ד״ה מי מנה עפר יעקב תשי״ב — בטחו בה׳ עדי עד

ד"ה מי מנה עפר יעקב — ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז ה'תשי"ב: "בטחו בה' עדי עד"

מקור: תורת מנחם כרך ו (תשי"ב ח"ג), עמ' 26–36 · הנחה בלתי מוגה · נוסח המאמר וההערות מתוך ספריית חב"ד הדיגיטלית

יסוד המאמר: לבטחון יש דרגות לפי שורשו: מצד המדות, מצד המוחין, ומצד הכתר והעצמות. בטחון שלם באמת הוא מצד האהבה העצמית של "אהבתי אתכם", ברית שאין בה שינוי. בעבודת האדם הוא בא בדרך "דילוג", קבלת עול ומסירות נפש מתוך המיצר, כמו ביציאת מצרים

מקורות: ציטוטי תנ"ך, חז"ל, רמב"ם, תניא, זוהר והגדה הועתקו מספריא. ספרי חסידות וקבלה שאינם בספריא צוינו בלבד, בלי ציטוט

הערה: החלוקה לסעיפים והכותרות הן של המבאר; במקור המאמר רציף. סוף המאמר חסר במקור (הערת המו"ל)

סעיף א — שתי שאלות בפסוק "מי מנה עפר יעקב"

מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל¹, וצריך להבין, מהו פירוש השינוי מרישא דקרא לסיפא דקרא, דברישא כתיב לשון מנה ובסיפא לשון מספר, וכן הא דברישא נקט בתואר יעקב ובסיפא בתואר ישראל.

המאמר נאמר בשבת פרשת חוקת-בלק, י"ב תמוז תשי"ב. זה יום הולדתו ויום גאולתו של אדמו"ר הריי"צ, חמיו של הרבי, והשנה הזו היא 25 שנה לשחרורו ממאסר הסובייטים בתרפ"ז. המאמר פותח בפסוק מברכות בלעם שבפרשת השבוע: "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל".
השאלה הראשונה — שינוי הלשון: בתחילת הפסוק ("רישא דקרא") כתוב "מנה", ובסופו ("סיפא דקרא") כתוב "מספר". וגם: בתחילת הפסוק העם נקרא בשם "יעקב", ובסופו בשם "ישראל". למה?

ומשמעות הענין, דהלשון מנין שייך לתואר יעקב והלשון ספירה שייך לתואר ישראל², וצריך להבין הענין בזה.

מן הפסוק משמע ש"מנין" שייך דווקא לבחינת "יעקב", ו"ספירה" (מספר) שייכת לבחינת "ישראל". צריך להבין מה הקשר.
בהערה 2 מציין הרבי שהשאלה נידונה כבר במאמרי "מי מנה" של אדמו"ר המהר"ש (תרל"ג) ושל אדמו"ר הרש"ב (עטר"ת, כלומר תרע"ט).

גם צריך להבין בכללות הענין, דמכתוב זה משמע שיש מעלה גדולה בזה שישראל הם בריבוי גדול עד אין מספר, ולכאורה הרי כתיב³ לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים, היינו שהמעלה היא דוקא בזה שהם מועטים, המעט מכל העמים.

השאלה השנייה — ריבוי או מיעוט? מן הפסוק משמע שיש שבח גדול לישראל בכך שהם רבים "עד אין מספר". אבל בספר דברים כתוב להפך: "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם... כי אתם המעט מכל העמים". כלומר, המעלה היא דווקא בכך שהם מעטים.


סעיף ב — "מן המיצר" ו"בטחו בה' עדי עד": לבטחון יש דרגות

ויובן זה בהקדם מה שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בד"ה מן המיצר גו'⁴, בפירוש כתוב זה⁵ (מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה), דכאשר האדם הוא במצב של מיצר (ומפרט בהמאמר שם כמה אופנים בזה) הנה אז הוא קורא אליו ית' בתפילה, דזהו קראתי לשון תפילה⁶, והתפילה היא לשם י"ה דוקא.

כדי לענות על השאלות, הרבי מקדים מאמר של חמיו, אדמו"ר הריי"צ ("כ"ק מו"ח אדמו"ר" = כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו). המאמר מתחיל ("ד"ה" = דיבור המתחיל) "מן המיצר". לפי הערה 4, הוא נאמר בשנת תרפ"ז, שנת המאסר והגאולה, ויצא לאור בקונטרס מיוחד לקראת י"ב-י"ג תמוז של השנה הזו עצמה, תשי"ב.
המאמר ההוא מפרש את הפסוק בתהלים "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". כשאדם נמצא במצב של "מיצר" (מצוקה, דוחק, הגבלה), הוא קורא לה' בתפילה. "קראתי" הוא לשון תפילה: המדרש מונה "קריאה" בין עשרה לשונות של תפילה (הערה 6). והתפילה מופנית דווקא לשם "י-ה". ("ית'" = יתברך.)

וממשיך שם בביאור מ"ש⁷ בטחו בהוי' עדי עד כי בי"ה הוי' צור עולמים, דפירושו הוא שהבטחון בהוי' צריך להיות עדי עד, היינו עד בחינת מדריגת עד, וטעם הדבר הוא כי בי"ה הוי' צור עולמים. ומשמעות הענין, שבמידת הבטחון יש כמה מדריגות, אך להיות שבי"ה הוי' צור עולמים, לכן צריך להיות בטחון הנבראים בשם הוי' עד בחינת ומדריגת עד.

הפסוק המרכזי של המאמר: אדמו"ר הריי"צ ממשיך ומבאר את הפסוק בישעיהו "בטחו בה' עדי עד, כי בי-ה ה' צור עולמים" ("הוי'" = שם הוי"ה). הוא קורא את "עדי עד" לא רק במובן של זמן ("לעולם"), אלא גם במובן של דרגה: הבטחון צריך להגיע "עד בחינת מדריגת עד".
מכאן יסוד המאמר: בבטחון יש כמה דרגות. וכיוון ש"בי-ה ה' צור עולמים", הבטחון של הנבראים בה' צריך להגיע עד הדרגה הגבוהה ביותר, "עד". מהי הדרגה הזו יתבאר בהמשך (סעיף יב).


סעיף ג — בטחון מצד המדות ובטחון מצד המוחין

וביאור הענין הוא⁸, דהנה כללות ענין הבטחון בהוי' שרשו הוא האהבה דהקב"ה לישראל, כמ"ש⁹ אהבתי אתכם אמר הוי', ולפיכך האדם בוטח בהוי' שיוציא אותו מן המיצר ויביא אותו אל המרחב האמיתי, ויספק לו את כל צרכיו.

שורש הבטחון: אהבת ה' לישראל. האדם בוטח שה' יוציא אותו מן המיצר אל "המרחב האמיתי" ויספק לו את כל צרכיו, משום שה' אוהב אותו: "אהבתי אתכם אמר ה'". ממילא השאלה כמה הבטחון שלם תלויה בשאלה מאיזו דרגה של אהבה הוא נובע.
בהערה 8 מציין הרבי את המקורות לביאור הבא: ביאורי הזוהר של אדמו"ר האמצעי ושל הצמח צדק על הזוהר בפרשת וארא, שבו נדרש הפסוק "בטחו בה'", ועוד.

אמנם מכיון ששרש בטחון זה הוא במדת החסד והאהבה שלמעלה, אשר מדת החסד היא רק קו אחד ואפשר שתהי' ההתנגדות לזה ממדת הגבורה, ובמילא אין זה בבירור שההשפעה שמצד מדת החסד תומשך למטה. ולפיכך הבטחון ששרשו במדריגה זו אינו בשלימות. ובכללות היינו שהבטחון ששרשו בבחינת המדות שלמעלה אי"ז בטחון בשלימות.

דרגה ראשונה — בטחון מצד המדות. כשהבטחון נשען על מידת החסד והאהבה שלמעלה, הוא עדיין אינו שלם. מידת החסד היא רק "קו אחד" מן המידות העליונות, ומולה עומדת מידת הגבורה (הדין), שיכולה להתנגד לה. ממילא אין ודאות שהשפע שבא מצד החסד אכן יומשך למטה, אל האדם.
באופן כללי: בטחון שנשען על "המדות שלמעלה" אינו בטחון שלם. ("אי"ז" = אין זה.)

אבל כאשר הבטחון נובע מבחי' המוחין שלמעלה, אז הבטחון הוא בתוקף יותר, משום שמצד האהבה כפי שהיא בבחי' המוחין שלמעלה, ובפרט בבחי' מוחין דגדלות, אין שייכות בזה ההתנגדות דמדת הגבורה, ועוד זאת דבכלל מוחין הם בבחי' רחמים לגבי מדות, ולכן הבטחון במדריגה זו הוא בתוקף יותר.

דרגה שנייה — בטחון מצד המוחין. כשהבטחון נובע מן ה"מוחין" שלמעלה (השכל העליון, חכמה ובינה), הוא חזק יותר, משתי סיבות:
• באהבה שבדרגת המוחין, ובמיוחד ב"מוחין דגדלות" (השכל במלוא התפתחותו), אין מקום להתנגדות של מידת הגבורה. ההתנגשות בין חסד לגבורה שייכת לעולם המדות.
• ובכלל, המוחין הם בבחינת "רחמים" ביחס למדות. המשל הבא מסביר למה.

ויובן זה במשל ממה שאנו רואים למטה, דכאשר אדם אוהב את חבירו, הנה כאשר סיבת האהבה היא רק מצד המדות שבלב, הנה כאשר חבירו לא ימלא את רצונו, וכ"ש וק"ו אם יעשה היפך רצונו, אז לא זו בלבד שזה יגרום חלישות בהאהבה, אלא עוד זאת שיגרום להיפך האהבה.

המשל — אהבה בין חברים. כשאדם אוהב את חברו רק מצד הרגש שבלב, די בכך שהחבר לא ימלא את רצונו, ועל אחת כמה וכמה ("כ"ש וק"ו" = כל שכן וקל וחומר) אם יעשה נגד רצונו, כדי שהאהבה תיחלש. ואף יותר: היא עלולה להפוך להיפך האהבה.

אמנם כאשר האהבה נובעת מן המוחין, הרי אז גם אם חבירו יעשה היפך רצונו, אשר אז מצד המדות שבלב אין שום מקום שיאהבהו, מ"מ מצד המוחין יכול לעשות חשבון דאל תדין את חברך עד שתגיע למקומו¹⁰, לייגט ער זיך אַריין אין יענעמס מצב ומבין את הסיבה למעשיו, ודן אותו לכף זכות. ויתר על כן, דכאשר ער שטעלט זיך אַריין אין יענעמס מצב כדבעי, הרי הוא מתמלא עליו רחמים, וזה מוסיף בהאהבה.

אבל כשהאהבה נובעת מן השכל, גם אם החבר עשה נגד רצונו, ומצד הרגש אין שום מקום לאהוב אותו, בכל זאת ("מ"מ" = מכל מקום) השכל יכול לעשות חשבון לפי המשנה באבות: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". "לייגט ער זיך אַריין אין יענעמס מצב" (ביידיש: הוא מכניס את עצמו למצבו של השני), מבין מה הביא אותו לעשות את מה שעשה, ודן אותו לכף זכות.
ויתר על כן: כש"ער שטעלט זיך אַריין אין יענעמס מצב כדבעי" (ביידיש: הוא מעמיד את עצמו במצבו של השני כראוי), הוא מתמלא רחמים עליו, וזה אף מוסיף באהבה. זה מה שנאמר קודם, ש"מוחין הם בבחי' רחמים לגבי מדות".
בתניא פרק ל, שאליו מפנה הערה 10, מבאר אדמו"ר הזקן את "אל תדין" באותו אופן: "מקומו" של השני, כלומר פרנסתו, סביבתו ויצרו, הוא שגורם לו לחטוא.

ומזה יובן גם בנמשל למעלה, דענין אהבת הקב"ה לישראל כמו שהוא מצד בחינת המדות שלמעלה, צריך שישראל יהיו כלי לזה, והכלי לזה היא אהבת ה' דישראל, דהאהבה שלמטה היא כלי לאהבה שלמעלה. וכאשר לא ישנה האהבה שלמטה, וכ"ש וק"ו כשישנו היפך ענין אהבה, לא תומשך ההשפעה שמצד האהבה דלמעלה.

הנמשל — למעלה. אהבת הקב"ה לישראל מצד ה"מדות" דומה לאהבה שבלב: היא צריכה "כלי". הכלי הוא אהבת ישראל לה' — "האהבה שלמטה היא כלי לאהבה שלמעלה". כשאין אהבה מלמטה, ועל אחת כמה וכמה כשיש היפך האהבה, לא נמשך השפע שמצד האהבה העליונה.

אמנם במדריגת האהבה שלמעלה כמו שהיא מצד בחי' המוחין, הרי גם כאשר לא ישנה האהבה שלמטה מ"מ תומשך האהבה שלמעלה. ומכל זה יובן לענין הבטחון, דכאשר הבטחון הוא מצד מדת האהבה שמצד המוחין שלמעלה אז הבטחון הוא בתוקף יותר.

לעומת זאת, האהבה העליונה מצד ה"מוחין" נמשכת גם כשאין אהבה מלמטה. כביכול היא "דנה לכף זכות". לכן בטחון שנשען על האהבה שבדרגת המוחין הוא חזק יותר.


סעיף ד — בטחון מצד הכתר: אהבה של ברית ושבועה

והנה באמת גם הבטחון שמצד בחי' המוחין אינו בטחון בשלימות, שהרי גם מצד המוחין אינו בהכרח שתומשך ההשפעה. וכמו במשל הנ"ל דאל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, הרי אפשר שגם אם יקיים ציווי זה מ"מ לא ימצא עליו שום זכות, ואז הנה גם מצד המוחין לא תהי' השפעה. נמצא שגם מצד המוחין אין הבטחון בשלימות ממש, כי אינו בטוח בבירור שתהי' ההשפעה.

גם המוחין אינם מספיקים. גם אהבה מצד השכל מוגבלת. השכל מחפש זכות, אבל ייתכן שגם אחרי שיקיים "אל תדין את חברך" ויבחן את מצבו של השני, לא ימצא שום זכות. אז גם מצד השכל אין סיבה להשפיע. ממילא גם בטחון מצד המוחין אינו ודאי לגמרי.

אמנם כאשר הבטחון הוא מצד מדריגה שלמעלה ממוחין ולמעלה ממדות, הנה אז דוקא הוי בטחון בשלימות, שמובטח לו ובבירור שתומשך ההשפעה.

דרגה שלישית: רק כשהבטחון נובע מדרגה שלמעלה גם מן השכל וגם מן הרגש, הוא בטחון שלם — ודאות ברורה שהשפע יומשך.

וזהו מ"ש בטחו בהוי' עדי עד גו'. דע"פ הנ"ל מובן שבפסוק זה יש ג' פירושים. פירוש אחד דהבטחון הוא בז"א, ענין המדות. פירוש ב' דקאי על המוחין אבא ואימא. ופירוש ג' דעדי עד קאי על הכתר, בחי' רצון וכ"ש תענוג, שמצד מדריגה זו הבטחון הוא בשלימות, שבטוח בבטחון גמור, כי משם בודאי תומשך ההשפעה.

שלושה פירושים ב"בטחו בה' עדי עד", כנגד שלוש הדרגות:
• בטחון בז"א (זעיר אנפין). בלשון הקבלה אלה שש המידות העליונות, "ענין המדות".
• בטחון במוחין, "אבא ואימא": החכמה והבינה העליונות.
• "עדי עד": בטחון בכתר, הדרגה שמעל השכל. זה הרצון העליון, ועל אחת כמה וכמה ה"תענוג" העליון, פנימיות הרצון. מצד הדרגה הזו הבטחון שלם, "בטחון גמור", כי משם השפע יומשך בוודאות.

וכמו אהבה דברית ושבועה דשני אוהבים הנשבעים וכורתים ברית זל"ז, שתוכן הברית והשבועה הוא, אשר גם אם יהי' מצב ואופן שלא יהי' שום מקום לאהבה, לא בהרגש הלב וגם לא בהרגש השכל, מ"מ כורתים ברית שלא תהי' שום חלישות בהאהבה¹¹.

המשל — ברית בין אוהבים. שני אוהבים נשבעים וכורתים ברית זה לזה ("זל"ז"). כל תוכן הברית הוא בדיוק המקרה שבו לא יהיה שום מקום לאהבה, לא מצד הלב ולא מצד השכל, ובכל זאת האהבה לא תיחלש. ברית אינה צריכה סיבה. היא נועדה בדיוק למצב שאין בו סיבה.

וכן הוא אהבת ה' לישראל, דענין הברית והשבועה שלמעלה הוא שלעולם ובכל מצב ואופן שיהי' לא תהי' שום חלישות באהבת ה' לישראל, כמ"ש אהבתי אתכם אמר הוי', וכאשר הבטחון הוא מצב האהבה העצמית, אזי הבטחון הוא בשלימות.

הנמשל: כך היא אהבת ה' לישראל. הברית והשבועה שלמעלה הן שלעולם, בכל מצב שיהיה, לא תהיה שום חלישות באהבת ה' לישראל: "אהבתי אתכם אמר ה'". זו אהבה עצמית, שאינה תלויה בזכויות (המדות) ואינה תלויה בהצדקה (המוחין). כשהבטחון נשען על האהבה העצמית הזו, הוא בטחון שלם.
(במקור כתוב "מצב האהבה העצמית". כנראה צריך להיות "מצד האהבה העצמית". המאמר הוא הנחה בלתי מוגה.)


סעיף ה — בעבודת האדם: עמידה, הליכה ודילוג

ולהבין הענין בעבודת האדם, הנה כללות ענין היציאה מן המיצר אל המרחב שרשו ותחילתו הוא בגלות מצרים ויציאת מצרים, דהרי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים¹², והיינו שיציאת מצרים היא השורש לכל הגאולות מן המיצר אל המרחב¹³.

עד כאן דובר על הבטחון כפי שהוא "למעלה". עכשיו עובר המאמר לעבודת האדם: מה האדם צריך לעשות כדי לצאת מן המיצר.
השורש של כל יציאה מן המיצר אל המרחב הוא יציאת מצרים ("מצרים" מלשון "מיצר"). לכן "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאת מצרים היא השורש של כל הגאולות.

וביציאת מצרים כתיב¹⁴ קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שהיציאה היתה בדרך דילוג וקפיצה, ומזה מובן לענין היציאה מן המיצר אל המרחב בעבודת האדם, שיציאה זו היא בבחי' דילוג.

על יציאת מצרים נאמר בשיר השירים "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות". כלומר, היציאה הייתה בדרך דילוג וקפיצה. המדרש (שיר השירים רבה, הערה 14) מספר שישראל שאלו את משה "היאך אנו נגאלין", הרי נגזרו ארבע מאות שנה ועברו רק מאתיים ועשר. משה ענה שה' "אינו מביט בחשבונותיכם", אלא מדלג על החשבונות ועל הקיצים.
מכאן לעבודת האדם: גם אצלו, היציאה מן המיצר היא בבחינת דילוג.

דכללות עבודת האדם נחלקת לג' האופנים דעמידה הליכה ודילוג¹⁵, והחידוש דיציאת מצרים ויציאה מן המיצר אל המרחב הוא, שהעבודה היא בבחי' דילוג דוקא.

שלושה אופנים בעבודת ה': עמידה, הליכה ודילוג. החידוש של יציאת מצרים, ושל כל יציאה מן המיצר אל המרחב, הוא שהעבודה היא דווקא בדרך דילוג.
הביאור הבא מבוסס על מאמרי אדמו"ר הרש"ב בסה"מ אעת"ר, כלומר תרע"א (הערה 15).

וביאור הענין הוא¹⁵, דהעבודה בבחי' עמידה אין משמעה שהוא עומד על מקום אחד, היינט ווי נעכטן און מאָרגן ווי היינט, ואין אצלו שום עילוי ותוספת בעבודתו, דאז לאו שמה עבודה, וגם ענין העמידה הוא מדריגה בעבודת האדם. ומזה מובן, דגם עמידה משמעה עלי' ממדריגה למדריגה, דאם הוא עומד תמיד במקום אחד אין עובד אלקים אלא הוא לא עבדו¹⁶.

עמידה. "עמידה" אין פירושה לעמוד במקום — "היינט ווי נעכטן און מאָרגן ווי היינט" (ביידיש: היום כמו אתמול, ומחר כמו היום) — בלי שום התקדמות. זו בכלל אינה עבודה ("לאו שמה עבודה"). גם "עמידה" היא דרגה בעבודה, ולכן גם בה יש עלייה מדרגה לדרגה. מי שעומד תמיד באותו מקום אינו "עובד אלקים", אלא "לא עבדו".
בתניא פרק טו (הערה 16) מבאר אדמו"ר הזקן את דברי הגמרא: "עובד אלקים" הוא מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחת, ו"לא עבדו" הוא מי ששונה רק מאה פעמים, כי בימיהם היה הרגיל לשנות מאה פעמים. רק מה שמעבר להרגל נקרא עבודה.

ומה שמדריגה זו בעבודה נק' בשם עמידה הוא משום שהעליות במדריגות הם לפי ערך זו לזו. וזהו הטעם שהמלאכים נקראים בשם עומדים, כמ"ש¹⁷ ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וכן גם הנשמות כמו שהן למעלה לפני ירידתן למטה נקראים עומדים, כמ"ש¹⁸ חי ה' אשר עמדתי לפניו, משום שהעליות שבמלאכים ובנשמות למעלה הם בערך זל"ז.

אם כן, למה נקראת הדרגה הזו "עמידה"? כי העליות בה הן "לפי ערך": כל דרגה יחסית לקודמת לה, כמו שלב אחרי שלב באותו סולם.
לכן המלאכים נקראים "עומדים", כמו שנאמר ליהושע הכהן הגדול: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". וגם הנשמות למעלה, לפני ירידתן לגוף, נקראות "עומדות", כמו שאמר אלישע הנביא: "חי ה' אשר עמדתי לפניו". העליות שלהם הן "בערך זה לזה".

דהגם שמחנה מיכאל עבודתו באהבה ומחנה גבריאל עבודתו ביראה¹⁹ הנה עבודה זו יש בה עליות, מ"מ העליות הם בערך זל"ז. משא"כ הליכה פירושה עלי' למדריגה שאינה בערך למדריגה הקודמת.

אמנם יש הבדלים בין המלאכים: מחנה מיכאל עובד את ה' באהבה, ומחנה גבריאל ביראה, ויש בעבודתם עליות. אבל העליות הן "בערך". לעומת זאת "הליכה" פירושה עלייה לדרגה שאינה בערך לדרגה הקודמת. זו קפיצת מדרגה של ממש: שינוי באיכות, ולא רק בכמות. ("משא"כ" = מה שאין כן.)


סעיף ו — ר' זירא שכח את הבבלי: עלייה שבערך ועלייה שלא בערך

וביאור הענין בפרטיות יותר, דהנה אנו רואים שיש ב' אופנים באופן השגת השכל. אופן א' הוא שהולך מן הקל אל הכבד דבתחילה האדם לומד ענין פשוט יותר ואח"כ לומד ענין נעלה יותר, וככל שתהי' השגתו בשכל הקל טובה יותר הרי זה יועיל לכך שישיג אח"כ בטוב יותר את השכל הנעלה יותר.

משל מן הלימוד. יש שני אופנים בהבנה שכלית. האופן הראשון: הולכים "מן הקל אל הכבד". לומדים קודם דבר פשוט ואחר כך דבר עמוק יותר. ככל שהאדם מבין טוב יותר את הפשוט, כך יבין טוב יותר את העמוק. הידע הקודם עוזר.

אך יש אופן אחר בעליות מדריגות בהשגה, כדאיתא בגמרא²⁰ דר' זירא צם מאה תעניתא (או ארבעים תעניות²¹) שישכח תלמוד בבלי כדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי. דמזה מובן שהעלי' מלימוד תלמוד בבלי ללימוד תלמוד ירושלמי אינה כאופן הא' הנ"ל, דאם הי' כאופן זה, הרי לא זו בלבד שלא הי' צריך לשכוח תלמוד בבלי, אלא אדרבה, ידיעתו בתלמוד בבלי היתה מסייעת לו בלימוד תלמוד ירושלמי. ומזה שהי' צריך לשכוח תלמוד בבלי מוכח שזהו באופן אחר.

האופן השני — ר' זירא. הגמרא מספרת שכשעלה ר' זירא לארץ ישראל, הוא צם מאה תעניות (ולפי גירסת המהרש"ל, ארבעים) כדי לשכוח את התלמוד הבבלי, וכך יוכל ללמוד את התלמוד הירושלמי. אילו המעבר מבבלי לירושלמי היה כמו האופן הראשון, ידיעת הבבלי הייתה עוזרת לו בירושלמי, ולא היה צריך לשכוח אותה. מזה שהיה צריך לשכוח, מוכח שזהו אופן אחר.

וטעם הדבר הוא²², דהסדר דאופן הא' הנ"ל הוא רק כאשר שתי המדריגות שבשכל הם בערך זל"ז, אבל כאשר השכל הנעלה הוא שלא בערך השכל הפשוט, הנה לא זו בלבד שהשגת השכל התחתון אינה מסייעת להשגת השכל העליון אלא אדרבה השכל התחתון מבלבל, וכדי שיוכל להגיע להשגת השכל העליון צריך לשכוח את השכל התחתון.

הטעם: האופן הראשון שייך רק כששתי הדרגות "בערך" זו לזו. כשהשכל העליון הוא "שלא בערך" לשכל הפשוט, כלומר סוג אחר לגמרי של חשיבה, השכל הנמוך לא רק שאינו עוזר, אלא אף מבלבל. כדי להגיע לשכל העליון צריך לשכוח את התחתון.

וע"ד המבואר²³ בענין עליית הנשמה לגן עדן ליהנות מזיו השכינה, שתחילה היא צריכה לשכוח מחיזו דהאי עלמא. וחיזו דהאי עלמא אין הכוונה לתאוות איסור או אפילו תאוות היתר (רשות), אלא גם על הענינים הדקים ביותר שהיו אצלו בהאי עלמא גם עליהם צריכה הנשמה לשכוח כדי שתוכל ליהנות מזיו השכינה. וכן הוא בענין המושכלות שאינם בערך זה לזה, שהשכל התחתון מבלבל לשכל העליון. ולכן הוצרך ר' זירא לשכוח תחילה את מה שלמד בתלמוד בבלי בכדי שיוכל להגיע להשגת תלמוד ירושלמי.

דוגמה נוספת — הנשמה בגן עדן. כשהנשמה עולה לגן עדן ליהנות מזיו השכינה, היא צריכה קודם לשכוח את "חיזו דהאי עלמא" (בארמית: מראות העולם הזה). הכוונה אינה רק לתאוות אסורות, ואפילו לא רק לתאוות מותרות. גם את הדברים הדקים והרוחניים ביותר שהיו לאדם בעולם הזה היא צריכה לשכוח, כי גן עדן "אינו בערך" אליהם.
כך גם בשכל: כשמושכלות אינם בערך זה לזה, התחתון מבלבל את העליון. לכן ר' זירא היה צריך לשכוח את הבבלי. ("וע"ד" = ועל דרך.)

ובכל זה יובן מדוע עלי' ממדריגה למדריגה שהם בערך זל"ז מקרי עמידה. דכמו שהוא במושכלות, הרי מזה גופא שהשכל התחתון מסייע להבנת השכל העליון מובן שהשכל התחתון נמצא במדריגת השכל העליון (דאם לא הי' נמצא בו, לא זו בלבד שלא הי' מסייע להבנתו, אלא אדרבה הי' מבלבל להבנתו, כמו בהדוגמא מתלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי), וטעם הדבר הוא, דלהיות שהשכל התחתון הוא לפי ערך השכל העליון, ויש ביניהם ענין משותף, לכן הרי הוא נמצא בו.

מכאן מובן למה עלייה "בערך" נקראת "עמידה". אם השכל הנמוך עוזר להבין את השכל העליון, סימן שהוא נמצא בתוכו, ויש ביניהם מכנה משותף. אילו לא היה נמצא בו, הוא היה מבלבל, כמו הבבלי לירושלמי.

וכן יובן בנמשל בעבודת האדם, דכאשר העלי' ממדריגה למדריגה היא למדריגה שבערך המדריגה התחתונה, הרי גם במדריגה העליונה נמצאת המדריגה התחתונה. דעליות אלה שבערך זל"ז נק' בשם השתלשלות, שהם כמשל השלשלת²⁴, שהטבעת העליונה קשורה בטבעת שלמטה הימנה, וזו קשורה בטבעת שלמטה הימנה עד לטבעת התחתונה ביותר, וכן הטבעת התחתונה קשורה עם הטבעת העליונה ביותר.

וכן בעבודת האדם: כשהעלייה היא לדרגה "שבערך" התחתונה, הדרגה התחתונה עדיין נמצאת גם בעליונה. סדר כזה נקרא "השתלשלות", מלשון שלשלת: כל טבעת קשורה בזו שמתחתיה, עד הטבעת התחתונה ביותר. וגם להפך, הטבעת התחתונה קשורה בעליונה ביותר.

ולכן כאשר הוא עולה ממדריגה למדריגה, עד שעולה למדריגה העליונה ביותר, הרי הוא עדיין בערך המדריגה התחתונה, ונמצאת בו עדיין המדריגה התחתונה. ולכן נק' זה בשם עמידה, שאחרי כל עליותיו עדיין הוא נמצא במדריגה הכי תחתונה, און ער איז ניט אַוועק פון איר, אלא עדיין עומד באותה מדריגה.

לכן גם אחרי שהאדם עלה עד הדרגה העליונה ביותר בשלשלת, הוא עדיין "בערך" הדרגה התחתונה, והיא עדיין נמצאת בו. "און ער איז ניט אַוועק פון איר" (ביידיש: והוא לא הלך ממנה). הוא עדיין עומד באותה דרגה. לכן כל העליות האלה נקראות "עמידה".


סעיף ז — תכלית ירידת הנשמה: מ"עומד" ל"מהלך"

והנה תכלית ירידת הנשמה בגוף היא שתהי' הנשמה בבחי' מהלך. דהנשמה לפני ירידתה היא בבחי' עמידה (כנ"ל), וע"י שיורדת למטה אז היא נעשית בבחי' מהלך.

עכשיו מתברר למה הנשמה ירדה לגוף. למעלה הנשמה "עומדת", כמו שהתבאר, ועולה רק בעליות שבערך. תכלית ירידתה לגוף היא שתהיה "מהלך", כלומר שתוכל לעלות עליות שאינן בערך.

וזה נעשה כאשר היא מתקשרת ע"י הנה"ב עם הגוף, דמצד עצמה אי אפשר לנשמה להתקשר בגוף, אבל ע"י הנה"ב היא מתקשרת בגוף, ואז הרי היא מרגשת את מיצר הגוף והנה"ב, וזה גורם לה שתצא ממיצר והגבלות הגוף, וזה גורם גם שתצא מהגבלות הנה"ב, ועד שהנשמה תתעלה מההגבלות שלה, מהמיצר דעצמה.

איך זה קורה? מצד עצמה הנשמה אינה יכולה להתחבר לגוף. היא מתחברת אליו דרך הנפש הבהמית ("נה"ב"), הכוח החיוני הטבעי שבאדם. אז היא מרגישה את המיצר של הגוף ושל הנפש הבהמית. זה מעורר אותה לצאת מן ההגבלות שלהם, ועוד יותר: לצאת אפילו מן המיצר של עצמה.

דלפני ירידתה בגוף הנה אף שהיא עצמה ג"כ במיצר והגבלה, מ"מ מכיון שזהו מיצר שלה אין היא מרגשת שהוא מיצר. אבל כאשר היא מתלבשת בנה"ב ובגוף, ומרגשת את המיצר של הגוף, וואָס דאָס איז אַ פרעמדער מיצר, הנה אז היא יוצאת מן המיצר של הגוף, ובמילא היא יוצאת גם מן המיצר שלה ונעשית בבחי' מהלך.

החידוש: גם לפני הירידה הנשמה הייתה מוגבלת ("במיצר"), אבל כיוון שזה המיצר שלה, היא לא הרגישה בו. רק כשהיא מתלבשת בגוף ומרגישה את המיצר שלו — "וואָס דאָס איז אַ פרעמדער מיצר" (ביידיש: שהוא מיצר זר) — היא יוצאת ממנו, וממילא יוצאת גם מן המיצר שלה ונעשית "מהלך". הדוחק החיצוני הוא שמגלה לה שגם היא עצמה מוגבלת, ומעורר אותה לצאת מזה. ("ג"כ" = גם כן.)

וביאור הענין, דהנה המיצר של הנשמה עצמה הם ההגבלות דשכל ומדות, וכאשר יוצאת מהגבלת השכל והמדות, אז היא בבחי' מהלך. דהעבודה דשכל ומדות היא עבודה שע"פ טעם ודעת, וכאשר יוצאת מהגבלת השכל והמדות, והעבודה היא למעלה מטו"ד, אז היא בבחי' מהלך.

מהו "המיצר" של הנשמה עצמה? אלה הגבלות השכל והמדות שלה. עבודה של שכל ומדות היא עבודה "על פי טעם ודעת" ("טו"ד"), עבודה שהאדם מבין אותה. כשהנשמה יוצאת מן ההגבלה הזו ועובדת "למעלה מטעם ודעת", היא "מהלך".

דהעבודה ע"י טעם ודעת היא בבחי' עמידה, שלכן העליות שבזה הם לפי ערך. דבזה כתיב²⁵ רוב שנים יודיעו חכמה, היינו דמה שהגיע למדריגה מסויימת הוא ע"י שרכש לעצמו ריבוי חכמות במשך כל השנים, ונמצא שבאמת גם עתה הוא עדיין עומד במדריגותיו הקודמות, ולכן נק' זה בשם עמידה.

עבודה על פי טעם ודעת היא "עמידה", כי העליות בה הן לפי ערך. עליה נאמר באיוב "ורוב שנים יודיעו חכמה": מי שהגיע לדרגה מסוימת הגיע אליה כי צבר חכמה במשך שנים, ולכן גם עכשיו הוא עדיין עומד על כל הדרגות הקודמות. זו ה"שלשלת" שהתבארה בסעיף הקודם.

אך העבודה דהילוך היא למעלה מטו"ד, היינו אַז ער גייט אַוועק אינגאַנצן פון טעם ודעת, ולכן נק' בשם מהלך. ועבודה זו שלמעלה מטו"ד היא תכלית ירידת הנשמה למטה, שהרי תכלית העבודה היא שיהי' בבחי' מהלך.

עבודת ה"הילוך" היא למעלה מטעם ודעת — "אַז ער גייט אַוועק אינגאַנצן פון טעם ודעת" (ביידיש: שהוא הולך לגמרי מן הטעם והדעת). לכן היא נקראת "מהלך", וזו תכלית ירידת הנשמה למטה.


סעיף ח — כפי העבודה כך ההמשכה: ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין

והנה כשם שהוא באופן העבודה, עד"ז הוא גם בהמשכות מלמעלה שנמשכות ע"י עבודת האדם. דע"י העבודה שע"פ טו"ד הוא מגיע לבחי' ז"א, זעיר אנפין, שהוא מלשון זעירות וצמצום²⁶, היינו שההמשכות נמשכות ע"פ הצמצום דקו המדה.

כמו העבודה, כך התגובה מלמעלה. לפי אופן העבודה של האדם נקבעות ה"המשכות", כלומר השפע שנמשך אליו מלמעלה ("עד"ז" = על דרך זה). עבודה על פי טעם ודעת מגיעה עד ז"א, "זעיר אנפין", מלשון זעירות (קטנות) וצמצום. השפע נמשך במידה ובגבול, לפי "קו המדה".

ובכללות הוא ענין אור הממלא כל עלמין שהוא בערך העולמות, ועד שאפשר שתהי' ממנו אחיזה גם ללעו"ז. אבל ע"י העבודה שלמעלה מטו"ד מגיעים בבחי' הכתר שלמעלה מהעולמות, בחי' סובב כל עלמין.

זהו בכללות "אור הממלא כל עלמין": האור האלקי שמחיה כל עולם וכל נברא לפי ערכו. כיוון שהוא "בערך העולמות", ייתכן שגם ה"לעומת זה" ("לעו"ז": הקליפה, כוחות הרע) יאחזו בו. אבל עבודה שלמעלה מטעם ודעת מגיעה לכתר שלמעלה מן העולמות, "סובב כל עלמין": האור שמקיף את העולמות ואינו מתלבש בהם לפי ערכם.


סעיף ט — גם "הליכה" אינה מספיקה

אמנם גם העבודה שלמעלה מטו"ד, אף שנק' בשם הילוך, מ"מ יש לה איזו שייכות לטו"ד. שהרי זה גופא שמגיע לעבודה שלמעלה מטו"ד הוא משום שכך התחייב ע"י השגתו בטו"ד, משום שמשיג שצריך לצאת מטו"ד. ונמצא, שגם עבודתו שלמעלה מטו"ד היא מצד חיוב ההשגה. דהגם שהשגה זו היא השגת השלילה, מ"מ גם השגת השלילה הוי השגה, וא"כ גם בהיותו בעבודה שלמעלה מטו"ד יש לו איזו שייכות להשגה וטו"ד.

גם ה"הליכה" אינה מנותקת לגמרי מן השכל. איך האדם הגיע לעבודה שלמעלה מטעם ודעת? השכל עצמו חייב אותו: הוא הבין שצריך לצאת מן השכל. נמצא שגם עבודתו שלמעלה מן השכל באה "מצד חיוב ההשגה". נכון שזו "השגת השלילה", הבנה של מה אי אפשר להבין, אבל גם זו הבנה. ("וא"כ" = ואם כן.)

ועוד זאת, דזה שהוא למעלה מטו"ד אין זה באופן שהוא מושלל לגמרי מטו"ד ואין לו שייכות להשגה, אלא להיפך, שבעצם הוא שייך להשגה, אלא שמצד חיוב ההשגה גייט ער ארויס מטו"ד. וא"כ הרי גם כמו שהוא למעלה מטו"ד אי"ז שאין לו שייכות לגמרי להשגה אלא זהו וואס ער גייט ארויס פון השגה, וא"כ יש לו שייכות לטו"ד בדרך שלילה עכ"פ. ובמילא הנה על כל עבודה ועבודה שבו הנה בעצם הוא שייך לטו"ד, וצריך לעשות חשבון לצאת מטו"ד. ונמצא, שבאמת גם עבודה שלמעלה מטו"ד, העבודה דהילוך, יש לה שייכות לטו"ד.

ועוד: האדם הזה אינו מנותק מן השכל מטבעו. בעצם הוא שייך להשגה, אלא שמכוח ההשגה עצמה "גייט ער ארויס מטו"ד" (ביידיש: הוא יוצא מטעם ודעת). גם כשהוא למעלה מן השכל, "זהו וואס ער גייט ארויס פון השגה" (ביידיש: זה רק שהוא יוצא מן ההשגה), ולכן יש לו שייכות לשכל לפחות בדרך שלילה ("עכ"פ" = על כל פנים). ממילא בכל פעולה ופעולה שלו הוא צריך לעשות חשבון מחדש כדי לצאת מן השכל.

ועוד זאת, דגם בעבודה זו גופא הנה העבודה היא בדרך מלחמה, שלוחם עם עצמו אויף ארויסגיין מטו"ד. ולפיכך אפשר שגם בעבודה זו יהי' לאום מלאום יאמץ²⁷.

ועוד: העבודה הזו היא מלחמה. האדם נלחם עם עצמו "אויף ארויסגיין מטו"ד" (ביידיש: כדי לצאת מטעם ודעת). ובמלחמה אין ודאות: "ולאום מלאום יאמץ". רש"י מפרש שם על יעקב ועשו: "כשזה קם זה נופל". פעם גובר צד אחד ופעם הצד השני.

ועד"ז יובן לענין ההמשכות מלמעלה שע"י העבודה, דאף שע"י העבודה דהילוך מגיע האדם בבחי' הכתר שלמעלה מהעולמות, אור הסוכ"ע (כנ"ל), מ"מ הרי גם כתר יש לו איזו שייכות לעולמות, דאף שהוא סובב ומקיף מ"מ הוא סובב לעלמין²⁸. דהגם שבחינת סובב אינו בערך העולמות, מ"מ יש לו עכ"פ איזו שייכות לעולמות, דהיינו זה גופא שאינו בערך לעולמות, שהיא שייכות בדרך שלילה.

ואותו דבר בהמשכה מלמעלה. עבודת ההילוך מגיעה לכתר, אור ה"סובב כל עלמין" ("סוכ"ע"). אבל גם לסובב יש שייכות כלשהי לעולמות. הוא מקיף, אבל הוא מקיף את העולמות: "סובב לעלמין". נכון שהוא "אינו בערך" העולמות, אבל עצם זה שמגדירים אותו ביחס לעולמות, כ"מה שאינו בערכם", הוא שייכות "בדרך שלילה". בדיוק כמו העבודה שהביאה אותו.

וכיון שהוא שייך לעולמות הרי אפשר שתהי' מזה יניקת החיצונים. דכשם שהוא בבחינת ז"א שהוא בבחינת צמצום ע"פ קו המדה אפשר שתהי' בזה יניקה לחיצונים, עד"ז הוא בבחי' הכתר, אף שהוא שרש הנאצלים ולמעלה מצמצום, מ"מ מכיון שהוא שרש הנאצלים, דהיינו שיש בו בחינת הנאצלים כמו שהם בשרשם, א"כ הרי הוא שייך לעולמות ואפשר שתהי' יניקה ממנו.

וכיוון שיש לו שייכות לעולמות, ייתכן שגם ממנו "יינקו החיצונים", כלומר כוחות הקליפה. הכתר הוא "שרש הנאצלים", השורש של כל הספירות, והוא למעלה מצמצום. אבל דווקא משום שהוא שורש, והנאצלים כלולים בו כמו שהם בשורשם, הוא קשור אליהם, ואפשר לינוק ממנו.

ומכל זה מובן מדוע גם העבודה בבחי' הילוך אין זה מספיק. דהגם שמצד הנשמה לבדה מספיק שיהי' בבחי' הילוך, מ"מ, מצד התלבשות הנשמה בנה"ב ובגוף, שמצד זה אפ"ל ולאום מלאום יאמץ (גם בעבודה שלמעלה מטו"ד, כנ"ל), וגם אפשר שתהי' מזה יניקה לחיצונים, ולכן צ"ל העבודה דדילוג שלמעלה גם מהעבודה דהילוך.

המסקנה: גם "הליכה" אינה מספיקה. לנשמה לבדה היא הייתה מספיקה. אבל הנשמה מלובשת בנפש הבהמית ובגוף, ומצד זה יש כאן מלחמה ("ולאום מלאום יאמץ"), וגם אפשרות של יניקה לחיצונים. לכן צריכה להיות ("צ"ל") עבודה שלישית, דילוג, שלמעלה גם מן ההליכה. ("אפ"ל" = אפשר להיות.)


סעיף י — "דילוג": תשובה ושינוי המהות

וביאור הענין הוא, דהנה העבודה דדילוג היא שיוצא מן הטו"ד לגמרי. והיינו שאין זה אצלו בדרך טענה, אלא הוא יוצא לגמרי מזה, כאדם הבורח מן המות אל החיים, שאי"ז בדרך טענה. והיא עבודת התשובה שהיא בדרך דילוג²⁹. וכמ"ש הרמב"ם³⁰ שענין התשובה הוא באופן שאמש הי' זה מובדל מה' כו' והיום הוא דבוק בשכינה.

מהו "דילוג"? יציאה מן השכל לגמרי. לא "בדרך טענה", כלומר לא כמסקנה של שיקול שכלי, אלא כמו אדם הבורח מן המוות אל החיים. מי שבורח על חייו אינו עושה חשבונות. זו עבודת התשובה. הרמב"ם מתאר אותה כמהפך חד: "אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל... והיום הוא מודבק בשכינה".

ועבודת התשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא³¹, משום שענינה הוא שינוי המהות. דהעבודה בדרך הילוך אי"ז שינוי המהות, דמכיון שזה שהוא למעלה מטו"ד הוא מחמת חיוב ההשגה, אי"ז שינוי המהות, אלא שכפי שהוא במהותו הוא עולה אל העבודה שלמעלה מטו"ד. משא"כ עבודת התשובה אי"ז בדרך טענה והשגה אלא בדרך בריחה, שהוא שינוי המהות. וזהו תוכן ענין הדילוג, שהוא שינוי המהות.

לכן התשובה היא "בשעתא חדא וברגעא חדא" (בארמית: בשעה אחת וברגע אחד), כלשון הזוהר. כי התשובה היא שינוי המהות. בעבודת ה"הליכה" האדם נשאר מי שהוא: הוא עולה למעלה מן השכל, אבל מכוח השכל ובתוך מהותו. בתשובה הוא בורח, ובבריחה הוא נעשה מישהו אחר. זה תוכן הדילוג.

וכמבואר בלקו"ת³² בביאור ג' אופני העבודה דעמידה הליכה ודילוג, דעמידה היא שעומד על הארץ בשתי רגליו, והליכה היא שאף שרגל אחת היא באויר מ"מ רגל אחת היא תמיד על הארץ, אבל דילוג הוא שבאותו רגע שתי רגליו הם למעלה מן הארץ³³, וזהו ענין עבודת התשובה, שינוי המהות, שהוא למעלה מטו"ד לגמרי.

משל הרגליים (לקוטי תורה, "לקו"ת"): בעמידה שתי הרגליים על הארץ. בהליכה רגל אחת באוויר, אבל השנייה תמיד על הארץ. בדילוג באותו רגע שתי הרגליים למעלה מן הארץ. כך היא התשובה: למעלה מטעם ודעת לגמרי, בלי "רגל" שנשארת על קרקע השכל.
בהערה 33 מובאים מקורות הלכתיים להבחנה הזו. במשנה (אהלות ח, ה) "הדולג" ו"הקופץ" ממקום למקום אינם נחשבים "אוהל" לענין טומאה, והרמב"ם בפירוש המשניות מגדיר: דולג — רגל אחת קיימת בארץ ומדלג בשנייה; קופץ — מסיר את שתי רגליו יחד מן הארץ.

ועד"ז יובן גם בההמשכה מלמעלה שע"י עבודה זו, שההמשכה שע"י עבודה דדילוג היא מבחי' פנימיות הכתר. דע"י העבודה דהילוך מגיעים בבחי' חיצוניות הכתר, אריך אנפין, ואילו ע"י העבודה בבחי' דילוג מגיעים בבחי' פנימיות הכתר, עתיק.

ההמשכה שמביא הדילוג. בכתר עצמו יש שתי דרגות. עבודת ההליכה מגיעה לחיצוניות הכתר, שנקראת "אריך אנפין". עבודת הדילוג מגיעה לפנימיות הכתר, שנקראת "עתיק" (עתיק יומין).

דבחי' אריך אנפין, אף שהוא למעלה מן האצילות מ"מ הוא אותו הענין דז"א, אלא שז"א הוא זעיר אנפין ואריך הוא אריך אנפין. וכמו ההפרש שהובא במדרש³⁴ בין מראות קטנות למראות גדולות, שעדיין הוא באותו הסוג. ולכן גם מבחי' אריך, חיצוניות הכתר, אפשר שתהי' יניקה לחיצונים, כנ"ל. משא"כ בחי' עתיק הוא מלשון העתקה, שנעתק ומובדל לגמרי מן העולמות³⁵, דשם אין שייך שתהא איזו אחיזה כו'.

"אריך אנפין" (בארמית: "פנים ארוכות"), אף שהוא למעלה מעולם האצילות, הוא בעצם מאותו סוג כמו "זעיר אנפין" ("פנים קטנות"). ההבדל הוא רק בגודל. כמו במדרש: במראה גדולה הבבואה נראית גדולה, ובמראה קטנה — קטנה, אבל זו אותה בבואה. לכן גם מאריך אנפין אפשר שיינקו החיצונים.
אבל "עתיק" הוא מלשון "העתקה": מה שנעתק ומובדל לגמרי מן העולמות. שם אין שום אחיזה לקליפה.


סעיף יא — יציאת מצרים מן העצמות: "אני ולא מלאך"

ובזה יובן³⁶ גם מה שיציאת מצרים היתה בדרך דילוג דוקא, דמכיון שבמצרים היו משוקעים וכו'³⁷, לכן אם היתה ההמשכה מבחי' השייכת לעולמות, אפילו מבחי' סוכ"ע, הרי הי' אפשר שתהי' בזה איזו אחיזה כו', ולכן היתה ההמשכה מהעצמות דוקא, שהיא ע"י העבודה דדילוג, וכמאמר³⁸ אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח אני ה' אני הוא ולא אחר, דבחי' אחר הוא שהוא מושלל מעולמות, דהיינו בחי' סוכ"ע, אבל ביציאת מצרים הי' הגילוי מבחי' אני הוא ולא אחר, גילוי העצמות שלמעלה מסוכ"ע.

למה יציאת מצרים הייתה דווקא בדרך דילוג? כי במצרים ישראל היו "משוקעים", שקועים בטומאת מצרים (המאמר מקצר ב"וכו'", והערה 37 מפנה לזוהר חדש בתחילת פרשת יתרו). אילו ההמשכה הייתה מדרגה שיש לה שייכות לעולמות, אפילו מ"סובב כל עלמין", הייתה לקליפת מצרים אחיזה בה. לכן ההמשכה הייתה מהעצמות, עצמותו ומהותו של הקב"ה, וזה בא על ידי עבודת הדילוג.
וזה שאומרים בהגדה: "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח, אני ה' — אני הוא ולא אחר". "אחר" רומז לדרגה ה"מושללת מעולמות", כלומר הסובב כל עלמין. ביציאת מצרים היה הגילוי של "אני הוא" עצמו: העצמות שלמעלה גם מן הסובב.

וכמאמר³⁹ נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם, ומבאר בזה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע⁴⁰, דבכבודו קאי על מל' דא"ס, ובעצמו קאי על תפארת הנעלם, ולמעלה יותר עצומ"ה ית', דדוקא ע"י גילוי העצמות שאין בזה שום אחיזה הי' אפ"ל יצי"מ. וכן הוא בכל מיצר ומיצר שצ"ל גילוי העצמות דוקא שאז דוקא היא היציאה מן המיצר.

וכן בהגדה: "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה... וגאלם", ובפיסקא "ויוציאנו": "בכבודו ובעצמו" (הערה 39 מציינת ששתי הפיסקאות משולבות כאן). אדמו"ר הרש"ב ("נ"ע" = נשמתו עדן) מבאר שלוש דרגות בלשון הזו: "בכבודו" היא "מלכות דאין סוף" ("מל' דא"ס"), ספירת המלכות של אור אין סוף; "ובעצמו" היא דרגה נעלית יותר, "תפארת הנעלם"; ולמעלה מזה עצמותו ומהותו ("עצומ"ה") יתברך. רק גילוי העצמות, שאין בו שום אחיזה, יכול היה להביא את יציאת מצרים ("יצי"מ").
וכך בכל מיצר ומיצר: היציאה ממנו באה דווקא על ידי גילוי העצמות.


סעיף יב — "עדי עד": עד ועד בכלל, ועד ולא עד בכלל

ובכל זה יובן מ"ש בטחו בהוי' עדי עד גו', שהבטחון צ"ל עד בחי' ומדריגת עד. דהנה תיבת עד בכלל מורה על הפסק, דעד כאן הוא ענין זה ומכאן ואילך מתחיל ענין נעלה יותר. אמנם בזה גופא יש ב' מדריגות, בחי' עד ועד בכלל ובחי' עד ולא עד בכלל⁴¹.

חזרה לפסוק "בטחו בה' עדי עד". המילה "עד" מציינת הפסק: עד כאן ענין אחד, ומכאן ואילך מתחיל ענין נעלה יותר. וב"עד" עצמו יש שתי דרגות, כמו בלשון ההלכה: "עד ועד בכלל" (הגבול נכלל בתחום) ו"עד ולא עד בכלל" (הגבול אינו נכלל).

דבחי' עד ועד בכלל הוא ענין סוכ"ע, דאף שהוא בבחי' עד, הפסק אור הממלא, היינו שהוא למעלה מאור הממלא, מ"מ הוא בבחי' עד ועד בכלל, שהרי גם סוכ"ע שייך לעולמות כנ"ל. אבל בחי' עד ולא עד בכלל קאי על העצמות שלמעלה לגמרי מעולמות.

"עד ועד בכלל" הוא הסובב כל עלמין. הוא אמנם "עד", הפסק של אור הממלא, ולמעלה ממנו, אבל הוא עדיין "בכלל", כי גם לסובב יש שייכות לעולמות. "עד ולא עד בכלל" היא העצמות, שלמעלה לגמרי מן העולמות ואינה "בכלל" שום גבול.

וזהו בטחו בהוי' עדי עד, כמשנת"ל שאמיתית ענין הבטחון הוא בבחי' שלמעלה מטו"ד, בחי' ומדריגת עד. ועיקר הבטחון הוא בבחי' עד ולא עד בכלל, מצד העצמות, משום שבזה הבטחון הוא בהחלט שהרי אין שום אחיזה ותפיסה לחיצונים, והוא בטוח שתומשך ההשפעה למטה, ואז הבטחון הוא בשלימות שתהא היציאה מן המיצר אל המרחב.

השורה התחתונה של המאמר בענין הבטחון. כמו שהתבאר ("כמשנת"ל" = כמו שנתבאר לעיל), אמיתת הבטחון היא בבחינה שלמעלה מטעם ודעת, בחינת "עד". אבל עיקר הבטחון הוא ב"עד ולא עד בכלל", מצד העצמות. שם הבטחון מוחלט, כי אין שום אחיזה לחיצונים, והאדם בטוח שהשפע יומשך למטה. זה בטחון שלם שתהיה היציאה מן המיצר אל המרחב.
וזה מתחבר לתחילת המאמר: זו האהבה העצמית של "אהבתי אתכם", אהבת הברית, שאינה תלויה בשום חשבון — לא של מדות ולא של שכל.


סעיף יג — "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל"

וזהו מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל⁴², דענין ומספר את רובע ישראל פירושו שהם בלי מספר (מי מנה את מספרם), אבל מ"מ הם בגדר מספר, אלא שאין מי שיספור אותם. וקאי על ההמשכה דסוכ"ע, דאף שהוא למעלה מעולמות מ"מ יש לו שייכות לעולמות כנ"ל.

עכשיו מתיישב הפסוק שבתחילת המאמר. "ומספר את רובע ישראל" פירושו שהם בלי מספר, אבל הם עדיין בגדר מספר: יש להם מספר, רק שאין מי שיוכל לספור אותם. זה כנגד ההמשכה של סובב כל עלמין: למעלה מן העולמות, אבל עדיין עם שייכות אליהם.

ולפיכך המשכה זו היא בבחי' ישראל, אותיות לי ראש⁴³, שהראש כולל גם את הגולגולת שהיא בבחי' מקיף על המוחין, דהגם שהוא בחי' מקיף ה"ה מקיף על המוחין, בדוגמת אור הסובב, דהגם שהוא סובב מ"מ הוא סובב לעלמין.

לכן ההמשכה הזו קשורה לשם "ישראל", שאותיותיו "לי ראש". ה"ראש" כולל גם את הגולגולת, שהיא "מקיף" על המוחין. היא מקיפה את המוח, אבל מקיפה אותו. כמו אור הסובב, ש"סובב לעלמין". ("ה"ה" = הרי הוא.)

וזהו גם ענין רובע ישראל, דרובע יש בו ב' פירושים⁴⁴, פירוש א' שהוא מלשון ארבעה, או שהוא חלק רביעי. דמספר ד' קאי על ד' עולמות אבי"ע, משום שאור הסוכ"ע יש לו שייכות לעולמות.

וכן "רובע": יש בו שני פירושים, מלשון ארבעה או חלק רביעי. המספר ארבע רומז לארבעת העולמות, אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. כי לאור הסובב יש שייכות לעולמות.

אבל בבחי' יעקב כתיב מי מנה עפר יעקב, דיעקב הוא אותיות יו"ד עקב⁴⁵, דמעלת העקב היא בענין המס"נ, דאף שענין המס"נ ישנו בכל הגוף, מ"מ ברגל בכלל ובעקב שברגל בפרט הוא בתוקף יותר⁴⁶. וזהו ענין יעקב שהיא העבודה דמס"נ וקבלת עול שלמעלה מטו"ד.

אבל ב"יעקב" נאמר "מי מנה עפר יעקב". אותיות "יעקב" הן "י' עקב". מעלת העקב היא במסירות נפש ("מס"נ"). מסירות נפש יש בכל הגוף, אבל ברגל, ובמיוחד בעקב, החלק הנמוך והפחות "מרגיש" שבגוף, היא חזקה יותר. העקב הולך בלי לשאול שאלות. זו עבודת מסירות נפש וקבלת עול שלמעלה מטעם ודעת — עבודת הדילוג.

ועי"ז הוא עפר יעקב, דעפר הוא גוש אחד, שלמעלה מגרגירים בלי מספר, דגרגירים בלי מספר הנה הגם שאין להן מספר מ"מ הם מיוחדים ומחולקים זמ"ז, אבל העפר הוא גוש אחד. ורומז על האחדות דכולנו כאחד באופן שאין בו התחלקות כלל. וזה אפ"ל דוקא ע"י העבודה דקב"ע שלמעלה מטו"ד.

"עפר יעקב". עפר הוא גוש אחד, וזה למעלה אפילו מ"גרגירים בלי מספר". גרגירים, גם אם אי אפשר לספור אותם, עדיין נפרדים זה מזה ("זמ"ז"). עפר הוא גוש אחד, ורומז לאחדות של "כולנו כאחד", בלי שום התחלקות. אחדות כזו אפשרית דווקא על ידי קבלת עול ("קב"ע") שלמעלה מטעם ודעת. בשכל וברגש כל אחד שונה; בקבלת עול כולם שווים.

ואף שעפר הוא למטה מכל היסודות⁴⁷, מ"מ הכל הי' מן העפר⁴⁸, והיינו שע"י הקב"ע מגיעים לכל המדריגות. ולכן בבחי' זו כתיב מי מנה (ולא נזכר ענין המספר), דאיתא בזוהר⁴⁹ שמנה הוא לשון מתנה, המשכת העצמות שהיא בדרך מתנה דוקא. והיינו שע"י העבודה דקב"ע ומס"נ, בחי' דילוג, ממשיכים את העצמות.

ואף שהעפר הוא הנמוך שבארבעת היסודות (אש, רוח, מים ועפר), "הכל היה מן העפר". כלומר, דווקא על ידי קבלת העול, הנמוכה לכאורה, מגיעים לכל הדרגות.
ולכן ב"יעקב" כתוב רק "מי מנה", בלי לשון מספר. הזוהר אומר ש"מנה" הוא לשון מתנה: המשכת העצמות באה רק בדרך מתנה, ולא כשכר שמחושב לפי העבודה. ועל ידי עבודת קבלת העול ומסירות הנפש, הדילוג, ממשיכים את העצמות.

התשובה לשאלות שבפתיחה:
• "מנה" ו"מספר", "יעקב" ו"ישראל": "מספר" שייך ל"ישראל", כלומר לסובב כל עלמין: "בלי מספר", אבל עדיין בגדר מספר. "מנה", לשון מתנה, שייך ל"יעקב": מסירות נפש וקבלת עול, שממשיכות את העצמות, ושם אין מספר כלל.
• ריבוי או "המעט": המאמר אינו חוזר לשאלה הזו במפורש, וסופו חסר. אבל מן הביאור משמע שהשבח של "עפר יעקב" אינו בריבוי הפרטים, אלא בכך שהם גוש אחד: אחדות שלמעלה ממספר.


סעיף יד — "מן המיצר קראתי", והגאולה העתידה

וזהו מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה, דע"י המיצר דוקא אז הוא קראתי י"ה, דקאי על הכחות חו"ב שבעצם הנפש⁵⁰, ועי"ז ענני במרחב, בחי' מרחב העצמי⁵¹, כי ע"י העבודה דדילוג הבאה מן המיצר (כנ"ל) ממשיכים את העצמות.

ועכשיו — "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". דווקא מתוך המיצר האדם "קורא י-ה". "י-ה" רומז לכוחות חכמה ובינה ("חו"ב") שבעצם הנפש: לא השכל הגלוי, אלא שורש הנפש עצמה. ועל ידי זה "ענני במרחב", במרחב העצמי. כי עבודת הדילוג, שבאה מתוך המיצר, ממשיכה את העצמות.
כאן העיקר המעשי של המאמר: המיצר עצמו הוא שמביא את האדם ל"דילוג", לקריאה מעצם הנפש, ובכך הוא ממשיך את המרחב העצמי. הדוחק אינו רק מכשול שצריך לעבור. הוא הכלי לגילוי העליון ביותר.

ולכן במצרים כשהיו ישראל במיצר, היתה אצלם העבודה דדילוג, שעי"ז היתה המשכת העצמות שלמעלה מגדר שייכות לעולמות, וכנ"ל אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח אני ולא אחר³⁸, דמלאך שרף שליח ואחר הם ד' עולמות אבי"ע⁵², אבל ביציאת מצרים הנה ע"י העבודה דדילוג מן המיצר היתה המשכת אני שלמעלה מגדר שייכות לעולמות.

לכן במצרים, כשישראל היו במיצר, הייתה אצלם עבודת הדילוג, ונמשכה העצמות שלמעלה מכל שייכות לעולמות. ובלשון ההגדה: "לא מלאך, לא שרף, לא השליח, ולא אחר". ארבעתם כנגד ארבעת העולמות אבי"ע. אבל ביציאת מצרים נמשך "אני" עצמו, שלמעלה מכל שייכות לעולמות.

וכן יהי' גם בגאולה העתידה, שהגאולה תהי' מצד העצמות דוקא, שגילוי זה בא ע"י העבודה דדילוג, הבאה מן המיצר דוקא. וענין זה האָבן נשיאי ישראל גענומען אויף זיך, שהי' בהם ענין המיצר דיסורי הגוף ויסורי הנפש, שע"י מיצר זה יהי' ענני במרחב, גילוי העצמות, שעי"ז תהי' הגאולה העתידה שהיא גאולה שלימה שאין אחרי' גלות⁵³.

הגאולה העתידה. כך תהיה גם הגאולה העתידה: מצד העצמות דווקא. וגילוי זה בא על ידי עבודת הדילוג, שבאה מן המיצר.
ואת זה "האָבן נשיאי ישראל גענומען אויף זיך" (ביידיש: נשיאי ישראל לקחו על עצמם). היה בהם "המיצר" של ייסורי הגוף וייסורי הנפש, ועל ידי מיצר זה יהיה "ענני במרחב": גילוי העצמות, שבו תבוא הגאולה השלמה שאין אחריה גלות.
המאמר נאמר בחג הגאולה י"ב תמוז, ולכן ככל הנראה הדברים רומזים, בין השאר, לאדמו"ר הריי"צ: למאסרו ולייסורי הגוף שסבל.

דמכיון שהגילוי הוא מן העצמות שאין שייך בזה שום אחיזה כו', לכן תהי' גאולה שאין אחרי' גלות. ואילו זכינו היתה גם גאולת מצרים באופן כזה⁵⁴, אבל להיות אשר [לא זכינו], לכן הי' אחרי' גלות, משא"כ בגאולה העתידה כו'⁵⁵.

כיוון שהגילוי יהיה מן העצמות, שאין בה שום אחיזה לחיצונים, זו תהיה גאולה שאין אחריה גלות. אילו "זכינו", גם גאולת מצרים הייתה כזו. אבל כיוון שלא זכינו, באה אחריה גלות. מה שאין כן בגאולה העתידה.
תוספות, בשם המכילתא (הערה 53), מבטאים זאת בדרך משל: כל השירות שבתורה הן בלשון נקבה ("שירה"), כי כמו אצל יולדת, אחרי כל ישועה בא צער. רק השירה לעתיד היא בלשון זכר ("שיר חדש"), כי אין אחריה צער.
סוף המאמר חסר במקור (הערה 55, של המו"ל).


לסיכום — מה המאמר מלמד על בטחון
• שורש הבטחון הוא אהבת ה' לישראל, ושלמות הבטחון תלויה בדרגת האהבה שעליה הוא נשען.
• בטחון מצד המדות תלוי בזכויות שלנו. בטחון מצד המוחין תלוי בכך שיימצא עלינו לימוד זכות. שניהם אינם ודאיים.
• בטחון שלם הוא מצד האהבה העצמית, הברית של "אהבתי אתכם", שאינה תלויה בשום חשבון. זה "עדי עד" — "עד ולא עד בכלל", העצמות, שאין בה אחיזה לשום רע.
• בעבודת האדם הבטחון הזה אינו מסקנה שכלית. הוא "דילוג": קבלת עול ומסירות נפש, כמו מי שבורח מן המוות אל החיים. כך היה ביציאת מצרים, וכך יהיה בגאולה העתידה.
• ולכן המיצר עצמו הוא הפתח: "מן המיצר קראתי י-ה — ענני במרחב י-ה". דווקא הדוחק מעורר את הקריאה מעצם הנפש, והיא ממשיכה את המרחב העצמי.