", "נחלה בלי מצרים". וכל זה יתגלה בביאת משיח צדקנו, שעליו נאמר "עלה הפורץ לפניהם".
סעיף ז — הוראה נוספת: פרו ורבו כפשוטו לאחר ה"מבול" שבדורנו
הוראה נוספת שניתן להפיק מכך – בקשר ל"פרו ורבו" כפשוטו:
התפקיד הראשון של האדם לאחר המבול, מצב בו "וימח את כל היקום...", הוא – "פרו ורבו ומלאו את הארץ", לבנות מחדש את העולם⁴⁹.
הוראה נוספת, ב"פרו ורבו" כפשוטו: התפקיד הראשון של האדם אחרי המבול, כשנמחה כל היקום, הוא "פרו ורבו ומלאו את הארץ" — לבנות מחדש את העולם.
(הערה 49: זהו "ראה עולם חדש" שנאמר על נח.)
וזוהי ההוראה המיוחדת עבור דורנו, שעבר את המבול רחמנא ליצלן, וחלק גדול וחשוב ביותר וביותר מעם ישראל, היו לא תהיה, נמחה בגשמיות – צריך לדעת, כי לכל לראש מוטלת האחריות⁵⁰ (והזכות) על כל אלה שבחסדי ה' ניצלו מהמבול הם וצאצאיהם, לבנות מחדש את עם ישראל בגשמיות, ואזי יהיה עם מי לעסוק ברוחניות – שכן בשביל "צו את בני ישראל", צריך להיות קודם (קדמו⁵¹) בני ישראל.
ההוראה לדורנו: דורנו עבר "מבול", רחמנא ליצלן — חלק גדול וחשוב מעם ישראל נמחה בגשמיות (הרבי מתכוון כמובן לשואה). מכאן האחריות, וגם הזכות, של מי שניצלו, הם וצאצאיהם: קודם כול לבנות מחדש את עם ישראל בגשמיות. ואז יהיה עם מי לעסוק ברוחניות. כדי לקיים "צו את בני ישראל" צריכים קודם להיות בני ישראל — וישראל "קדמו", כמאמר חז"ל שישראל עלו במחשבה לפני הבריאה.
(הערה 50: מן הציווי לנח לומדים גם את חומרת הימנעות מפרו ורבו, שנסמכה בתורה לשופך דמים, רחמנא ליצלן.)
סעיף ח — טענות החוששים מהאחריות שבגידול ילדים
ישנם כאלו העושים חשבונות:
ללדת ילדים הרי זו אחריות עצומה. צריך לכלכל אותם הן בגשמיות, הן ברוחניות – לחנך אותם בדרך התורה והמצוות. ומי יודע אם בכוחו לגדל את ילדיו כדבעי, שיגדלו ילדים בריאים, בריאים בגשמיות ובריאים ברוחניות?
הטענה: יש העושים חשבונות. ללדת ילדים זו אחריות עצומה: צריך לפרנס אותם, וגם לחנך אותם בדרך התורה והמצוות. ומי יודע אם יצליח לגדל אותם כראוי, בריאים בגוף ובנפש?
ולכן, לדעתם, עליהם להתבסס תחילה במצב האישי הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, ורק אחר כך יחשבו ומאוחר יותר אף יקיימו את מצוות "פרו ורבו"!
ועל כך באה ההוראה מנח, כדלקמן.
לכן, לדעתם, צריך קודם להתבסס, גשמית ורוחנית, ורק אחר כך לחשוב, ומאוחר יותר גם לקיים, מצוות "פרו ורבו". על כך באה ההוראה מנח.
סעיף ט — נח וחזקיהו מוכיחים, כי אין להתערב בחשבונות הקדוש־ברוך־הוא
על אף שהקדוש-ברוך-הוא ציוה לנח "צא מן התיבה אתה ואשתך" – "איש ואשתו כאן התיר להם..." (כנ"ל), בכל זאת מסופר בתורה, כי בפועל "ויצא נח ובניו [בנפרד] ואשתו ונשי בניו"⁵² (לא – "איש ואשתו").
מה עשה נח בפועל: הקב"ה אמר לו "צא מן התיבה אתה ואשתך" — זוגות, כלומר שהותר להם תשמיש. ובכל זאת כתוב "ויצא נח ובניו, ואשתו ונשי בניו" — הגברים לחוד והנשים לחוד, כמו בתיבה, ולא "איש ואשתו".
ומסבירים המפרשים⁵³ (על פי פירוש רש"י⁵⁴) שהדבר נבע מכך ש"היה נח דואג לעסוק בפריה ורביה"⁵⁵. כלומר: נח עשה חשבון, מה תהיה התועלת מכך שיילד ילדים? הרי יתכן שיחזור על עצמו מצב דומה בו הם יחטאו "ויבואו מי המבול וישטפום"⁵⁶. ואכן, בעקבות כך הבטיח לו הקדוש-ברוך-הוא תחילה "שלא לשחת העולם עוד"⁵⁵, ורק אחר כך ציווהו "פרו ורבו".
הסבר המפרשים (על פי רש"י ט, ט): "היה נח דואג לעסוק בפריה ורביה". נח עשה חשבון: מה התועלת בילדים, אם אולי שוב יחטאו ו"יבואו מי המבול וישטפום"? ולכן הבטיח לו הקב"ה תחילה "שלא לשחת העולם עוד", ורק אחר כך ציווה "פרו ורבו".
ואף שהקדוש-ברוך-הוא ציווהו כבר קודם "צא מן התיבה אתה ואשתך", וכיצד יתכן שנח, אשר היה "איש צדיק תמים"⁵⁷ יעשה היפך מרצון ה'⁵⁸ כתוצאה מחישובים כלשהם?
קושיה: הרי הקב"ה כבר ציווה "צא מן התיבה אתה ואשתך". איך ייתכן שנח, "איש צדיק תמים", עשה הפך רצון ה' בגלל חשבונות?
אך אין זו קושיא: נח חשב שמאמר הקדוש-ברוך-הוא "צא מן התיבה אתה ואשתך" (איש ואשתו) היה רק היתר – כדיוק לשון רש"י "כאן התיר⁵⁹ להם" – אבל לא ציווי⁶⁰. לכן אחר כך הוסיף הקדוש-ברוך-הוא, שהכוונה במאמר זה הוא לא רק בבחינת היתר, אלא ציווי, חייב להתקיים "פרו ורבו".
תשובה: נח הבין ש"צא… אתה ואשתך" הוא רק היתר. כך מדייק רש"י: "כאן התיר להם" — היתר ולא ציווי. לכן הוסיף הקב"ה אחר כך שזה ציווי ממש, שחייב להתקיים: "פרו ורבו".
אך עדיין בלתי מובן: הן אמת שהקדוש-ברוך-הוא הבטיח שלא יביא עוד מבול, אך נח היה מוטרד בעיקר ממצבם הרוחני של בניו. ובאם קיים חשש "פן יוסיפו לחטוא"⁶¹ – הרי בוודאי שלא יסתפק בכך שלא ייענשו – בה בשעה שמצבם (הרוחני) זהה לזה של דור המבול!
ועדיין קשה: הקב"ה הבטיח רק שלא יביא עוד מבול. אבל נח היה מוטרד בעיקר מן המצב הרוחני של צאצאיו. אם יש חשש "פן יוסיפו לחטוא", האם די בכך שלא ייענשו, כשמצבם הרוחני זהה לזה של דור המבול?
מכך ישנה הוראה ברורה, אשר "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"⁶²! (=למה לך להכנס לסתרי הקדוש-ברוך-הוא!) יהודי צריך לעשות כל התלוי בו⁶³ – לקיים מצוות פרו ורבו, ולאחר מכן לחנך בניו ובנותיו על פי הוראות התורה – ולא להמנע מלקיים ציווי ה' מצד חשבונות פרטיים.
ההוראה: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך" — למה לך להיכנס לסודות של הקב"ה? היהודי צריך לעשות את מה שתלוי בו: לקיים "פרו ורבו", ואחר כך לחנך את ילדיו לפי הוראות התורה. ולא להימנע מציווי ה' בגלל חשבונות פרטיים.
(הערה 63: "מה שתלוי בו" כולל גם הכנה לפני הנישואין, ברוחניות ובגשמיות.)
– חז"ל מספרים⁶⁴ בנוגע לחזקיהו המלך, שראה ברוח הקודש שייצאו ממנו "בנין דלא מעלו" (=בנים רשעים) ולכן לא רצה לעסוק בפריה ורביה. הקדוש-ברוך-הוא העניש אותו על כך, רחמנא ליצלן, משום "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד"! (=למה לך להכנס לסתרי הקדוש-ברוך-הוא, מה שנצטווית עליך לעשות).
ראיה מחזקיהו המלך: הגמרא (ברכות י, א) מספרת שחזקיהו ראה ברוח הקודש שייצאו ממנו בנים שאינם הגונים, ולכן לא נשא אשה ולא עסק בפריה ורביה. ישעיהו הנביא אמר לו בשם ה' שהוא נענש על כך: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת — איבעי לך למעבד" — את מה שנצטווית היית צריך לעשות.
רואים מכך, שאפילו כאשר יודעים בבירור מה יהיה... אסור להמנע מלקיים את ציווי ה'⁶⁵; על אחת כמה וכמה כאשר אין זה אלא חשש הנובע מחשבון פרטי
המסקנה: אפילו כשיודעים בבירור מה יהיה — כמו חזקיהו, שראה ברוח הקודש — אסור להימנע מציווי ה'. וכל שכן כשמדובר רק בחשש שנובע מחשבון פרטי.
(הערה 65: וכמו שאמרו לאדם ולחוה: "אתם עשו מצותכם".)
ולהוסיף – גם במקרה של חזקיהו נולד לאחר מכן יאשיהו, עליו נאמר⁶⁶ "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבו... ככל תורת משה ואחריו לא קם כמוהו", ועוד מלכים צדיקים כמו יהואחז⁶⁷ וצדקיהו⁶⁸
ויתרה מזו: גם אצל חזקיהו נולד בסופו של דבר יאשיהו, שעליו נאמר "וכמוהו לא היה לפניו מלך… ואחריו לא קם כמוהו". ועוד מלכים צדיקים יצאו ממנו, כמו יהואחז וצדקיהו.
– אדרבה: קיים את ציווי ה' המוטל עליך בשמחה ובבטחון גמור שהקדוש-ברוך-הוא בוודאי⁶⁹ יעזור ויביא הצלחה בהשתדלותך בחינוך הבנים⁷⁰ (ובפרט בזכות זה גופא שהנך מקיים את ציווי ה' "פרו ורבו" ללא כל חשבונות).
אדרבה: קיים את ציווי ה' בשמחה ובביטחון גמור. הקב"ה בוודאי יעזור ויצליח את השתדלותך בחינוך הילדים — ובפרט בזכות זה שאתה מקיים "פרו ורבו" בלי חשבונות.
(הערה 70: גם נבואה לרעה יכולה להתבטל על ידי תפילה.)
סעיף י — עם כל ילד נפתח צינור חדש של פרנסה
כל המדובר לעיל הוא בנוגע לדאגות מהמצב הרוחני של הילדים, שזה תלוי בעיקר בהורים, להם נתן הקדוש-ברוך-הוא את המצוה (והזכות) לחנך את בניהם ובנתיהם בדרך התורה והמצוה, ונתן להם את הבחירה החפשית לקיים ציווי זה.
חלוקה בין שני סוגי דאגות: עד כאן דובר בדאגה למצב הרוחני של הילדים. זה אכן תלוי בעיקר בהורים — להם נתן הקב"ה את המצווה והזכות לחנך, וגם את הבחירה החופשית לקיים זאת.
אך כאשר מדובר בדאגות מפרנסה גשמית – כשעושים חשבונות שמצב הפרנסה אינו מאפשר לעסוק בפריה ורביה – מראים בכך שהם מקטני אמנה⁷¹, ולמטה מזה.
אבל מי שנמנע מילדים בגלל חשבונות פרנסה, מראה בכך שהוא "מקטני אמנה", ואף למטה מזה. חז"ל אומרים: "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר — אינו אלא מקטני אמנה".
פרנסה אינה תלויה בבחירה עצמית. יהודי אכן נצטווה "בכל אשר תעשה"⁷² – אבל ה"תעשה" הוא רק⁷³ ענין של עשיית כלי לברכת ה'; השפעת המזון והפרנסה באים מלמעלה, כפי שכל אחד אומר בברכת המזון: הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים.
הסבר: פרנסה אינה תלויה בבחירה של האדם. נכון שנאמר "בכל אשר תעשה" — צריך לעשות השתדלות. אבל ה"עשייה" היא רק הכנת כלי לברכת ה'. המזון והפרנסה עצמם באים מלמעלה, כמו שאומרים בברכת המזון: "הזן את העולם כולו בטובו, בחן בחסד וברחמים".
ומכיוון שהקדוש-ברוך-הוא ציוה ליהודי "פרו ורבו", הרי בוודאי שביחד עם כל ילד⁷⁴ שנולד נפתח צינור חדש לברכת ה', להשפעת מזון ופרנסה (גם) עבור הילד החדש, ובאופן של "בטובו בחן בחסד וברחמים", מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.
ומכיוון שהקב"ה ציווה "פרו ורבו", בוודאי שעם כל ילד שנולד נפתח צינור חדש לברכת ה', להשפעת מזון ופרנסה גם עבור הילד החדש. וזה בא "מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה" — לשון ברכת המזון.
(⚠ בחוברת נדפס סימן הערה 74 פעמיים: כאן, וגם בסעיף הבא אחרי "מצווה על כך". בגוף השיחה לא נמצא סימן להערה 78; ראו שם.)
סעיף יא — גודל החורבן הנגרם מ"תכנון משפחה"
ככל הדברים האלה הוא גם בנוגע לכוחות הנפש: אחרים טוענים, שאין להם את הכוחות, כוחות הגוף או כוחות הנפש, לגדל יותר בנים ובנות, דבר הדורש יגיעה גדולה, יגיעת נפש ויגיעת בשר.
טענה שלישית — כוחות: אחרים טוענים שאין להם כוחות, גופניים או נפשיים, לגדל עוד ילדים. גידול ילדים דורש יגיעה גדולה, "יגיעת נפש ויגיעת בשר".
צריך לדעת, כי מכיוון שהקדוש-ברוך-הוא מצווה על כך⁷⁴, ו"אינו מבקש אלא לפי כוחן"⁷⁵, ברור שהוא נותן את הכוחות הדרושים לקיים את ציוויו. ובמילא אין צורך להתערב עם חשבונות אישיים, אלא לסמוך על הקדוש-ברוך-הוא⁷⁶, ומתוך שמחה (כמו בכל ענין של עבודת השם).
התשובה: הקב"ה ציווה על כך, ו"אינו מבקש אלא לפי כוחן" — הוא אינו דורש מאדם יותר ממה שביכולתו. אם כן ברור שהוא נותן את הכוחות לקיים את ציוויו. לכן אין צורך להתערב בחשבונות אישיים. צריך לסמוך על הקב"ה, ולעשות זאת בשמחה.
הערה 76 חשובה למעשה: יש מצבים שבהם לפי התורה אין צריך לעסוק בפריה ורביה, מטעמי בריאות וכדומה. אבל את זה צריך לקבוע רב מורה הוראה, ולא האדם לעצמו על פי חשבונותיו.
ואם המצב האמיתי הוא, שאין את הכוחות הדרושים, הקדוש-ברוך-הוא כבר ידאג לכך⁷⁷
שהרי, כדי שיוולדו ילדים מוכרחת להיות ברכה מיוחדת מהקדוש-ברוך-הוא – ויברך אותם אלקים .. פרו ורבו גו'"⁷⁹. שלכן "יש כמה בני אדם שאינם מולידים גם שכח המוליד ישנו בשלימות"⁸⁰.
ואם באמת חסרים הכוחות, הקב"ה כבר ידאג לכך. שהרי כדי שייוולדו ילדים צריך ממילא ברכה מיוחדת מן הקב"ה, כמו שכתוב "ויברך אותם אלקים… פרו ורבו". ולכן "יש כמה בני אדם שאינם מולידים, גם שכח המוליד ישנו בשלימות". כלומר, הלידה עצמה אינה בידי האדם.
(⚠ בחוברת חסרות כאן מרכאות פותחות לפני "ויברך אותם אלקים".)
– האמת, וזו אמת גלויה, כי הנהגה כזו של בטחון בהשם – לא זו בלבד שאינה גורעת מבריאות האדם, אלא להיפך: הדרך להגיע למנוחת הנפש אמיתית, היא כאשר מתנהגים לפי סדרי הבריאה אותם קבע הקדוש-ברוך-הוא. ואילו כאשר מפריעים לסדר הנורמלי שהקדוש-ברוך-הוא קבע בחיי המשפחה, רואים במוחש שזה גורם לבעיות ב"עצבים"... נוסף על העיקר שזה מפריע וכו' ליחסים שבין איש ואשתו.
ובנוסף: הנהגה של ביטחון בה' לא רק שאינה פוגעת בבריאות האדם — היא הדרך למנוחת נפש אמיתית. כשמתנהגים לפי סדרי הבריאה שקבע הקב"ה, באה מנוחה. וכשמפריעים לסדר הטבעי שקבע הקב"ה בחיי המשפחה, רואים במוחש שזה גורם לבעיות ב"עצבים", ועוד יותר — לפגיעה ביחסים שבין איש לאשתו.
הנהגה זו של עשיית חשבונות מתי הוא "הזמן המתאים" ללדת ילדים, כבר קיבלה שם "תכנון משפחה" ("פעמילי פלענינג") – אך המציאות היא שזה מביא את ההיפך הגמור: היפך הסדר בחיי המשפחה, היפך בנין חיי משפחה. וכפי שנתגלה (לאלו שאינם מעוניינים לרמות את עצמם), כי מעולם לא היה דבר שהכניס חוסר סדר מוחלט והיפך הביסוס והחיזוק ובנין של חיי משפחה, כמו אותה שיטה של "תכנון משפחה"⁸¹.
ההנהגה של חישובים מתי "הזמן המתאים" ללדת, שקיבלה את השם "תכנון משפחה" (באנגלית: family planning), מביאה לפי הרבי את ההפך הגמור: היא מערערת את הסדר בחיי המשפחה, במקום לבנות אותם.
(הערה 81 מפנה לשיחות נוספות שבהן הרבי הרחיב בנושא.)
סעיף יב — מצות פרו ורבו מקרבת את הגאולה
למצוות פרו ורבו שייכות מיוחדת לדורנו דוקא:
הגמרא אומרת⁸² "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות ב(אוצר ששמו) גוף". זאת אומרת, הלידה של עוד ילד יהודי, מקרבת את הגאולה השלימה של כלל ישראל על ידי דוד מלכא משיחא.
הקשר לגאולה: הגמרא אומרת "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" — משיח לא יבוא עד שכל הנשמות שב"אוצר" ששמו "גוף" ירדו ויתלבשו בגופים. ממילא כל ילד יהודי נוסף מקרב את הגאולה השלימה.
ומכיון שנמצאים בדרא דעקבתא דמשיחא (כמדובר כמה פעמים), ומקווים ומתפללים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", "נאַו" ממש – מובן, שצריך יהודי לעשות התלוי בו אשר "יכלו כל הנשמות שבגוף".
שזה ממהר את "בן דוד בא" בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.
אנחנו נמצאים ב"דרא דעקבתא דמשיחא" — הדור של "עקבות המשיח", הדור האחרון לפני הגאולה. ומתפללים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", ומחכים לכך "נאַו" — עכשיו (ביידיש). לכן יהודי צריך לעשות את המוטל עליו, כדי ש"יכלו כל הנשמות שבגוף". וזה ממהר את ביאת בן דוד, בגאולה האמיתית והשלימה.
(משיחות ש"פ נח תשמ"א, תשמ"ג, ש"פ ח"ש תשמ"ג)
לסיכום
• השאלה: למה היה צריך ציווי מיוחד "צא מן התיבה", ואף "הוצא" לחיות, כשהארץ כבר יבשה?
• התשובה: בתיבה שרר מצב של "לעתיד לבוא" — שלום, וטבע החיות השתנה. נח והחיות לא רצו לרדת מן המדרגה הזו.
• החידוש: היציאה איננה ירידה אלא עלייה. רק מחוץ לתיבה אפשר לקיים "פרו ורבו ומלאו את הארץ", ובהולדה מתגלה כח האין סוף. וגם "הדירה בתחתונים" נעשית דווקא בעולם כמו שהוא.
• ההוראה הרוחנית: לפעמים צריך "בא אל התיבה" — להיכנס לתוך מילות התורה והתפילה ולהתגונן מן ה"מבול" שבחוץ. אבל המטרה היא "צא מן התיבה": לצאת ולפעול בעולם.
• ההוראה כפשוטה: אחרי ה"מבול" של דורנו — לבנות מחדש את עם ישראל. "בהדי כבשי דרחמנא למה לך": לקיים את הציווי בלי חשבונות, בביטחון שהקב"ה נותן כוחות ופרנסה. וכל ילד מקרב את הגאולה.