המאמר פותח בפסוק "ביום השמיני עצרת תהיה לכם" (במדבר כט, לה), ובדיוק שרבותינו נשיאינו עמדו עליו פעמים רבות: המילה "לכם" נראית מיותרת. הלא כל מצוות התורה ניתנו לישראל בלבד — כפי שאומר הפסוק בתהלים "מגיד דבריו ליעקב, חקיו ומשפטיו לישראל" — ומה החידוש בכך שהתורה מדגישה ששמיני עצרת הוא "לכם"?

השאלה מתחדדת עוד יותר: בכל שבעת ימי הסוכות שלפני שמיני עצרת לא נאמר "לכם", וכך גם בחג השבועות ובחג המצות. מדוע דוקא בשמיני עצרת?

המדרש מסביר את "לכם" במשל: מלך ערך משתה של שבעה ימים והזמין את כל בני המדינה. כשהסתיימו שבעת הימים, אמר לידידו הקרוב: "יצאנו ידי חובתנו כלפי כולם — עכשיו בוא נסעד רק אני ואתה, במה שתמצא". כך הקב"ה: בשבעת ימי סוכות הקריבו שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, ואילו בשמיני עצרת מקריבים פר אחד ואיל אחד — סעודה פרטית ומיוחדת של המלך עם ישראל בלבד.

זהו הפירוש הראשון של "לכם": בשבעת ימי החג יש לקרבנות גם שייכות לאומות העולם, ושמיני עצרת הוא של ישראל בלבד — כלשון הפסוק במשלי "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך".

מכאן מתחילה הקושיה: התורה קוראת לחג "יום השמיני" — ושמו של דבר בלשון הקודש מבטא את מהותו, כמבואר בתניא. "שמיני" פירושו המשך לשבעה הימים שלפניו. אבל אם שבעת הימים שייכים לשבעים האומות, ושמיני עצרת שייך לישראל לבדם — הרי אין ביניהם שום קשר או דמיון. מדוע אם כן הוא נקרא "שמיני", כאילו הוא המשך ישיר של החג?

וקשה עוד יותר: המדרש אומר "נגלגל במה שתמצאו" — כלומר, במה שנשאר מן הסעודה הגדולה. בהמשך תרס"ו (סדרת מאמרים של הרבי הרש"ב) מדייק שמלשון זו משמע שהשפע שישראל מקבלים בשמיני עצרת בא מאותה דרגה שממנה הושפע לשבעים האומות — "שאריות" של אותה סעודה. והרי פשוט שהשפע לישראל צריך לבוא מדרגה נעלית הרבה יותר!

מדרש נוסף: "העצרת של חג" (שמיני עצרת) היתה צריכה להיות, כמו "העצרת של פסח" (חג השבועות), חמישים יום אחרי החג. אלא שבסוף סוכות יוצאים מן הקיץ אל החורף, ו"אין בימיהם (די זמן) שילכו ויבואו" — הדרכים קשות בגשמים.

המשל: למלך היו בנות רבות — חלקן נשואות במקום קרוב וחלקן במקום רחוק. יום אחד באו כולן לשאול בשלומו. אמר המלך: הקרובות — "יש בעונתן", יש להן זמן ללכת ולשוב; אבל הרחוקות אינן יכולות לחזור שוב בקלות. לכן, "עד שכולן כאן אצלי, נעשה כולנו יום טוב אחד ונשמח עמן".

הנמשל: בעצרת של פסח יוצאים מן החורף לקיץ — יש זמן ללכת ולבוא, ולכן השבועות רחוק חמישים יום. אבל בעצרת של חג יוצאים מן הקיץ לחורף — ולכן הקב"ה אומר: כל עוד אתם כאן, נעשה יום טוב אחד ונשמח — מיד, ביום שלאחר החג.

גם מהמדרש הזה עולה ששמיני עצרת הוא המשך של החג: הוא "דוגמת" חג השבועות, וחג השבועות הוא היום החמישים של ספירת העומר — המשך ישיר לימי העומר ולפסח עצמו. אם כן, גם שמיני עצרת הוא המשך לימי סוכות. וחוזרת הקושיה: איך מתיישב "המשך" זה עם כך שהוא "לכם" — לישראל בלבד, בלי שום קשר לאומות?

ושאלה שלישית: מה המשמעות הרוחנית של "מקום קרוב" ו"מקום רחוק"? ומדוע דוקא מי שהולך למקום קרוב — העצרת שלו רחוקה חמישים יום, ומי שהולך למקום רחוק — העצרת שלו מיד? לכאורה היה צריך להיות הפוך!

ברוחניות אין "מקום" במובן הגשמי. "קרוב" ו"רחוק" מתארים את מצבו הרוחני של האדם בעבודת ה': העבודה של פסח ושבועות היא עבודה של מי שכבר קרוב; העבודה של סוכות ושמיני עצרת ("חג האסיף") היא עבודה של "רחוק שנעשה קרוב" — כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "שלום שלום לרחוק ולקרוב": הרחוק (בעל התשובה) קודם לקרוב.

ההסבר: פסח הוא "לידתו" של עם ישראל. בנבואת יחזקאל (פרק טז) גלות מצרים משולה להריון, והיציאה ממצרים — ללידה ("ביום הולדת אותך"). ועוד: ביציאת מצרים נכנסו ישראל לברית כמו גרים — ולכן חז"ל למדו משם את דיני הגירות (מילה, טבילה והרצאת דמים). וגר שנתגייר הוא "כקטן שנולד".

תינוק שזה עתה נולד אין לו חטאים. וכיון שביציאת מצרים היו ישראל "כקטן שנולד" — הם היו אז במדרגת צדיקים, ולכן עבודת הפסח היא "מקום קרוב". לעומת זאת, סוכות בא מיד אחרי יום הכיפורים, והוא חג של בעלי תשובה — אלה ש"נשואות למקום רחוק": היו רחוקים, ובתשובתם התקרבו.

ההבדל מתבטא גם בשמות החודשים: ניסן נקרא "חודש האביב" — אב"יב מתחיל באל"ף ואחריה בי"ת, בסדר האותיות מההתחלה: מלמעלה למטה, אור אלוקי היורד אל האדם — זו דרכם של הצדיקים. תשרי — תש"ר — הוא בסדר האותיות מהסוף להתחלה (תשר"ק): מלמטה למעלה, האדם עולה מעצמו אל ה' — זו דרך התשובה.

מכאן התשובה לשאלה מדוע השבועות רחוק חמישים יום ושמיני עצרת מיד. עבודת הצדיקים מתקדמת בסדר ובהדרגה, שלב אחר שלב. נכון שגם הצדיקים עולים כל הזמן — "ילכו מחיל אל חיל", ואמרו חז"ל שתלמידי חכמים אין להם מנוחה — אבל העליות שלהם הן הדרגתיות, מדרגה אחר מדרגה.

בחסידות מבואר ש"עבודה" היא מלשון "עיבוד עורות" — הפיכת עור קשה וגס לרך ומעובד; כלומר, כל עבודה (גם של צדיק) היא שינוי אמיתי של האדם. ובכל זאת, כיון שהצדיק מעולם לא היה ב"ארץ ציה וצלמות" (לשון ירמיהו — מקום יבש וחשוך, מקום ריחוק מה'), השינוי שלו מתרחש בסדר ובהדרגה.

לכן השבועות רחוק חמישים יום: כדי להגיע לעילוי של "עצרת" צריך קודם לעבור את העבודה של "וספרתם לכם... שבע שבתות". "וספרתם" הוא מלשון "אבן ספיר" ו"השמים מספרים" — לשון הארה ובהירות (כלשון הזוהר: "מנהרין ומנצצין" — מאירים ונוצצים). בכל שבוע של הספירה מזככים ומאירים אחת משבע המידות של הנפש הבהמית.

מדוע זה נחוץ? כי הגילוי וההתעוררות של יציאת מצרים פעלו רק על הנפש האלוקית — הקב"ה "משך" את ישראל מלמעלה ("משכני"), והנפש הבהמית נשארה במצבה. רק בימי הספירה שאחרי יציאת מצרים מתקנים את מידות הנפש הבהמית — ואז "אחריך נרוצה".

וכיון שבירור הנפש הבהמית בא בהמשך לגילוי שכבר היה ("משכני") — זהו "מקום קרוב". גם כשהעלייה מהירה ("נרוצה" — ריצה), היא עדיין עלייה בהדרגה. לכן, כדי להגיע מתחילת העבודה ביציאת מצרים עד לעילוי של "עצרת" — דרושים שבעה שבועות שלמים.

לעומת זאת, עבודת בעל התשובה היא "דילוג" — קפיצה שמעל לסדר ולהדרגה. לפני התשובה הוא היה בתכלית הריחוק, ובתשובה הוא נעשה בתכלית הקירוב — בבת אחת. ובמיוחד בתשובה מאהבה, שעליה אמרו חז"ל ש"זדונות נעשות לו כזכיות": זו קפיצה מהקצה התחתון ביותר אל הקצה העליון ביותר.

ויותר מזה: ידוע בחסידות שהזכויות שנוצרות מן הזדונות נעלות יותר מזכויות רגילות. הסיבה: ניצוצות הקדושה הכלואים בזדונות הם מן הגבוהים ביותר — כלל הוא שמה שגבוה יותר נופל נמוך יותר — ולכן, כשבעל התשובה מברר ומעלה אותם, הזכויות שנוצרות מהן נעלות אפילו מזכויות הצדיקים.

וכיון שעבודת התשובה היא למעלה מהדרגה, היא מתרחשת, כלשון הזוהר, "בשעה אחת וברגע אחד". ולכן העצרת של סוכות — החג של בעלי התשובה — באה מיד אחרי החג, בלי המתנה של שבעה שבועות.

זה גם הפירוש הפנימי של "יוצאין מקיץ לחורף": הרבי הריי"צ (מורי וחמי — חותנו של הרבי) מבאר ש"קיץ" הוא ה"ברען" (ביידיש: הבעירה, הלהט) של התשובה ביום הכיפורים.

יום הכיפורים נקרא במדרש "יום אחד" — בדומה ל"יום אחד" של מעשה בראשית, שבו היה הקב"ה "יחיד בעולמו", לפני שנבראו נבראים נוספים. זו דרגה שלמעלה מהתחלקות הזמן. ממנה נמשך גם ה"אחד" של שמיני עצרת — שבו מקריבים פר אחד — והוא בחינת "יחיד", הנעלית מבחינת "אחד" (אחד — יש ריבוי המתאחד; יחיד — אין שום דבר מלבדו).

עכשיו מובן גם "לכם" — "יהיו לך לבדך": היכולת להפוך זדונות לזכויות מראה את מעלתם של ישראל, שהם למעלה מכל "סדר ההשתלשלות" (הסדר שבו האור האלוקי יורד ומצטמצם מדרגה אחר דרגה עד לעולם הזה). לפי כללי ההשתלשלות, יש דברים "אסורים" — מלשון קשורים — בידי ה"חיצונים" (כוחות הטומאה), שאי אפשר לבררם ולהעלותם לקדושה.

אבל בכח התשובה מתבררים גם הניצוצות שנפלו ב"שלש קליפות הטמאות" (שמהן באים הדברים האסורים, הפסולים והטריפות), ואפילו הניצוצות שנפלו בזדונות — שהם נמוכים עוד יותר. דבר זה אפשרי רק משום שישראל עצמם נמצאים למעלה מן ההגבלות של ההשתלשלות. זו המעלה של "לכם" — משהו ששייך לישראל בלבד.

וכך מתיישבת גם הקושיה מדוע שמיני עצרת הוא "המשך" לשבעת ימי החג: דוקא על ידי שישראל מבררים את שבעים האומות (שחיותן משלש הקליפות הטמאות) — מתגלה מעלתם. בסוכות נעשית עבודת הבירור, ובשמיני עצרת מתגלית התוצאה: מעלת ישראל. ו"שמיני" הוא גם מלשון "שמן ודשן" — שפע רב ומובחר.

וזה מיישב גם את הקושיה על "נגלגל במה שתמצאו": נכון שהסעודה של שמיני עצרת "נמצאת" מתוך הסעודה של שבעים הפרים — שהרי מעלת ישראל מתגלה על ידי בירור האומות. אבל היא נעלית ממנה לאין ערוך, כי היא "מציאה" — דבר שבא בהיסח הדעת, שלא לפי חשבון ומאמץ. כמו שנאמר "מצאתי דוד עבדי", ו"אין בן דוד (משיח) בא אלא בהיסח הדעת". "תמצאו" אינו שאריות — אלא מציאה שמעל להשגה.

ההוראה למעשה: גם אם אדם "יודע בנפשו" (ביודעו את מצבו הרוחני האמיתי) שהוא רחוק — אחרי יום הכיפורים, שבו גם הזדונות נהפכים לזכויות, גם מי שהיה "במקום רחוק" בא בשמיני עצרת אל אביו המלך, ומגיע לקירוב של "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך".

אחרי שמיני עצרת מגיעה "היציאה מקיץ לחורף" — היציאה מחגי תשרי אל העבודה הרגילה של כל השנה, "ויעקב הלך לדרכו" (כמו שנוהגים להכריז במוצאי שמחת תורה). אבל היהודי לוקח איתו מ"אביו המלך" כח מיוחד: לעבוד "באופן דאמר מלכא עקר טורא" — כשהמלך אומר "אעקור הר", הוא עוקר ואינו חוזר בו (בבא בתרא ג, ב). ועם זאת, העבודה נעשית "בדרכי נועם ודרכי שלום", בשלימות מכל הבחינות — כולל השלום של "שלום שלום לרחוק ולקרוב": שלום לרחוק שנעשה קרוב.

ועל ידי העבודה הזו — להפוך את הרחוק לקרוב — הנעשית בימים האחרונים של הגלות, זוכים לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש ובמהרה בימינו.