לקוטי שיחות חלק כ, פרשת לך לך — שיחה א: "למען ייטב לי בעבורך"
מקור: לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 38–44 · משיחת מוצאי שבת פרשת תזריע־מצורע ה'תשל"ט · מצוין בדבר מלכות לך לך ה'תשפ"ז, בהפניות לשיחות קודש על בראשית יב, יג
תרגום: השיחה נאמרה ונדפסה ביידיש. כאן מובא תרגום חופשי ללשון הקודש (לא התרגום הרשמי). ציטוטי המקורות שבתוך השיחה וההערות (שנדפסו בלשון הקודש) הועתקו כלשונם
יסוד השיחה: איך ביקש אברהם "יתנו לי מתנות" בשעה ששרה בסכנה? ה"ממון" הוא העלאת הניצוצות שבמצרים, והוא בא דווקא "בזכותא דאתתי'". ומכאן לנשמה ולגוף: "אחותי" ו"אשתי", ולמה העלייה השלמה באה דווקא דרך הגוף
מקורות: ציטוטי תנ"ך, חז"ל, זהר, רש"י, מפרשים ותניא הועתקו מספריא. ספרי חסידות ושיחות שאינם בספריא צוינו בלבד, בלי ציטוט
סעיף א — "אמרי נא אחותי את": למה "יתנו לי מתנות"?
א. על מה שאברהם אמר¹ לשרה לפני הגיעם למצרים "והי' כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו, אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" — ידועה השאלה²: איך העמיד אברהם את שרה במצב כזה, שהמצרים ייקחו אותה, כדי שהוא יינצל על ידי זה?
כשאברהם ושרה קרבו למצרים, אמר אברהם לשרה: כשהמצרים יראו אותך ויבינו שאת אשתי, יהרגו אותי כדי לקחת אותך, ואותך ישאירו בחיים. לכן "אמרי נא אחותי את", כלומר תאמרי שאת אחותי, "למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך".
השאלה הידועה: איך יכול היה אברהם להעמיד את שרה במצב שבו המצרים ייקחו אותה, ועוד כדי שהוא עצמו יינצל? בהערה 2 מונה הרבי את המקומות שבהם השאלה הזו נשאלת: האברבנאל (בשאלה הי"ג שלו), האלשיך, מפרשי רש"י (גור אריה, באר מים חיים, צידה לדרך, שפתי חכמים ועוד), ופני דוד לחיד"א.
(הי' = היה. שפ"ח = שפתי חכמים. גו"א = גור אריה. ובכ"מ = ובכמה מקומות.)
המפרשים³ מבארים איך לא עבר אברהם בזה על שום איסור, ובזהר⁴ איתא שאברהם הי' בטוח שזכותה של שרה תעמוד לה ולא יגעו בה —
על חלק מן השאלה כבר ענו המפרשים:
מבחינת ההלכה (הערה 3): המפרשים מסבירים איך אברהם לא עבר כאן על איסור. למשל, התפארת יהונתן כותב שמחוץ לארץ ישראל היה לאבות דין "בני נח". אצל בני נח, כשבעל ואשה אומרים זה לזה שאינם עוד בעל ואשה, האישות בטלה. לכן כשאמר אברהם "אמרי נא אחותי את", האישות בטלה ושרה נעשתה כפנויה, והמצרים לא נכשלו באיסור אשת איש.
מבחינת הביטחון (הערה 4): בזהר כתוב שאברהם ידע שהמצרים שטופים בזימה, ובכל זאת לא פחד, "בגין דחמא שכינתא עמה", כי ראה שהשכינה עמה. וכן בזהר שיובא בסעיף ב: אברהם סמך על זכותה של שרה, שלא יוכלו לפגוע בה.
המשפט מסתיים בקו "—", כי זו רק הקדמה. הקושיה עצמה באה עכשיו.
(צפע"נ = צפנת פענח, לרוגאטשובער. תו"ש = תורה שלמה. שלפנ"ז = שלפני זה. רע"א = ריש עמוד א, תחילת העמוד. ס"ב = סעיף ב.)
אך אינו מובן כלל מה שסיים אברהם "למען ייטב לי בעבורך", שפירושו, שבגלל אמירתה "אחותי את" יתנו לו מתנות⁵:
הקושיה העיקרית: נניח שלא היה כאן איסור, ושאברהם היה בטוח ששרה תינצל. עדיין קשה הסיום של דבריו: "למען ייטב לי בעבורך". רש"י מפרש: "יתנו לי מתנות". כלומר, בזכות זה ששרה תאמר "אחותי את", יתנו לאברהם מתנות.
היתכן, שבשעה שמדובר בענין רציני כזה — להעמיד את שרה במצב בלתי רצוי כזה (בכל אופן) כדי להישמר מסכנת נפשות — יתפוס מקום בזה מה שיקבל מתנות (עד שזהו אפילו הטעם הראשון על "אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך")⁶?
המצב חמור מאוד. אברהם מעמיד את שרה במצב "בלתי רצוי", ו"בכל אופן": גם אם לבסוף לא יגעו בה, עצם המצב אינו רצוי. והוא עושה זאת כדי להציל את עצמו מסכנת מוות. איך ייתכן שבשעה כזו יהיה מקום לחשבון של מתנות? ויותר מזה: בפסוק נאמר "למען ייטב לי" (המתנות) לפני "וחיתה נפשי" (ההצלה). יוצא שהמתנות הן הטעם הראשון שאברהם מזכיר!
בהערה 6 מביא הרבי שמפרשים אחרים פירשו את "ייטב לי" אחרת. לפי הרד"ק, "הטובה שלא יהרגו אותו", ואברהם לא התכוון לשום טובה אחרת. כך גם האברבנאל והאלשיך. בדומה לזה מפרשים הרמב"ן והטור הארוך: "ייטב לי" פירושו שיוכלו לחיות במצרים עד שיעבור הרעב. גם מפרשי רש"י מסבירים שהמתנות לא היו מטרה בפני עצמה, ושעל ידן תבוא הצלתה של שרה. אבל בפשט דברי רש"י, "יתנו לי מתנות", לא משמע כך. רש"י מדבר על מתנות ממש, ולכן הקושיה נשארת. (וראה לקמן סעיף ב: הזהר מדבר במפורש על ממון.)
(כ"ה = כן הוא. ועד"ז = ועל דרך זה. לפי' = לפירוש. עי"ז = על ידי זה. ע"ש = עיין שם.)
סעיף ב — תשובת הזהר: "על זכותא דאתתי'"
ב. הזהר⁷ מתעכב על זה ושואל "וכי אברהם דאיהו דחיל חטאה רחימו דקב"ה הוה אמר הכי על אתתי' בגין דיוטבין לי'", ומתרץ שאברהם "לא סמיך על זכותא דילי' ולא בעא מן קב"ה לאפקא זכותי' אלא על זכותא דאתתי' דירווח בגינה ממונא דשאר עמין דהא ממונא באתתי' זכי לי' בר נש" (ומבאר בפרטיות איך שעל ידי "אשה משכלת" האדם "זוכה בכולא").
הזהר (בסוף פרשת תזריע, הפרשה שנקראה בשבת שבמוצאיה נאמרה השיחה) שואל בדיוק את השאלה הזו.
שאלת הזהר: "וכי אברהם דאיהו דחיל חטאה" — וכי אברהם, שהוא ירא חטא, "רחימו דקב"ה" — אהובו של הקב"ה, "הוה אמר הכי על אתתי'" — היה אומר כך על אשתו, "בגין דיוטבין לי'" — כדי שייטיבו לו?
תשובת הזהר: "לא סמיך על זכותא דילי'" — אברהם לא סמך על זכותו שלו, "ולא בעא מן קב"ה לאפקא זכותי'" — ולא רצה לבקש מהקב"ה "להוציא" את זכויותיו (לנצל אותן ולנכות מהן), "אלא על זכותא דאתתי'" — אלא סמך על זכות אשתו, "דירווח בגינה ממונא דשאר עמין" — שירוויח בגללה את הממון של שאר העמים, "דהא ממונא באתתי' זכי לי' בר נש" — שהרי בממון זוכה האדם בזכות אשתו.
הזהר מוכיח זאת מן הפסוק "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת", ומסיים: "מאן דזכי באשה משכלת, זוכה בכלא" — מי שזוכה באשה נבונה, זוכה בכל.
ואחר כך ממשיך הזהר, "וסמיך על זכותא דילה דלא יכלון לאענשא לי' ולחייכא בה ובגיני כך לא יהיב מדי⁸ למימר אחותי היא"⁹.
המשך הזהר: "וסמיך על זכותא דילה" — וסמך על זכותה, "דלא יכלון לאענשא לי'" — שלא יוכלו להעניש אותו (לפגוע בו), "ולחייכא בה" — וגם לא "לשחק" בה (לבזות אותה), "ובגיני כך לא יהיב מדי למימר אחותי היא" — ולכן לא חשש כלל לומר "אחותי היא" (מילולית: "לא נתן מאומה", לא התחשב בכך).
נוסחאות (הערות 8–9): בספר אספקלריא המאירה (פירוש על הזהר) כתוב שצריך לגרוס "לא דחיל מידי", כלומר לא פחד כלל. הש"ך על התורה מביא את הזהר בנוסח "ובגיני כך לא אמר איהו אחותי היא" ("ולכן לא אמר הוא: אחותי היא"). על נוסח זה כותב הרבי "וצ"ע", כלומר צריך עיון.
(בס' = בספר. כ' = כתב. דצ"ל = דצריך לומר. עה"ת = על התורה.)
וגם בזה צריך עיון: עיקר הקושיא של הזהר "וכי אברהם כו' הוה אומר הכי על אתתי' בגין דיוטבין לי'" הוא הרי, כנ"ל, איך העמיד אברהם את אתתי' (את שרה) במצב כזה "בגין דיוטבין לי'", שעל זה התירוץ בפשטות הוא שאצל אברהם הי' ברור "דלא יכלון . . לחייכא בה", ולכן "לא יהיב מדי למימר אחותי היא" — אם כן מדוע אומר הזהר, ועוד בהתחלת התירוץ, שאברהם הי' בטוח "דירווח בגינה ממונא" ומאריך בזה, ואת העיקר, שאצלו הי' ודאי שלא יוכלו לעשות לה מאומה, מסיים הזהר רק לבסוף?
הקושיה הראשונה על הזהר — הסדר. הזהר שואל איך העמיד אברהם את אשתו במצב כזה "כדי שייטיבו לו". התשובה הפשוטה לשאלה הזו נמצאת בסוף דברי הזהר: אברהם היה בטוח ש"לא יכלון... לחייכא בה", שלא יוכלו לפגוע בה, ולכן לא חשש לומר "אחותי היא". אם כן, למה הזהר פותח את תשובתו דווקא ברווח הממון ("דירווח בגינה ממונא") ואף מאריך בו, ואת העיקר, שלא יפגעו בה, מביא רק בסוף?
(כנ"ל = כנזכר לעיל. כו' = וכו'. שתי הנקודות ". ." מסמנות דילוג על מילים מתוך הציטוט.)
ויתירה מזו: בהתחלת התירוץ אומר הזהר "לא סמיך על זכותא דילי' ולא בעא מן קב"ה לאפקא זכותי' אלא כו'" — שלכאורה אין זה נוגע כלל לתירוץ השאלה "וכי אברהם כו' הוה אמר הכי על אתתי' בגין דיוטבין לי'".
הקושיה השנייה — "לא סמיך על זכותא דילי'". הזהר פותח ואומר שאברהם לא סמך על זכותו שלו ולא רצה לבקש מהקב"ה לנצל את זכויותיו. מה הקשר לשאלה? השאלה היא איך אמר כך על אשתו כדי שייטיבו לו. לכאורה, העובדה שאברהם לא רצה לסמוך על זכויותיו שלו אינה עונה על כך כלל.
סעיף ג — "ואברכך" במצרים: עלייה על ידי בירור הניצוצות, דווקא בזכות שרה
ג. והביאור בזה:
כיון שהקב"ה אמר לאברהם שעל ידי "לך לך מארצך גו'" יזכה ל"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך"¹⁰, ש"ואברכך" פירושו "בממון"¹¹ — הי' מונח אצל אברהם, שמה שהקב"ה סיבב כך שאברהם הוכרח לצאת מארץ ישראל ("משיאו לצאת ממנה"¹²) ולירד "מצרימה", קשור (גם) עם קיום הבטחתו של הקב"ה "ואברכך", הנפעלת על ידי "לך לך".
שלב ראשון — בפשטות. בתחילת הפרשה הבטיח הקב"ה לאברהם שבזכות ההליכה ("לך לך") יזכה לשלוש ברכות: "ואעשך לגוי גדול" — בנים, "ואברכך" — ממון (כפירוש רש"י), "ואגדלה שמך" — שם טוב. אחר כך היה רעב בארץ, ואברהם הוכרח לצאת מארץ ישראל ולרדת למצרים. רש"י אומר שהקב"ה עצמו "משיאו לצאת ממנה", כלומר הקב"ה הוא שגרם לו לצאת. לכן היה "מונח" אצל אברהם, כלומר ברור ומוחלט, שגם הירידה למצרים קשורה לקיום ההבטחה "ואברכך".
בהערה 12 מציין הרבי שזה שלא כדברי הרמב"ן. לדעת הרמב"ן, היציאה מן הארץ מפני הרעב הייתה "עון אשר חטא". האברבנאל ואחרים מקשים על פירוש הרמב"ן. אבל בזהר (פא, ב) נאמר שאברהם ירד למצרים "בלא רשו", כלומר בלי רשות, ולכן נשתעבדו בניו במצרים.
(גו' = וגומר. עה"פ = על הפסוק. פי' = פירוש.)
והיות שראה בדרך הטבע אופן שבו יכול להתקיים ה"ואברכך" בממון במצרים¹³ — על ידי זה ששרה תאמר שהיא אחותו¹⁴ — לכן אמר "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך"; וכפי שאכן הי' בפועל, ש(על ידי זה שאמרה כך) "ולאברם¹⁵ היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים גו'".
אברהם ראה בדרך הטבע איך יכולה ברכת הממון להתקיים במצרים: אם שרה תאמר שהיא אחותו, יתנו לו מתנות. לכן אמר "למען ייטב לי בעבורך". וכך אכן קרה: "ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים". כלומר, "ייטב לי" אינו רצון אישי במתנות. זו הדרך הטבעית שבה מתקיימת הבטחת ה' "ואברכך".
בהערה 13 מסביר הרבי למה דווקא "ואברכך" (הממון) קשור לירידה למצרים, ולא שתי הברכות האחרות, "ואעשך לגוי גדול" (בנים) ו"ואגדלה שמך" (שם). הן אינן תלויות בזה. ומוסיף: "וראה אוה"ח", כי האור החיים מפרש ש"וחיתה נפשי בגללך" רומז גם לזכייה בבנים בגלל שרה.
(משא"כ = מה שאין כן. אוה"ח = אור החיים.)
וכשם שזהו בפשטות, עד"ז הוא גם בפנימיות הענין: על ידי "לך לך" הי' אברהם צריך להגיע לעלי' (הליכה) במדריגות רוחניות, על ידי שיהי' מברר ומעלה את הניצוצות קדושה שבעולם. והכוונה היתה (גם) בירידתו למצרים — לברר את הניצוצות קדושה הנמצאים שם¹⁶.
שלב שני — בפנימיות. "לך לך" אינו רק מעבר ממקום למקום. זו "הליכה" רוחנית, עלייה ממדרגה למדרגה. העלייה הזו באה על ידי בירור ניצוצות. לפי הקבלה והחסידות, בכל דבר בעולם, גם בדברים גשמיים ובמקומות רחוקים מקדושה, יש "ניצוצות" אלוקיים שנפלו לשם. כשיהודי משתמש בעולם לשם שמים, הוא "מברר" אותם (מפריד אותם מן הרע) ו"מעלה" אותם אל הקדושה. גם הירידה למצרים נועדה לכך: לברר את ניצוצות הקדושה שהיו במצרים.
(עד"ז = על דרך זה. עלי' = עלייה. לקו"ש = לקוטי שיחות. ח"ה = חלק ה. וש"נ = ושם נסמן, כלומר שם מובאים מקורות נוספים.)
וכיון שעניני מצות, שתוכנם הוא בירור ניצוצות הקדושה מן העולם, צריכים בכלל להיעשות בדרך הטבע¹⁷ — לכן אמר אברהם לשרה "אמרי נא אחותי את", שעל ידי זה יתקיים באופן טבעי המכוון של ירידתו למצרים (העלי' של אברהם על ידי בירור הניצוצות) — "למען ייטב לי בעבורך".
כלל יסודי: עניני המצוות, שתוכנם בירור הניצוצות שבעולם, צריכים בדרך כלל להיעשות בדרך הטבע, באמצעים רגילים ולא על ידי ניסים. לכן אברהם לא חיכה לנס. הוא אמר לשרה "אמרי נא אחותי את", וכך יתקיים באופן טבעי מה שהירידה למצרים נועדה לו: העלייה של אברהם על ידי בירור הניצוצות. זהו "למען ייטב לי בעבורך". ה"טוב" הוא העלייה הרוחנית, והיא מתלבשת ברווח של ממון גשמי ממצרים.
קושיית הזהר היא — לפי אופן זה יוצא ש"דיוטבין לי'", ה"ייטב" (העלי' על ידי בירור הניצוצות), יהי' רק לאברהם ולא לשרה; ואדרבה — שרה תימצא אצל המצרים (כפי שהי' בפועל — "ותוקח האשה בית פרעה"¹⁸), אף שלא יוכלו לגעת בה — הקושיא היא: איך אפשר לומר, שאברהם יגרום ירידה כזו לשרה (להיות בבית פרעה) בשביל העלי'¹⁹ שתהי' לו²⁰ מזה?
עכשיו מובנת קושיית הזהר. לפי ההסבר הזה, ה"ייטב לי", העלייה הרוחנית שבאה מבירור הניצוצות, הוא של אברהם בלבד ולא של שרה. ולא עוד, אלא ששרה מגיעה בגלל זה למצב של ירידה: להיות אצל המצרים, "ותוקח האשה בית פרעה", גם אם לא יוכלו לגעת בה. איך אפשר שאברהם יגרום ירידה כזו לשרה בשביל העלייה שלו?
בהערה 19 מביא הרבי את הכלל שבגמרא (שבת ד, א): "אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך", כלומר אין מבקשים מאדם לחטוא כדי שחברו יזכה. בדומה לזה, אין לגרום ירידה לאחר כדי שאתה תתעלה.
בהערה 20 מוכיח הרבי שההטבה הייתה של אברהם: כך כתוב, "ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו". וכך גם כשעלו ממצרים: "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו", ומיד אחר כך (כלשון הרבי, "ומ"מ ממשיך", ומכל מקום ממשיך הכתוב) "ואברם כבד מאד במקנה". העושר מיוחס לאברהם לבדו.
(וע"ד = ועל דרך. דהרווחת = של הרווחת.)
ואף שאצל אברהם הי' ברור, שתכלית ירידתו למצרים היא בשביל העלי' — "ייטב לי" — הרי כמה דרכים למקום, והי' על אברהם לסמוך על הקב"ה שזה יתקיים באופן אחר²¹, אבל לא על ידי הירידה של שרה?
ועוד: נניח שאברהם ידע שמטרת הירידה למצרים היא העלייה. עדיין, "כמה דרכים למקום": לקב"ה יש הרבה דרכים להביא את העלייה. אברהם היה צריך לסמוך עליו שהעלייה תבוא בדרך אחרת, ולא על ידי ירידתה של שרה.
בהערה 21 מביא הרבי את הרמב"ן, שכתב בדומה לזה: "והי' לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו". ולדעת הרמב"ן, "אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו".
(מש"כ = מה שכתב.)
ועל זה מתרץ הזהר "לא סמיך על זכותא דילי' . . אלא על זכותא דאתתי', דירווח בגינה ממונא כו' דהא ממונא באתתי' זכי' לי' בר נש" — להרווחת ממון זוכה הבר נש על ידי "אתתי'" — ומזה מובן, שכך הוא ברוחניות הענינים: כדי שתיפעל העלי' על ידי בירור הניצוצות במצרים (אין די בירידתו למצרים, אין הוא יכול לסמוך על זכותו, אלא) צריכה להיות זכותא דאתתי'; דוקא על ידי ירידתה ב"בית פרעה" יעלו את הניצוצות ("דירווח בגינה ממונא דשאר עמין").
התשובה. עכשיו מתבררת כוונת הזהר: "לא סמיך על זכותא דילי'... אלא על זכותא דאתתי'". הזהר מוסיף את הכלל "דהא ממונא באתתי' זכי' לי' בר נש": אדם זוכה בממון על ידי אשתו. מזה מובן שכך הוא גם ברוחניות. העלייה שבאה מבירור הניצוצות במצרים אינה יכולה לבוא מכוחו של אברהם לבדו. לא די בכך שהוא עצמו יורד למצרים, ואין הוא יכול לסמוך על זכותו שלו. דרושה זכותה של שרה: רק על ידי ירידתה לבית פרעה יועלו הניצוצות שבמצרים. זו המשמעות הפנימית של "דירווח בגינה ממונא דשאר עמין", שירוויח בגללה את הממון של שאר העמים.
כך מתורצות שתי הקושיות של סעיף ב:
• "לא סמיך על זכותא דילי'" הוא התשובה לשאלה "למה לא סמך על הקב"ה שיביא את העלייה בדרך אחרת". דרך אחרת לא הייתה: העלייה הזו יכולה לבוא רק בזכות האשה.
• הזהר פותח ב"דירווח בגינה ממונא" ומאריך בזה, כי זה עיקר התירוץ: הרווח, כלומר העלייה, בא דווקא בזכותה ועל ידה.
(בר נש = אדם. אתתי' = אשתו.)
וכיון שתכלית הירידה היא העלי' שתיפעל על ידי ה"אשה משכלת" — שרה, מובן, שבזכותה לא יכלין לאענשא לי' (זה לא יגרום שום ירידה אצל אברהם) ולחייכא בה (וגם לא שום ירידה בשרה).
הסיום. כל מטרת הירידה היא העלייה שתבוא על ידי ה"אשה משכלת", שרה. לכן מובן שבזכותה "לא יכלין לאענשא לי'", כלומר לא תהיה ירידה אצל אברהם, "ולחייכא בה", וגם לא תהיה ירידה בשרה עצמה. כיון שכל הירידה לבית פרעה נועדה לעלייה שבאה דרך שרה, זכותה שומרת על שניהם.
לכן גם מובן הסדר בדברי הזהר. קודם בא "דירווח בגינה ממונא", התכלית: העלייה בזכותה. ורק אחר כך, כתוצאה מזה: "וסמיך על זכותא דילה דלא יכלון לאענשא לי' ולחייכא בה".
סעיף ד — "אחותי" ו"אשתי": נשמה וגוף בעבודת ה'
ד. כמו כל עניני "מעשה אבות", גם הענין הנ"ל הוא "סימן לבנים"²² — הוראה בעבודת האדם בכללות ירידת הנשמה בגוף בכלל (ובפרט בירידה בגלות), שאברהם ושרה מרמזים על בחי' נשמה וגוף (כמבואר בארוכה בזהר²³).
עד כאן הוסבר הסיפור כפשוטו ובדרך בירור הניצוצות. מכאן הרבי עובר להוראה. יש כלל: "מעשה אבות סימן לבנים". מה שקרה לאבות הוא סימן ודוגמה למה שיקרה לבניהם, וגם לימוד בשבילם. (הרמב"ן בבראשית יב, ו מביא זאת בשם חז"ל: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים".) גם ירידת אברהם ושרה למצרים היא "סימן" כזה.
בהערה 22 מפנה הרבי לרמב"ן ולאלשיך. הרמב"ן כותב שכל מה שקרה לאברהם במצרים רמז למה שיקרה לבניו בגלות מצרים: הרעב, הירידה, לקיחת האשה, הנגעים לפרעה והיציאה ברכוש. ובלשונו: "לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים". האלשיך וצרור המור מפרטים את ההקבלה באותו אופן.
כאן ההוראה היא בעבודת האדם: ירידת הנשמה לגוף בכלל, ובפרט הירידה של הגלות. כי אברהם ושרה מרמזים על נשמה וגוף. בזהר (הערה 23) אברהם הוא הנשמה ושרה היא הגוף, והגוף הוא "לגבי נשמתא כנוקבא לגבי דכורא" — ביחס לנשמה הגוף הוא כמו נקבה ביחס לזכר. וכן במדרש הנעלם: "ויבא אברהם — זו היא הנשמה, לספד לשרה — זה הגוף".
(הנ"ל = הנזכר לעיל; בחי' = בחינת.)
והיינו: בעבודת התומ"צ ובירור הניצוצות ישנם שני אופנים כלליים: א) העבודה היא (בעיקר) על ידי הנשמה, ורק שעבודתה נרגשת גם בגוף.
הרבי מבחין בין שני אופנים כלליים בעבודת התורה והמצוות ובבירור הניצוצות:
אופן א: העבודה נעשית בעיקר על ידי הנשמה. הנשמה עובדת את ה' בכוחותיה שלה (התבוננות, אהבה ויראה), והגוף רק "שומע" את זה. הד העבודה נרגש גם בו, אבל הוא אינו השותף העיקרי.
(תומ"צ = תורה ומצוות.)
ב) העבודה נפעלת על ידי הגוף ועם הגוף: האדם העובד אינו מובדל ומופרש מעניני העולם, אדרבה, הוא יורד ממדרגתו ומתלבש בעניני ומעשה עוה"ז, ש"קשים ורעים והרשעים גוברים בו"²⁴, ושם הוא מקיים תומ"צ ומברר את ניצוצי הקדושה הנמצאים שם.
אופן ב: העבודה נעשית על ידי הגוף ועם הגוף. האדם אינו מתבדל מעניני העולם. להפך, הוא יורד ממדרגתו ומתלבש בעניני העולם הזה ובמעשיו. זה עולם ש"קשים ורעים והרשעים גוברים בו". (הערה 24: כך כתוב בספר עץ חיים, ובעל התניא מביא זאת בפרק ו, שם הוא מסביר שלכן העולם הזה נקרא "עולם הקליפות וסטרא אחרא".) ודווקא שם, בתוך העולם הזה, האדם מקיים תורה ומצוות ומברר את ניצוצות הקדושה שנמצאים בו.
(עוה"ז = עולם הזה.)
בכללות הרי זה ע"ד המבואר בארוכה בחסידות²⁵ שני אופני העבודה דבחי' "אחותי" ובחי' "אשתי", שהן שתי הדרגות באהבת ה', שהן בדוגמת שתי בחי' האהבה — בין אח ואחות ובין איש ואשה:
שני האופנים האלה הם, בכללות, מה שמבואר בחסידות בשמות "אחותי" ו"אשתי": שתי דרגות באהבת ה'. הן דומות לשני סוגי אהבה בין בני אדם: האהבה בין אח לאחות והאהבה בין איש לאשה.
הערה 25 מפנה למקומות שבהם הענין מבואר בארוכה: לקוטי תורה (פרשת בהר, ושיר השירים), אור התורה (פרשת אמור), המאמרים "ולאחותו הבתולה" ו"המשך תער"ב". רוב המקורות נאספו בספר הערכים־חב"ד.
(ע"ד = על דרך.)
האהבה מסותרת שישנה אצל כל אחד מישראל מצד נפשו האלקית, שאהבה זו היא בטבע תולדותם ולא שייך בה שום הפסק, היא בדוגמת האהבה דאח ואחות, שהיא אהבה טבעית מתולדותם, ולא שייך באהבה זו שום הפסק (שלא כבאהבה בין איש לאשה, שבה שייך הפסק על ידי גירושין).
"אחותי" — האהבה הטבעית: בכל יהודי יש "אהבה מסותרת", אהבה טבעית לה' שבאה מצד הנפש האלקית שלו. היא "בטבע תולדותם": היא חלק מן הטבע שהוא נולד איתו (ירושה מן האבות). לכן אי אפשר שתיפסק. היא כמו האהבה בין אח לאחות: אהבה טבעית מלידה, ואין לה הפסק, כי אח נשאר אח תמיד. לא כן אהבת איש ואשה: היא יכולה להיפסק על ידי גירושין.
אבל לאידך, מהאי טעמא גופא, כיון שהאהבה דאח ואחות היא ענין טבעי, אין באהבה זו צמאון וכלות הנפש, ואין בה שלימות היחוד, היות שהם גופים מחולקים.
החיסרון של "אחותי": "מהאי טעמא גופא" (בארמית: מאותה סיבה עצמה). דווקא מפני שהאהבה הזו טבעית ומובנת מאליה, אין בה צמאון וכלות הנפש, כלומר תשוקה עזה שבה הנפש כמעט "כלה" ויוצאת מרוב געגועים. וגם אין בה שלימות היחוד. אח ואחות הם שני גופים נפרדים, ואהבתם אינה עושה אותם לאחד.
משא"כ האהבה הנעורה ב(ועל ידי) בירור הגוף ונה"ב, הרי היא בדוגמת האהבה בין איש ואשה — שאף ששייך בה הפסק (כיון שאינה מצד טבע תולדותם), הנה דוקא בה ישנו הצמאון וכלות הנפש, והיחוד הנעשה על ידה הוא יחוד בתכלית, עד שנעשים (כמו) גוף אחד.
"אשתי" — האהבה שנולדת מן הבירור: יש אהבה אחרת. היא מתעוררת בתוך העבודה של בירור הגוף והנפש הבהמית, ועל ידי העבודה הזו. כשאדם מתמודד עם הגוף ועם הנפש הבהמית ומזכך אותם, נולדת בו אהבה חדשה. היא דומה לאהבת איש ואשה. היא אינה טבעית מלידה, ולכן היא יכולה להיפסק. אבל דווקא בה יש צמאון וכלות הנפש, והיחוד שנוצר ממנה הוא יחוד בתכלית: השניים נעשים (כמו) "גוף אחד", כמו שכתוב "והיו לבשר אחד".
(משא"כ = מה שאין כן; נה"ב = נפש הבהמית.)
וזוהי ההוראה מהנהגת אברהם — שה"פרנסה" היא ב"זכותא דאתתי'"²⁵∗ — שרה: תכלית ושלימות עלית הנשמה היא על ידי זה ש"שולחים" את הגוף לירד באופן של התלבשות בעניני עוה"ז, בדוגמת²⁶ מצרים, עד לבית פרעה.
ההוראה מאברהם: הזהר אמר שהריווח של אברהם בא "בזכותא דאתתי'" (בארמית: בזכות אשתו), כלומר בזכות שרה. וכך בעבודת ה': ה"פרנסה" של הנשמה, כלומר העלייה שלה, באה בזכות הגוף. התכלית והשלמות של עליית הנשמה מושגות כש"שולחים" את הגוף לרדת ולהתלבש בעניני העולם הזה. זו "מצרים", ואפילו "בית פרעה".
בהערה 25∗ מביא הרבי את הגמרא (בבא מציעא נט, א): "אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר ולאברם הטיב בעבורה". כלומר, גם חז"ל אמרו שהברכה והפרנסה של האיש באות בזכות אשתו, והראיה שלהם היא מאותו סיפור עצמו: אברם ושרה במצרים.
בהערה 26 מוסיף הרבי שירידת הנשמה לעולם הזה היא עצמה "בחי' גלות ממש" (תניא פרק לז). לכן ירידת הגוף לעניני העולם היא "בדוגמת מצרים".
וכיון שכוונת הירידה היא העלי' (על ידי שמבררים את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם), מובן, ש"לא יכלון לאענשא לי'", שלא נעשית שום ירידה בנשמה, וגם "לא יכלו לחייכא בה" — הגוף אינו נעשה מושקע ח"ו בקליפה, אלא אדרבה, שניהם נתעלים בעילוי אחר עילוי.
הבטחון שלא יינזקו: כל המטרה של הירידה היא עלייה: לברר את הגוף, את הנפש הבהמית ואת "חלקו בעולם" (החלק בעולם שהאדם צריך לברר, כמו הממון שלו, העסקים שלו והסביבה שלו). לכן מובן שמה שאמר הזהר על אברהם ושרה נכון גם כאן:
• "לא יכלון לאענשא לי'" (בארמית: לא יוכלו להעניש אותו): הנשמה אינה יורדת ממדרגתה.
• "לא יכלו לחייכא בה" (לא יוכלו להתעולל בה, לפגוע בה): הגוף אינו נעשה ח"ו (חס ושלום) שקוע בקליפה, כלומר בכוחות שמסתירים את הקדושה.
ולא רק שאינם נפגעים. להפך, שניהם, הנשמה והגוף, עולים "בעילוי אחר עילוי".
סעיף ה — למה "אחותי"? חכמה ובינה, איש ואשה
ה. אך צריך להבין: הרי כל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, וכיון ש"ירווח בגינה ממונא דשאר עמין" — בירור הניצוצות ועליית אברהם — הוא מצד "זכותא דאתתי'", מצד זה שהיא אשתו, אם כן איך זה שהריווח (בפועל) בא על ידי זה²⁷ (כפי שאברהם מדגיש שה"למען ייטב לי" הוא "בעבורך" על ידי זה) ש"אמרי נא אחותי את"?
השאלה: בתורה כל מילה מדויקת. הזהר אמר שהריווח, "ירווח בגינה ממונא דשאר עמין" (בארמית: ירוויח בגללה את ממון שאר העמים), כלומר בירור הניצוצות ועליית אברהם, בא "בזכותא דאתתי'", מפני שהיא אשתו. אם כן, למה בפועל הריווח בא דווקא על ידי שהיא נקראה אחותו, "אמרי נא אחותי את"? ואברהם עצמו מדגיש זאת: "למען ייטב לי בעבורך", כלומר על ידי שתאמרי שאת אחותי.
בהערה 27 הרבי מעיר שהמפרשים דנים אם רק אברהם אמר "אחותי היא", או שגם שרה עצמה אמרה כן. ברש"י (וירא יט, כט) כתוב "שמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא", ומשמע שאברהם אמר. בספורנו (יב, טו) כתוב "שאמרה שהיתה אחות אברהם", ומשמע ששרה אמרה. וכן בלשון הזהר כפי שהיא מובאת בש"ך על התורה (ראה גם הערה 9): "ובגיני כך לא אמר איהו אחותי הוא" (ולכן הוא עצמו לא אמר "אחותי היא"). מכאן משמע שהיא אמרה זאת. "ואכ"מ" = ואין כאן מקומו להאריך.
ועד"ז בעבודה הרוחנית דנשמה וגוף: הרי עיקר העלי' אינה באה על ידי בחי' "אחותי", על ידי עבודת הנשמה עצמה, אלא דוקא על ידי בחי' "אשה" — העבודה עם הגוף, כנ"ל — אם כן במה מתבטאת פעולת "אחותי" בעבודה (וכמובא בחסידות²⁸, שמה שאמר אברהם "אחותי"²⁹ פירושו האהבה טבעית של הנשמה, כנ"ל)?
אותה שאלה בעבודת ה': כבר נאמר שעיקר העלייה אינו בא על ידי בחינת "אחותי" (עבודת הנשמה עצמה, האהבה הטבעית). העלייה באה דווקא על ידי בחינת "אשה" (העבודה עם הגוף). אם כן, מה התפקיד של "אחותי" בעבודה? ובחסידות מבואר (הערה 28: אור התורה פרשת אמור, ד"ה "ולאחותו הבתולה") שמה שאברהם אמר "אחותי" פירושו האהבה הטבעית של הנשמה.
הערה 29 מדייקת: שם בחסידות מובא דווקא מה שאמר אברהם לאבימלך בפרשת וירא, "אחותי בת אבי היא" (בראשית כ, יב), ולא מה שאמר במצרים.
(ועד"ז = ועל דרך זה; כנ"ל = כנזכר לעיל.)
ויובן זה בהקדים הביאור במה שאומר הזהר שם³⁰ (בהתחלת הענין הנ"ל): "רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לאבוי והוה עמי' רבי אבא א"ר אבא נימא מלין דאורייתא ונזיל פתח רבי אלעזר ואמר אמרי נא אחותי את האי קרא קשיא כו'" (כנ"ל).
ההקדמה: הפתיחה של הזהר. כדי לענות, הרבי חוזר לתחילת הקטע בזהר (ח"ג נב, א, בפרשת תזריע), לפני השאלה על "אמרי נא אחותי את". התרגום מילה במילה:
"רבי אלעזר הוה אזיל" — רבי אלעזר היה הולך; "למחמי לאבוי" — לראות את אביו (רבי שמעון בר יוחאי); "והוה עמי' רבי אבא" — והיה עמו רבי אבא; "א"ר אבא" — אמר רבי אבא; "נימא מלין דאורייתא ונזיל" — נאמר דברי תורה ונלך; "פתח רבי אלעזר ואמר" — פתח רבי אלעזר ואמר; "אמרי נא אחותי את, האי קרא קשיא" — הפסוק הזה קשה. "כו'" = וכולי, כלומר ההמשך שהובא לעיל.
ומבאר אאמו"ר בהערותיו לזהר³¹: "התחיל לדרוש בזה הפסוק דוקא כי זה אמר אברהם בעת שהלך בדרך למצרים עם שרה, ור"א ור' אבא הם ע"ד אברהם ושרה, כי אברהם ושרה הם בחי' או"א כו' וכמו"כ ר"א הוא בחי' חכמה ור' אבא בחי' בינה כו' א"כ הליכתם בדרך הוא ע"ד כמו הליכת אברהם ושרה בדרך ואברהם אמר אז אמרי נא אחותי את, לכן התחיל ר' אלעזר ג"כ לדרוש בהפסוק הזה".
ביאור אבי הרבי: אאמו"ר (= אדוני אבי מורי ורבי, הרב לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי) מסביר בהערותיו על הזהר (הערה 31: לקוטי לוי יצחק) למה פתח רבי אלעזר דווקא בפסוק הזה:
• את הפסוק הזה אמר אברהם כשהלך בדרך למצרים עם שרה.
• ר"א (כאן: רבי אלעזר) ורבי אבא הם כמו אברהם ושרה. אברהם ושרה הם בחינת או"א, כלומר "אבא ואימא", הכינויים בקבלה לספירות חכמה ובינה. וכך גם רבי אלעזר הוא בחינת חכמה, ורבי אבא בחינת בינה.
• אם כן, גם ההליכה שלהם בדרך היא כמו ההליכה של אברהם ושרה בדרך. ולכן פתח רבי אלעזר בפסוק שאמר אברהם בדרך: "אמרי נא אחותי את".
חכמה היא ההברקה הראשונה של רעיון: נקודה מרוכזת, עדיין בלי פרטים. בינה היא ההבנה המפורטת, שמרחיבה את הנקודה ומפרטת אותה. בבינה הרעיון "נולד" ומתפתח, כמו ולד ברחם האם.
(כמו"כ = כמו כן; א"כ = אם כן; ג"כ = גם כן.)
ויש לומר, דבא ללמד ונמצא למד: מתוכן הענין כפי שהוא אצל ר' אלעזר עם ר"א, בחי' אבא ואימא (חכמה ובינה), יובן בפרטיות יותר בנוגע לאברהם ושרה, נשמה וגוף:
"בא ללמד ונמצא למד": זה ביטוי של חז"ל: דבר שבא ללמד על דבר אחר, ובסוף גם הוא עצמו לומד ממנו. כאן אאמו"ר הביא את אברהם ושרה כדי להסביר את רבי אלעזר ורבי אבא. אבל מן הענין של רבי אלעזר ורבי אבא, חכמה ובינה, נוכל להבין בפרטיות יותר גם את אברהם ושרה, כלומר נשמה וגוף.
(כאן ר"א = רבי אבא, ולא רבי אלעזר כמו בציטוט הקודם.)
בסדר הספירות, הבינה מקבלת את השכל וההשגה מן החכמה³², אבל דוקא על ידי זה שהשכל יורד בבינה באופן של הבנה, השגה והסברה, עד לפרטים ופרטי פרטים³³, באה תוספת עילוי בעצם ההשכלה, שלא היתה בהשכלה עצמה כפי שעמדה בחכמה.
חכמה ובינה: בסדר הספירות הבינה מקבלת מן החכמה. החכמה נותנת את הרעיון, והבינה קולטת אותו. לכאורה הבינה היא המקבלת, והנותן גבוה יותר. אבל דווקא כשהשכל יורד אל הבינה, כשמבינים אותו, משיגים אותו ומסבירים אותו, עד הפרטים ו"פרטי הפרטים", נוסף עילוי בעצם הרעיון. יש בו עכשיו משהו שלא היה בו כשהיה רק בחכמה.
בהערה 33 מביא הרבי דוגמה מן הגמרא (תענית ז, א). רבי חנינא אמר: "הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן". התלמיד מקבל מן הרב, ובכל זאת הרב לומד מן התלמיד יותר מכולם. אבל הרבי מעיר שהדוגמה הזו שווה לענייננו בכמה פרטים, ושונה ממנו בפרטים אחרים ("מחולק מנדו"ד" = שונה מנדון דידן, מן הענין שלנו).
והטעם לזה הוא, לפי שלבינה יש שורש נעלה יותר בכח המשכיל מאשר לחכמה, ולכן נפעל על ידי הבינה חידוש בחכמה.
למה? כי לבינה יש שורש גבוה יותר מן החכמה ב"כח המשכיל", כלומר במקור השכל שבנפש, שהוא מעל כל רעיון בודד. בסדר הגלוי החכמה למעלה מן הבינה, אבל בשורש הבינה גבוהה יותר. לכן הבינה יכולה לחדש משהו בחכמה עצמה.
אבל זה שהבינה פועלת עילוי בחכמה, יכול לבוא דוקא לאחר שהבינה מקבלת את ההשכלה מן החכמה, שעל ידי זה נתגלה בבינה שרשה שהוא למעלה מן החכמה, ועל ידי זה בא עילוי בהשכלה דחכמה.
אבל רק אחרי הקבלה: הבינה יכולה להוסיף עילוי בחכמה רק אחרי שקיבלה ממנה את הרעיון. דווקא הקבלה מן החכמה מגלה בבינה את השורש הגבוה שלה, וכך נוסף עילוי לרעיון של החכמה עצמו. בלי לקבל, אין לבינה על מה לפעול, והמעלה שלה נשארת נסתרת.
ועד"ז הוא בנוגע לאיש ואשה — כמבואר בארוכה³⁴ בענין בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש³⁵, שאף שהולד בא דוקא על ידי השפעת הטפה מן האיש, מכל מקום התהוות הולד היא דוקא ע"י האשה. אלא היות שהמעלה באשה היא ענין עצמי ובהעלם, יכולה היא לבוא לידי גילוי רק על ידי זה שהיא מקבלת את ההשפעה מן האיש.
איש ואשה: כך גם בין איש לאשה. חז"ל אמרו "בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש" (הערה 35: נדה מה, ב). האשה היא בחינת בינה. הוולד בא אמנם על ידי השפעת הטיפה מן האיש, אבל התהוות הוולד, כלומר ההיווצרות שלו וההתפתחות שלו לאדם שלם, נעשית דווקא על ידי האשה. אלא שהמעלה של האשה היא "ענין עצמי ובהעלם": מעלה מהותית, אבל נסתרת. היא יוצאת לגילוי רק כשהאשה מקבלת השפעה מן האיש. זה בדיוק כמו בבינה, שהמעלה שלה מתגלה רק אחרי שהיא מקבלת מן החכמה.
הערה 34 מפנה לביאור הענין במאמרי חסידות (ד"ה "שמח תשמח" תרנ"ז, ו"המשך תרס"ו").
(ע"י = על ידי.)
ועל ידי זה נמשך גילוי אור עליון מלמעלה גם לאיש, וגם ברכה הכוללת את שניהם: "זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו גו'"³⁶.
התוצאה: ברכה לשניהם. כשהאשה מקבלת מן האיש ומגלה את המעלה שלה, נמשך אור עליון מלמעלה גם אל האיש עצמו. וגם נמשכת ברכה שכוללת את שניהם יחד, כמו שכתוב (בראשית א, כז–כח): "זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו". הברכה, "פרו ורבו", ניתנת לשניהם כאחד, כ"זכר ונקבה".
(גו' = וגומר, כלומר המשך הפסוק.)
סעיף ו — "נימא מלין דאורייתא": כח התורה בתוך ה"דרך"
ו. עד"ז ומעין זה הוא הביאור גם בענין הנ"ל דרבי אבא ור' אלעזר:
הליכתם בדרך ענינה — הירידה לברר עניני העולם [וכפי שהוא בפשטות, שרבי אלעזר בנו של רשב"י ורבי אבא (מחברי רשב"י) היו תורתם אומנתם³⁷ — מרוחקים מעניני העולם, הרי ההליכה בדרך (אפילו "למחמי לאבוי"³⁸) היתה הפסק וירידה — יציאה ממעמדם ומצבם³⁹].
בסעיף ה התבאר שבינה מקבלת מחכמה, והאשה מקבלת מן האיש, ודווקא על ידי הקבלה הזו מתגלה מעלתן העצמית. עד"ז (על דרך זה) ומעין זה מבאר הרבי עכשיו את הסיפור שבו פותח הזהר את הדרשה על "אמרי נא אחותי את": "רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לאבוי והוה עמי' רבי אבא". כלומר, רבי אלעזר היה הולך לראות את אביו, רבי שמעון בר יוחאי, ורבי אבא היה עמו.
ההליכה בדרך היא ירידה: בפנימיות, ענינה של ההליכה בדרך הוא הירידה אל העולם כדי לברר את ענייניו. זהו "בירור ניצוצות": להוציא ולהעלות את ניצוצות הקדושה שגנוזים בדברים הגשמיים.
וגם בפשטות זו ירידה: רבי אלעזר, בנו של רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי), ורבי אבא, מחבריו של רשב"י, היו "תורתם אומנתם". התורה הייתה עיסוקם היחיד, והם היו רחוקים מעניני העולם. לכן כל יציאה לדרך, אפילו כדי לבקר את האב, הייתה אצלם הפסק וירידה, יציאה מן המעמד והמצב הרגיל שלהם.
בהערה 37 מביא הרבי את המקור: הגמרא (שבת יא, א) אומרת שחברים העוסקים בתורה מפסיקים לקריאת שמע ואינם מפסיקים לתפילה, ורבי יוחנן מעמיד זאת רק ב"רבי שמעון בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן". כך נפסק בטור ובשולחן ערוך (וגם בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן) בסוף סימן קו, ובהלכות תלמוד תורה של אדמו"ר הזקן.
בהערה 38 מביא הרבי את הירושלמי: "ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב". זו שאלה: וכי רשב"י אינו מודה שמפסיקים כדי לעשות סוכה ולולב? כלומר, ודאי שגם רשב"י מודה שמפסיקים מלימוד התורה כדי לקיים מצווה. והרבי מוסיף שכך הוא גם לפי הבבלי. זו שאלה של מציאות (האם רשב"י הפסיק כדי לעשות סוכה), ואין סברא לומר שהבבלי חולק על הירושלמי במציאות.
בהערה 39 מראה הרבי שהקשר בין המעשה של רבי אבא ורבי אלעזר לבין ירידת אברהם ושרה למצרים קיים גם בנגלה, בפשט. המצווה שנצטווה אברהם הייתה "לך לך מארצך... אל הארץ", כלומר ללכת לארץ ישראל. ובכל זאת, כאשר "ויהי רעב בארץ", ההלכה חייבה אותו להפסיק את קיום המצווה הזו ולרדת למצרים (ברמב"ם הלכות מלכים ה, ט: מותר לצאת מארץ ישראל כשחזק הרעב). ובלשון רש"י: הקב"ה "משיאו לצאת ממנה". כך גם רבי אבא ורבי אלעזר: אף ש"תורתן אומנתן" ואינם מפסיקים אפילו לתפילה, הם הפסיקו כדי לעשות מצווה שאינה עיקר עיסוקם, ההליכה לבקר את האב.
ובהערה המסומנת בכוכבית (הערה על הערה 39) מביא הרבי ראיה שאכן היה כאן הפסק מן הלימוד: רבי אבא אמר בתחילת ההליכה "נימא מלין דאורייתא", כלומר "נאמר דברי תורה". משמע שההליכה עצמה לא הייתה לימוד תורה.
(הנ"ל = הנזכר לעיל; ר' = רבי; עפ"ז = על פי זה.)
ולכן (גם) אומר ר' אבא "נימא מלין דאורייתא", כי בכדי לפעול בעולם צריכים לנתינת כח וסיוע של תורה אור⁴⁰
לכן "נימא מלין דאורייתא": ההליכה בדרך היא ירידה אל העולם כדי לפעול בו. לכן אומר רבי אבא "נימא מלין דאורייתא ונזיל", כלומר "נאמר דברי תורה ונלך". מי שיוצא לפעול בעולם צריך נתינת כח וסיוע מן התורה, שהיא "אור" (כלשון הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור").
המילה "(גם)" מרמזת שיש כאן טעם נוסף על הטעם הפשוט. בפשטות רצו שלא להתבטל מתורה בזמן ההליכה, אבל בדבריו יש גם התוכן הפנימי הזה.
[ע"ד שדובר כמה פעמים⁴¹, שהנתינת כח בעבודת הבירורים של בעל עסק, לעשות מהעולם דירה לו ית', אינה רק מצד לימוד התורה בתחילת היום, שהוא הולך מבית הכנסת לבית המדרש⁴² (ואח"כ הנהג בהן מנהג דרך ארץ⁴³), אלא גם בשעת העסק גופא צריכים את הסיוע ונתינת כח של תורה אור, צריך להיות ניכר אצלו העילוי של תורה⁴⁴ (וזה מביא גם לכך שהוא "גוזל" משעות העסק ללימוד התורה)].
בסוגריים — בעל העסק: הרבי מקשר זאת למה שדיבר עליו פעמים רבות (הערה 41 מפנה ללקוטי שיחות). בעל עסק עוסק ב"עבודת הבירורים". במסחר שלו הוא עושה מהעולם "דירה לו יתברך", מקום שהקב"ה "דר" בו.
הכח לעבודה הזו אינו בא רק מן הלימוד בתחילת היום, כשהוא הולך "מבית הכנסת לבית המדרש" (ברכות סד, א), ורק אחר כך "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", כלומר יוצא לעסוק בפרנסה (ברכות לה, ב). גם בשעת העסק עצמה הוא צריך את הסיוע ואת נתינת הכח של "תורה אור". צריך להיות ניכר עליו העילוי של התורה.
בהערה 44 מוסיף הרבי: על ידי זה נעשית מלאכתו "עראי", כלשון הגמרא "דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי". והתוצאה: הוא "גוזל", כלומר חוטף, זמן משעות העסק ללימוד התורה.
(ע"ד = על דרך; ית' = יתברך; ואח"כ = ואחר כך.)
ולכן אמר רבי אבא לרבי אלעזר, ע"ש "אלקי אבי בעזרי"⁴⁵, שבהליכה בדרך גופא צריכים את העזר מלמעלה, שזה בא ע"י "נימא מלין דאורייתא", (גם) כאשר הם נמצאים בדרך,
למה דווקא לרבי אלעזר: השם "אלעזר" (א-ל עזר) הוא על שם "אלקי אבי בעזרי". כך קרא משה לבנו אליעזר (שמות יח, ד). השם עצמו מבטא עזרה מלמעלה. ולכן אמר לו רבי אבא: בתוך ההליכה בדרך עצמה צריך עזר מלמעלה, והעזר הזה בא על ידי "נימא מלין דאורייתא", כלומר לימוד תורה (גם) כשנמצאים בדרך.
(ע"ש = על שם; ע"י = על ידי.)
ועי"ז נתגלית המעלה של בירור הניצוצות שבעניני העולם (הליכה בדרך) — שעושים מהעולם דירה לו ית' — על העבודה של לימוד התורה מצד עצמה.
התוצאה — מעלת ה"דרך": על ידי לימוד התורה בדרך מתגלה דבר מפתיע. לבירור הניצוצות שבעניני העולם, שבו עושים מהעולם דירה לקב"ה, יש מעלה על לימוד התורה "מצד עצמה", כלומר לימוד שאינו יורד אל העולם.
זה מקביל למה שהתבאר בסעיף ה. בינה מקבלת מחכמה, ודווקא כך מתגלה שורשה הנעלה. האשה מקבלת מן האיש, ודווקא כך מתגלית מעלתה. גם כאן, ה"דרך" (עניני העולם) מקבלת כח מן התורה, ודווקא על ידי זה מתגלה מעלתה.
(עי"ז = על ידי זה.)
סעיף ז — "אמרי נא אחותי את": אור הנשמה בגוף מגלה את מעלת הגוף
ז. עפ"ז מובן גם בנוגע לאברהם ושרה, ועד"ז — נשמה וגוף:
בהליכה בדרך, הירידה למצרים, לגלות⁴⁶, ועד"ז ירידת הנשמה בגוף בכלל, צריכה להיות האמירה (ההשפעה) מאברהם לשרה — מהנשמה אל הגוף,
עכשיו חוזר הרבי אל אברהם ושרה, וממילא גם אל מה שהם מסמלים: הנשמה (אברהם) והגוף (שרה).
ה"הליכה בדרך" כאן היא הירידה למצרים, וכל גלות. בהערה 46 מסביר הרבי שמצרים היא השורש של כל הגלויות. לכן כל המלכויות נקראות על שם מצרים, כמו שאומר המדרש: "על שם שהם מצירות לישראל" (וראה גם המאמר ד"ה קול דודי תש"ט). ובאותו אופן גם ירידת הנשמה לתוך הגוף בכלל.
בכל ירידה כזו צריכה להיות "אמירה", כלומר השפעה, מאברהם אל שרה: מן הנשמה אל הגוף.
(עפ"ז = על פי זה; עד"ז = על דרך זה.)
שההשפעה היא בזה ש"אמרי נא אחותי את", שהגוף ירגיש בחי' "אחותי", מעלת העבודה וגילוי אור הנשמה,
מה הנשמה "אומרת" לגוף: "אמרי נא אחותי את". הנשמה צריכה להשפיע על הגוף שירגיש את בחינת "אחותי", כלומר את מעלת העבודה של הנשמה ואת גילוי אורה.
כזכור (סעיף ד), "אחותי" היא האהבה הטבעית של הנפש האלקית, ה"אהבה מסותרת", כמו אהבת אח ואחות. היא טבעית ואינה נפסקת, אבל אין בה צמאון וכלות הנפש ואין בה איחוד גמור. "אשתי" היא האהבה שנולדת מבירור הגוף והנפש הבהמית, כמו אהבת איש ואשה. היא יכולה להיפסק, אבל דווקא בה יש צמאון וגעגועים ואיחוד גמור, "גוף אחד".
כאן "אחותי" ממלאת את אותו תפקיד שממלא "נימא מלין דאורייתא" אצל רבי אבא ורבי אלעזר: אור מלמעלה שמלווה את ההליכה בדרך.
(בחי' = בחינת.)
ועי"ז נפעלת אח"כ כדבעי העבודה של "אשה", העבודה והמעלה של הגוף מצ"ע, שיש לו שורש נעלה יותר מן הנשמה; נתגלית המעלה בבחי' "אשתי" (— עבודת הגוף) על "אחותי" (— עבודת הנשמה),
כשהגוף מרגיש את "אחותי", נעשית אחר כך כראוי ("כדבעי") העבודה של "אשה": העבודה של הגוף, והמעלה של הגוף כשלעצמו. לגוף יש שורש נעלה יותר מן הנשמה, כמו שלבינה יש שורש נעלה יותר מחכמה, ו"בינה יתירה ניתנה באשה". וכך מתגלית המעלה של "אשתי" (עבודת הגוף) על "אחותי" (עבודת הנשמה).
זו התשובה לשאלה מסעיף ה: אם העיקר הוא "אשה", לשם מה צריך "אחותי"? כי בלי האור של "אחותי" אין "אשתי" יכולה להתגלות כראוי. "אחותי" היא ההקדמה ש"אשתי" צריכה לה.
(מצ"ע = מצד עצמו; כדבעי = כראוי.)
וזה פועל את העלי' גם בנשמה "למען ייטב לי בעבורך", ש"מאן דזכי באשה משכלת זכה בכולה", פרנסה בזכות אשתו.
וזה פועל עלייה גם בנשמה עצמה: "למען ייטב לי בעבורך". הרבי מביא את לשון הזהר שם: "מאן דזכי באשה משכלת זכה בכולה", כלומר מי שזוכה באשה משכלת זוכה בכל. וזה כדברי חז"ל שהפרנסה באה בזכות האשה: "אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר ולאברם היטיב בעבורה" (בבא מציעא נט, א).
בנמשל: ה"פרנסה" של הנשמה, כלומר העלייה שלה, באה בזכות הגוף.
(עלי' = עלייה.)
בסגנון אחר קצת: ע"י עבודת הנשמה בגוף וע"י הגוף בחלקו בעולם — שהגוף מצ"ע הוא "חומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם"⁴⁷, ולכן בחומריות העולם, מצרים — ערות הארץ, יכולה להיות קס"ד שהגוף שייך אליהם (כמו אצל שרה, ש"ותוקח האשה בית פרעה"),
בסגנון אחר קצת: הגוף כשלעצמו הוא "חומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" (תניא פרק מט). מבחינה חומרית הוא נראה בדיוק כמו גוף של גוי.
לכן, כשהוא נפגש עם החומריות של העולם, "מצרים", שנקראת "ערות הארץ" (כמו שאמר יוסף לאחיו: "לראות את ערות הארץ באתם"), יכולה לעלות מחשבה שהגוף שייך אליהם. כך קרה לשרה: "ותוקח האשה בית פרעה". היה נראה שהיא שייכת לבית פרעה.
(קס"ד = קא סלקא דעתך, היה עולה על הדעת.)
אך ע"י שמאיר בה האהבה ואור הנשמה, בחי' "אחותי", נפעלת אח"כ גם האהבה בגוף ונה"ב, העבודה הקשורה עם בירור וזיכוך הגוף ו(על ידו) בחלקו בעולם, ואז נתגלית בחירת העצמות שבגוף דוקא⁴⁸, גם לנשמה,
אבל: כאשר מאירים "בה", בשרה, כלומר בגוף, האהבה והאור של הנשמה (בחינת "אחותי"), נפעלת אחר כך גם אהבה בגוף ובנפש הבהמית (נה"ב). זו העבודה של בירור הגוף וזיכוכו, ועל ידו גם בירור חלקו בעולם. ואז מתגלה, גם לנשמה, "בחירת העצמות" שיש בגוף דווקא.
בחירת העצמות: הקב"ה בעצמותו בחר בישראל, "ובנו בחרת מכל עם ולשון". התניא (שם, ועליו מפנה הרבי בהערה 48) מפרש שהבחירה הזו היא בגוף החומרי, "הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם". בחירה אמיתית שייכת דווקא היכן שהנבחר נראה כמו האחרים, ולכן היא חלה על הגוף. הנשמה, כשהיא מבררת את הגוף, זוכה לגלות שגם בגוף יש מעלה עצמית זו. (בהערה 48 מפנה הרבי גם לספר תורת שלום.)
(נה"ב = נפש הבהמית.)
שבגלוי יהי' זה לעתיד לבא, שאז תהי' הנשמה ניזונת מן הגוף⁴⁹.
וזה יתגלה בגלוי לעתיד לבוא, כשהנשמה תהיה "ניזונת מן הגוף", כלומר תקבל חיות מן הגוף. מה שהיום נסתר, ששורש הגוף נעלה מן הנשמה, יהיה אז גלוי לגמרי. הערה 49 מפנה למאמרי חסידות שמבארים זאת: המשך וככה תרל"ז והמשך תרס"ו.
(לעתיד לבא = הזמן שלאחר ביאת המשיח.)
(משיחת מוצש"ק פ' תזריע־מצורע ה'תשל"ט)
לסיכום — המסר
• "יתנו לי מתנות" בשעת סכנה: איך יכול היה אברהם לחשוב על מתנות בשעה ששרה הייתה בסכנה? התשובה: ה"ממונא דשאר עמין" שאברהם ציפה לו לא היה עושר פרטי. זו הייתה העלאת ניצוצות הקדושה שבמצרים, כלומר התכלית של כל הירידה לשם ("ואברכך"). העלייה הזו יכלה לבוא רק "בזכותא דאתתי'", בזכות שרה, ודווקא על ידי ירידתה לבית פרעה. ומכיוון שכל התכלית הייתה העלייה הזו, היה ברור שבזכותה לא יאונה רע לאף אחד מהם: "לא יכלון לאענשא לי'" (לאברהם) "ולחייכא בה" (לשרה).
• נשמה וגוף: אברהם ושרה הם הנשמה והגוף. הנשמה יורדת לגוף ולעולם, ל"מצרים" ולגלות, כדי להתעלות ולא כדי להינזק. שלמות העלייה של הנשמה באה דווקא על ידי הגוף הפועל בעולם: "פרנסה בזכות אשתו".
• "אחותי" ו"אשתי": "אחותי" היא האהבה הטבעית של הנשמה, יציבה אבל בלי צמאון ובלי איחוד גמור. "אשתי" היא האהבה שנולדת מבירור הגוף והנפש הבהמית, עם צמאון ו"גוף אחד". לגוף יש שורש נעלה יותר, אבל מעלתו מתגלה רק אחרי "אמרי נא אחותי את", כשאור הנשמה מאיר בו. אז מתגלה בו "בחירת העצמות", ולעתיד לבוא הנשמה תהיה ניזונת מן הגוף.
• "נימא מלין דאורייתא" — לאדם העובד: היציאה לעבודה ולעסק היא "הליכה בדרך", ירידה. הכח לכך אינו בא רק מן השיעור של הבוקר, "מבית הכנסת לבית המדרש". גם באמצע העסק צריך את העזר של התורה: שיהיה ניכר עליו העילוי של התורה, שהמלאכה תהיה "עראי", ושיחטוף זמן ללימוד. דווקא כך מתגלה המעלה של מי שעושה מן העולם דירה לקב"ה.
• לשבוע הזה, שבוע פרשת לך לך: לכל אחד מאיתנו נאמר "לך לך": לצאת אל ה"דרך" של השבוע, אל העבודה, הבית והשגרה. לפני היציאה, וגם בתוך הדרך, אומרים לגוף "אמרי נא אחותי את": כמה מילים של תורה, רגע של זיכרון למי אנחנו שייכים. אז ה"מצרים" של היום-יום לא בולעת אותנו. היא נעשית המקום של העלייה הגדולה ביותר: "למען ייטב לי בעבורך".