היום הקודם

בראשית · יום שלישי

כ"ה תשרי ה'תשפ"ז

היום הבא

יום שלישי · תאריך 06/10/2026 · כ"ה תשרי ה'תשפ"ז

היום יום: כ"ה תשרי ה'תש"ד — עשרה ניגונים של רבנו הזקן

לימוד פרשת השבוע: בראשית ב׳:כ׳ ← ג׳:כ״א (27 פסוקים — בריאת חוה, הנחש וחטא עץ הדעת, "אַיֶּכָּה", העונשים וכתנות עור)

תניא: אגרת הקודש סימן כ״ה — "להבין אמרי בינה": כל הכועס, ושמעי בן גרא

רמב״ם: הלכות יבום וחליצה פרק ב׳ (שלם) — הלכות א׳ ← כ״א · קידושי היבמה, כפייה, ויבמה מורדת או שזינתה

היום יום

יום ראשון · כה תשרי · ה'תש"ד

שיעורים. חומש: נח, פרשה ראשונה עם פירש"י.
תהלים: קיט, אשרי...מצותך מאד.
תניא: כה. להבין...לדבר מאומה.

עֲשָׂרָה נִגּוּנִים – מֵהֶם תְּנוּעוֹת בִּלְבַד – מְיֻחָסִים לְרַבֵּנוּ הַזָּקֵן שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ חִבְּרָם.

הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "יום ראשון" — יום השבוע שבו חל כ"ה תשרי בשנת ה'תש"ד, ואילו אנו לומדים אותה היום, יום שלישי ה'תשפ"ז. ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי (כ"ה תשרי). בשנת ה'תש"ד נקראה פרשת בראשית כבר בשבת כ"ד תשרי, ולכן ביום ראשון שאחריה מתחילים בחומש את פרשת נח. השנה (ה'תשפ"ז) שבת בראשית חלה רק בכ"ט תשרי, ולכן השבוע אנו עדיין לומדים בחומש את פרשת בראשית; ציון "נח" בלוח השיעורים משקף את לוח השנה ה'תש"ד.

★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים ומשפט אחד — על הניגונים של אדמו"ר הזקן. הרשומה כולה בלשון הקודש. אין בה מילים ביידיש, ובחוברת אין לה תיבת "תרגום".

★ לוח השיעורים — חומש: פרשת נח, הפרשה הראשונה (העלייה הראשונה, "ראשון") עם פירוש רש"י. תהלים: פרק קי"ט, מן המילים "אשרי" (תחילת הפרק: "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ") ועד "מצותך מאד" — סוף פסוק צ"ו ("לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד"). פרק קי"ט ארוך מאוד, ולכן במחזור החודשי הוא מתחלק בין כ"ה לכ"ו בחודש. תניא: אגרת הקודש סימן כ"ה, מן המילים "להבין" ועד "לדבר מאומה".

★ "עשרה ניגונים... מיוחסים לרבנו הזקן" — רבנו הזקן הוא רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד ובעל התניא והשולחן ערוך. הרשומה מוסרת עובדה היסטורית: עשרה ניגונים נמסרו בשמו, ולא רק שהוא שר אותם — "הוא בעצמו חיברם". כלומר, אלה אינם ניגונים עממיים שאומצו, אלא יצירות של רבנו הזקן עצמו.

★ "מהם תנועות בלבד" — חלק מן הניגונים הם "תנועות": מנגינה בלבד, בלי מילים. בחסידות נחשב ניגון בלי מילים לעמוק במיוחד: המילים מגבילות את הרגש לתוכן מסוים, והמנגינה לבדה מבטאת את מה שהמילים אינן יכולות לומר — את עומק הנפש. ידוע במיוחד הניגון המכונה "ניגון של ד' בבות" (ארבעה חלקים), המיוחס לרבנו הזקן.

★ למה הדבר נכתב בלוח "היום יום"? — מכיוון שהניגון בחסידות הוא חלק מעבודת ה', ולא קישוט. ניגון של רבי — ובמיוחד של רבנו הזקן, מייסד הדרך — נושא בתוכו את הרגש שבו חובר: געגועים, התעוררות ושמחה. מי ששר אותו מתחבר לאותו רגש ולמי שחיבר אותו. הניגונים הם חלק מן ההתוועדות שעליה דיברה הרשומה של אתמול.

המסר ליום: לא כל דבר נאמר במילים. לפעמים ניגון פשוט, בלי מילים, פותח את הלב יותר מדרשה ארוכה. כדאי להכיר את ניגוני רבותינו, לשיר אותם — בהתוועדות, בשולחן השבת או ביחידות — ולתת לניגון לעורר את מה שהמילים לא מצליחות להגיע אליו.

חומש עם רש״י

בראשית פרק ב׳ פסוק כ׳

(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: הָאָדָם קָרָא שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמוֹת, לְעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם וּלְכָל חַיּוֹת הַשָּׂדֶה; אֲבָל לְאָדָם עַצְמוֹ לֹא נִמְצָא עֵזֶר הָעוֹמֵד מוּלוֹ, בֶּן זוּג מַתְאִים לוֹ.

★ הפסוק ממשיך ישירות את הפסוק הקודם (שלמדנו אתמול): ה' הביא את כל בעלי החיים אל האדם, והאדם קרא לכל אחד מהם שם. אבל בתוך התהלוכה הזאת התגלה לאדם דבר נוסף — לכל בעל חיים יש בן זוג, ורק לו אין.

★ מטרת הפסוק: להכין את הקרקע לבריאת האשה. ה' כבר אמר "לא טוב היות האדם לבדו" (ב, יח), אך לפני שהוא בורא את האשה, הוא מביא את האדם עצמו להרגיש את החסר — כך שהאשה תבוא כמענה לצורך שהאדם מכיר בו.

★ שימו לב: רשימת בעלי החיים כאן כוללת גם "הבהמה" — שלא הוזכרה בפסוק הקודם ("כל חית השדה ואת כל עוף השמים"). כלומר, האדם קרא שמות לכל סוגי בעלי החיים, גם לבהמות הבית.

★ מילות מפתח: "שֵׁמוֹת" — שם שמבטא את מהותו של כל נברא; "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" — עזר שעומד מולו, דומה לו ומשלים אותו (אונקלוס: "סְמַךְ לְקִבְלֵהּ").

★ מדרש: בבראשית רבה (יז, ד) מסופר שהקב"ה העביר את בעלי החיים לפני מלאכי השרת ושאל "זה מה שמו?" — ולא ידעו. העבירם לפני אדם — ואמר: "זה שור, זה חמור, זה סוס, זה גמל". "ואתה מה שמך? אמר לו: אני נאה להיקרא אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? אמר לו: לך נאה להיקרא ה', שאתה אדון לכל בריותיך".

★ המסר ליום: האדם מבין עד הסוף את טבעם של כל הנבראים — ודווקא מתוך ההבנה הזו הוא מגלה שהוא עצמו חסר. חכמה אמיתית מביאה את האדם להכיר גם בחסרונו, ולא רק בכוחו.

רש״י

וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר • וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה. כְּשֶׁהֱבִיאָן, הֱבִיאָן לְפָנָיו כָּל מִין וּמִין, זָכָר וּנְקֵבָה, אָמַר: לְכֻלָּם יֵשׁ בֶּן זוּג, וְלִי אֵין בֶּן זוּג, מִיָּד: "וַיַּפֵּל".

ביאור רש"י: דיבור אחד, המחבר את סוף פסוקנו לתחילת הפסוק הבא. (בחוברת הוא נדפס תחת פסוק כא, אך הדיבור המתחיל לקוח מפסוקנו.)

★ הקושי: מה הקשר בין קריאת השמות לבעלי החיים לבין "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר"? וכי האדם חיפש לעצמו עזר בין הבהמות?

★ רש"י מבאר: ה' הביא את בעלי החיים לפני אדם "כל מין ומין, זכר ונקבה". כשראה אדם שלכל מין יש זוג — זכר ונקבה — אמר: "לכולם יש בן זוג, ולי אין בן זוג". ומיד, באותו רגע, "ויפל ה' אלהים תרדמה" — ה' בורא לו את האשה. כלומר, לא "חיפוש" של אדם בין הבהמות, אלא התעוררות של הרגשת החסר, שהובילה מיד למענה.

★ מילת מפתח: "מִיָּד" — מדגישה את הסמיכות: ה' לא השאיר את אדם זמן רב בתחושת בדידות; ברגע שהכיר בחסרונו, נענה.

★ המסר ליום: הקב"ה מחכה שהאדם ירגיש בעצמו את מה שחסר לו — ואז "מיד" הוא ממלא את החסר. ההכרה בחסרון היא הכלי לקבלת הברכה.

בראשית פרק ב׳ פסוק כ״א

(כא) וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: ה' אֱלֹהִים הִפִּיל שֵׁנָה עֲמֻקָּה עַל הָאָדָם, וְהוּא יָשַׁן; וְלָקַח ה' אַחַת מִצְּלָעוֹתָיו (מִצְּדָדָיו), וְסָגַר בְּבָשָׂר אֶת הַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ לָקַח אוֹתָהּ.

★ כאן מתחיל המענה ל"לא טוב היות האדם לבדו": האשה אינה נבראת מן האדמה כמו האדם ובעלי החיים, אלא מגופו של האדם עצמו — ובכך היא באמת "עצם מעצמיו ובשר מבשרו", כפי שיאמר האדם בעוד שני פסוקים.

★ מטרת הפסוק: ללמד שהאיש והאשה הם במקורם גוף אחד — ולכן הם משלימים זה את זה, ו"דבק באשתו והיו לבשר אחד" (פסוק כד).

★ מילות מפתח: "תַּרְדֵּמָה" — שינה עמוקה; "צֵלָע" — לפי רש"י: צד (כמו "צלע המשכן"); "וַיִּסְגֹּר" — סגר את מקום החתך.

★ מדרש: בגמרא (ברכות סא, א; עירובין יח, א) נחלקו רב ושמואל: אחד אמר "פרצוף" — אדם נברא עם שני פרצופים, זכר ונקבה, וה' הפריד ביניהם; ואחד אמר "זנב". רש"י נוקט כדעה הראשונה: "שני פרצופין נבראו". ובגמרא (סנהדרין לט, א) מסופר שקיסר אמר לרבן גמליאל: "אלוהיכם גנב הוא, שכתוב ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם — ויקח!". אמרה לו בתו של הקיסר: "ליסטים באו עלינו בלילה, נטלו ממנו כד של כסף והניחו לנו כד של זהב" — וכי זו גניבה?

★ המסר ליום: ה' לקח מאדם צלע, ונתן לו במקומה שותפה לחיים. לפעמים מה שנראה כ"לקיחה" ממנו הוא בעצם נתינה גדולה הרבה יותר.

רש״י

מִצַּלְעֹתָיו • מִסִּטְרָיו, כְּמוֹ: "וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן", זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ: "שְׁנֵי פַרְצוּפִין נִבְרְאוּ".
וַיִּסְגֹּר • מְקוֹם הַחֲתָךְ.
וַיִּישָׁן וַיִּקַּח • שֶׁלֹּא יִרְאֶה חֲתִיכַת הַבָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנּוּ נִבְרֵאת, וְתִתְבַּזֶּה עָלָיו.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים (ועל "ויפל ה' אלהים" — ראו רש"י בפסוק הקודם).

★ "מִצַּלְעֹתָיו — מִסִּטְרָיו": "צלע" אינה דווקא עצם הצלע, אלא צד, כמו "וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן" (שמות כו, כ) — צד המשכן. כלומר: ה' לקח מאדם צד שלם. וזה מתאים לדברי חז"ל ש"שני פרצופין נבראו" — אדם נברא כגוף אחד בעל שני צדדים, זכר ונקבה, וה' הפריד את הצד האחד ובנה ממנו את האשה. כך מתיישב גם הפסוק "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" שנאמר כבר ביום השישי (א, כז).

★ "וַיִּסְגֹּר — מְקוֹם הַחֲתָךְ": בשר נסגר על המקום שממנו נלקח הצד.

★ "וַיִּישָׁן וַיִּקַּח": הקושי — למה היה צורך להרדים את אדם? רש"י משיב: כדי שלא יראה את חתיכת הבשר שממנה נבראה האשה, ו"תתבזה עליו" — שלא תהיה בזויה בעיניו. אילו ראה אותה כחתיכת בשר ודם, היה קשה לו אחר כך לראות בה שותפה מכובדת.

★ המסר ליום: הקב"ה דאג לכבודה של האשה עוד לפני שנבראה. בבית ובמשפחה — יש דברים שעדיף לא "לראות", כדי לשמור על הכבוד וההערכה ההדדית.

בראשית פרק ב׳ פסוק כ״ב

(כב) וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: ה' אֱלֹהִים בָּנָה אֶת הַצֵּלָע שֶׁלָּקַח מִן הָאָדָם — וְעָשָׂה מִמֶּנָּה אִשָּׁה, וְהֵבִיא אוֹתָהּ אֶל הָאָדָם.

★ האשה לא "נוצרה" כמו האדם ("וייצר"), אלא "נבנתה" ("ויבן") — לשון בניין. רש"י יבאר את משמעות הלשון: מבנה גופה של האשה נבנה בצורה מיוחדת, כדי שתוכל לשאת ולד.

★ "וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" — ה' עצמו הביא את האשה אל האדם, כמו שושבין המביא את הכלה לחתן. זהו הנישואין הראשונים בעולם.

★ מילות מפתח: "וַיִּבֶן" — בנה, עיצב; "לְאִשָּׁה" — להיות אשה (כפירוש רש"י); "וַיְבִאֶהָ" — והביא אותה (המילה כתובה חסר, בלי יו"ד — ועל כך דורש בעל הטורים).

★ מדרש: בגמרא (נדה מה, ב) דרשו: "ויבן ה' אלהים את הצלע — מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש" ("ויבן" מלשון "בינה"). ובגמרא (ברכות סא, א; שבת צה, א) דרשו: "ויבן" — שקלע הקב"ה את חוה (קלע את שערה וקישטה) והביאה לאדם הראשון — בדומה לדברי בעל הטורים להלן.

★ המסר ליום: הקב"ה עצמו היה ה"שושבין" של אדם וחוה — קישט את הכלה והביאה לחתן. כל זיווג של איש ואשה הוא מעשה אלוקי, ובכל חתונה יהודית ה' הוא השושבין.

רש״י

וַיִּבֶן • כְּבִנְיָן, רְחָבָה מִלְּמַטָּה וּקְצָרָה מִלְמַעְלָה, לְקַבֵּל הַוָּלָד. כְּאוֹצָר שֶׁל חִטִּים, שֶׁהוּא רָחָב מִלְּמַטָּה וְקָצָר מִלְמַעְלָה, שֶׁלֹּא יַכְבִּיד מַשָּׂאוֹ עַל קִירוֹתָיו.
וַיִּבֶן וְגוֹ' אֶת הַצֵּלָע וְגוֹ' לְאִשָּׁה • לִהְיוֹת אִשָּׁה, כְּמוֹ: "וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִּדְעוֹן לְאֵפוֹד", לִהְיוֹת אֵפוֹד.

ביאור רש"י: שני דיבורים — על לשון "ויבן" ועל לשון "לאשה".

★ "וַיִּבֶן — כְּבִנְיָן": הקושי — למה נאמר באשה לשון "בניין" ולא "יצירה" כמו באדם? רש"י משיב: גוף האשה נבנה כמו בניין — רחב למטה וצר למעלה, כדי שיוכל לשאת את הוולד. הדימוי: אוצר (מחסן) של חיטים, שבונים אותו רחב למטה וצר למעלה, כדי שמשקל החיטים לא יכביד על הקירות ויפיל אותם.

★ "לְאִשָּׁה — לִהְיוֹת אִשָּׁה": האות למ"ד ב"לאשה" אינה "אל האשה" אלא "כדי שתהיה אשה" — ה' בנה את הצלע ועשה אותה לאשה. הראיה: "וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִּדְעוֹן לְאֵפוֹד" (שופטים ח, כז) — גדעון עשה את הזהב להיות אפוד.

★ המסר ליום: האשה נבנתה מלכתחילה כ"בניין" שנועד לשאת ולהכיל — את הוולד, את הבית, את המשפחה. זו מעלה מיוחדת שהקב"ה טבע בה: "עקרת הבית", היסוד שעליו עומד הבניין כולו.

בראשית פרק ב׳ פסוק כ״ג

(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה־זֹּאת:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: אָמַר הָאָדָם: הַפַּעַם (סוֹף סוֹף) זוֹ — עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי! לָזוֹ יִקָּרֵא "אִשָּׁה", כִּי מֵ"אִישׁ" נִלְקְחָה זוֹ.

★ אלו המילים הראשונות שהאדם אומר בתורה — והן דברי שמחה והתרגשות על בת זוגו. אחרי שעבר על פני כל בעלי החיים ולא מצא "עזר כנגדו", הוא מכיר מיד: זוהי — היא חלק ממני.

★ ובהמשך לקריאת השמות לבעלי החיים, האדם קורא שם גם לאשה: "אִשָּׁה" — על שם שנלקחה מ"אִישׁ".

★ מילות מפתח: "הַפַּעַם" — הפעם הזאת, בניגוד לפעמים הקודמות (כפירוש רש"י); "אִשָּׁה... מֵאִישׁ" — משחק מילים: שתי המילים מאותו שורש בלשון הקודש.

★ מדרש: בגמרא (יבמות סג, א) אמר רבי אלעזר: "זאת הפעם — מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה" — וזהו מקור רש"י. ובבראשית רבה (יח, ד) דרשו: "מכאן שניתנה תורה בלשון הקודש... כשם שניתנה תורה בלשון הקודש, כך נברא העולם בלשון הקודש. שמעת מימיך אומר: גיני גיניא, אנתרופי אנתרופיא? אלא: איש ואשה" — רק בעברית השם של האשה נגזר מהשם של האיש.

★ המסר ליום: לשון הקודש אינה סתם שפה מוסכמת; השמות בה מבטאים את המהות האמיתית של הדבר. "איש" ו"אשה" — שני חלקים של שלם אחד, וגם בשמם הם מחוברים.

רש״י

זֹאת הַפַּעַם • מְלַמֵּד שֶׁבָּא אָדָם עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ עַד שֶׁבָּא עַל חַוָּה.
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ וְגוֹ' • לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן, מִכָּאן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "זֹאת הַפַּעַם": הקושי — מה פירוש "הפעם"? לשון זו מורה שהיו פעמים קודמות שלא הצליחו. רש"י, על פי הגמרא ביבמות, מבאר: בשעה שהעביר ה' את בעלי החיים לפני האדם, ניסה האדם להתחבר עם כל אחד מהם — "ולא נתקררה דעתו" (לא נחה ונרגעה דעתו) עד שבא על חוה. רק "הפעם" מצא את מה שחיפש.

★ "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ — לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן": השם "אשה" נגזר מ"איש" — המילים "נופלות" זו על זו, דומות בצליל ובשורש. דבר כזה אפשרי רק בלשון הקודש; בשפות אחרות שם האשה אינו נגזר משם האיש. ומכאן מוכיח רש"י: העולם נברא בלשון הקודש — זו השפה שבה דיבר ה' ("ויאמר אלהים יהי אור"), וזו השפה שבה קרא האדם שמות.

★ ביאור בדרך החסידות: בתניא (שער היחוד והאמונה, פרק א) מבואר ש"דבר ה'" — האותיות של לשון הקודש שבהן נאמרו עשרה מאמרות — הן המהוות ומחיות את כל הנבראים בכל רגע, והשם של כל נברא בלשון הקודש הוא החיות שלו. לכן אין זה מקרה ש"אשה" נגזרת מ"איש": השם מבטא את מקור חיותה.

★ המסר ליום: השמות בלשון הקודש אינם שרירותיים — הם מגלים את פנימיות הדבר. גם השם העברי של כל יהודי קשור לנשמתו; כדאי להכיר אותו ולחיות לפיו.

בראשית פרק ב׳ פסוק כ״ד

(כד) עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: לָכֵן יַעֲזֹב אִישׁ אֶת (בֵּית) אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְיִדְבַּק בְּאִשְׁתּוֹ, וְיִהְיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

★ זהו אינו המשך דברי אדם (שלא היה לו אב ואם), אלא הכתוב עצמו מסיק מסקנה מסיפור בריאת האשה: מאחר שהאשה נלקחה מן האיש, לכן איש ואשה שואפים לחזור ולהתאחד.

★ מטרת הפסוק: לקבוע את יסוד הנישואין — הקשר בין איש לאשתו קודם לקשר עם בית ההורים; ולפי רש"י, יש בו גם ציווי — איסור עריות.

★ מילות מפתח: "יַעֲזָב" — יעזוב (אונקלוס: "יִשְׁבּוֹק בֵּית מִשְׁכְּבֵי אֲבוּהִי וְאִמֵּהּ", יעזוב את בית משכב אביו ואמו); "וְדָבַק" — יתחבר בקשר קבוע; "לְבָשָׂר אֶחָד" — גוף אחד (ורש"י: הוולד).

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין נח, א) למדו מפסוק זה את איסורי העריות של בני נח: "אביו — אשת אביו, ואמו — אמו ממש, ודבק — ולא בזכור, באשתו — ולא באשת חבירו, והיו לבשר אחד — יצאו בהמה וחיה שאין נעשים בשר אחד". וזהו מקור דברי רש"י.

★ המסר ליום: "והיו לבשר אחד" — הנישואין אינם שותפות של שני אנשים נפרדים, אלא חזרה לאחדות המקורית. וכדי לבנות את הבית החדש צריך לפעמים "לעזוב" — לתת לקשר הזה את המקום הראשון.

רש״י

עַל כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ • רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת כֵּן, לֶאֱסֹר עַל בְּנֵי נֹחַ אֶת הָעֲרָיוֹת.
לְבָשָׂר אֶחָד • הַוָּלָד נוֹצָר עַל־יְדֵי שְׁנֵיהֶם, וְשָׁם נַעֲשָׂה בְּשָׂרָם אֶחָד.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת כֵּן": הקושי — מי אומר את הפסוק? אדם הראשון לא היה לו אב ואם, ואין זה מתאים שיאמר "יעזב איש את אביו ואת אמו". רש"י משיב: אלה דברי רוח הקודש (הכתוב עצמו), ומטרתם — "לאסור על בני נח את העריות": כלומר, הפסוק אינו רק תיאור, אלא ציווי לכל האנושות — עוד לפני מתן תורה — שאסור לאדם להתחבר לאשת אביו ולאמו, אלא רק "באשתו".

★ "לְבָשָׂר אֶחָד — הַוָּלָד": הקושי — איך שני אנשים נעשים "בשר אחד"? רש"י משיב: בוולד. הוולד נוצר משניהם, ובו בשרם של האב והאם מתאחד באמת לגוף אחד.

★ המסר ליום: האחדות של איש ואשה מתגלה בשלמותה בילדים — בהם שני ההורים מתאחדים ממש. ולכן חינוך הילדים הוא המשימה המשותפת ביותר של הבית.

בראשית פרק ב׳ פסוק כ״ה

(כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: שְׁנֵיהֶם — הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ — הָיוּ עֲרֻמִּים, וְלֹא הִתְבַּיְּשׁוּ.

★ הפסוק מתאר את מצבם של אדם וחוה לפני החטא: שלמות ותמימות, בלי בושה. הבושה תופיע רק אחרי אכילת עץ הדעת (ג, ז: "וידעו כי עירמם הם").

★ הפסוק הוא גם "גשר" לפרק הבא: המילה "עֲרוּמִּים" (בלי בגדים) קרובה ל"עָרוּם" (ערמומי) שבפסוק הבא על הנחש — ורש"י שם יבאר את הקשר בין השניים.

★ מילות מפתח: "עֲרוּמִּים" — בלי לבוש; "יִתְבֹּשָׁשׁוּ" — יתביישו (אונקלוס: "מִתְכַּלְמִין", נכלמים).

★ מדרש: בבראשית רבה (יח, ו) נאמר שהנחש ראה אותם עוסקים בתשמיש לעין כל ונתאווה לחוה — וזהו מקור דברי רש"י בפסוק הבא. כלומר, דווקא התמימות שלהם, שלא ידעו דרך צניעות, היא שפתחה פתח לנחש.

★ ביאור בדרך החסידות: לפני החטא, הרע היה מחוץ לאדם — הנחש עמד מבחוץ והסית. אחרי האכילה מעץ הדעת "נכנס בו יצר הרע" (כלשון רש"י), הטוב והרע התערבבו בתוך האדם, ומשם והלאה עבודתו היא לברר ולהפריד ביניהם.

★ המסר ליום: הבושה והצניעות אינן חיסרון; הן ההכרה של האדם בכך שיש בו גם רע שצריך להיזהר ממנו. מי שיודע להתבייש — יודע להבחין בין טוב לרע.

רש״י

וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ • שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים דֶּרֶךְ צְנִיעוּת, לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרָע, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁנִּתְּנָה בוֹ דֵעָה לִקְרוֹת שֵׁמוֹת, לֹא נִתַּן בּוֹ יֵצֶר־הָרָע עַד אָכְלוֹ מִן הָעֵץ, וְנִכְנַס בּוֹ יֵצֶר הָרַע, וְיָדַע מַה בֵּין טוֹב לְרָע.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: אם האדם היה חכם כל כך שידע לקרוא שמות לכל בעלי החיים — איך לא ידע להתבייש בעירומו?

★ רש"י משיב: יש שני סוגי ידיעה. את הדעה לקרוא שמות — הבנת מהות הנבראים — קיבל האדם מיד. אבל "דרך צניעות", ההבחנה "בין טוב לרע" במובן של תאווה ויצר, לא הייתה לו, משום שעוד לא היה בו יצר הרע. רק אחרי שאכל מן העץ "נכנס בו יצר הרע, וידע מה בין טוב לרע" — ואז הרגיש בושה.

★ במילים אחרות: הבושה אינה סימן לחכמה שכלית, אלא תוצאה של כניסת היצר אל תוך האדם. כל זמן שלא היה בו יצר — לא היה ממה להתבייש.

★ המסר ליום: הצניעות היא התשובה של האדם ליצר הרע שבתוכו. ככל שהאדם מכיר בכוחו של היצר, כך הוא מבין את חשיבות הגבולות והשמירה.

בראשית פרק ג׳ פסוק א׳

(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל־הָאִשָּׁה אַף כִּי־אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהַנָּחָשׁ הָיָה עַרְמוּמִי יוֹתֵר מִכָּל חַיּוֹת הַשָּׂדֶה שֶׁעָשָׂה ה' אֱלֹהִים; וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה: הַאֻמְנָם אָמַר אֱלֹהִים "לֹא תֹאכְלוּ מִכָּל עֵץ הַגָּן"?

★ כאן מתחיל פרק ג — סיפור החטא. דמות חדשה נכנסת לסיפור: הנחש, החכם והערמומי שבבעלי החיים, שפונה אל האשה ומנסה לעורר בה ספק בציווי ה'.

★ הנחש פותח בשאלה מוגזמת בכוונה: "האם אסר עליכם לאכול מכל עצי הגן?" — אף שידע שלא כך הוא. כך הוא מושך את האשה לשיחה, וגורם לה "לתקן" אותו ולדבר על העץ האסור.

★ מילות מפתח: "עָרוּם" — ערמומי, פיקח (אונקלוס: "חַכִּים"); "אַף כִּי" — האמנם, האם באמת (אונקלוס: "בְּקוּשְׁטָא", בקושטא — האם אמת היא).

★ מדרש: בגמרא (סוטה ט, ב) נאמר: "נחש הקדמוני — נתן עיניו במה שאינו ראוי לו, מה שביקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלוהו ממנו". הנחש רצה להרוג את אדם ולשאת את חוה — ובסוף נגזר עליו "על גחונך תלך", ונקללה מכל הבהמה. וזהו שאמר רש"י: "לפי ערמתו וגדולתו היתה מפלתו".

★ המסר ליום: היצר הרע אינו פותח ב"עבור עבירה"; הוא פותח בשאלה תמימה, בספק קטן, בהגזמה — "האם באמת אסור לכם הכול?". הדרך להינצל היא לא להיכנס איתו לוויכוח מלכתחילה.

רש״י

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם • מָה עִנְיָן זֶה לְכָאן, הָיָה לוֹ לִסְמֹךְ: "וַיַּעַשׂ לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם"? אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, מֵאֵיזוֹ סִבָּה קָפַץ הַנָּחָשׁ עֲלֵיהֶם, רָאָה אוֹתָם עֲרֻמִּים וְעוֹסְקִים בְּתַשְׁמִישׁ לְעֵין כֹּל וְנִתְאַוָּה לָהּ.
עָרוּם מִכֹּל • לְפִי עָרְמָתוֹ וּגְדֻלָּתוֹ, הָיְתָה מַפַּלְתּוֹ: "עָרוּם מִכֹּל", "אָרוּר מִכֹּל" (בראשית רבה).
אַף כִּי־אָמַר וְגוֹ' • שֶׁמָּא אָמַר לָכֶם: "לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל וְגוֹ'", וְאַף־עַל־פִּי שֶׁרָאָה אוֹתָם אוֹכְלִים מִשְּׁאָר פֵּרוֹת, הִרְבָּה עָלֶיהָ דְבָרִים כְּדֵי שֶׁתְּשִׁיבֶנּוּ וְיָבֹא לְדַבֵּר בְּאוֹתוֹ הָעֵץ.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים — על מיקום הפסוק, על ערמת הנחש, ועל ניסוח שאלתו.

★ "מָה עִנְיָן זֶה לְכָאן": הקושי — הפסוק הקודם עסק בכך שאדם וחוה היו ערומים ולא התביישו. ההמשך הטבעי היה צריך להיות "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (ג, כא) — העניין של הלבוש. למה באמצע מופיע פתאום הנחש? רש"י משיב: הסמיכות מלמדת את הסיבה שבגללה "קפץ" הנחש עליהם: הוא ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל, ונתאווה לחוה. כלומר, ה"ערומים" של סוף פרק ב הם הרקע ל"ערום" של הנחש.

★ "עָרוּם מִכֹּל — אָרוּר מִכֹּל": מידה כנגד מידה — כשם שהיה ערום (חכם) "מכל" חית השדה, כך נענש להיות "ארור מכל הבהמה ומכל חית השדה" (ג, יד). ככל שהיה גדול יותר — כך הייתה נפילתו גדולה יותר.

★ "אַף כִּי אָמַר — שֶׁמָּא אָמַר לָכֶם": הנחש ידע היטב שמותר להם לאכול משאר הפירות — הוא ראה אותם אוכלים. ובכל זאת שאל "שמא אמר לכם לא תאכלו מכל עץ הגן?" — כדי שהאשה תשיב לו ותתקן אותו, ובכך ייפתח פתח לדבר על העץ האסור עצמו. זו טקטיקה של "הרבה עליה דברים" — לגרור לשיחה.

★ המסר ליום: הנחש לא יכול היה לפתוח ישירות בעץ הדעת — הוא היה צריך "פתח". כל ויכוח עם היצר, אפילו כדי "לתקן" אותו, הוא כבר הפתח שהוא מחפש.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש — לאן נעלם דיבורו של הנחש?

וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקִים; וַיֹּאמֶר, אֶל הָאִשָּׁה וגו' (ג, א)
מֵהַפָּסוּק מוּבָן שֶׁהַנָּחָשׁ דִּבֵּר אֶל הָאִשָּׁה, מִכָּאן מוּבָן שֶׁלִּפְנֵי הַחֵטְא הָיָה לַנָּחָשׁ כּוֹחַ הַדִּבּוּר.
וְיֵשׁ לְהָבִין: מַדּוּעַ לֹא נֶאֱמַר בִּמְפֹרָשׁ בְּקִלְלַת הַנָּחָשׁ, שֶׁבְּנוֹסָף לִשְׁאַר הַקְּלָלוֹת יֵעָנֵשׁ גַּם בְּכָךְ שֶׁיִּלָּקַח מִמֶּנּוּ כּוֹחַ הַדִּבּוּר?
הַהֶסְבֵּר לְכָךְ הוּא:
הַקְּלָלוֹת שֶׁבָּהֶן הַנָּחָשׁ קֻלַּל - "עַל גְּחוֹנְךָ תֵלֵךְ" וְכוּ' — אֵינָן עֹנֶשׁ עַל הָאֶמְצָעִים שֶׁבָּהֶם הֵסִית אֶת חַוָּה לַחְטֹא, שֶׁהֲרֵי לֹא הַהֲלִיכָה בָּרֶגֶל וְכַדּוֹמֶה הִיא שֶׁגָּרְמָה לְחַוָּה לַחְטֹא. עִקַּר הַגּוֹרֵם לַחֵטְא הָיָה כּוֹחַ הַדִּבּוּר שֶׁל הַנָּחָשׁ, שֶׁכֵּן בִּלְעָדָיו לֹא הָיָה יָכוֹל לְהָסִית אֶת חַוָּה.
עַל פִּי זֶה יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁזֶּהוּ פֵּרוּשׁ דִּבְרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה". אֵין הַכַּוָּנָה רַק שֶׁהַנָּחָשׁ יִהְיֶה אָרוּר בְּאֹפֶן כְּלָלִי, אֶלָּא שֶׁבַּמִּלִּים "אָרוּר אַתָּה" נִכְלָל גַּם הָעֹנֶשׁ עַל מַעֲשֵׂהוּ, שֶׁדִּבֵּר עִם חַוָּה, שֶׁלָּכֵן יִנָּטֵל מִמֶּנּוּ כּוֹחַ הַדִּבּוּר לְגַמְרֵי.
וּבְכָךְ נַעֲשָׂה הַנָּחָשׁ "אָרוּר... מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה". שֶׁכֵּן שְׁאָר הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת, אַף שֶׁאֵין לָהֶן כּוֹחַ דִּבּוּר, עֲדַיִן מְסֻגָּלוֹת לְהַשְׁמִיעַ קוֹלוֹת שׁוֹנִים, כְּמוֹ נְהִימָה, שְׁאָגָה וְכַדּוֹמֶה. לְעֻמָּתָן, הַנָּחָשׁ נִסְתַּם פִּיו לְגַמְרֵי.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"י עמ' 13 ואילך - מתוך 'לקראת שבת')

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: התיבה מתבססת על פסוקנו — "ויאמר אל האשה" — ממנו מוכח שלפני החטא הנחש ידע לדבר. השאלה: אם כן, איפה בקללות הנחש (ג, יד–טו) כתוב שנלקח ממנו כוח הדיבור? הרי בכל הקללות המפורשות — "על גחונך תלך ועפר תאכל" — אין זכר לכך.

★ התשובה: הקללות המפורטות ("על גחונך תלך" וכו') אינן עונש על הכלי שבו חטא הנחש — הרי לא בהליכה על רגליים הוא הסית את חוה. הכלי העיקרי של החטא היה הדיבור. ולכן העונש על הדיבור כלול במילים הכלליות "ארור אתה" — העונש על עצם המעשה, "כי עשית זאת" — שדיבר עם חוה.

★ ההוכחה מהמשך הפסוק: "ארור... מכל הבהמה ומכל חית השדה" — במה הנחש ארור יותר מכל הבהמות? גם להן אין כוח דיבור, אבל הן לפחות משמיעות קולות — נהימה, שאגה. הנחש — "נסתם פיו לגמרי". ההבדל הזה מתבטא דווקא בכוח הדיבור, שנלקח ממנו עד הסוף.

★ ולענייננו: כוח הדיבור הוא כוח עצום — הוא שהבדיל את הנחש מכל בעלי החיים, והוא שבו חטא. ומי שמשתמש בדיבורו לרעה — עלול לאבד את הכוח הזה. ומאידך, כשמשתמשים בדיבור לתורה, לתפילה ולמילים טובות — מעלים אותו לייעודו האמיתי.

בראשית פרק ג׳ פסוק ב׳

(ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ־הַגָּן נֹאכֵל:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: אָמְרָה הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֲצֵי הַגָּן מֻתָּר לָנוּ לֶאֱכֹל.

★ האשה נופלת בדיוק למלכודת שהנחש טמן (כפי שביאר רש"י בפסוק הקודם): במקום להתעלם מן השאלה, היא עונה לו ומתקנת אותו — "לא נכון, מותר לנו לאכול מפרי עץ הגן". ובכך נפתחה השיחה, שתגיע מיד לעץ האסור.

★ מטרת הפסוק: להראות כיצד מתחיל החטא — בשיחה תמימה לכאורה, בתשובה "עניינית" לשאלה מכשילה.

★ מילות מפתח: "מִפְּרִי עֵץ הַגָּן" — מפירות עצי הגן (בלשון יחיד, אך הכוונה לכל העצים); "נֹאכֵל" — אנו אוכלים, מותר לנו לאכול.

★ מדרש: באבות דרבי נתן (פרק א) נאמר שהנחש חשב בלבו: "אלך ואהרוג את אדם ואשא את אשתו" — ובא ופתח בשיחה עם האשה, כי ידע שאדם לא ישמע לו. כלומר, כל השיחה הייתה מתוכננת מראש.

★ המסר ליום: לפעמים הצורך "להצדיק את עצמנו" ולתקן את מי שמבלבל אותנו — הוא עצמו הצעד הראשון לתוך הוויכוח. "אל תען כסיל כאולתו" (משלי כו, ד).

בראשית פרק ג׳ פסוק ג׳

(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ־הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן־תְּמֻתוּן:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: "אֲבָל מִפְּרִי הָעֵץ שֶׁבְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, פֶּן תָּמוּתוּ".

★ האשה ממשיכה את דבריה ומפרטת את האיסור — אך היא מוסיפה עליו: ה' ציווה רק "לא תאכל ממנו" (ב, יז), והיא אומרת "ולא תגעו בו". ועוד: ה' אמר "מות תמות" (בוודאות), והיא אומרת "פן תמותון" (שמא).

★ מטרת הפסוק: ללמד את הסכנה שבהוספה על דברי ה' — כפי שיבאר רש"י, דווקא התוספת היא שגרמה לנפילה.

★ מילות מפתח: "אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן" — העץ שבמרכז הגן (אונקלוס: "בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא"); "פֶּן" — שמא, כדי שלא (אונקלוס: "דִּילְמָא").

★ מדרש: באבות דרבי נתן (פרק א) מבואר שאדם הראשון הוא שעשה "סייג" לדבריו, ואמר לחוה "לא תגעו בו" — אלא שלא הסביר לה שזה סייג ולא ציווי ה'. ובבראשית רבה (יט, ג): "הוא שנאמר: אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת". ובגמרא (סנהדרין כט, א): "כל המוסיף — גורע".

★ המסר ליום: סייג וגדר הם דבר חשוב — אך צריך לדעת להבחין בין מה שה' ציווה לבין מה שאנו מוסיפים לשמירה. מי שמערבב ביניהם, עלול לגלות שכשהסייג נפרץ — נפרץ אצלו גם העיקר.

רש״י

וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ • הוֹסִיפָה עַל הַצִּוּוּי, לְפִיכָךְ בָּאָה לִידֵי גֵרָעוֹן, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל): "אַל־תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו".

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: היכן ציווה ה' "לא תגעו בו"? בציווי (ב, יז) נאמר רק "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".

★ רש"י משיב: האשה "הוסיפה על הציווי" — היא ייחסה לה' איסור שלא אמר. ודווקא משום כך "באה לידי גרעון": התוספת הובילה לבסוף לחיסור, לעבירה על הציווי עצמו. ואיך? רש"י יבאר בפסוק הבא: הנחש דחף אותה עד שנגעה בעץ, ואמר לה: ראי, נגעת ולא מתת — כך גם לא תמותי מן האכילה.

★ הראיה מן הכתוב: "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ" (משלי ל, ו) — מי שמוסיף על דברי ה', סופו שיתברר ש"נכזב" — שדבריו אינם נכונים, ואז גם העיקר נחלש.

★ המסר ליום: כשמלמדים ילדים או תלמידים — צריך להיזהר להגיד בדיוק מה ה' ציווה, ומה הוא "חומרה" או "סייג". בלבול ביניהם יכול להביא לכך שכשהחומרה נשברת, נשבר גם האמון בעיקר.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש — איך לא התאפק אדם שלוש שעות?

וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ גו' (ג, ג)
מוּבָא בַּסְּפָרִים שֶׁאִסּוּר הָאֲכִילָה מֵעֵץ־הַדַּעַת הָיָה רַק בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לִבְרִיאַת הָאָדָם. לְמַעֲשֶׂה, הַצִּוּוּי נִמְשַׁךְ שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בִּלְבַד: אָדָם הָרִאשׁוֹן נִצְטַוָּה בַּשָּׁעָה הַתְּשִׁיעִית שֶׁל הַיּוֹם, וְכַעֲבֹר שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, עִם כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת, פָּקַע הָאִסּוּר. וְאַף עַל פִּי כֵן, הוּא לֹא הִתְאַפֵּק וְאָכַל מֵעֵץ הַדַּעַת.
הַדָּבָר מְעוֹרֵר תְּמִיהָה גְּדוֹלָה: אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה "יְצִיר כַּפָּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא", וְשָׁמַע אֶת הַצִּוּוּי מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ. כֵּיצַד יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הִצְלִיחַ לְהִתְאַפֵּק בְּמֶשֶׁךְ שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בִּלְבַד?
הַהֶסְבֵּר לְכָךְ הוּא:
לַיֵּצֶר הָרַע יֵשׁ מַטָּרָה אַחַת וִיחִידָה: שֶׁהָאָדָם לֹא יְקַיֵּם אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כָּל הַטְּעָנוֹת, הַסְּבָרוֹת וְהַתַּחְבּוּלוֹת שֶׁלּוֹ אֵינָם אֶלָּא אֶמְצָעִים לְהָבִיא אֶת הָאָדָם לְכָךְ.
לָכֵן, כְּכָל שֶׁהַמִּצְוָה חֲשׁוּבָה יוֹתֵר, כָּךְ מִתְאַמֵּץ הַיֵּצֶר הָרַע יוֹתֵר לִמְנֹעַ אֶת קִיּוּמָהּ. גַּם כַּאֲשֶׁר מִצַּד הָאֱמֶת אֵין כָּל קֹשִׁי בְּקִיּוּם הַמִּצְוָה, הַיֵּצֶר מַעֲמִיד נֶגְדָּהּ שְׁלַל טְעָנוֹת וּסְבָרוֹת, מִשּׁוּם שֶׁדַּוְקָא קִיּוּמָהּ שֶׁל מִצְוָה זוֹ נוֹגֵעַ בְּיוֹתֵר.
כָּל אֶחָד יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ זֹאת גַּם בְּחַיָּיו. יֵשׁ מִצְווֹת שֶׁקַּל מְאוֹד לְקַיְּמָן, וּבְכָל זֹאת דַּוְקָא בָּהֶן הָאָדָם חָשׁ קֹשִׁי מְיֻחָד. הַסִּבָּה לְכָךְ הִיא, שֶׁדַּוְקָא מִצְווֹת אֵלּוּ חֲשׁוּבוֹת בְּיוֹתֵר, וְלָכֵן הַיֵּצֶר הָרַע מִתְאַמֵּץ בִּמְיֻחָד לְהַעֲמִיד כְּנֶגְדָּן קְשָׁיִים.
וְזֶהוּ הַהֶסְבֵּר מַדּוּעַ אָדָם לֹא הָיָה יָכוֹל לִמְשֹׁל עַל עַצְמוֹ וְאָכַל מֵעֵץ־הַדַּעַת. דַּוְקָא מִפְּנֵי שֶׁהָיָה "יְצִיר כַּפָּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא", וְהַצִּוּוּי שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מֵעֵץ־הַדַּעַת הָיָה בַּעַל מַשְׁמָעוּת עֲצוּמָה לוֹ וּלְכָל הַדּוֹרוֹת אַחֲרָיו, כְּפִי שֶׁמּוּכָח מֵהַנְּפִילָה הָרוּחָנִית הַגְּדוֹלָה שֶׁנִּגְרְמָה לוֹ וּלְכָל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים, עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, הִתְאַמֵּץ הַיֵּצֶר הָרַע בְּכָל כּוֹחוֹ לְהַכְשִׁילוֹ דַּוְקָא בְּנִסָּיוֹן זֶה, עַד שֶׁפִּתָּה אוֹתוֹ לֶאֱכֹל מֵעֵץ־הַדַּעַת.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ג עמ' 747 ואילך - מתוך 'לקראת שבת')

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: התיבה יוצאת מן העובדה (המובאת בספרים, על פי הגמרא בסנהדרין לח, ב) שאדם הראשון נצטווה בשעה התשיעית של יום השישי, וחטא בשעה העשירית — ואילו עם כניסת השבת, שלוש שעות אחר כך, היה האיסור פוקע ממילא. אם כן — איך לא עמד בניסיון קצר כל כך, הוא, יציר כפיו של הקב"ה, ששמע את הציווי מפי ה' עצמו?

★ התשובה: מטרתו היחידה של היצר הרע היא למנוע את קיום רצון ה'. ולכן, ככל שהמצווה חשובה יותר — כך מתאמץ היצר יותר להכשיל בה. לא קושי המצווה עצמה הוא הקובע, אלא חשיבותה.

★ הוכחה מחיי היום־יום: יש מצוות שקל מאוד לקיים מבחינה מעשית, ודווקא בהן מרגיש האדם התנגדות פנימית חזקה. זהו סימן שהן חשובות במיוחד.

★ ולענין אדם הראשון: הציווי של עץ הדעת היה בעל משמעות עצומה — לו ולכל הדורות (כפי שמוכח מגודל הנפילה שנגרמה בעקבותיו). לכן היצר הרע הפעיל את כל כוחו דווקא כאן — ולא הניח לו להמתין אפילו שלוש שעות.

★ ולענייננו: כשאדם מרגיש קושי מיוחד במצווה מסוימת שאין בה קושי אמיתי — אל ייבהל. זה סימן שהמצווה הזאת חשובה במיוחד עבורו, ושכדאי לו להתחזק בה דווקא.

בראשית פרק ג׳ פסוק ד׳

(ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: אָמַר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא תָּמוּתוּ!

★ הנחש עובר מן השאלה התמימה להכחשה גלויה של דברי ה'. ה' אמר "מות תמות", והנחש אומר "לא מות תמותון" — אותן מילים בדיוק, עם "לא" בתחילתן.

★ לפי רש"י, הנחש לא הסתפק בדיבור: הוא דחף את האשה עד שנגעה בעץ, ואז "הוכיח" לה שלא קרה לה דבר. התוספת שלה ("ולא תגעו בו") שימשה לו נשק.

★ מילות מפתח: "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן" — ודאי לא תמותו (הכפילות "מות תמותון" מחזקת את השלילה).

★ מדרש: בבראשית רבה (יט, ג) נאמר: "דחפה עד שנגעה בו. אמר לה: הרי לא מתת! כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה" — וזהו מקור רש"י.

★ המסר ליום: "ראית? לא קרה כלום!" — זו הטענה הקבועה של היצר אחרי כל צעד קטן ראשון. אבל העובדה שהעונש לא בא מיד אינה הוכחה שאין עונש.

רש״י

לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן • דְּחָפָהּ עַד שֶׁנָּגְעָה בוֹ, אָמַר לָהּ: 'כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִיתָה בִּנְגִיעָה, כָּךְ אֵין מִיתָה בַּאֲכִילָה' (בראשית רבה).

ביאור רש"י: דיבור אחד, המשלים את רש"י בפסוק הקודם.

★ הקושי: על מה סמך הנחש כשאמר בביטחון "לא מות תמותון"? איך שכנע אותה?

★ רש"י משיב: הנחש דחף את האשה עד שנגעה בעץ. כיוון שהיא סברה ש"ולא תגעו בו" הוא חלק מציווי ה' — וראתה שנגעה ולא מתה — קל היה לנחש לשכנע אותה: "כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה". כך התממש מה שאמר רש"י לעיל: "הוסיפה על הציווי — לפיכך באה לידי גרעון".

★ המסר ליום: הנחש לא היה צריך להפריך את הציווי עצמו — הספיק לו להפריך את התוספת. מכאן עד כמה חשוב לדייק בדברי ה', ולדעת על מה בדיוק אנו עומדים.

בראשית פרק ג׳ פסוק ה׳

(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: "כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ שֶׁבַּיּוֹם שֶׁתֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ — יִפָּקְחוּ עֵינֵיכֶם, וְתִהְיוּ כֵּאלֹהִים, יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע".

★ הנחש מוסיף "הסבר" לאיסור: לא משום שהעץ מסוכן אסר ה' לאכול ממנו, אלא משום שהוא "חושש" שתהיו כמוהו. כך הופך הנחש את הציווי לחשוד — כאילו ה' מונע מהם טובה מתוך קנאה.

★ זהו שלב שלישי בפיתוי: אחרי השאלה (פסוק א) וההכחשה (פסוק ד) — בא הפיתוי החיובי: "והייתם כאלהים".

★ מילות מפתח: "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם" — תגיעו להבנה חדשה; "כֵּאלֹהִים" — לפי רש"י: יוצרי עולמות; ואונקלוס: "כְּרַבְרְבִין", כגדולים (כמלאכים או שרים) — ולא כאלוה ממש.

★ מדרש: בבראשית רבה (יט, ד) נאמר שהנחש התחיל לומר לשון הרע על בוראו: "מן העץ הזה אכל וברא את העולם, והוא אומר לכם לא תאכלו ממנו — כדי שלא תבראו עולמות אחרים, שכל אומן שונא בני אומנותו".

★ המסר ליום: הטענה החזקה ביותר של היצר היא "ה' מונע ממך משהו טוב". התשובה לה היא אמונה: כל ציווי של ה' — גם איסור — הוא לטובתנו.

רש״י

כִּי יֹדֵעַ • כָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא בְּנֵי אֻמָּנוּתוֹ, מִן הָעֵץ אָכַל וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם (בראשית רבה).
וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים • יוֹצְרֵי עוֹלָמוֹת.

ביאור רש"י: שני דיבורים — מה "ידע" ה' לפי טענת הנחש, ומה פירוש "כאלהים".

★ "כִּי יֹדֵעַ — כָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא בְּנֵי אֻמָּנוּתוֹ": הנחש טען: ה' עצמו אכל מן העץ הזה ובכוחו ברא את העולם. והוא יודע שאם תאכלו — תוכלו גם אתם לברוא. ו"כל אומן שונא בני אומנותו" — בעל מקצוע אינו רוצה מתחרים; לכן אסר עליכם. זו כמובן עלילה של הנחש — "לשון הרע" על הבורא.

★ "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים — יוֹצְרֵי עוֹלָמוֹת": "אלהים" כאן אינו במובן של אלוה, אלא במובן של "יוצר" — תהיו כמו הבורא, שיכולים ליצור עולמות.

★ ביאור בדרך החסידות: בחסידות מבואר שזה בדיוק שורש הטעות של היצר — הוא מציג לאדם את עצמו כ"מציאות" עצמאית, "יש" נפרד שיכול לפעול בכוח עצמו, כמו "יוצר עולמות". ואילו האמת היא שכל כוחו של האדם בא מה', ו"אין עוד מלבדו".

★ המסר ליום: הפיתוי של הנחש פונה לשאיפה הגבוהה ביותר של האדם — להיות "כאלהים". השאיפה עצמה אינה רעה; הדרך האמיתית להתקרב לה' היא לקיים את רצונו, ולא לפרוץ את גדריו.

בראשית פרק ג׳ פסוק ו׳

(ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: רָאֲתָה הָאִשָּׁה שֶׁהָעֵץ טוֹב לַאֲכִילָה, וְשֶׁהוּא תַּאֲוָה לָעֵינַיִם, וְשֶׁהָעֵץ נֶחְמָד לְהַשְׂכִּיל (לְהָבִין) — וְלָקְחָה מִפִּרְיוֹ וְאָכְלָה, וְנָתְנָה גַּם לְאִישָׁהּ שֶׁהָיָה עִמָּהּ, וְאָכַל.

★ זהו רגע החטא. התורה מתארת את התהליך הפנימי של האשה: קודם "ותרא" — היא שוקלת ורואה; ואז שלוש סיבות: טוב למאכל, תאווה לעיניים, נחמד להשכיל; ורק אז — מעשה: "ותקח... ותאכל... ותתן".

★ לפי רש"י, שלוש הסיבות הן בדיוק הבטחות הנחש: "טוב למאכל" — להיות כאלהים; "תאוה לעינים" — "ונפקחו עיניכם"; "נחמד להשכיל" — "יודעי טוב ורע". כלומר, היא "ראתה" את מה שהנחש אמר לה.

★ מילות מפתח: "תַאֲוָה" — דבר נחשק; "לְהַשְׂכִּיל" — לקנות חכמה; "עִמָּהּ" — שהיה איתה.

★ מדרש: בבראשית רבה (יט, ה) דרשו "גם לאישה" — "לרבות בהמה וחיה ועופות", שהאכילה את כולם מן העץ. ובגמרא (סנהדרין לח, ב) מבואר שהחטא היה בשעה העשירית של יום בריאתו של אדם.

★ המסר ליום: החטא מתחיל ב"ותרא" — במבט. מה שהעיניים רואות ומה שהלב מצייר הם השער לכל מעשה. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט).

רש״י

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה • רָאֲתָה דְבָרָיו שֶׁל נָחָשׁ וְהִנְאוּ לָהּ וְהֶאֱמִינַתּוּ (בראשית רבה).
כִּי טוֹב הָעֵץ • לִהְיוֹת כֵּאלֹהִים.
וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם • כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ: "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם".
וְנֶחְמָד לְהַשְׂכִּיל • כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ "יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע".
וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ • שֶׁלֹּא תָּמוּת הִיא, וְיִחְיֶה הוּא וְיִשָּׂא אַחֶרֶת.
גַּם • לְרַבּוֹת בְּהֵמָה וְחַיָּה.

ביאור רש"י: שישה דיבורים — מה ראתה האשה, ומדוע נתנה גם לאישה.

★ "וַתֵּרֶא — רָאֲתָה דְבָרָיו שֶׁל נָחָשׁ": הקושי — מה "ראתה"? הרי העץ עמד שם כל הזמן. רש"י משיב: לא העץ השתנה, אלא היא "ראתה" (הבינה) את דברי הנחש, "והנאו לה" — מצאו חן בעיניה — "והאמינתו".

★ שלוש הסיבות מקבילות לשלוש הבטחות הנחש: "כי טוב העץ" — לא לטעם, אלא "להיות כאלהים"; "תאוה לעינים" — כמו שאמר "ונפקחו עיניכם"; "נחמד להשכיל" — כמו שאמר "יודעי טוב ורע". כלומר, כל המשיכה לעץ נבנתה על הבטחות הנחש.

★ "וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ — שֶׁלֹּא תָּמוּת הִיא, וְיִחְיֶה הוּא וְיִשָּׂא אַחֶרֶת": הקושי — למה נתנה לאדם? אם האמינה שהפרי טוב — הייתה זו נתינה מתוך אהבה; אבל רש"י מגלה שיקול אחר: היא חששה שמא בכל זאת תמות, ואז אדם יישאר חי וישא אשה אחרת. לכן רצתה שגם הוא יאכל.

★ "גַּם — לְרַבּוֹת בְּהֵמָה וְחַיָּה": המילה "גם" באה לרבות — היא האכילה מן העץ גם את הבהמות והחיות. (ולכן גם עליהם נגזרה מיתה.)

★ המסר ליום: "והנאו לה והאמינתו" — אדם נוטה להאמין למה שנוח לו לשמוע. לפני שמקבלים טענה מפתה, כדאי לשאול: האם אני מאמין לה כי היא נכונה — או כי היא "נאה" לי?

בראשית פרק ג׳ פסוק ז׳

(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: נִפְקְחוּ עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וְהֵבִינוּ שֶׁהֵם עֲרֻמִּים; וְתָפְרוּ עֲלֵי תְאֵנָה וְעָשׂוּ לָהֶם חֲגוֹרוֹת.

★ הבטחת הנחש "ונפקחו עיניכם" אכן התקיימה — אבל לא כפי שציפו. במקום להיות "כאלהים", הם גילו את עירומם — והתביישו. זהו ההפך הגמור מ"ולא יתבוששו" שבסוף פרק ב.

★ ההתבוששות מתבטאת מיד במעשה: הם תופרים עלי תאנה ועושים לעצמם חגורות — הלבוש הראשון בעולם.

★ מילות מפתח: "וַתִּפָּקַחְנָה" — לפי רש"י: פקיחת השכל, לא הראייה; "עֵירֻמִּם" — ערומים (כאן גם במובן רוחני, כפי שיבאר רש"י); "חֲגֹרֹת" — חגורות לכסות את מתניהם (אונקלוס: "זְרָזִין").

★ מדרש: בגמרא (ברכות מ, א; סנהדרין ע, ב) נחלקו חכמים מה היה עץ הדעת: רבי מאיר אומר — גפן היה; רבי יהודה אומר — חיטה היתה; רבי נחמיה אומר — תאנה היתה, "שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר ויתפרו עלה תאנה". רש"י מביא את דעת רבי נחמיה.

★ המסר ליום: הדבר הראשון שאדם עושה אחרי החטא הוא לתקן — לכסות, להתבייש, לחפש לבוש. "בדבר שנתקלקלו בו נתקנו": בכל אדם, התיקון מתחיל באותו מקום שבו היה הקלקול.

רש״י

וַתִּפָּקַחְנָה וְגוֹ' • לְעִנְיַן הַחָכְמָה דִּבֵּר הַכָּתוּב, וְלֹא לְעִנְיַן רְאִיָּה מַמָּשׁ, וְסוֹף הַמִּקְרָא מוֹכִיחַ.
וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם • אַף הַסּוּמָא יוֹדֵעַ כְּשֶׁהוּא עָרֹם, אֶלָּא מַהוּ "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵרֻמִּים הֵם"? מִצְוָה אַחַת הָיְתָה בְּיָדָם וְנִתְעַרְטְלוּ הֵימֶנָּה (בראשית רבה).
עֲלֵה תְאֵנָה • הוּא הָעֵץ שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנּוּ, בַּדָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ, בּוֹ נִתְקְנוּ (סנהדרין ע), אֲבָל שְׁאָר הָעֵצִים מְנָעוּם מִלִּטֹּל עֲלֵיהֶם. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נִתְפַּרְסֵם הָעֵץ? שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא חָפֵץ לְהוֹנוֹת בְּרִיָּה, שֶׁלֹּא יַכְלִימוּהוּ וְיֹאמְרוּ: 'זֶהוּ שֶׁלָּקָה הָעוֹלָם עַל־יָדוֹ' (מדרש רבי תנחומא).

ביאור רש"י: שלושה דיבורים.

★ "וַתִּפָּקַחְנָה — לְעִנְיַן הַחָכְמָה": הקושי — וכי לפני כן היו עיניהם עצומות? רש"י משיב: הכתוב מדבר על פקיחת השכל, לא על ראייה ממש. "וסוף המקרא מוכיח" — מה שגילו הוא "כי עירמם הם", ואת זה ראו גם קודם בעיניים; החידוש הוא בהבנה, לא בראייה.

★ "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם — מִצְוָה אַחַת הָיְתָה בְּיָדָם": הקושי — "אף הסומא יודע כשהוא ערום"; מה החידוש ב"וידעו"? רש"י משיב בדרך הדרש: הם הבינו שהם "ערומים" במובן רוחני — מצווה אחת הייתה בידם (האיסור לאכול מעץ הדעת), ועכשיו "נתערטלו" ממנה — איבדו אותה. כלומר, העירום הוא ריקנות ממצוות.

★ "עֲלֵה תְאֵנָה — הוּא הָעֵץ שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנּוּ": עץ הדעת היה תאנה. "בדבר שנתקלקלו — בו נתקנו": מאותו עץ שגרם לחטא, באה הכסות. ושאר העצים "מנעום" — לא הניחו להם לקחת את עליהם, כאילו העצים עצמם סירבו לעזור לחוטאים.

★ "וּמִפְּנֵי מָה לֹא נִתְפַּרְסֵם הָעֵץ": הקושי — אם כן, למה התורה לא אומרת במפורש מה היה עץ הדעת? רש"י משיב: הקב"ה אינו רוצה "להונות בריה" — לצער אפילו עץ — שלא יכלימו אותו ויאמרו "זהו שלקה העולם על ידו".

★ המסר ליום: אם הקב"ה מקפיד שלא לבייש אפילו עץ — על אחת כמה וכמה שעלינו להיזהר שלא לבייש אדם, ולא להזכיר לו את נפילותיו.

בראשית פרק ג׳ פסוק ח׳

(ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: שָׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְעֵת הָעֶרֶב (בְּצַד שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאָה הַשֶּׁמֶשׁ — הַמַּעֲרָב), וְהִתְחַבְּאוּ הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בֵּין עֲצֵי הַגָּן.

★ אחרי החטא מגיע רגע ההתגלות: ה' "מתהלך" בגן. ותגובת האדם — בריחה והסתתרות. עד עכשיו האדם היה קרוב לה' ושמע את דברו; עכשיו הוא מתחבא ממנו.

★ "לְרוּחַ הַיּוֹם" — לפי רש"י, הצד שאליו השמש נוטה בשעות אחר הצהריים: המערב. כלומר, זה היה לעת ערב — בשעה העשירית של יום השישי, כשהשמש כבר במערב.

★ מילות מפתח: "קוֹל ה'... מִתְהַלֵּךְ" — לפי רש"י, הקב"ה הוא שהיה "מתהלך" בגן (ואונקלוס: "קָל מֵימְרָא דַּייָ... מְהַלֵּךְ", קול מאמר ה'); "וַיִּתְחַבֵּא" — הסתתר (אונקלוס: "וְאִיטַּמַּר").

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין לח, ב) מפורטות שתים עשרה השעות של יום בריאת האדם: "תשיעית — נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית — סרח, אחת עשרה — נידון, שתים עשרה — נטרד והלך לו" — וזהו "והם סרחו בעשירית" שבסוף דברי רש"י.

★ המסר ליום: אי אפשר להתחבא מה'. אבל ה' "מתהלך בגן" ומחפש את האדם — כדי לתת לו הזדמנות לחזור. גם אחרי החטא, הקב"ה הוא שפונה ראשון.

רש״י

וַיִּשְׁמְעוּ • יֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים, וּכְבָר סִדְּרוּם רַבּוֹתֵינוּ עַל מְכוֹנָם בִּ'בְרֵאשִׁית רַבָּה' וּבִשְׁאָר מִדְרָשׁוֹת, וַאֲנִי לֹא בָאתִי אֶלָּא לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, וּלְאַגָּדָה הַמְיַשֶּׁבֶת דִּבְרֵי הַמִּקְרָא דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו.
וַיִּשְׁמְעוּ • מַה שָּׁמְעוּ? שָׁמְעוּ אֶת קוֹל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהָיָה מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן.
לְרוּחַ הַיּוֹם • לְאוֹתוֹ רוּחַ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה מִשָּׁם (סְפָרִים אֲחֵרִים: לְשָׁם, וְדוֹ"ק כִּי כֵן עִקָּר), וְזוֹ הִיא מַעֲרָבִית, שֶׁלִּפְנוֹת עֶרֶב חַמָּה בַּמַּעֲרָב, וְהֵם (שם לח) סָרְחוּ בָּעֲשִׂירִית.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים; הראשון — הקדמה כללית של רש"י לדרכו בפירוש התורה.

★ "יֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים": זהו אחד המקומות המפורסמים שבהם רש"י מגדיר את שיטתו. על פסוק זה יש מדרשים רבים, וכבר סידרו אותם חז"ל "על מכונם" — במקומם — בבראשית רבה ובשאר המדרשים. "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא" — מטרתו היא פשט הכתוב; ואם הוא מביא אגדה, זו רק "אגדה המיישבת דברי המקרא, דבר דבור על אופניו" (על פי משלי כה, יא) — מדרש שמסביר את הפסוק כפי שהוא, במקומו הנכון.

★ "וַיִּשְׁמְעוּ — מַה שָּׁמְעוּ?": הקושי — "קול ה' אלהים מתהלך" — מי מתהלך: הקול, או ה'? רש"י משיב: שמעו את קולו של הקב"ה, "שהיה מתהלך בגן" — כלומר, המתהלך הוא הקב"ה (כביכול), והם שמעו את קולו.

★ "לְרוּחַ הַיּוֹם": "רוח" כאן פירושה צד, כיוון (כמו "ארבע רוחות השמים"). "רוח היום" — הצד שבו נמצאת השמש לפנות ערב: המערב. ורש"י מציין שיש ספרים הגורסים "שהשמש באה לשם" (במקום "משם"), ומוסיף "ודו"ק כי כן עיקר" — כלומר, הגרסה "לשם" היא הנכונה: השמש "באה" (שוקעת) במערב. ומכאן ראיה לדברי חז"ל ש"סרחו בעשירית" — החטא היה בשעה העשירית, כשהשמש כבר נוטה למערב.

★ המסר ליום: רש"י מלמד אותנו כאן איך ללמוד תורה: קודם כול — להבין את הפשט, את מה שהכתוב אומר. המדרש בא להאיר את הפשט, ולא להחליף אותו. כך גם בחיים — יסוד יציב ופשוט, ועליו בונים את העומק.

בראשית פרק ג׳ פסוק ט׳

(ט) וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: ה' אֱלֹהִים קָרָא אֶל הָאָדָם וְאָמַר לוֹ: אֵיפֹה אַתָּה?

★ אחרי החטא, אדם ואשתו שמעו את קול ה' והתחבאו בין עצי הגן (פסוק ח). עכשיו ה' פונה אל האדם — ולא בגזר דין, אלא בשאלה אחת קצרה: "אַיֶּכָּה".

★ מכאן מתחיל "בירור" החטא: ה' שואל, האדם עונה, ה' שואל שוב — ורק אחרי שכל אחד מן השלושה (האדם, האשה והנחש) נשאל ונשמע, יבוא העונש (פסוקים יד–יט).

★ מטרת הפסוק: ללמד שהקב"ה אינו מעניש "בהפתעה". גם כשהחטא גלוי לפניו, הוא פותח בשיחה ונותן לאדם מקום להודות ולהסביר.

★ מילות מפתח: "אַיֶּכָּה" — איפה אתה (צורה מאורכת של "איך"/"איה" עם כינוי נוכח); "וַיִּקְרָא" — קרא בקול, פנה אליו.

★ מדרש: בבראשית רבה (יט, ט) דרשו את המילה "אַיֶּכָּה" כאילו נכתבה "אֵיכָה" — לשון קינה: הכנסתי אותו לגן עדן, ציוויתי אותו, עבר על ציוויי, דנתי אותו בשילוח ובגירוש — ואני מקונן עליו "אֵיכָה". וכך גם בבניו: הכנסתים לארץ ישראל, עברו על ציוויי, שילחתים — "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד".

★ ביאור בדרך החסידות: כשישב אדמו"ר הזקן במאסר בפטרבורג, שאל אותו אחד השרים: אם הקב"ה יודע הכול, מדוע שאל "אַיֶּכָּה"? השיב לו אדמו"ר הזקן: בכל דור ובכל זמן קורא הקב"ה לכל אדם: "אַיֶּכָּה" — היכן אתה בעולמך? כך וכך שנים וימים ניתנו לך — מה פעלת בהם?

★ המסר ליום: השאלה "אַיֶּכָּה" לא נשאלה רק לאדם הראשון. כל יום אפשר לשמוע אותה מחדש: איפה אני עומד, מה עשיתי היום עם הזמן והכוחות שקיבלתי?

רש״י

אַיֶּכָּה • יוֹדֵעַ הָיָה הֵיכָן הוּא, אֶלָּא לִכָּנֵס עִמּוֹ בִּדְבָרִים, שֶׁלֹּא יְהֵא נִבְהָל לְהָשִׁיב אִם יַעֲנִישֵׁהוּ פִּתְאֹם. וְכֵן בְּקַיִן אָמַר לוֹ: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ"? וְכֵן בְּבִלְעָם: "מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ"? לִכָּנֵס עִמָּהֶם בִּדְבָרִים, וְכֵן בְּחִזְקִיָּהוּ, בִּשְׁלוּחֵי מְרוֹדַךְ בַּלְאֲדָן.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: הקב"ה יודע הכול — מה פשר השאלה "איפה אתה"? רש"י משיב: ודאי ידע היכן הוא, אלא השאלה באה "לִכָּנֵס עִמּוֹ בִּדְבָרִים" — לפתוח בשיחה, כדי שהאדם לא ייבהל ויאבד את היכולת להשיב, כפי שהיה קורה אילו הוטל עליו העונש מיד.

★ רש"י מוכיח שזו דרכו של הקב"ה במקרא, משלושה מקומות נוספים: (א) לקין, אחרי הריגת הבל, אמר "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" (בראשית ד, ט); (ב) לבלעם, כשבאו אליו שלוחי בלק, אמר "מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ" (במדבר כב, ט); (ג) לחזקיהו, כשבאו אליו שלוחי מרודך בלאדן מלך בבל, שלח ישעיהו הנביא לשאול "מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ" (ישעיה לט, ג). בכל המקרים התשובה ידועה לשואל — והשאלה היא פתח לשיחה.

★ מקור: דברי רש"י לקוחים מבראשית רבה (יט, ט).

★ המסר ליום: כך מלמדת התורה דרך ארץ — גם כשצריך להוכיח או להעניש, לא פותחים בהתקפה. פותחים בשאלה, נותנים לשני מקום לדבר ולהסביר. זו הדרך שבה הוא יוכל גם לשמוע.

בראשית פרק ג׳ פסוק י׳

(י) וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאָמַר הָאָדָם: אֶת קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן, וּפָחַדְתִּי, כִּי עָרֹם אֲנִי — וְהִתְחַבֵּאתִי.

★ האדם עונה לשאלה "אַיֶּכָּה" — אבל אינו מזכיר כלל את העץ ואת החטא. הוא מסביר את ההתחבאות רק בכך שהוא ערום ומתבייש.

★ ההקשר: לפני החטא נאמר "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים... וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (ב, כה). עכשיו, אחרי האכילה מעץ הדעת, העירום הפך לסיבה לפחד ולבושה. עצם התשובה של האדם מסגירה שמשהו השתנה בו — וזו בדיוק השאלה שה' ישאל בפסוק הבא.

★ מטרת הפסוק: להראות את התוצאה הראשונה של החטא — בושה ופחד, והרצון להסתתר מפני ה'.

★ מילות מפתח: "קֹלְךָ" — קולך (קול ה' המתהלך בגן, פסוק ח); "וָאִירָא" — ופחדתי; "עֵירֹם" — ערום, בלי בגד; "וָאֵחָבֵא" — והתחבאתי.

★ מדרש: רש"י לעיל (ג, ז) הביא את דברי המדרש: "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם — מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה". לפי זה, ה"עירום" שהאדם מתבייש בו אינו רק עירום הגוף, אלא בעיקר עירום מן המצוה: הוא איבד את ה"לבוש" הרוחני שהיה לו.

★ המסר ליום: הבושה אחרי חטא היא סימן טוב — היא מעידה שהנפש מרגישה את החסרון. אבל הדרך הנכונה אינה להתחבא, אלא לצאת מן המחבוא, להודות, ולחזור.

בראשית פרק ג׳ פסוק י״א

(יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאָמַר ה': מִי סִפֵּר לְךָ שֶׁאַתָּה עָרֹם? הַאִם מִן הָעֵץ שֶׁצִּוִּיתִי אוֹתְךָ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ — אָכַלְתָּ?

★ האדם ניסה להסתיר את החטא מאחורי "כי עירום אנכי". ה' תופס אותו בדבריו: מנין לך לדעת שיש בושה בעירום? הידיעה הזו עצמה מעידה שאכלת מעץ הדעת.

★ גם כאן ה' אינו קובע "אכלת!", אלא שואל — ושוב נותן לאדם הזדמנות להודות בעצמו.

★ מטרת הפסוק: להראות שהחטא "מסגיר את עצמו" — הדעת החדשה שקיבל האדם היא עצמה ההוכחה שאכל מן העץ.

★ מילות מפתח: "הִגִּיד" — סיפר, הודיע; "הֲמִן הָעֵץ" — האם מן העץ (ה"א השאלה); "לְבִלְתִּי אֲכָל" — שלא לאכול.

★ מדרש: בגמרא (חולין קלט, ב) שאלו: "הָמָן מן התורה מנין? — 'הֲמִן הָעֵץ'". חז"ל מצאו רמז לשמו של המן הרשע במילה "הֲמִן" שבפסוק שלנו. ובעל הטורים, המודפס בחוברת, מביא שהמילה "הֲמִן" מופיעה שלוש פעמים במקרא, ומקשר בין המקומות — ובהם עונש מיתה שנקנס על "הֲמִן הָעֵץ" ועל "הֲמִן הַסֶּלַע".

★ המסר ליום: "מי הגיד לך?" — הדעת עצמה היא עדות. מי שיודע להבחין בין טוב לרע אינו יכול לטעון "לא ידעתי". ככל שאדם יודע יותר — כך גדלה אחריותו.

רש״י

מִי הִגִּיד לְךָ • מֵאַיִן לְךָ לָדַעַת מַה בֹּשֶׁת יֵשׁ בָּעוֹמֵד עָרֹם?
הֲמִן־הָעֵץ • בִּתְמִיהָה.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "מִי הִגִּיד לְךָ" — הקושי: הרי האדם רואה בעצמו שהוא ערום; מה שייך לשאול "מי הגיד לך"? רש"י משיב: השאלה אינה על עצם העירום, אלא על הבושה שבו — "מַה בֹּשֶׁת יֵשׁ בָּעוֹמֵד עָרֹם". עד עכשיו לא היתה בעירום שום בושה; ההבנה שיש בו בושה היא הידיעה החדשה שבאה מן העץ.

★ "הֲמִן הָעֵץ" — "בתמיהה": ה"א בראש המילה היא ה"א השאלה, והשאלה נאמרת בלשון תמיהה — "וכי מן העץ אכלת?!" כלומר: האם באמת עשית את הדבר היחיד שנאסר עליך?

★ המסר ליום: הבושה היא תכונה שנולדה עם הדעת. היא אינה רק "תוצאה" של החטא — היא גם השומר מפניו: מי שמתבייש, נזהר מלחטוא שוב.

בראשית פרק ג׳ פסוק י״ב

(יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאָמַר הָאָדָם: הָאִשָּׁה שֶׁנָּתַתָּ לִהְיוֹת עִמִּי — הִיא נָתְנָה לִי מִן הָעֵץ, וְאָכַלְתִּי.

★ ה' שאל את האדם שאלה ישירה, והאדם אינו אומר "חטאתי". במקום זה הוא מגלגל את האחריות: האשה נתנה לי — והאשה הזאת היא זו שאתה נתת לי.

★ בכך נחשף שלב נוסף בחטא: לא רק אכילה מן העץ, אלא גם התחמקות מאחריות. מכאן ואילך כל אחד מצביע על מישהו אחר — האדם על האשה, והאשה על הנחש (פסוק יג).

★ מטרת הפסוק: ללמד כמה קשה לאדם להודות בטעותו, ועד כמה ההתחמקות מאחריות מקלקלת גם את היחס לזולת וגם את היחס לקב"ה.

★ מילות מפתח: "נָתַתָּה עִמָּדִי" — נתת להיות איתי, כבת זוג; "הִוא" — היא (כך נכתב בתורה, בוי"ו); "וָאֹכֵל" — ואכלתי.

★ מדרש: בגמרא (עבודה זרה ה, ב) אמר משה לישראל: "כפויי טובה בני כפויי טובה" — כפויי טובה, שנאמר "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי" — אדם הראשון, שממנו באו כולם, כפה טובה כבר כאן. ובעל הטורים מביא את הפסוק "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה" (משלי יז, יג), שסופי תיבותיו יוצרים "אשה".

★ המסר ליום: "האשה אשר נתת עמדי" — הטובה הגדולה ביותר שקיבל האדם הפכה בפיו לטענה נגד הנותן. הכרת הטוב פירושה לזכור את הטובה גם כשקשה, ולא להפוך אותה לתירוץ.

רש״י

אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי • כָּאן כָּפַר בַּטּוֹבָה.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: לשם מה הוסיף האדם "אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי"? היה די לומר "האשה נתנה לי מן העץ". רש"י משיב: בתוספת זו "כפר בטובה" — הוא הפך את המתנה שקיבל מאת ה' לטענה כלפי הנותן, כאילו אמר: אתה נתת לי אותה, ולכן גם האחריות שלך.

★ מקור: מן הגמרא (עבודה זרה ה, ב), כמובא לעיל: "כפויי טובה — דכתיב: האשה אשר נתת עמדי".

★ המסר ליום: כפיית טובה אינה רק שכחה של הטוב; היא שימוש בטוב שקיבלנו נגד מי שנתן אותו. הדרך ההפוכה — להודות על כל טובה, ולא לחפש "אשם" חיצוני לכל מעידה.

בראשית פרק ג׳ פסוק י״ג

(יג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאָמַר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה: מַה זֶּה שֶׁעָשִׂית? וְאָמְרָה הָאִשָּׁה: הַנָּחָשׁ הִטְעָה אוֹתִי, וְאָכַלְתִּי.

★ אחרי שהאדם הטיל את האחריות על האשה, ה' פונה אליה. גם היא אינה מודה בפשטות, אלא מעבירה את האחריות הלאה — אל הנחש.

★ שימו לב: את הנחש ה' אינו שואל כלל. בפסוק הבא הוא פונה אליו ישר בעונש — "כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת" — ורש"י שם יבאר מדוע.

★ מטרת הפסוק: להשלים את "שרשרת ההאשמות", ולהראות שבסופו של דבר המקור הראשון של החטא הוא הנחש — המסית.

★ מילות מפתח: "מַה זֹּאת עָשִׂית" — מה עשית (לשון תוכחה ותמיהה); "הִשִּׁיאַנִי" — הטעה אותי, פיתה אותי (כפירוש רש"י).

★ מדרש: בגמרא (סוטה ט, ב) מבואר שהנחש "נתן עיניו במה שאינו ראוי לו" — הוא רצה להמית את האדם ולשאת את חוה. כלומר, ה"השאה" לא היתה עצה תמימה, אלא תכנית מכוונת. זו גם כוונת רש"י בפסוק טו: "אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם... ותשא את חוה".

★ המסר ליום: "הנחש השיאני" — אכן, יש "נחש" שמסית. אבל ההסתה אינה פוטרת: האשה נענשה למרות שהוטעתה. כל אדם אחראי לבחירות שלו, גם כשמישהו אחר דחף אותו אליהן.

רש״י

הִשִּׁיאַנִי • הִטְעַנִי, כְּמוֹ: "אַל יַשִּׁיא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ".

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ רש"י מפרש את המילה "הִשִּׁיאַנִי" — "הטעני", מלשון הטעיה ופיתוי (ולא מלשון "נשיאה" או "נשיא"). ההוכחה מן הפסוק שבו אמר רבשקה, שליח מלך אשור, לאנשי ירושלים: "אַל יַשִּׁא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ" (ישעיה לו, יד) — אל יטעה אתכם חזקיהו.

★ דיוק: האשה אינה אומרת שהנחש הכריח אותה, אלא שהטעה אותה — כלומר, הוא הציג לפניה מציאות שקרית ("לא מות תמותון"), והיא האמינה לו.

★ המסר ליום: ההטעיה מסוכנת יותר מן הכפייה — כי היא גורמת לאדם לחשוב שהוא בוחר בעצמו. לכן צריך לבדוק היטב "מי מדבר" כשמחשבה מפתה עולה בלב.

בראשית פרק ג׳ פסוק י״ד

(יד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל־הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאָמַר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: מִשּׁוּם שֶׁעָשִׂיתָ זֹאת — אָרוּר אַתָּה יוֹתֵר מִכָּל הַבְּהֵמוֹת וּמִכָּל חַיּוֹת הַשָּׂדֶה; עַל בִּטְנְךָ תֵּלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

★ כאן מתחילים העונשים, בסדר הפוך מסדר השאלות: הנחש (שהסית ראשון) נענש ראשון, אחריו האשה (פסוק טז), ובסוף האדם (פסוקים יז–יט).

★ את הנחש ה' אינו שואל דבר — הוא פותח ישר בעונש "כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת", ורש"י יבאר מדוע.

★ עונשו של הנחש: (א) ארור יותר מכל הבהמות והחיות; (ב) הליכה על הבטן — לפי רש"י, היו לו רגליים ונקצצו; (ג) מאכלו — עפר.

★ מילות מפתח: "גְּחֹנְךָ" — בטנך (אונקלוס: "מְעָךְ", מעיך); "אָרוּר" — מקולל.

★ מדרש: בגמרא (סוטה ט, ב) נאמר שהנחש "נתן עיניו במה שאינו ראוי לו — מה שביקש לא ניתן לו, ומה שבידו נטלוהו ממנו". אמר הקב"ה: אני אמרתי שיהיה מלך על כל בהמה וחיה — ועכשיו "אָרוּר הוּא מִכָּל הַבְּהֵמָה"; אני אמרתי שיהלך בקומה זקופה — ועכשיו "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ"; אני אמרתי שיהיה מאכלו כמאכל אדם — ועכשיו "עָפָר תֹּאכַל".

★ ביאור נוסף: מסופר בשם צדיקים, שקללת "וְעָפָר תֹּאכַל" היא דווקא בכך שהעפר מצוי לנחש בכל מקום: מזונו מוכן לו תמיד — ולכן לעולם אינו צריך לשאת עיניו למעלה ולבקש מה'. הקב"ה כאילו אמר לו: "הֵא לך את שלך, ואל תפנה אליי עוד".

★ המסר ליום: מי שמבקש את מה שאינו שלו — מפסיד גם את מה שיש לו. והברכה האמיתית אינה בכך שהכול מצוי בלי מאמץ, אלא בקשר החי עם הקב"ה — בכך שאנו צריכים לו ומבקשים ממנו.

רש״י

כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת • מִכָּאן שֶׁאֵין מְהַפְּכִים בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מֵסִית, שֶׁאִלּוּ שְׁאָלוֹ: לָמָּה עָשִׂיתָ זֹאת? הָיָה לוֹ לְהָשִׁיב: דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי הַתַּלְמִיד, דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִין?
מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה • אִם מִבְּהֵמָה נִתְקַלֵּל, מֵחַיָּה לֹא כָּל־שֶׁכֵּן? הֶעֱמִידוּ רַבּוֹתֵינוּ מִדְרָשׁ זֶה בְּמַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת, לְלַמֵּד שֶׁיְּמֵי עִבּוּרוֹ שֶׁל נָחָשׁ שֶׁבַע שָׁנִים.
עַל־גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ • רַגְלַיִם הָיוּ לוֹ וְנִקְצְצוּ.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים.

★ "כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת" — הקושי: את האדם ואת האשה שאל ה' לפני שהעניש; מדוע את הנחש לא שאל? רש"י משיב: "אין מהפכים בזכותו של מסית" — אין מחפשים צד זכות למי שהסית אחרים לחטוא. שהרי אילו שאלו "למה עשית זאת?" — היה הנחש משיב: "דברי הרב (הקב"ה) ודברי התלמיד (הנחש) — דברי מי שומעים?" כלומר: האשה היתה צריכה לשמוע לך ולא לי, ולכן האשמה עליה. טענה כזו יכולה היתה לזכות אותו — ולכן לא נשאל כלל. מקור: גמרא, סנהדרין כט, א.

★ "מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" — הקושי: הבהמה (בעל חיים מבוית) נחשבת בעלת מעלה פחותה מן החיה; אם הנחש ארור אפילו יותר מן הבהמה — ודאי שהוא ארור יותר מן החיה, ולמה צריך לומר גם "ומכל חית השדה"? רש"י משיב שחז"ל העמידו דרשה זו בגמרא (בכורות ח, א) על ימי העיבור: כשם שהבהמה "מקוללת" מן החיה פי שבעה בימי עיבורה (חתול — חיה — מתעבר כחמישים ושנים יום, וחמור — בהמה — שנים עשר חודש), כך נתקלל הנחש מן הבהמה פי שבעה — ימי עיבורו שבע שנים. כלומר, הקללה ניכרת גם במשך ההריון.

★ "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ" — הקושי: הנחש תמיד הלך על בטנו; מה העונש? רש"י משיב: לפני החטא היו לנחש רגליים, ועכשיו נקצצו.

★ המסר ליום: "אין מהפכים בזכותו של מסית" — מי שמכשיל אחרים, מאבד את הזכות שמחפשים לו צד זכות. וההפך: מי שמביא אחרים לטוב, זכותם של כל אלה שזיכה תלויה בו.

בראשית פרק ג׳ פסוק ט״ו

(טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאֵיבָה (שִׂנְאָה) אָשִׂים בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין צֶאֱצָאֶיךָ וּבֵין צֶאֱצָאֶיהָ: הָאָדָם יָכֹּה אוֹתְךָ בָּרֹאשׁ, וְאַתָּה תִּשֹּׁךְ אוֹתוֹ בָּעָקֵב.

★ זהו המשך עונשו של הנחש: מעכשיו תהיה שנאה תמידית בינו ובין בני האדם, לכל הדורות.

★ התמונה המוחשית: האדם עומד, והנחש על הארץ. האדם מכה את הנחש בראשו, והנחש יכול להגיע רק אל העקב של האדם — ומשם להמית אותו בארסו.

★ מטרת הפסוק: להראות שהעונש מתאים לחטא — הנחש רצה להתקרב אל האשה, ונענש בשנאה ובריחוק ממנה ומזרעה לעולם (כפירוש רש"י).

★ מילות מפתח: "אֵיבָה" — שנאה, עוינות; "אָשִׁית" — אשים; "יְשׁוּפְךָ" — יכתוש, ירסק אותך; "תְּשׁוּפֶנּוּ" — תנשוף בו, תכיש אותו; "עָקֵב" — עקב הרגל.

★ מדרש: בגמרא (סוטה ט, ב), כמובא לעיל: הנחש אמר "אהרוג את אדם ואשא את חוה" — ועכשיו "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה". בדיוק מה שרצה להשיג — נלקח ממנו.

★ ביאור על דרך הרמז: "עָקֵב" הוא החלק הנמוך ביותר בגוף. בספרים מובא שהדור האחרון לפני הגאולה נקרא "עִקְבְתָא דִמְשִׁיחָא" — עקבי המשיח; אז ה"נחש" — היצר הרע — מתנכל דווקא ל"עקב", לדרגות הנמוכות. אבל ההבטחה היא "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ" — בסוף, האדם הוא שינצח ויכה את הנחש בראשו.

★ המסר ליום: המאבק ביצר הרע הוא מאבק מתמשך — "אֵיבָה" לדורות. אבל האדם עומד זקוף והנחש זוחל: יש בכוחנו להכות אותו "בראש", בשורש, ולא רק להתגונן מפניו.

רש״י

וְאֵיבָה אָשִׁית • אַתָּה לֹא נִתְכַּוַּנְתָּ אֶלָּא שֶׁיָּמוּת אָדָם, כְּשֶׁיֹּאכַל הוּא תְּחִלָּה, וְתִשָּׂא אֶת חַוָּה, וְלֹא בָּאתָ לְדַבֵּר אֶל חַוָּה תְּחִלָּה אֶלָּא לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּעְתָּן קַלּוֹת לְהִתְפַּתּוֹת וְיוֹדְעוֹת לְפַתּוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן, לְפִיכָךְ: "וְאֵיבָה אָשִׁית".
יְשׁוּפְךָ • יְכַתֶּתְךָ, כְּמוֹ: "וָאֶכֹּת אוֹתוֹ" וְתַרְגּוּמוֹ: 'וְשָׁפִית יָתֵהּ'.
וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב • לֹא יְהֵא לְךָ קוֹמָה וְתִשְּׁכֶנּוּ בַּעֲקֵבוֹ, וְאַף מִשָּׁם תְּמִיתֶנּוּ. וּלְשׁוֹן 'תְּשׁוּפֶנּוּ', כְּמוֹ: "נָשַׁף בָּהֶם", כְּשֶׁהַנָּחָשׁ בָּא לִנְשֹׁךְ הוּא נוֹשֵׁף כְּמִין שְׁרִיקָה. וּלְפִי שֶׁהַלָּשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן, כָּתַב לְשׁוֹן נְשִׁיפָה בִּשְׁנֵיהֶם.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים.

★ "וְאֵיבָה אָשִׁית" — הקושי: מדוע עונש האיבה מתאים לנחש? רש"י חושף את כוונתו הנסתרת של הנחש: הוא רצה שהאדם ימות, ושהוא עצמו יישא את חוה. לכן הקפיד שהאדם יאכל — ולא פנה אל האדם עצמו, אלא אל חוה, משום שידע שקל יותר לפתות אותה, ושהיא תדע לפתות את בעלה. ועל כן העונש הוא "מידה כנגד מידה": רצית קרבה אל האשה — תהיה ביניכם איבה.

★ "יְשׁוּפְךָ" — פירושו "יכתתך", ירסק אותך. ראיה: משה אמר על עגל הזהב "וָאֶכֹּת אֹתוֹ" (דברים ט, כא), ואונקלוס תרגם שם "וְשָׁפִית יָתֵהּ" — הרי ש"שוף" בארמית הוא כתישה וריסוק.

★ "וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" — לנחש לא תהיה קומה זקופה, ולכן יוכל להגיע רק לעקבו של האדם — אבל גם משם יוכל להמיתו בארסו. ו"תשופנו" כאן אינו מלשון כתישה, אלא מלשון "נָשַׁף בָּהֶם" (ישעיה מ, כד) — הנחש, כשבא לנשוך, נושף כמין שריקה.

★ הקושי הלשוני: אם כן, שתי המילים "ישופך" ו"תשופנו" שונות במשמען (כתישה ונשיפה) — מדוע נכתבו באותה לשון? רש"י משיב: "הלשון נופל על הלשון" — התורה השתמשה בשני המקרים במילה דומה, כדי ליצור משחק לשון והקבלה בין שני חלקי הפסוק.

★ המסר ליום: הנחש ניסה להגיע אל האדם "בעקיפין", דרך מי שקרוב אליו. זהו דרכו של היצר הרע — הוא אינו תוקף את המקום החזק, אלא את הנקודה החלשה. ההגנה: לחזק את הקרבה ואת האמון בבית, כדי שלא יהיה "פתח" לנחש.

בראשית פרק ג׳ פסוק ט״ז

(טז) אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: אַרְבֶּה מְאֹד אֶת צַעֲרֵךְ וְאֶת צַעַר הֵרָיוֹנֵךְ; בְּצַעַר תֵּלְדִי בָּנִים; וְאֶל אִישֵׁךְ תִּהְיֶה תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשֹׁל בָּךְ.

★ אחרי הנחש — עונשה של האשה. העונש כולל צער בכל שלבי הבאת הילדים לעולם — ההריון, הלידה וגידול הבנים — וגם שינוי ביחסים בינה ובין בעלה.

★ ה' אינו פותח כאן ב"כי עשית זאת" כמו אצל הנחש, וגם לא מזכיר את חטאה במפורש — וגם אין כאן לשון "ארור". האשה לא קוללה בעצמה; העונש מתבטא בצער ובקושי.

★ מטרת הפסוק: להסביר את מקורם של צער ההריון והלידה ושל מבנה היחסים בין איש לאשה בעולם שאחרי החטא.

★ מילות מפתח: "עִצְּבוֹנֵךְ" — צערך (רש"י: צער גידול הבנים); "וְהֵרֹנֵךְ" — הריונך; "בְּעֶצֶב" — בצער, בכאב; "תְּשׁוּקָתֵךְ" — תאוותך, געגועייך; "יִמְשָׁל בָּךְ" — ישלוט בך.

★ מדרש: בגמרא (עירובין ק, ב) מנו "עשר קללות נתקללה חוה", ודרשו אותן מתוך הפסוק שלנו: "הרבה ארבה" — דם נדה ודם בתולים; "עצבונך" — צער גידול בנים; "והרנך" — צער העיבור; "בעצב תלדי בנים" — כמשמעו; "ואל אישך תשוקתך" — שהאשה משתוקקת לבעלה. ובעל הטורים מפרש "הרבה ארבה עצבונך" על דם נדה, ורומז לדברי הגמרא (כתובות י, ב) "כל אשה שדמיה מרובים — בניה מרובים".

★ המסר ליום: גם בתוך העונש מסתתרת ברכה: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" — הצער הוא חלק מהבאת חיים חדשים לעולם. הקשיים בגידול ילדים אינם סימן לכישלון; הם חלק מן הדרך, והם שמעניקים לה את ערכה.

רש״י

עִצְּבוֹנֵךְ • זֶה צַעַר גִּדּוּל בָּנִים.
וְהֵרֹנֵךְ • זֶה צַעַר הָעִבּוּר.
בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים • זֶה צַעַר הַלֵּדָה.
וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ • לְתַשְׁמִישׁ, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אֵין לָךְ מֵצַח לְתָבְעוֹ בַּפֶּה, אֶלָּא "הוּא יִמְשָׁל־בָּךְ", הַכֹּל מִמֶּנּוּ וְלֹא מִמֵּךְ.
תְּשׁוּקָתֵךְ • תַּאֲוָתֵךְ, כְּמוֹ: "וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה".

ביאור רש"י: חמישה דיבורים.

★ שלושת הדיבורים הראשונים — הקושי: הפסוק מונה שלושה סוגי צער ("עצבונך", "הרנך", "בעצב תלדי בנים"), ולכאורה הם כפולים. רש"י מחלק: כל אחד מהם מכוון לשלב אחר — "עצבונך" הוא צער גידול הבנים (כמו "בעצבון תאכלנה", לשון יגיעה וטרחה); "והרנך" — צער העיבור, ההריון; "בעצב תלדי בנים" — צער הלידה עצמה. כך מתקבל סדר הפוך: מן הקושי הארוך ביותר (גידול) אל הקצר (לידה).

★ "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ" — רש"י מבאר שהתשוקה היא לקרבה (תשמיש), ובכל זאת — וזה חלק מן העונש — "אין לך מצח לתבעו בפה": אין לך את החוצפה לבקש זאת במפורש, אלא "הוא ימשל בך" — היוזמה כולה ממנו ולא ממך.

★ "תְּשׁוּקָתֵךְ" — רש"י מוסיף פירוש למילה עצמה: "תאותך", והראיה מן הפסוק "וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה" (ישעיה כט, ח) — נפשו משתוקקת, צמאה.

★ המסר ליום: רש"י מראה שכל מילה בפסוק מכוונת לעניין אחר — אין בתורה כפילויות. וכך גם בחיים: כל קושי ממלא תפקיד אחר, וכל שלב בגידול ילד דורש כוח אחר.

בראשית פרק ג׳ פסוק י״ז

(יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְלָאָדָם אָמַר: מִשּׁוּם שֶׁשָּׁמַעְתָּ בְּקוֹל אִשְׁתְּךָ וְאָכַלְתָּ מִן הָעֵץ שֶׁצִּוִּיתִי אוֹתְךָ לֵאמֹר "לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" — אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בִּגְלָלְךָ; בְּצַעַר וּבְיְגִיעָה תֹּאכַל מִמֶּנָּה כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

★ העונש השלישי והאחרון — לאדם. אצל האדם, בניגוד לאשה, התורה מפרטת את החטא ("כי שמעת לקול אשתך ותאכל"), ומזכירה שהציווי ניתן לו אישית ("אשר צויתיך").

★ שימו לב: האדם עצמו אינו מקולל — אלא האדמה, "בעבורך". האדמה, שהיא מקור פרנסתו, תהיה מעתה קשה לעבודה, ומזונו יבוא רק ביגיעה.

★ מטרת הפסוק: להסביר את מקור הקושי שבפרנסה ובעבודת האדמה. לפני החטא, בגן עדן, הכול היה מוכן; מעתה — "בעצבון תאכלנה".

★ מילות מפתח: "בַּעֲבוּרֶךָ" — בגללך; "בְּעִצָּבוֹן" — ביגיעה ובצער (אונקלוס: "בַּעֲמַל"); "תֹּאכְלֶנָּה" — תאכל ממנה, מפירותיה.

★ מדרש: בגמרא (ברכות נח, א) אמרו: "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול — חרש, וזרע, וקצר, ועימר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל; ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני". זהו "בעצבון תאכלנה" — כל השלבים שאנו מקבלים היום מוכנים.

★ המסר ליום: "ארורה האדמה בעבורך" — הקושי בפרנסה אינו עונש ריק; הוא מזכיר לאדם בכל יום שהוא תלוי בברכת ה'. ומי שמשכים וזוכה ללחם מוכן — צריך לזכור כמה יגיעה יש מאחורי כל פרוסה, ולהודות.

רש״י

אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ • תַּעֲלֶה לְךָ דְּבָרִים אֲרוּרִים, כְּגוֹן: זְבוּבִים, וּפַרְעוֹשִׁים וּנְמָלִים. מָשָׁל לְיוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְהַבְּרִיּוֹת מְקַלְּלוֹת שָׁדַיִם שֶׁיָּנַק מֵהֶם.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: מה פירוש "ארורה האדמה"? האדמה לא חטאה. ועוד — מה הקללה עצמה? רש"י משיב: (א) תוכן הקללה — האדמה תעלה "דברים ארורים", מזיקים כמו זבובים, פרעושים ונמלים; (ב) ומדוע האדמה מקוללת בגלל האדם — רש"י מביא משל: בן שיצא לתרבות רעה, והבריות מקללות את השדיים שינק מהם. כך גם האדם נוצר מן האדמה ("עפר מן האדמה") — וכשחטא, הקללה חלה על "המקור" שממנו בא.

★ מקור: המשל מובא במדרש בראשית רבה.

★ המסר ליום: המשל של רש"י מלמד שמעשי האדם משפיעים גם על מקורו — על הוריו, על משפחתו, על הסביבה שגידלה אותו. וכך גם לטובה: כשאדם מתנהג כראוי, הכול מברכים את "השדיים שינק מהם" — את ההורים והמחנכים שגידלו אותו.

בראשית פרק ג׳ פסוק י״ח

(יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְקוֹצִים וְדַרְדָּרִים תַּצְמִיחַ לְךָ הָאֲדָמָה, וְתֹאכַל אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.

★ המשך קללת האדמה: לא רק שהעבודה תהיה קשה — גם התוצאה לא תהיה כפי שרצה האדם. הוא יזרע זרעים טובים, והאדמה תצמיח לו קוצים.

★ לכאורה סוף הפסוק, "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", אינו קללה כלל — הרי כבר בבריאה ניתן לאדם כל עשב למאכל. רש"י יבאר מה הקללה שבו.

★ מטרת הפסוק: להראות שגם אחרי כל היגיעה, האדם אינו שולט בתוצאה; התוצאה תלויה בברכת ה'.

★ מילות מפתח: "קוֹץ" — צמח דוקרני; "דַרְדַּר" — מין קוץ (אונקלוס: "וְאַטְדִּין", אטדים); "עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" — צמחי בר.

★ מדרש: בגמרא (פסחים קיח, א) מסופר: בשעה שאמר הקב"ה לאדם "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" — זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד?! כיון שאמר לו "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" — נתקררה דעתו. כלומר, האדם נבהל שמא יאכל עשב כבהמה; ונרגע כשהובטח לו שבזכות עבודתו יאכל "לחם" — מזון אנושי.

★ המסר ליום: האדם שונה מן הבהמה לא רק במה שהוא אוכל, אלא בכך שהוא עובד, מתכנן ומעבד את מה שהטבע נותן לו. העבודה היא חלק מכבודו של האדם.

רש״י

וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ • הָאָרֶץ, כְּשֶׁתִּזְרָעֶנָּה מִינֵי זְרָעִים, תַּצְמִיחַ קוֹץ וְדַרְדַּר, קוּנְדָּס וְעַכָּבִיּוֹת, וְהֵן נֶאֱכָלִים עַל־יְדֵי תִקּוּן.
וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה • וּמַה קְּלָלָה הִיא זוֹ, וַהֲלֹא בִּבְרָכָה נֶאֱמַר לוֹ: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זוֹרֵעַ זֶרַע וְגוֹ'"? אֶלָּא מָה אָמוּר כָּאן בְּרֹאשׁ הָעִנְיָן: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה", וְאַחַר הָעִצָּבוֹן: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ", כְּשֶׁתִּזְרָעֶנָּה קִטְנִיּוֹת, אוֹ יַרְקוֹת גִּנָּה, הִיא תַּצְמִיחַ לְךָ קוֹצִים וְדַרְדָּרִים וּשְׁאָר עִשְּׂבֵי הַשָּׂדֶה, וְעַל־כָּרְחֲךָ תֹּאכְלֵם.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" — רש"י מבאר מי מצמיח: "הארץ". כשתזרע בה מיני זרעים, היא תצמיח קוצים ודרדרים — "קוּנְדָּס וְעַכָּבִיּוֹת", מיני קוצים ידועים (עכביות — מעין ארטישוק בר) — ואלה נאכלים רק "על ידי תיקון", אחרי עיבוד והכנה מיוחדים.

★ "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" — הקושי: מה קללה יש בכך שיאכל עשב? הרי כבר בבריאה נאמר לו בלשון ברכה "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע" (א, כט)! רש"י משיב: יש לקרוא את הפסוק בהמשך למה שנאמר לפניו — "אחר העצבון": תעבוד קשה, תזרע קטניות או ירקות גינה — והאדמה תצמיח לך קוצים ועשבי בר, ובעל כורחך תאכל אותם. הקללה אינה עצם אכילת העשב, אלא שתאכל עשבים שלא רצית ולא זרעת, במקום מה שזרעת.

★ המסר ליום: הפער בין מה שאדם "זורע" למה שהוא "קוצר" הוא חלק מן העולם שאחרי החטא. גם כשהתוצאה אינה כפי שתכננו, ממשיכים לזרוע — ומבקשים מה' שיברך את מעשה ידינו.

בראשית פרק ג׳ פסוק י״ט

(יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: בְּזֵעַת פָּנֶיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שֶׁתָּשׁוּב אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה נִלְקַחְתָּ; כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל הֶעָפָר תָּשׁוּב.

★ סיום עונשו של האדם, ושני חלקים בו: (א) הפרנסה תבוא רק ביגיעה רבה — "בזעת אפיך"; (ב) המיתה — האדם, שנוצר מן העפר, ישוב אליו.

★ כאן מתממשת האזהרה שנאמרה לפני החטא: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ב, יז). האדם אינו מת מיד, אבל נגזר עליו שחייו יסתיימו.

★ מטרת הפסוק: להסביר את שני היסודות של חיי האדם בעולם הזה — עבודה קשה לפרנסה, ומוות בסופם.

★ מילות מפתח: "בְּזֵעַת" — בזיעה; "אַפֶּיךָ" — פניך, אפך; "לֶחֶם" — מזון אדם, בניגוד ל"עשב השדה" שבפסוק הקודם; "לֻקָּחְתָּ" — נלקחת.

★ מדרש: בגמרא (פסחים קיח, א), כמובא לעיל: כששמע האדם "וקוץ ודרדר תצמיח לך" בכה ואמר "אני וחמורי נאכל באבוס אחד?", וכששמע "בזעת אפיך תאכל לחם" — נתקררה דעתו. דווקא הבטחת ה"זיעה" — העבודה — היא שהרגיעה אותו, כי בזכותה הוא אוכל "לחם", מזון אנושי, ולא עשב.

★ ביאור בדרך החסידות: בחסידות מוסבר שכל עבודת האדם בעולם הזה — "בזעת אפיך" — היא בירור וזיכוך של העולם הגשמי. בלחם שאדם משיג ביגיעה, ובברכה שהוא מברך עליו, הוא מעלה את הגשמיות לקדושה.

★ המסר ליום: "כִּי עָפָר אַתָּה" — הזכרון שחיינו מוגבלים אינו צריך להחליש, אלא לעורר: הזמן קצר, וכל יום הוא הזדמנות לעשות בו טוב.

רש״י

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ • לְאַחַר שֶׁתַּטְרִיחַ בּוֹ הַרְבֵּה.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ רש"י מבאר ש"בזעת אפיך" אינו דווקא זיעה ממש, אלא ביטוי לטרחה מרובה: רק "לאחר שתטריח בו הרבה" — אחרי עמל רב בעבודת האדמה ובעיבוד המזון — תאכל לחם.

★ הקשר לפסוק הקודם: שם אמר רש"י שהאדמה תצמיח קוצים "ועל כרחך תאכלם"; כאן מובטח שלחם יהיה לאדם — אבל רק בטרחה רבה.

★ המסר ליום: הטרחה אינה מכשול בדרך אל הלחם — היא הדרך עצמה. מה שאדם משיג בעמל — הוא שלו באמת.

בראשית פרק ג׳ פסוק כ׳

(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְקָרָא הָאָדָם לְאִשְׁתּוֹ בְּשֵׁם "חַוָּה", כִּי הִיא הָיְתָה הָאֵם שֶׁל כָּל הַחַיִּים — שֶׁל כָּל בְּנֵי הָאָדָם.

★ לכאורה הפסוק "קופץ" ממקום למקום: אחרי העונשים פתאום מסופר על נתינת שם לאשה. רש"י יבאר את הסדר: הפסוק חוזר לעניין קריאת השמות מפרק ב.

★ שימו לב לתזמון: דווקא אחרי שנגזרה מיתה ("וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב"), האדם קורא לאשתו "חוה" — אם כל חי. מול המוות — נקודת החיים וההמשכיות.

★ מטרת הפסוק: להראות שגם אחרי החטא והעונש, החיים ממשיכים — דרך האשה, האם, שממנה יבואו כל הדורות.

★ מילות מפתח: "חַוָּה" — מלשון חיים ("חיה", כפירוש רש"י); "אֵם כָּל חָי" — אם כל בני האדם (אונקלוס: "אִמָּא דְּכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא").

★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה כ) נדרש השם "חוה" גם מלשון "חִוְיָא" — נחש בארמית: היא נעשתה לאדם כ"נחש" שהשיאו. ובעל הטורים, המודפס בחוברת, מפרש "חוה" מלשון "מְחַוָּה", מדברת ומספרת — ורומז לדברי הגמרא (קידושין מט, ב) "עשרה קבים שיחה ירדו לעולם — תשעה נטלו נשים".

★ המסר ליום: אחרי נפילה גדולה, האדם לא שקע בייאוש — הוא התבונן קדימה, אל הדורות שיבואו. גם אנו, אחרי כל ירידה, נקראים להסתכל על "אם כל חי" — על הכוח להמשיך ולהצמיח חיים חדשים.

רש״י

וַיִּקְרָא הָאָדָם • חָזַר הַכָּתוּב לְעִנְיָנוֹ הָרִאשׁוֹן: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת", וְלֹא הִפְסִיק אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁעַל־יְדֵי קְרִיאַת שֵׁמוֹת נִזְדַּוְּגָה לוֹ חַוָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". לְפִיכָךְ: "וַיַּפֵּל... תַּרְדֵּמָה", וְעַל־יְדֵי שֶׁכָּתַב: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים", סָמַךְ לוֹ פָּרָשַׁת הַנָּחָשׁ, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁרָאָה אוֹתָם עֲרֻמִּים וְרָאָה אוֹתָם עֲסוּקִים בְּתַשְׁמִישׁ, נִתְאַוָּה לָהּ וּבָא עֲלֵיהֶם בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמִרְמָה.
חַוָּה • נוֹפֵל עַל לְשׁוֹן חַיָּה, שֶׁמְּחַיָּה אֶת וְלָדוֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר: "מֶה הֹוֶה לָאָדָם" בִּלְשׁוֹן הָיָה.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "וַיִּקְרָא הָאָדָם" — הקושי: מדוע מופיעה קריאת השם דווקא כאן, באמצע סיפור החטא והעונש? רש"י משיב: הפסוק "חוזר לעניינו הראשון" — לקריאת השמות שבפרק ב (ב, כ: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת"). כל מה שנכתב בינתיים היה "הפסקה" מכוונת, שבאה ללמד את רצף הדברים:
(א) על ידי קריאת השמות נזדווגה לו חוה — כשקרא שמות לבעלי החיים ראה שלכולם יש בן זוג, "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", ולכן "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה" ונבראה האשה.
(ב) ומכיון שנכתב "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים", סמכה התורה מיד את פרשת הנחש, להודיע שהנחש ראה אותם ערומים ועסוקים בתשמיש, נתאווה לחוה, ובא עליהם במחשבה ובמרמה — וזה שורש החטא.
ועכשיו, אחרי שהסתיים הסיפור, חוזרת התורה לקריאת השמות — ומשלימה את השם שקרא האדם לאשתו.

★ "חַוָּה" — השם "נופל על לשון חיה": היא "מחיה" את ולדותיה, נותנת להם חיים. והחילוף בין יו"ד לוי"ו (חיה / חוה) מצוי בלשון, כמו "מֶה הֹוֶה לָאָדָם" (קהלת ב, כב) — "הֹוֶה" בוי"ו, במקום "הָיָה" ביו"ד.

★ המסר ליום: ה"הפסקה" בין קריאת השמות לשם "חוה" מלמדת שהתורה מסדרת את הדברים בכוונה, כדי שנבין את שורשם. גם בחיינו — כדי להבין התרחשות, צריך לראות את כל הרצף שקדם לה.

בראשית פרק ג׳ פסוק כ״א

(כא) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְעָשָׂה ה' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כֻּתָּנוֹת שֶׁל עוֹר, וְהִלְבִּישׁ אוֹתָם.

★ מיד אחרי העונשים, הקב"ה דואג לאדם ולאשתו: הם התביישו בעירומם וניסו לכסות את עצמם בעלי תאנה (ג, ז) — ועכשיו ה' עצמו עושה להם בגדים של ממש ומלביש אותם.

★ זהו פסוק של רחמים: עוד לפני הגירוש מגן עדן (שיסופר מחר, בפסוקים כב–כד), ה' מכין לאדם את מה שיצטרך בעולם שבחוץ.

★ מטרת הפסוק: ללמד שגם בשעת דין הקב"ה מרחם, ושהאדם אינו נעזב לנפשו.

★ מילות מפתח: "כָּתְנוֹת" — כותנות, חלוקים, בגדים; "עוֹר" — עור (ורש"י יביא שני פירושים מה היו); "וַיַּלְבִּשֵׁם" — והלביש אותם.

★ מדרש: בבראשית רבה (כ, יב) מובא: "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: 'כתנות אור' — אלו בגדי אדם הראשון, שהם דומים לפנס". ובגמרא (סוטה יד, א) למדו מכאן מצוה: "הליכה אחר מידותיו של הקב"ה — מה הוא מלביש ערומים, דכתיב 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', אף אתה הלבש ערומים".

★ המסר ליום: הקב"ה בעצמו "הלביש ערומים" — מיד אחרי שהעניש. כך עלינו ללכת בדרכיו: גם כשמישהו נכשל, לדאוג לצרכיו ולכבודו, ולכסות את "עירומו" — ולא לחשוף אותו.

רש״י

כָּתְנוֹת עוֹר • יֵשׁ דִּבְרֵי אַגָּדָה אוֹמְרִים: חֲלָקִים כְּצִפֹּרֶן הָיוּ מְדֻבָּקִים עַל עוֹרָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: דָּבָר הַבָּא מִן הָעוֹר, כְּגוֹן צֶמֶר הָאַרְנָבִים שֶׁהוּא רַךְ וְחַם, וְעָשָׂה לָהֶם כֳּתָּנוֹת מִמֶּנּוּ.

ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שני פירושים מדברי אגדה.

★ הקושי: מה הן "כתנות עור"? בגד של עור בהמה מופשטת? ועוד — "כתנות עור" יכול להתפרש "כתנות של עור" או "כתנות שעל העור".

★ הפירוש הראשון: "חלקים כצפורן היו מדובקים על עורן" — לא בגד במובן הרגיל, אלא שכבה חלקה כמו ציפורן, שכיסתה את גופם ודבוקה לעורם. כלומר, "כתנות עור" — כתנות שעל העור.

★ הפירוש השני: "דבר הבא מן העור" — כמו צמר הארנבים, הרך והחם, שצומח על העור; ממנו עשה להם ה' בגדים. לפי זה, הבגדים היו נעימים וחמים, ולא בגד עור קשה.

★ מקור: שני הפירושים מובאים בבראשית רבה (כ, יב).

★ המסר ליום: לפי שני הפירושים, הקב"ה לא נתן לאדם "בגד עונש" גס, אלא בגד מותאם, רך וחם. כשמלבישים ונותנים לאחר — יש לתת בכבוד ובנועם, לא רק "לצאת ידי חובה".

תניא

אגרת הקודש, סימן כ"ה — מתחילת האיגרת, "לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה", ועד "וּמִי יֹאמַר לוֹ וְגוֹ'".

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קלח, כה להבין אמרי... עד עמ' 276, לו וגו'.

יום שלישי, כ"ה תשרי. היום מתחילה אגרת הקודש סימן כ"ה. השיעור של היום הוא החלק הראשון שלה: רבנו הזקן מקדים לבאר את מאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", ומגיע לראיה מדוד המלך ושמעי בן גרא — "כי ה' אמר לו קלל".

★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. כמו בימים הקודמים, בכל עמוד מודפסת בתיבה, תחת הכותרת "אגרת הקדש", לשון האיגרת כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש קצר מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא לשון האיגרת המנוקדת בלבד, עם ראשי התיבות פתוחים כפי שהם בדפוס המנוקד. דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר.

★ על מה האיגרת הזאת? הפירוש בחוברת פותח בהקדמה: אגרת כ"ה היא ביאור על תורה של הבעל־שם־טוב, שנדפסה בספר "צוואת הריב"ש" (סימן ק"כ בהוצאת קה"ת משנת תשל"ה). שם מדובר איך כל דבר הוא התפשטות מהקדוש־ברוך־הוא באמצעות המידות אהבה ויראה, אלא שיכול להיות שהאהבה או היראה הן "בגלות".

★ הדיבור בשעת התפלה. בהמשך כתוב שם: כשאדם שומע מישהו מדבר בשעה שהוא מתפלל, יחשוב לעצמו: "לשם מה הביא אותי הקדוש־ברוך־הוא כאן, שהלז ידבר בשעת תפלתי? הרי הכול בהשגחה פרטית". אלא — הדיבור הוא השכינה, והשכינה "שרתה" בפיו של אותו אדם, כדי שאתחזק בעבודת התפלה. ובפרט אם המדבר הוא גוי או קטן — הרי שהשכינה צמצמה את עצמה כביכול בסוג אדם כזה, ובוודאי צריך הדבר להביא אותו לזירוז יתר בעבודתו. הפירוש מעיר: הלשון "שרתה" כתובה שם, אך כפי שיסביר רבנו הזקן באיגרת זו, הלשון המתאימה היא לא "שרתה" אלא "נתלבשה".

★ למה נכתבה האיגרת? כפי הנראה, התנכלו מתנגדי תורת החסידות למאמר זה של הבעל־שם־טוב: היה קשה בעיניהם לומר עניין של השראה (או אפילו התלבשות) של השכינה בגוי המדבר בשעה שיהודי מתפלל. את העניין הזה בא רבנו הזקן להסביר, בהקדמת ביאור מאמר רז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" — שעל יהודי לדעת שכל דבר הוא מהקדוש־ברוך־הוא, וכשהלז הכה אותו או דיבר דיבורים העלולים להביאו לידי כעס, התלבשה בזה הארה מהשכינה המחיה כל נברא, כולל גם אותו אדם, בשעת מעשה.

★ הראיה משמעי בן גרא. הפירוש מקדים: רבנו הזקן מביא ראיה ממה שאמר דוד המלך כששמעי בן גרא קילל אותו: "ה' אמר לו קלל". אין אנו מוצאים שהקדוש־ברוך־הוא אמר זאת לשמעי; אך כיוון שרוח פיו יתברך החיה בשעת מעשה את שמעי ונתן לו את הכוח לדבר אותם דיבורים — הוא קורא לכך "ה' אמר לו קלל". ובהמשך האיגרת מסביר רבנו הזקן בפרוטרוט את עניין התלבשות הארת השכינה גם בקליפות.

★ למה רבנו הזקן אינו מזכיר את הקושיא? הפירוש מציע: על דרך מה שמצינו בסיפורי מאסרו של רבנו הזקן, שמסר נפשו בפועל ממש שלא להיות נפרד חס ושלום מתנועה של הבעל־שם־טוב, אף לא לשעה קלה ואף לא למראית עין (הערה 1) — כך גם כאן נזהר רבנו הזקן שלא להזכיר אפילו עניין של קושיא על תורת הבעל־שם־טוב. הוא פשוט מסביר את העניין, ובמילא מתורצת הקושיא.

★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — על הספר "צוואת הריב"ש": אינו צוואה, אלא ליקוטים מאמרותיו הטהורות — והלשון לא תמיד מדויקת.
· תחנה ב' — "אך המכוון הוא אמת לאמיתו": התוכן נכון לגמרי.
· תחנה ג' — ההקדמה: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" — כי בשעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה.
· תחנה ד' — ואף שהמזיק בעל בחירה וחייב על בחירתו הרעה — על הניזק כבר נגזר מן השמים, "והרבה שלוחים למקום".
· תחנה ה' — יתירה מזו: בשעת מעשה ממש מתלבש במזיק כוח ה' — "כי ה' אמר לו קלל".
· תחנה ו' — היכן אמר לשמעי? המחשבה ירדה מאת ה', ו"רוח פיו" החיה את שמעי בשעה שדיבר.
· תחנה ז' — "ומי יאמר לו וגו'" — והערת הרבי על המילה "לו".

לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה, מַה שֶּׁכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַנִּקְרָא "צַוָּאַת רִיבַ"שׁ", הֲגַם שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינָהּ צַוָּאָתוֹ כְּלָל, וְלֹא צִוָּה כְּלָל לִפְנֵי פְּטִירָתוֹ, רַק הֵם לִקּוּטֵי אִמְרוֹתָיו הַטְּהוֹרוֹת, שֶׁלִּקְּטוּ לִקּוּטֵי בָּתַר לִקּוּטֵי, וְלֹא יָדְעוּ לְכַוֵּן הַלָּשׁוֹן עַל מַתְכֻּנְתּוֹ.

"להבין אמרי בינה" — הפירוש בחוברת: בהבנה של תורה. זו לשון הפסוק במשלי (משלי א, ב — הערה 2), ועל דרך מאמר הגמרא (שבת קד, א — הערה 3): "אל"ף בי"ת — אלף בינה", ומפרש רש"י: למוד תורה. רבנו הזקן פותח: באנו להבין מה שכתוב בספר הנקרא "צוואת ריב"ש" — צוואתו של רבי ישראל בעל־שם (טוב); כך נקרא הספר.

★ "הגם שבאמת אינה צוואתו כלל". אף שהספר נקרא "צוואה", באמת אין זו צוואתו כלל: הבעל־שם־טוב לא ציווה כלל לפני פטירתו. המילה "כלל" אינה בתניא שלפנינו; היא נוספה על פי הגהת הצמח צדק, שהובאה ב"לוח התיקון" שבסוף ספר התניא (הערה 4).

★ "ליקוטי אמרותיו הטהורות". מה שיש בספר — "הם ליקוטי אמרותיו הטהורות". הפירוש בחוברת מסביר את הלשון "טהורות": על דרך "טהורה היא" שנאמר על הנשמה, המציין את מדרגת הנשמה שב"אצילות"; ו"טהורה" — מלשון "כעצם השמים לטוהר" (הערה 5).

★ "ליקוטי בתר ליקוטי". "שליקטו ליקוטי בתר ליקוטי" — ליקוטים אחרי ליקוטים. הפירוש בחוברת: לא אחד ליקט את הדברים, אלא היו כמה וכמה שליקטו אמרות מתורת הבעל־שם־טוב. "ליקוטי בתר ליקוטי" הוא לשון במסכת תענית (הערה 6). "ולא ידעו לכוון הלשון על מתכונתו" — שהלשון תבטא במדויק את תוכן העניין, כפי שיסביר להלן.

★ המסר: רבנו הזקן מבחין בין התוכן ובין הלשון. אם מילה בספר נשמעת קשה, אין זה סימן שהרעיון שגוי — ייתכן שהמלקטים פשוט לא דייקו בניסוח.

אַךְ הַמְכֻוָּן הוּא אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. וְהוּא, בְּהַקְדִּים מַאֲמַר רַזַ"ל: "כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עַכּוּ"ם וְכוּ'",

"אך המכוון" — התוכן שהבעל־שם־טוב התכוון אליו — "הוא אמת לאמיתו". הפירוש בחוברת מסביר מדוע הלשון לא דויקה: הבעל־שם־טוב היה אומר את תורתו בשפת אידיש, ואילו התורות שבספר "צוואת הריב"ש" לשונן לשון הקודש. בתרגום מאידיש ללשון הקודש בידי המלקטים לא תמיד נשמר הדיוק.

★ ההקדמה. "והוא" — הפירוש בחוברת: המאמר יוסבר "בהקדים מאמר רז"ל: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה וכו'" (זוהר ח"א כז, ב; ח"ג קעט, א; רמב"ם הלכות דעות פרק ב' הלכה ג' בשם "חכמים הראשונים" — הערה 7). מכאן מתחיל רבנו הזקן להסביר את המאמר המובא ב"צוואת הריב"ש" סימן ק"כ.

★ למה דווקא מאמר על כעס? לכאורה זה נושא אחר לגמרי: המאמר בצוואת הריב"ש עוסק במי שמדבר בשעת התפלה, ורבנו הזקן פותח בכעס. אבל השורש אחד: גם הכועס וגם המתפלל ששומע דיבור מפריע צריכים לראות שהכול בא מאת ה' — וזה בדיוק מה שיתבאר.

וְהַטַּעַם מוּבָן לְיוֹדְעֵי בִּינָה, לְפִי שֶׁבְּעֵת כַּעֲסוֹ נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ הָאֱמוּנָה; כִּי אִלּוּ הָיָה מַאֲמִין שֶׁמֵּאֵת ה' הָיְתָה זֹאת לוֹ, לֹא הָיָה בְּכַעַס כְּלָל.

"והטעם" — הפירוש בחוברת: מדוע הכועס הוא כאילו עובד עבודה זרה — "מובן ליודעי בינה". על הלשון "יודעי בינה" דווקא, ועל הקשר שלה לעניין, מפנה ההערה לליקוטי לוי יצחק לתניא כאן (הערה 8).

★ נסתלקה ממנו האמונה. הטעם: "שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה" — הפירוש בחוברת: האמונה בהקדוש־ברוך־הוא ובהשגחתו, שהיא השגחה פרטית על כל נברא ונברא. "כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו" — שהדיבורים או המעשים שהביאו אותו לידי כעס באו מהקדוש־ברוך־הוא — "לא היה בכעס כלל" על מי שדיבר אותם דיבורים או עשה אותם מעשים.

★ למה זה "כאילו עובד עבודה זרה"? עבודה זרה פירושה לייחס כוח עצמאי למשהו מלבד ה'. הכועס על חברו מתייחס אליו כאילו הוא הכוח שפגע בו, ושוכח שמאחוריו עומדת השגחה עליונה. ברגע הכעס — העולם נראה לו כמנותק מה'.

★ המסר: הכעס איננו רק "בעיית מידות". הוא סימן שבאותו רגע האמונה בהשגחה הפרטית לא הייתה פעילה. החזרת האמונה מכבה את הכעס מבפנים.

וְאַף שֶׁבֶּן־אָדָם שֶׁהוּא בַּעַל בְּחִירָה מְקַלְּלוֹ אוֹ מַכֵּהוּ אוֹ מַזִּיק מָמוֹנוֹ, וּמִתְחַיֵּב בְּדִינֵי אָדָם וּבְדִינֵי שָׁמַיִם עַל רֹעַ בְּחִירָתוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, עַל הַנִּזָּק כְּבָר נִגְזַר מִן הַשָּׁמַיִם, וְהַרְבֵּה שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם.

רבנו הזקן מעלה קושיא: הרי מי שמקלל, מכה או מזיק ממון הוא "בעל בחירה", והוא "מתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו" — שבחר לעשות מעשים רעים אלה. הפירוש בחוברת: לכאורה אי אפשר לומר שהוא לא אשם מפני שהוא שליח בלבד של הקדוש־ברוך־הוא והשגחתו; וראיה לדבר — שהרי הוא מחויב בדיני אדם ובדיני שמים. אם כן, איך אפשר לומר שהכול "מאת ה'"?

★ התשובה: "על הניזק כבר נגזר". "אף על פי כן, על הניזק כבר נגזר מן השמים" — שיינזק באותו נזק. ואם אותו אדם לא היה עושה זאת, מפני שלא היה רוצה לבחור להרע — את הנזק היה הניזק מקבל בין כה וכה, שכן "הרבה שלוחים למקום" — לבצע גזירה שנגזרה.

★ המכילתא וההבדל בין שוגג למזיד. הפירוש בחוברת מסביר: כל העניין הוא על דרך המכילתא (שמביא רש"י) על הפסוק "והאלקים אנה לידו" (שמות כא, יג — הערה 9), שזהו שכתוב "מרשעים יצא רשע" (שמואל א' כד, יד — הערה 10): אף שנגזר על הניזק לקבל אותו נזק, מסבב הקדוש־ברוך־הוא שאדם מסוים יהיה המזיק. אך שם מדובר בשוגג. כאן מדובר במזיד — המזיק עושה זאת בבחירתו, ואם לא היה עושה זאת, הרי (כלשון הגמרא במסכת תענית — הערה 11) "הרבה שלוחים למקום" לבצע על ידם את הגזירה.

★ המסקנה. על כל פנים מוכח: אין לניזק להיות בכעס על האדם שהזיק לו, שכן לא הוא היה הסיבה למה שאירע לו. הסיבה היא גזר הדין מן השמים. האחריות של המזיק — היא עניין בינו לבין בית הדין ובינו לבין שמים; אבל מבחינת הניזק, הוא רק "שליח".

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה זוֹ מַמָּשׁ שֶׁמַּכֵּהוּ אוֹ מְקַלְּלוֹ, מִתְלַבֵּשׁ בּוֹ כֹּחַ ה' וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ הַמְחַיֵּהוּ וּמְקַיְּמוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל",

הפירוש בחוברת מקדים: כאן אומר רבנו הזקן יתירה מזו. לא רק שכבר היה גזר דין, הנותן את האפשרות הכללית שהלז יוכל להרע לו — אלא אפילו הרעיון להרע לזולת, והכוח שיש לו בשעת מעשה לעשות זאת, באים מהקדוש־ברוך־הוא. (מובן שאותו אדם, שהוא בעל בחירה, היה יכול לדחות מחשבה זו ולא לעשות את המעשה.)

★ שורש הכעס. הפירוש בחוברת מוסיף: הכעס של הניזק אינו מפני שמרגיז אותו שהלז בחר בבחירתו להרע לו, אלא מרגיז אותו "למה הוא הזיק לי" — וזאת מפני שחסרה לו האמונה שהסיבה להיזקו היא גזר דין מן השמים, ולא בחירתו הרעה של הלז.

★ "ולא עוד". "ולא עוד" — לא רק שהגזירה מן השמים נתנה את הרשות והאפשרות הכללית שיינזק, "אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו" — באותו זמן ממש — "מתלבש בו" — במזיק — "כוח ה' ורוח פיו יתברך המחייהו ומקיימו". הכוח שבו המזיק מכה או מקלל ברגע זה, הוא עצמו כוח ה' המחיה אותו.

★ "כי ה' אמר לו קלל". "וכמו שכתוב" (שמואל ב' טז, י — הערה 12): דוד המלך אומר על שמעי בן גרא שקילל אותו: "כי ה' אמר לו קלל" — הקדוש־ברוך־הוא אמר לשמעי לקלל את דוד.

★ המסר: דוד המלך, ברגע של עלבון גלוי, לא ראה לפניו את שמעי — הוא ראה את ה'. זו הדוגמה החיה של מי ש"אינו כועס", כי האמונה שלו לא נסתלקה גם ברגע הקשה.

וְהֵיכָן אָמַר לְשִׁמְעִי? אֶלָּא שֶׁמַּחֲשָׁבָה זוֹ שֶׁנָּפְלָה לְשִׁמְעִי בְּלִבּוֹ וּמֹחוֹ, יָרְדָה מֵאֵת ה', וְ"רוּחַ פִּיו" הַמְחַיֶּה כָּל צְבָאָם,

"והיכן אמר" — הקדוש־ברוך־הוא — "לשמעי"? הפירוש בחוברת: היכן מוצאים אנו שהקדוש־ברוך־הוא אמר לשמעי לקלל את דוד? אין שום נבואה או ציווי כזה בפסוקים.

★ "ירדה מאת ה'". התשובה: "אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו" — לקלל את דוד — "ירדה מאת ה'". הפירוש בחוברת: הקדוש־ברוך־הוא סיבב את הסיבות שתעלה בלבו ובמוחו של שמעי מחשבה זו. ה"אמירה" של ה' לשמעי איננה דיבור גלוי, אלא המחשבה עצמה שנפלה בלבו.

★ "רוח פיו המחיה כל צבאם". ועוד: "ורוח פיו" של הקדוש־ברוך־הוא, "המחיה כל צבאם" — כלשון הפסוק "וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו — הערה 13). אותו "רוח פיו" שמחיה את כל הנבראים, הוא שהחיה גם את שמעי — כפי שיתבאר מיד.

הֶחֱיָה רוּחוֹ שֶׁל שִׁמְעִי בְּשָׁעָה שֶׁדִּבֵּר דְּבָרִים אֵלּוּ לְדָוִד; כִּי אִלּוּ נִסְתַּלֵּק "רוּחַ פִּיו" יִתְבָּרֵךְ רֶגַע אֶחָד מֵרוּחוֹ שֶׁל שִׁמְעִי – לֹא יָכוֹל לְדַבֵּר מְאוּמָה.

"רוח פיו" של ה' "החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד". באותו רגע ממש שבו שמעי קילל — ה' החיה אותו ונתן לו את הכוח לדבר.

★ ההוכחה. "כי אילו נסתלק רוח פיו יתברך רגע אחד מרוחו של שמעי — לא יכול לדבר מאומה". שום נברא אינו קיים מכוח עצמו. אילו הפסיק ה' להחיות את שמעי אפילו לרגע — לא היה שמעי, ולא הייתה קללה. נמצא שגם הקללה עצמה, בכוח החיות שבה, באה מאת ה'.

★ המסר: זה העומק של "מאת ה' היתה זאת לו": לא רק שהגזירה מן השמים, אלא שהחיות של האדם שפוגע בי, ברגע שהוא פוגע, היא מאת ה'. מי שמפנים זאת — אין לו על מי לכעוס.

(וְזֶהוּ "כִּי ה' אָמַר לוֹ" – בָּעֵת הַהִיא מַמָּשׁ, "קַלֵּל" אֶת דָּוִד, "וּמִי יֹאמַר לוֹ וְגוֹ'".

"וזהו כי ה' אמר לו" — "בעת ההיא ממש", כשדיבר אותם דיבורים — "קלל את דוד". הפירוש בחוברת: בכך שבשעת מעשה החיה אותו ונתן לו את הכוח לדבר אותם דיבורים — זו "האמירה". ⚠ הסוגר שנפתח כאן ("וזהו...") אינו נסגר בשיעור של היום; כך בדפוס.

★ "ומי יאמר לו וגו'". "ומי יאמר לו וגו'" — מדוע עשית כן. הפירוש בחוברת מביא: על המילה "לו" מציין הרבי ב"הערות ותיקונים בדרך אפשר" (שנדפס בסוף ספר התניא), שלכאורה מילה זו מיותרת, שהרי בפסוק כאן (שמואל ב' שם — הערה 14) כתוב "ומי יאמר מדוע עשית כן", בלי המילה "לו".

★ שני פירושים. יש שרוצים לפרש שכוונת רבנו הזקן היא לפסוק אחר, בקהלת (ח, ד — הערה 15): "[באשר דבר מלך שלטון] ומי יאמר לו מה תעשה" — "מי יכול לומר להקדוש־ברוך־הוא מה אתה עושה?". אך הפירוש בחוברת מעיר שדוחק לומר שבדברו על הפסוק המסתיים ב"ומי יאמר" יביא רבנו הזקן פסוק אחר. לכן אפשר אולי לומר: המילה "לו" אינה מן הפסוק, אלא רבנו הזקן מפרש ש"מי יאמר מדוע עשית כן" אינו מכוון לשמעי בן גרא (כפי שיש מפרשים), אלא "לו" — לה' ש"אמר לו קלל": מי יכול לומר להקדוש־ברוך־הוא מדוע עשית כך, לצוות לשמעי לקלל את דוד.

★ המסר: דוד אינו רק נמנע מכעס — הוא מקבל את הדבר כהחלטה של ה', שאין לבוא אליה בטענות. זו הדרגה של אמונה שלמה בהשגחה.

★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:

· צוואת הריב"ש: אינה צוואה כלל, אלא ליקוטי אמרות טהורות שליקטו כמה וכמה — ולא ידעו לכוון הלשון על מתכונתו.
· אמת לאמיתו: הבעל־שם־טוב אמר את תורתו באידיש; הלשון לא דויקה, אבל התוכן נכון לגמרי.
· כל הכועס: "כאילו עובד עבודה זרה", כי בשעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה; המאמין שמאת ה' היתה זאת — אינו כועס.
· בחירה וגזירה: המזיק חייב על רוע בחירתו, ובכל זאת על הניזק כבר נגזר מן השמים — "והרבה שלוחים למקום".
· בשעה זו ממש: כוח ה' ורוח פיו מתלבשים במזיק ומחיים אותו בשעת מעשה — "כי ה' אמר לו קלל".
· היכן אמר לשמעי: המחשבה ירדה מאת ה', ורוח פיו החיה את שמעי; בלעדיה לא יכול לדבר מאומה.
· "ומי יאמר לו": הערת הרבי על המילה "לו" — ואפשר שהכוונה: מי יאמר לה' מדוע עשית כן.

★ המסר ליום, בשורה אחת:

מי שפוגע בי הוא רק השליח; מי שרואה את השולח — אין לו על מי לכעוס.

★ הקשר לזמן — אחרי החגים:

כ"ה תשרי, ימי השגרה הראשונים אחרי חודש החגים. החזרה לעבודה, לפקקים, לאנשים — מביאה איתה גם רגעים של חיכוך ועלבון. השיעור של היום נותן כלי מעשי ליום־יום: לפני שכועסים, לזכור שגם זה "מאת ה' היתה זאת לו".

★ ומחר, כ"ו תשרי: ממשיכה אגרת הקודש סימן כ"ה: "וכנודע מה שכתב הבעל־שם־טוב ז"ל על פסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים" — צירוף האותיות של המאמר "יהי רקיע" הן נצבות ועומדות מלובשות בשמים להחיותם ולקיימם, ולא כהפילוסופים שכופרים בהשגחה...

רמב״ם — פרק אחד ליום

שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום שלישי, כ"ה תשרי.

אתמול למדנו את עיקר מצוות היבום: מי חייב לייבם, מי פוטר מן היבום, ומתי היבמה צריכה להמתין. היום עוברים לאיך עושים את היבום בפועל, ומה קורה כשהצדדים אינם מסכימים: מי מהאחים מייבם, מתי כופים לחלוץ, ומה דינה של יבמה שמסרבת.

מבנה הפרק:
- הלכות א-ב: "מאמר" - הקידושין שחכמים תיקנו לפני היבום; ברכת נישואין וכתובה.
- הלכות ג-ד: אילו ביאות קונות ביבמה (שוגג, מזיד, אונס), ואילו אינן קונות.
- הלכה ה: יבם שגירש, והיבמה טוענת "לא נבעלתי" - מתי צריכה גם חליצה.
- הלכות ו-ט: מצווה בגדול האחים; אין ממתינים לאח קטן או רחוק.
- הלכות י-יג: יבמה "מורדת" - שאינה רוצה להתייבם; ומתי אינה נחשבת מורדת.
- הלכות יד-יז: הכתובה - מתי היבמה נוטלת כתובה, ומתי יוצאת בלי כתובה; נדרה הנאה מן היבם; יבמה שרוצה לשבת בלי חליצה.
- הלכות יח-כ: יבמה שנישאה או נתקדשה לזר לפני חליצה, ויבמה שזינתה.
- הלכה כא: יבמה שזקוקה לחליצה רק מספק מדרבנן, ונתקדשה לאחר.

בפרק זה שתי השגות הראב"ד (על הלכה יב ועל הלכה טו), ואין "הפניות לשיחות קודש".

א. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁלֹּא יָבוֹא הַיָּבָם עַל יְבִמְתּוֹ, עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ אוֹתָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים בִּפְרוּטָה אוֹ בְּשָׁוֶה פְרוּטָה [=או בשטר]; וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא 'מַאֲמָר' (=מלשון אמירה, מאחר והקידושים צריכים להיעשות באמירה (ולא בשתיקה), אומר לה: התקדשי לי במאמר יבמין זה). וְאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה בַּיְבָמָה קִנְיָן גָּמוּר (=ואינם נחשבים נשואים לגמרי ולכן אם האישה תמות לא יירש אותה ולא יוכל להיטמא בגללה (אם הוא כהן), וגירושים לא יועילו עד שיחלוץ לה, מאחר וקידושים לא חלים בעריות שאסורות בכרת, וציווי התורה נאמר בלשון ביאה ולכן רק הביאה תהפוך אותם לנשואים לחלוטין), כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר; וְהָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ [=מרצונה] - לֹא עָשָׂה כְּלוּם [=אינה צריכה גט], שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא בִּרְצוֹנָהּ. וּקְטַנָּה [שנתאלמנה] מִן הָאֵרוּסִין, אֵין עוֹשִׂין בָּהּ מַאֲמָר אֶלָּא מִדַּעַת אָבִיהָ (=מאחר שהרשות לקדשה נתונה בידי אביה, אבל אם התאלמנה או התגרשה מהנישואים יצאה מ'הבעלות' של אביה ואחריות הקידושים (וכסף הקידושים) שייכים לה. כמבואר בהלכות אישות פרק ג').

"מאמר" - קידושין לפני היבום.
הדין המעשי: מן התורה היבם אינו צריך לקדש את יבמתו (פרק א הלכה א), אבל חכמים תיקנו שלא יבוא עליה עד שיקדש אותה בפני שני עדים, בפרוטה או בשווה פרוטה (או בשטר). הקידושין האלה נקראים "מאמר". המאמר אינו קונה אותה קניין גמור: היא עדיין אינה אשתו לכל דבר. ואם עשה מאמר בלי הסכמתה - לא עשה כלום, כי אשה מתקדשת רק ברצונה. ויבמה קטנה, שהתאלמנה מן האירוסין (כשעדיין היא ברשות אביה) - עושים בה מאמר רק בהסכמת אביה.
ההיגיון: מן התורה, רק הביאה עושה אותם נשואים, כי הפסוק אומר "יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ". קידושין רגילים אינם חלים כלל על ערווה שאסורה בכרת, ואשת אח היא ערווה כזו (כל עוד אין יבום). לכן המאמר אינו יוצר נישואין שלמים: אם היא מתה, הוא אינו יורש אותה ואינו מיטמא לה אם הוא כהן; ואם רוצה להיפרד ממנה, גט לבד אינו מספיק - צריך גם חליצה. חכמים תיקנו את המאמר כדי שהיבום לא ייעשה בלי הכנה, כמו כל נישואין בישראל.
הערת "רמב"ם לעם": השם "מאמר" בא מלשון אמירה - היבם אומר לה: "התקדשי לי במאמר יבמין זה". ובקטנה: כל זמן שהיא קטנה ולא נישאה, הרשות לקדש אותה בידי אביה. אבל אם כבר נישאה והתאלמנה או התגרשה מן הנישואין, יצאה מרשות אביה (הלכות אישות פרק ג).
מונחים: "מַאֲמָר" - קידושין של יבם ליבמה, מדרבנן. "קִנְיָן גָּמוּר" - נישואין שלמים. "מִדַּעְתָּהּ" - ברצונה.

ב. וּכְשֵׁם שֶׁהוּא מְקַדֵּשׁ אֶת יְבִמְתּוֹ, כָּךְ הוּא מְבָרֵךְ בִּרְכַּת נִשּׂוּאִין (=ברכת הנישואים והאירוסים התבארו בהלכות אישות פרק י) בַּעֲשָׂרָה, וְכוֹתֵב כְּתֻבָּה, כְּדִין כָּל נוֹשֵׂא אִשָּׁה. וְאִם בָּא עַל יְבִמְתּוֹ וְלֹא עָשָׂה מַאֲמָר - קָנָה קִנְיָן גָּמוּר (=ליורשה ולהיטמא לה, וכן זוכה בנחלת אחיו המת, ואם ירצה לגרשה - בגט בלבד), וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ אַחַר הַבְּעִילָה (=כדי שלא יהיו פרוצים בדבר); וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת [=מלקות מתקנת חכמים], וְכוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה (=מאחר ואסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (התבאר בהרחבה בהלכות אישות פרק י')).

ברכת נישואין וכתובה; ומי שייבם בלי מאמר.
הדין המעשי: כמו שהיבם מקדש את יבמתו במאמר, כך הוא מברך ברכת נישואין (שבע ברכות) בעשרה, וכותב כתובה - כמו כל אדם שנושא אשה. ואם בא על יבמתו בלי שעשה מאמר קודם - קנה אותה קניין גמור: היא אשתו לכל דבר, הוא יורש אותה ומיטמא לה, זוכה בנחלת אחיו, ואם ירצה לגרש אותה - די בגט. הוא אינו צריך לחזור ולקדש אותה אחרי הבעילה. אבל מפני שעבר על תקנת חכמים, מכים אותו מכת מרדות, והוא כותב לה כתובה.
ההיגיון: מן התורה הביאה היא שקונה, ולכן היבום תקף גם בלי מאמר. אבל חכמים רצו שהיבום לא ייעשה בדרך של פריצות, ולכן קבעו עונש למי שמדלג על המאמר. ולמה אינו צריך לקדש שוב? "רמב"ם לעם" מסביר: כדי שלא יהיו פרוצים בדבר - כלומר, הקידושין נועדו להיות לפני הבעילה, ולקדש אחריה כבר אינו משיג את המטרה.
מונחים: "בִּרְכַּת נִשּׂוּאִין בַּעֲשָׂרָה" - שבע ברכות, שנאמרות במניין של עשרה. "מַכַּת מַרְדּוּת" - מלקות מדרבנן, למי שעבר על תקנת חכמים. "כְּתֻבָּה" - השטר שבו הבעל מתחייב לאשתו בסכום אם יגרשה או ימות. אסור לאדם לחיות עם אשתו בלי כתובה, "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה".

ג. הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ - בֵּין בְּשׁוֹגֵג (=טעה וחשב שהיא אישתו או אישה אחרת) בֵּין בְּמֵזִיד (=לא עבור קיום המצווה), בֵּין בְּאֹנֶס (=תכנן לבעול את אשתו והיבמה הפתיעה אותו והכריחה אותו ובא עליה) בֵּין בְּרָצוֹן [=עבור המצווה], בֵּין שֶׁהָיָה הוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת (=ושניהם לא התכוונו במעשה עבור המצווה) אוֹ אֲנוּסָה, בֵּין שֶׁהָיְתָה הִיא מְזִידָה וְהוּא שׁוֹגֵג אוֹ אָנוּס, בֵּין שֶׁהָיְתָה יְשֵׁנָה בֵּין שֶׁהָיְתָה עֵרָה, בֵּין שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ [=מאחור], אֶחָד הַמְעָרֶה [=תחילת ביאה] וְאֶחָד הַגּוֹמֵר [=גמר ביאה] - קָנָה.

כל ביאה קונה ביבמה - גם בשוגג ובאונס.
הדין המעשי: מי שבא על יבמתו - קנה אותה, והיא אשתו. לא משנה באיזה מצב: אם טעה וחשב שהיא אשתו או אשה אחרת (שוגג), אם עשה זאת שלא לשם מצווה (מזיד), אם היבמה הכריחה אותו (אונס), או ברצון לשם המצווה. וכן לא משנה אם הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, או להפך; אם היא ישנה או ערה; אם הביאה הייתה כדרכה או שלא כדרכה; ואם הייתה רק תחילת ביאה ("מערה") או ביאה גמורה.
ההיגיון: בקידושין רגילים צריך כוונה ורצון של שני הצדדים. אבל ביבום, האשה כבר "הוקנתה לו מן השמים" (פרק א הלכה א). הביאה רק משלימה קשר שכבר קיים, ולכן אין צורך בכוונה לשם קידושין או לשם מצווה. די במעשה הביאה עצמו.
הבסיס והמקור: "יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ" (דברים כה, ה) - בכל אופן שבא עליה. וכך שנינו במשנה (יבמות נג, ב): "הבא על יבמתו, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון... קנה".
מונחים: "שׁוֹגֵג" - בטעות. "מֵזִיד" - בכוונה (כאן: שלא לשם מצווה). "אֹנֶס" - בכפייה. "הַמְעָרֶה" - תחילת ביאה. "הַגּוֹמֵר" - ביאה גמורה.

ד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִבְעֹל; אֲבָל אִם נָפַל [=ללא תכנון] וְנִתְקַע בָּהּ [=ביבמה], אוֹ שֶׁבָּא עָלֶיהָ שִׁכּוֹר שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר כְּלוּם (=מכיוון שאינו מתכוון למעשה ביאה (מחמת שכרותו או שינתו) דומה דינו למתכוון לתקוע בקיר), אוֹ יָשֵׁן - לֹא קָנָה. נִתְכַּוֵּן לְהָטִיחַ בַּכֹּתֶל, וְהֵטִיחַ [=בעל] בִּיבִמְתּוֹ - לֹא קָנָה (=מאחר ובכל המקרים האלו לא התכוון לעשות מעשה בעילה); לְהָטִיחַ בִּבְהֵמָה, וְהֵטִיחַ בִּיבִמְתּוֹ - קָנָה, שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לְשֵׁם בְּעִילָה מִכָּל מָקוֹם.

הגבול: צריך שיתכוון למעשה ביאה.
הדין המעשי: כל מה שנאמר בהלכה ג (שגם שוגג ואונס קונים) הוא רק כשהתכוון למעשה ביאה. אבל אם נפל בלי תכנון ונתקע בה, או שבא עליה כשהוא שיכור שאינו מכיר כלום, או כשהוא ישן - לא קנה. וכן אם התכוון למעשה אחר לגמרי (להטיח בכותל) ובמקרה בעל את יבמתו - לא קנה. אבל אם התכוון למעשה ביאה, אפילו ביאה אסורה (בבהמה), ובמקרה בעל את יבמתו - קנה, כי סוף סוף התכוון למעשה בעילה.
ההיגיון: ההבדל הוא בין "שוגג" ל"מתעסק". שוגג יודע שהוא עושה מעשה ביאה, ורק טועה במי מדובר - ולכן קנה. מתעסק אינו יודע כלל שהוא עושה מעשה ביאה (נפל, ישן, שיכור לגמרי, או התכוון למעשה אחר) - ולכן אין כאן מעשה ביאה בכלל. "רמב"ם לעם" משווה את השיכור והישן למי שהתכוון לתקוע בקיר: גם אצלם אין כוונה למעשה ביאה.
מונחים: "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים" - באיזה מקרה נאמר הדין הקודם. "לְהָטִיחַ" - לתקוע, לדחוף.

ה. יְבָמָה שֶׁנִּתְיַבְּמָה [ונתגרשה], וְאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם: 'לֹא נִבְעַלְתִּי' - וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר: 'בָּעַלְתִּי' (=ולכן אינו צריך לחלוץ כדי להתירה) - כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ (=מאחר ועד 30 יום נאמנת לומר שלמרות שחיו באותו בית לא בעל אותה ואינה מותרת לזר עד שיחלוץ לה), הוֹאִיל וְקִדֵּם וְגֵרְשָׁהּ בְּגֵט (=מאחר ואחרי שמגרש אותה אסורה עליו ולא יכול לייבם אותה יותר); וְאִם עֲדַיִן לֹא גֵּרֵשׁ [=היבמה מותרת לו], כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיִּבְעֹל [=הייבום קודם], אוֹ יַחֲלֹץ [=אם אינו רוצה לייבם] וְיוֹצִיא בְּגֵט (=מחשש שהוא דובר אמת וכבר בעל אותה וכעת אינה מותרת לזר עד שיגרשה בגט).
גֵּרְשָׁהּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְהִיא אוֹמֶרֶת 'לֹא נִבְעַלְתִּי' (=והיבם אומר שבעל - לאחר 30 יום נאמן, חזקה שאדם לא מסוגל לחיות 30 יום יחד ולא לבעול) - מְבַקְּשִׁין (=מאחר והוא נאמן ולדבריו לא צריך דבר מעבר לגט איננו יכולים להכריחו לחלוץ לה, מחמת הבושה שכרוכה בהליך והעובדה שאחרי חליצה תהיה אסורה עליו (בשונה מגט שיוכל להחזירה). דין היבמה הוא שאסורה להינשא לזר ללא חליצה, מאחר שלפי טענתה לא נבעלה, ועדיין לא הותרה, ואדם נאמן לאסור את עצמו) מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ; וְאִם הָיָה מוֹדֶה שֶׁלֹּא בָּעַל, כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ (=בנוסף לגט, מאחר ואחרי הגט אסור לו לייבם אותה). הִיא אוֹמֶרֶת: 'נִבְעַלְתִּי' (=בין בתוך שלושים יום, בין לאחר שלושים), וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא בָּעַלְתִּי' (=ולטענתו אינה מותרת לאחרים עד שיחלוץ לה) - אֵינָהּ צְרִיכָה חֲלִיצָה (=חזקה שבעל אותה, ותהיה מותרת לזר בגט); שֶׁאֵין זֶה נֶאֱמָן לְאָסְרָהּ עַל כָּל אָדָם אַחַר שֶׁכְּנָסָהּ [=הכניסה לחופה].

ייבם וגירש, ומחלוקת אם נבעלה: מתי צריך גם חליצה.
הרקע: אם היבם באמת בעל את יבמתו - היא אשתו, ודי בגט כדי להתיר אותה לכל אדם. אבל אם לא בעל אותה (היה רק "מאמר", או אפילו לא זה) - הגט אינו מתיר אותה, והיא צריכה חליצה. לכן כשיש ויכוח אם נבעלה, השאלה היא אם צריך גם חליצה.
הדין המעשי:
- בתוך שלושים יום מן היבום, היא אומרת "לא נבעלתי" והוא אומר "בעלתי": אם כבר גירש אותה - כופים אותו לחלוץ לה (הוא כבר אינו יכול לייבם אותה, כי אחרי הגט היא אסורה עליו). ואם עדיין לא גירש - כופים אותו שיבעל אותה (יבום קודם), או שיחלוץ לה וגם יוציא אותה בגט (מחשש שהוא צודק ובאמת בעל, ואז היא אשתו וצריכה גט).
- אחרי שלושים יום, היא אומרת "לא נבעלתי": אם הוא טוען שבעל - אין כופים אותו לחלוץ, אלא רק מבקשים ממנו. ואם הוא מודה שלא בעל - כופים אותו לחלוץ.
- היא אומרת "נבעלתי" והוא אומר "לא בעלתי": היא אינה צריכה חליצה, ודי לה בגט. הוא אינו נאמן לאסור אותה על כל העולם, אחרי שכבר הכניס אותה לחופה.
ההיגיון: בשלושים הימים הראשונים אין "חזקה" שבעל, ולכן היא נאמנת לומר שלא נבעלה, ואנו חוששים שהיא צריכה חליצה. אחרי שלושים יום יש חזקה ש"אין אדם מסוגל לחיות שלושים יום עם אשתו ולא לבעול", ולכן הוא נאמן. אבל גם אז היא נאמנת לאסור את עצמה על אחרים (אדם נאמן לאסור את עצמו), ולכן לא תינשא בלי חליצה - ומבקשים ממנו לחלוץ, אך אין כופים, כי החליצה גורמת לו בושה ואוסרת אותה עליו לתמיד (בשונה מגט, שאחריו מותר להחזיר). ובמקרה האחרון, החזקה ודבריה מסכימים שנבעלה, ולכן אינו נאמן לאסור אותה.
דוגמה: שמעון ייבם את רחל, ואחרי שבועיים גירש אותה. רחל אומרת שלא נבעלה, ושמעון אומר שבעל. כופים את שמעון לחלוץ לה, כדי שתהיה מותרת להינשא לכל אדם.
מונחים: "כּוֹפִין" - מכריחים (בית דין). "מְבַקְּשִׁין" - מבקשים, בלי כפייה. "כְּנָסָהּ" - הכניס אותה לחופה.

ו. מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אַחִים רַבִּים - מִצְוָה עַל הַגָּדוֹל לְיַבֵּם אוֹ לַחֲלֹץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד"; מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ, שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּבְכוֹר שֶׁל אַחִים, כְּלוֹמַר: גְּדוֹל הָאַחִים יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת (=כלומר, ייבם את האישה ויירש לבדו את נחלת אחיו שמת); וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר תֵּלֵד" - מַשְׁמָעוֹ 'אֲשֶׁר יָלְדָה הָאֵם' [של הנפטר], עִם מַשְׁמַע [=בנוסף למשמעות הפשוטה] 'אֲשֶׁר תֵּלֵד הַיְבָמָה' [בעתיד].

מצווה בגדול האחים.
הדין המעשי: אם המת השאיר כמה אחים, המצווה לייבם או לחלוץ מוטלת קודם כל על האח הגדול.
הבסיס והמקור: "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת" (דברים כה, ו). חכמים למדו "מפי השמועה" (מסורת) ש"הבכור" כאן הוא הבכור שבין האחים, כלומר הגדול שבהם - הוא יקום על שם אחיו המת: ייבם את האשה ויירש לבדו את נחלת אחיו. ומה פירוש "אֲשֶׁר תֵּלֵד"? בפשטות היה נשמע: הבן שהיבמה תלד בעתיד. אבל חכמים קראו בפסוק גם את המשמעות "אשר ילדה האם" - הבכור שהאם (של המת ושל אחיו) כבר ילדה, כלומר האח הגדול. שתי המשמעויות נכונות יחד.
ההיגיון: בכל מקום הבכור הוא הראשון לקחת אחריות על הבית. גם כאן, הגדול שבאחים הוא הראשון שנקרא להקים את בית אחיו.
מונחים: "מִפִּי הַשְּׁמוּעָה" - מסורת תורה שבעל פה. "יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו" - כאן במובן: יירש את נחלתו ויבנה את ביתו.

ז. לֹא רָצָה הַגָּדוֹל לְיַבֵּם [=אפילו שהסכים לחלוץ], מְחַזְּרִין עַל כָּל הָאַחִים [=ללא קדימה ביניהם]; לֹא רָצוּ - חוֹזְרִין אֵצֶל הַגָּדוֹל וְאוֹמְרִין לוֹ: 'עָלֶיךָ מִצְוָה, אוֹ חֲלֹץ אוֹ יַבֵּם'. וְאֵין כּוֹפִין אֶת הַיָּבָם לְיַבֵּם (=מאחר ואין טעם בכך מאחר והנישואים לא יחזיקו מעמד, כפי הכלל הידוע: 'אין אדם דר עם נחש (עם מי שאינו מסתדר) בכפיפה (תחת קורת גג) אחת'), אֲבָל כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ (=את האח הגדול שעליו המצווה מוטלת).

הגדול אינו רוצה - מחזרים על שאר האחים.
הדין המעשי: אם האח הגדול אינו רוצה לייבם (אפילו אם הוא מוכן לחלוץ), פונים לשאר האחים - לכולם בשווה, בלי סדר קדימה ביניהם - אולי אחד מהם ירצה לייבם. אם אף אחד מהם אינו רוצה, חוזרים אל הגדול ואומרים לו: "המצווה עליך - או חלוץ או ייבם". אין כופים אדם לייבם, אבל את הגדול כופים לחלוץ.
ההיגיון: מצוות יבום קודמת לחליצה (פרק א הלכה ב), ולכן מחפשים קודם אח שירצה לייבם. אבל אין טעם לכפות נישואין: נישואין בכפייה לא יחזיקו מעמד, כמו שאומרים "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". לעומת זאת, את החליצה אפשר לכפות - והיא מוטלת על הגדול, כי עליו המצווה.
דוגמה: ראובן מת בלי ילדים, ויש לו שלושה אחים: שמעון (הגדול), לוי ויהודה. שמעון אינו רוצה לייבם. פונים ללוי וליהודה. אם גם הם אינם רוצים, חוזרים לשמעון, וכופים אותו לחלוץ.
מונחים: "מְחַזְּרִין" - פונים ומבקשים. "כְּפִיפָה" - סל, ובהשאלה: גג אחד, בית אחד.

ח. אָמַר הַגָּדוֹל: 'הַמְתִּינוּ עַד שֶׁיַּגְדִּיל [האח] הַקָּטָן', אוֹ 'עַד שֶׁיָּבוֹא הַהוֹלֵךְ' [=האח שהלך למדינת הים], אוֹ 'עַד שֶׁיַּבְרִיא [האח] הַחֵרֵשׁ, וְנִמְלָךְ [=נתייעץ] בּוֹ, וְאִם לֹא יִרְצֶה, אֲנִי אֲיַבֵּם אוֹ אֶחֱלֹץ' - אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ; אֶלָּא אוֹמְרִין לוֹ: 'עָלֶיךָ מִצְוָה, אוֹ יַבֵּם אוֹ חֲלֹץ' [=עכשיו].

הגדול אינו יכול לדחות: "המתינו לאח אחר".
הדין המעשי: אם האח הגדול אומר: "המתינו עד שאחי הקטן יגדל", או "עד שאחי שהלך למדינת הים יחזור", או "עד שאחי החרש יבריא, ונשאל אותו; ואם הוא לא ירצה, אני אייבם או אחלוץ" - אין שומעים לו. אומרים לו: "המצווה עליך - ייבם או חלוץ עכשיו".
ההיגיון: בינתיים היבמה "זקוקה" ואינה יכולה להינשא לאף אדם. אם נקבל את דחיותיו, היא עלולה להישאר עגונה זמן רב, אולי שנים. המצווה מוטלת על הגדול שנמצא כאן ויכול לעשות אותה עכשיו, ולכן הוא חייב לפעול.
מונחים: "נִמְלָךְ בּוֹ" - נתייעץ עמו, נשאל אותו. "חֵרֵשׁ" - בלשון חכמים: מי שאינו שומע ואינו מדבר, ואינו בר דעת לעניינים הלכתיים.

ט. וְכֵן אִם הָיָה הַגָּדוֹל בִּמְדִינָה אַחֶרֶת - אֵין אָחִיו הַקָּטָן [=הצעיר] יָכוֹל לוֹמַר: 'עַל אָחִי הַגָּדוֹל הִיא הַמִּצְוָה, הַמְתִּינוּ לוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא'; אֶלָּא אוֹמְרִין לָזֶה שֶׁהוּא כָּאן: 'אוֹ יַבֵּם אוֹ חֲלֹץ'.

וגם הצעיר אינו יכול לדחות.
הדין המעשי: ובאותו אופן, אם האח הגדול נמצא במדינה אחרת, האח הצעיר שנמצא כאן אינו יכול לומר: "המצווה מוטלת על אחי הגדול, חכו עד שיחזור". אומרים לאח שנמצא כאן: "ייבם או חלוץ".
ההיגיון: הקדימה של הגדול היא זכות ועדיפות, אבל אסור שהיא תהפוך לסיבה להשאיר את היבמה עגונה. כשהגדול אינו כאן, המצווה עוברת למי שנמצא כאן.
המסר: ההלכה דואגת מאוד לאשה הזקוקה: אין משאירים אותה "תלויה" בגלל חשבונות של סדר וכבוד בין האחים.

י. יְבָמָה הָרְאוּיָה [=המותרת] לְיִבּוּם שֶׁלֹּא רָצַת לְהִתְיַבֵּם (=אבל אם היבם אינו מתאים עבורה מאחר שהוא בעל מום או גדול ממנה בהרבה שנים - חולצת ונוטלת כתובת (כמבואר בהלכה י"ד)) [=ללא סיבה מוצדקת] - דִּינָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ (=מאחר ועיקר המצווה היא הייבום ולא החליצה ואיננה רוצה להתייבם - נחשבת למורדת ודיניה יהיו כמו דין אישה המורדת בבעלה; דיני מורדת התבארו בהרחבה בהלכות אישות פרק י"ד), וְכוֹפִין אֶת יְבָמָהּ לַחֲלֹץ לָהּ, וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. הִנִּיחַ אָחִיו נָשִׁים רַבּוֹת - כָּל מִי [=מנשי המת] שֶׁתָּבַע הַיָּבָם מֵהֶן לְיִבּוּם וְלֹא רָצַת - הִיא הַמּוֹרֶדֶת, וְחוֹלֵץ לָהּ וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. וּשְׁאָר צָרוֹתֶיהָ שֶׁלֹּא נִתְבְּעוּ, נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּתָן כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת.

יבמה שמסרבת להתייבם - "מורדת".
הדין המעשי: יבמה שמותרת ליבום, ומסרבת להתייבם בלי סיבה מוצדקת, דינה כמו אשה שמורדת בבעלה: כופים את היבם לחלוץ לה, והיא יוצאת בלי כתובה. אם המת השאיר כמה נשים, רק זו שהיבם תבע אותה ליבום והיא סירבה היא המורדת - חולץ לה, והיא יוצאת בלי כתובה. שאר הצרות, שהיבם לא תבע אותן, מקבלות את כתובתן כמו כל האלמנות.
ההיגיון: בפרק א (הלכה ב) למדנו שאם היא אינה רוצה, היא אינה מתייבמת, והוא חולץ. אבל עיקר המצווה הוא היבום, והחליצה היא רק הדרך לצאת כשאין יבום. מי שמסרבת בלי סיבה מוותרת על עיקר המצווה, ולכן מפסידה את הכתובה כמו מורדת. ואם יש לה סיבה מוצדקת - למשל היבם בעל מום, או מבוגר ממנה בהרבה שנים - היא חולצת ונוטלת כתובה (הלכה יד).
⚠ בהערת "רמב"ם לעם" (כז) נדפס "חולצת ונוטלת כתובת" - כנראה חסר "ה" ("כתובתה"). הועתק כלשון הסריקה.
מונחים: "מוֹרֶדֶת" - אשה שמסרבת לחיות עם בעלה. דיניה התבארו בהלכות אישות פרק יד. "צָרוֹת" - נשים נוספות של אותו בעל.

יא. הָיוּ הַיְבָמִין רַבִּים, וְתָבַע אוֹתָהּ הַגָּדוֹל לְיִבּוּם, וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ, וְרוֹצָה בְּאָחִיו - אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, שֶׁמִּצְוָה בַּגָּדוֹל (=ומאחר שאינה מסכימה להתייבם עם האח שהמצוה מוטלת עליו נחשבת למורדת).

היא רוצה אח אחר, והגדול תובע אותה.
הדין המעשי: אם יש כמה אחים, והגדול תובע אותה ליבום, והיא אומרת: "אינני רוצה בו, אני רוצה באחיו" - אין שומעים לה, כי המצווה מוטלת על הגדול. ואם היא ממשיכה לסרב לגדול, היא נחשבת מורדת.
ההיגיון: כל עוד הגדול רוצה לקיים את המצווה, הוא בעל הזכות הראשונה (הלכה ו). סירוב לו הוא סירוב למי שהמצווה מוטלת עליו.

יב. אָמַר הַגָּדוֹל: 'אֵינִי רוֹצֶה לֹא לַחֲלֹץ וְלֹא לְיַבֵּם, הֲרֵי אַחַי לְפָנֶיךָ', וְתָבַע אוֹתָהּ אֶחָד מִן הָאַחִין לְיִבּוּם, וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ, וְרָצַת בְּאָח אַחֵר, וְהוּא רוֹצֶה בָּהּ - אֵין זוֹ מוֹרֶדֶת; מֵאַחַר שֶׁנִּסְתַּלֵּק הַגָּדוֹל שֶׁמִּצְוָה בּוֹ, הֲרֵי כֻּלָּן רְאוּיִין (שָׁוִין); וְהוֹאִיל וְהִיא רוֹצָה בְּאֶחָד מֵהֶן, וְהוּא רוֹצֶה בָּהּ - הֲרֵי זוֹ לֹא מָרְדָה.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, וְאָמְרָה: 'הֲרֵינִי מַמְתֶּנֶת [=מחכה] עַד שֶׁיָּבוֹא וִייַבֵּם אוֹתִי, אֲבָל זֶה אֵינִי רוֹצָה בּוֹ' - אֵין זוֹ מוֹרֶדֶת. וְאוֹמְרִין לָזֶה שֶׁאֵינוֹ הַגָּדוֹל שֶׁתּוֹבֵעַ אוֹתָהּ: 'אִם תִּרְצֶה לַחֲלֹץ לָהּ וְלִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה, חֲלֹץ; וְאִם לָאו, הֲרֵי רָצַת שֶׁתֵּשֵׁב עַד שֶׁיָּבוֹא אָחִיךָ - הוֹאִיל וְאֵין לְךָ דִּין קְדִימָה עָלָיו' (=בשונה ממקרה בו אחד האחים אומר שיחכו לאח אחר שנמצא במדינה אחרת שבזה פוסק הרמב"ם שמכריחים אותו לחלוץ או לייבם כדי שלא תישאר עגונה, אך אם היא רוצה לחכות לאח השני הדבר מותר).

הגדול הסתלק - היא רשאית לבחור בין האחים.
הדין המעשי: אם הגדול אמר: "אינני רוצה לא לחלוץ ולא לייבם, הרי אחַי לפנייך", ואח אחד תבע אותה ליבום, והיא אינה רוצה בו אלא באח אחר, שגם הוא רוצה בה - היא אינה מורדת. מאחר שהגדול הסתלק, כל האחים שווים, ומותר לה לבחור באחד מהם. ויותר מזה: אפילו אם האח שהיא רוצה בו נמצא במדינה אחרת, והיא אומרת "אני ממתינה עד שיבוא וייבם אותי, אבל בזה אינני רוצה" - היא אינה מורדת. ואומרים לאח שתובע אותה (שאינו הגדול): "אם תרצה לחלוץ לה ולתת לה כתובה - חלוץ. ואם לא - היא רשאית לשבת ולחכות לאחיך, כי אין לך דין קדימה עליו".
ההיגיון: הקדימה היא רק לגדול. כשהוא ויתר, אין לאף אח אחר עדיפות על אחיו, והבחירה בידיה. וכאן ההבדל מהלכה ט: שם האח אמר "חכו לאחי", ואין שומעים לו, כדי שהיא לא תישאר עגונה בעל כורחה. כאן היא עצמה בוחרת לחכות - וזו זכותה.
דוגמה: הגדול ויתר. לוי תובע את היבמה, אבל היא רוצה ביהודה, שנסע לחוץ לארץ. היא רשאית לחכות ליהודה, ולוי אינו יכול לכפות עליה יבום. אם לוי רוצה לשחרר אותה - יחלוץ וייתן לה כתובה.
⚠ בדפוס נוסף בסוגריים "(שָׁוִין)" אחרי "ראויין" - כנראה נוסח חלופי שהמהדיר הוסיף. הועתק כלשון הסריקה.

יג. בָּא זֶה שֶׁתָּלַת בּוֹ, וְלֹא רָצָה בָּהּ - חוֹזְרִין אֵצֶל זֶה שֶׁתָּבַע אוֹתָהּ לְיִבּוּם, וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ. וְאוֹמְרִין לָהּ: 'אֵין כָּאן מִי שֶׁרוֹצֶה לְיַבֵּם אֶלָּא זֶה, וּמִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת' [=לחליצה] - אוֹ תִּתְיַבֵּם לוֹ, אוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדִין כָּל מוֹרֶדֶת.

האח שחיכתה לו אינו רוצה בה.
הדין המעשי: בהמשך להלכה יב: אם האח שהיא תלתה בו (וחיכתה לו) הגיע, ואינו רוצה בה - חוזרים אל האח שתבע אותה ליבום, אף שהיא אינה רוצה בו. אומרים לה: "אין כאן מי שרוצה לייבם אלא זה, ומצוות יבום קודמת לחליצה - או שתתייבמי לו, או שתצאי בלי כתובה כדין כל מורדת".
ההיגיון: כל זמן שהייתה אפשרות לקיים יבום עם אח שהיא רוצה בו, הבחירה שלה הייתה לגיטימית. אבל עכשיו נשאר רק אח אחד שרוצה לייבם. מצוות יבום קודמת לחליצה, ולכן אם תסרב גם לו - היא מוותרת על המצווה, ודינה כמורדת.
מונחים: "שֶׁתָּלַת בּוֹ" - שתלתה בו את רצונה, שחיכתה לו.

יד. כָּל יְבָמָה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁדִּינָהּ שֶׁתַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם - הֲרֵי זוֹ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ (=פרט לארוסה וליבמה שאסורה על האח שאין לה כתובה (התבאר בהלכות אישות פרק י'). אם היבמה הייתה מותרת לבעלה שנפטר וכעת אסורה על היבם – תקבל את הכתובה מנכסי בעלה שמת), אִם יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה, כִּשְׁאָר כָּל הָאַלְמָנוֹת. וְכֵן אִם הָיָה יְבָמָהּ מֻכֶּה שְׁחִין, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁאָר מוּמֵי אֲנָשִׁים - חוֹלֵץ לָהּ, וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ. נוֹלְדוּ בָּהּ מוּמִין כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם [=כשממתינה להתייבם] - נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ [=מזלו גרם]; וְאִם לֹא רָצָה לְיַבֵּם, יַחֲלֹץ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה (=בדומה למקדש אישה ונוצרו לה פגמים אסתטיים או מחלות לאחר האירוסין).

מתי החולצת נוטלת כתובה.
הדין המעשי:
- כל יבמה שדינה לחלוץ ולא להתייבם (למשל, מפני שהיא אסורה על היבם) - נוטלת את כתובתה מנכסי בעלה שמת, כמו כל אלמנה, אם יש לה כתובה.
- וכן אם היבם מוכה שחין, או שיש בו מומים אחרים של אנשים - היא רשאית לסרב ליבום; הוא חולץ לה, והיא נוטלת כתובה (ואינה נחשבת מורדת, כמו שהתבאר בהלכה י).
- ואם נולדו מומים בה בזמן שהיא ממתינה ליבום - "נסתחפה שדהו" (זה מזלו של היבם). אם אינו רוצה לייבם אותה בגלל המומים - יחלוץ וייתן לה כתובה.
ההיגיון: הכתובה נשללת רק ממורדת, שמסרבת בלי סיבה. כשהיא אסורה עליו, או כשיש בו מום, הסירוב מוצדק. וכשהמומים נוצרו בה אחרי שנפלה לפניו ליבום - זו כמו אשה שהתקדשה ונוצרו בה מומים אחרי האירוסין: המום נוצר כשכבר הייתה "שלו", וזה כמו נזק שבא על שדהו - הפסד שלו, ולא שלה.
הערת "רמב"ם לעם": ארוסה (שלא נישאה) ויבמה שהייתה אסורה על בעלה אין להן כתובה (הלכות אישות פרק י). ואם היבמה הייתה מותרת לבעלה שנפטר ורק עכשיו אסורה על היבם - היא מקבלת את הכתובה מנכסי בעלה שמת.
מונחים: "מֻכֶּה שְׁחִין" - חולה במחלת עור קשה. "שׁוֹמֶרֶת יָבָם" - יבמה שממתינה ליבום. "נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ" - נשטפה שדהו בשיטפון; ביטוי לרעה שבאה על אדם בגלל מזלו.

טו. יְבָמָה שֶׁנָּדְרָה הֲנָיָה [=הנאה] מִיְּבָמָהּ בְּחַיֵּי בַעְלָהּ, אוֹ שֶׁנָּדְרָה הֲנָיָה מִכָּל הַיְּהוּדִים (=כדי לרצות את בעלה שלא יחשוד בה שמעוניינת לחיות עם אדם אחר) - כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ, וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ (=מאחר שאינה יכולה להתייבם בגלל הנדר, ומאחר שמטרת הנדר לא הייתה כדי להיפטר מהמצווה אין לה דין של מורדת). וְאִם נָדְרָה לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ [כדי להיפטר מיבום], מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ (=ואם יסכים - יחלוץ לה וייתן את כסף הכתובה); וְאִם לֹא רָצָה, הֲרֵי זוֹ מוֹרֶדֶת (=ומכריחים אותו לחלוץ, ותצא בלי כתובה (כמבואר בהלכה י')). וְכֵן אִם נִתְכַּוְּנָה בְּנִדְרָהּ, אֲפִלּוּ בְּחַיֵּי בַעְלָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְיַבֵּם אוֹתָהּ - אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ [=ולתת את הכתובה], אֶלָּא אִם כֵּן מָרְדָה, וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה (=מכיוון שיכול לטעון שמעוניין לייבם אותה).

יבמה שנדרה הנאה מן היבם.
הדין המעשי:
- נדרה בחיי בעלה הנאה מן היבם, או מכל היהודים - כופים את היבם לחלוץ לה, והיא נוטלת כתובה. הנדר מונע ממנה להתייבם, אבל הוא לא נעשה כדי להתחמק מן המצווה, ולכן היא אינה מורדת.
- נדרה אחרי מות בעלה, כדי להיפטר מן היבום - מבקשים מן היבם שיחלוץ לה (ואם יסכים, יחלוץ וייתן כתובה). ואם אינו מסכים - היא נחשבת מורדת: כופים אותו לחלוץ, והיא יוצאת בלי כתובה.
- וכן אם נדרה בחיי בעלה, אבל בכוונה שהיבם לא ייבם אותה - אין כופים אותו לחלוץ ולתת לה כתובה, אלא היא נחשבת מורדת ויוצאת בלי כתובה.
ההיגיון: הכול תלוי בכוונת הנדר. "רמב"ם לעם" מסביר שאשה נודרת לפעמים בחיי בעלה כדי להרגיע אותו, שלא יחשוד שהיא מעוניינת באדם אחר - וזו סיבה כשרה. אבל מי שנדרה כדי להתחמק מן היבום, יצרה בעצמה את המניעה, ולכן דינה כמורדת. היבם יכול לטעון: "אני רציתי לייבם, והיא היא שמנעה".
מונחים: "הֲנָיָה" - הנאה. "נָדְרָה הֲנָיָה מִיְּבָמָהּ" - אסרה על עצמה בנדר ליהנות ממנו, ולכן אינה יכולה להינשא לו.

טז. יְבָמָה שֶׁתְּבָעָהּ הַיָּבָם לַחֲלִיצָה, וְהִיא אוֹמֶרֶת: 'אֵינִי חוֹלֶצֶת וְלֹא נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה, אֶלָּא אֵשֵׁב בְּבֵית בַּעְלִי [=המת] כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת' [=ואתפרנס מנכסיו] - אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ; שֶׁהֲרֵי הִקְנוּ אוֹתָהּ לָזֶה מִן הַשָּׁמַיִם [=כשמת בעלה]; וְרָצָה מְיַבֵּם, רָצָה חוֹלֵץ (=מלשון הפסוק: "ואם לא יחפוץ" למדו חכמים שהדבר תלוי ברצונו של האח) וְנוֹתֵן כְּתֻבָּתָהּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמְרָה: 'אֲנִי נִזּוֹנֶת מִשֶּׁלִּי, וְאֵשֵׁב עֲגוּנָה [=לא אתחתן] כָּל יָמַי' - אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ [=ומכריחים אותה לחלוץ]; שֶׁהֲרֵי הַיָּבָם אוֹמֵר לָהּ: 'כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ זְקוּקָה [=קשורה] בִּי, אֵין נוֹתְנִין לִי אִשָּׁה' (=הכלל הוא, שאיננו מאפשרים ליבם להתחתן עם אישה אחרת עד שיתיר את היבמה בייבום או בחליצה); וַאֲפִלּוּ הָיָה נָשׂוּי, אֶפְשָׁר שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת, אוֹ תִּהְיֶה לוֹ מְרִיבָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מִפְּנֵי הַיְבָמָה [=שאשתו תחשוש שמא ייבם].

היבמה אינה יכולה לסרב לחליצה.
הדין המעשי: אם היבם תובע את היבמה לחליצה, והיא אומרת: "אינני חולצת ואינני לוקחת כתובה, אלא אשב בבית בעלי המת כשאר האלמנות, ואתפרנס מנכסיו" - אין שומעים לה. ואפילו אם אמרה: "אני אתפרנס משלי, ואשב עגונה כל ימיי, ולא אתחתן" - אין שומעים לה, ומכריחים אותה לחלוץ.
ההיגיון: מן השמים הקנו אותה ליבם, והבחירה בידו: אם רוצה - מייבם, ואם רוצה - חולץ ונותן כתובה. כל זמן שהיא זקוקה לו, הוא עצמו "קשור": בית הדין אינו מתיר לו לשאת אשה אחרת עד שיתיר אותה. ואפילו אם הוא כבר נשוי - אולי ירצה לשאת אשה נוספת, או שתהיה לו מריבה בבית, כי אשתו תחשוש שמא ייבם את היבמה.
הבסיס והמקור: "וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ" (דברים כה, ז) - הפסוק תולה את הבחירה ברצון האיש.
המסר: הזיקה היא קשר דו-צדדי. כשם שהיא אינה חופשייה כל זמן שהזיקה קיימת, כך גם הוא אינו חופשי. ההלכה אינה מאפשרת לאחד מהם להשאיר את השני "תלוי".

יז. יְבָמָה שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ עַל בַּעְלָהּ כְּתֻבָּה מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה עָלָיו [=בגזירת חכמים], וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לַיָּבָם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר (=בפרק ו הלכה י"ג) - אִם רָצָה הַיָּבָם לְיַבֵּם, מְיַבֵּם; וְאֵין לָהּ עָלָיו [תביעת] כְּתֻבָּה (=אם מגרשה מייד אחר כך), כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ עַל בַּעְלָהּ (=כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (לגרשה), כמו הדין של בעלה שמת שאם רצה להמשיך לחיות איתה יחד אחרי שמכרה או מחלה לו את כתובתה - חייב לחזור ולכתוב לה כתובה חדשה (הלכות אישות פרק י')). וְדִינָהּ עִם יְבָמָהּ בְּתוֹסֶפֶת [כתובה], כְּמוֹ שֶׁהָיָה עִם בַּעְלָהּ [שחייב בתוספת]; אֲבָל אִם לֹא כָּתַב לָהּ בַּעְלָהּ [=המת] כְּתֻבָּה [=והייתה מותרת לו], אוֹ שֶׁמָּכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מָחֲלָה אוֹתָהּ - צָרִיךְ הַיָּבָם לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת [=מאה דינרים].

הכתובה של היבמה כשלא הייתה לה כתובה על בעלה.
הדין המעשי:
- יבמה שלא הייתה לה כתובה על בעלה, כי הייתה אסורה עליו מגזירת חכמים (ובכל זאת מותרת ליבם, כמו שיתבאר בפרק ו) - אם היבם רוצה לייבם, מייבם. אין לה עליו כתובה (אם יגרש אותה), כמו שלא הייתה לה על בעלה. אבל אם בעלה היה חייב לה תוספת כתובה - גם היבם חייב לה אותה.
- אבל אם בעלה לא כתב לה כתובה כלל (אף שהייתה מותרת לו), או שמכרה לו את כתובתה או מחלה עליה - היבם צריך לכתוב לה כתובה כמו לכל אלמנה (מאה דינרים).
ההיגיון: ביבום, הכתובה שלה היא בדרך כלל על נכסי הבעל שמת (פרק א הלכה א). כשמלכתחילה לא הייתה לה זכות לכתובה (כי הייתה אסורה על בעלה), גם היבם אינו חייב לה. אבל כשהייתה לה זכות, ורק בפועל לא נכתבה או שוויתרה עליה - חל הכלל שאסור לאדם לחיות עם אשתו בלי כתובה, "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". וכמו שבעלה, אילו המשיך לחיות איתה אחרי שמחלה, היה חייב לכתוב לה כתובה חדשה (הלכות אישות פרק י) - כך גם היבם.
מונחים: "תּוֹסֶפֶת כְּתֻבָּה" - סכום שהבעל מוסיף מרצונו על עיקר הכתובה. "כְּתֻבַּת אַלְמָנָה" - מאה דינרים (מחצית מכתובת בתולה).

יח. הַיְבָמָה - קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ יְבָמָהּ, אוֹ קֹדֶם שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ - הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לְזָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר". וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר וּבְעָלָהּ - לוֹקֶה הוּא וְהִיא, וּמוֹצִיאָהּ בְּגֵט (=אפילו אם לא בעל אותה. מאחר וגם אירוסים מצריכים גט (יתבאר בהלכה הבאה)), וַאֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ כַּמָּה בָנִים (=לא מתחשבים בכך שעלול לצאת שם רע על הילדים ומכריחים אותו לתת לה גט), וְנֶאֶסְרָה עָלָיו (=אפילו אם ברור שעדיין לא בעל אותה, מאחר שחזקה שהנישאת - בעולה ונאסרת (כמו שהתבאר בהלכות אישות פרק י"ט, ה"ג)) וְעַל יְבָמָהּ (=מכיוון שהיא דומה לאשת איש שהתחתנה עם אחר ובעלה הגיע, שאסורה על שניהם (אך הילדים שנולדו ליבמה אינם ממזרים מכיוון שהאיסור הוא בלאו ולא בכרת)); וִיבָמָהּ חוֹלֵץ לָהּ, וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים.

יבמה שנישאה לזר לפני חליצה.
הדין המעשי: לפני יבום או חליצה, היבמה אסורה להינשא לאדם זר (מחוץ לאחי בעלה). אם נישאה לאחר ובעל אותה - שניהם לוקים (מלקות על איסור לאו), והוא מוציא אותה בגט, אפילו אם כבר נולדו להם כמה ילדים. היא נאסרת גם עליו (על הזר) וגם על היבם, ולכן היבם אינו מייבם אלא חולץ לה, ורק אחר כך היא מותרת לאחרים.
הבסיס והמקור: "לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר" (דברים כה, ה) - זו מצוות הלא תעשה שנמנתה בפתיחת ההלכות.
ההיגיון: מצבה דומה לאשת איש שחשבה שבעלה מת ונישאה לאחר, ובעלה חזר - שאסורה על שניהם. גם כאן, היא "שייכת" ליבם, ונישאה לאחר. אבל יש הבדל חשוב: האיסור כאן הוא לאו ולא כרת, ולכן הילדים שנולדו מן הזר אינם ממזרים. ולמה מוציאים אותה גם אם יש לה ילדים? כי לא מתחשבים בשם הרע שעלול לצאת על הילדים - האיסור קודם.
הערת "רמב"ם לעם": היא נאסרת עליו אפילו אם ברור שלא בעל אותה, כי "חזקה שהנישאת - בעולה" (הלכות אישות פרק יט).
מונחים: "זָר" - כאן: מי שאינו מאחי הבעל. "לוֹקֶה" - מקבל מלקות.

יט. נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר [=ולא הכניסה לחופה], לֹא נֶאֶסְרָה עַל יְבָמָהּ (=דינה שווה לאישה שהתקדשה (ולא נכנסה לחופה) והתברר שבעלה חי – מותרת לבעלה); אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ הַזָּר שֶׁקִּדְּשָׁהּ גֵּט (=מאחר שהקידושים חלים באישה שאיסור החיתון הוא בלאו), וִיבָמָהּ מְיַבֵּם אוֹ חוֹלֵץ. וְאִם הָיָה יְבָמָהּ כֹּהֵן, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂא גְּרוּשָׁה (=החידוש הוא בכך שאיננו מתירים לכהן לחלוץ לה ולהתיר אותה להישאר עם המקדש (למרות שאינו יכול לייבם אותה)) - תֵּצֵא מִן הַזָּר בְּגֵט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר (=היות וללא האיסור בקידושים עם הזר, היה הכהן יכול לייבם אותה. לאחר שיחלוץ לה היבם עדיין תהיה אסורה על השני בקנס), וְיַחֲלֹץ לָהּ יְבָמָהּ.

נתקדשה לזר (בלי נישואין).
הדין המעשי: אם היבמה רק התקדשה לאדם אחר (ולא נכנסה איתו לחופה) - היא אינה נאסרת על היבם. הזר שקידש אותה נותן לה גט (כי הקידושין חלו), והיבם מייבם או חולץ. ואם היבם הוא כהן, שאסור לשאת גרושה (והרי עכשיו היא גרושה מן הזר) - בכל זאת היא יוצאת מן הזר בגט, כדי שהחוטא לא ייצא נשכר, והיבם הכהן חולץ לה.
ההיגיון: כאן משווים אותה לאשה שהתקדשה לאחר (ולא נכנסה לחופה) כשחשבה שבעלה מת, והתברר שהוא חי - שמותרת לבעלה. והקידושין של הזר תופסים, כי איסור יבמה לזר הוא לאו בלבד (וקידושין תופסים באיסורי לאו). ובכהן: היה אפשר לחשוב שאין טעם לתת גט, כי הכהן ממילא אינו יכול לייבם אותה, אלא רק לחלוץ - ואז היא יכולה להישאר עם המקדש. אבל אם כך, הזר "הרוויח" מן העבירה, כי קיבל אשה שהייתה אסורה עליו. לכן חכמים קנסו: הוא חייב לגרש אותה, וגם אחרי החליצה היא נשארת אסורה עליו בקנס.
מונחים: "הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר" - מי שעבר עבירה יוצא מורווח. "קְנָס" - כאן: עונש מדרבנן, שאוסר אותה על הזר.

כ. חָזַר הַזָּר שֶׁגֵּרְשָׁהּ מִן הָאֵרוּסִין, וּנְשָׂאָהּ אַחַר שֶׁחָלַץ לָהּ יְבָמָהּ - אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ (=מכיוון שהקנס הזה הוא רק לכתחילה). אֲבָל אִם גֵּרְשָׁהּ מִן הַנִּשּׂוּאִין, וְחָזַר וּנְשָׂאָהּ אַחַר שֶׁחֲלָצָהּ - מוֹצִיאִין אוֹתָהּ; מִפְּנֵי שֶׁהִיא דּוֹמָה לְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁנִּשֵּׂאת וּבָא בַעְלָהּ, שֶׁהִיא אֲסוּרָה עַל זֶה וְעַל זֶה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַיְבָמָה שֶׁזָּנַת וְהִיא [=בעודה] זְקוּקָה - לֹא נֶאֶסְרָה עַל יְבָמָהּ (=מכיוון שהאיסור הוא רק ב'לאו' ומעשה הזנות יישמר בסוד); אֶלָּא רָצָה חוֹלֵץ, רָצָה מְיַבֵּם.

הזר שגירש וחזר ונשא אותה; ויבמה שזינתה.
הדין המעשי:
- אם הזר גירש אותה מן האירוסין (כמו בהלכה יט), ואחרי שהיבם חלץ לה הוא חזר ונשא אותה - אין מוציאים אותה ממנו.
- אבל אם הזר גירש אותה מן הנישואין (כמו בהלכה יח), וחזר ונשא אותה אחרי החליצה - מוציאים אותה ממנו, כי היא כמו אשת איש שנישאה לאחר וחזר בעלה, שאסורה על שניהם.
- ויבמה שזינתה כשהיא עדיין זקוקה ליבם - אינה נאסרת על היבם. אם רוצה - חולץ, ואם רוצה - מייבם.
ההיגיון: במקרה של האירוסין, הקנס שבהלכה יט (שתצא בגט) הוא רק לכתחילה. אם כבר נשא אותה אחרי החליצה - לא מוציאים. אבל כשהייתה כבר נשואה לו, האיסור חמור יותר (הלכה יח), והוא נשאר גם אחרי החליצה. ויבמה שזינתה: בניגוד לאשת איש שזינתה (שנאסרת על בעלה), כאן האיסור הוא רק לאו. ו"רמב"ם לעם" מוסיף: הזנות נעשתה בסתר, ולא נוצר בה "שם" של נישואין לאחר.
מונחים: "גֵּרְשָׁהּ מִן הָאֵרוּסִין" - גירש אותה אחרי קידושין בלבד. "מִן הַנִּשּׂוּאִין" - אחרי שנכנסה לחופה. "זָנַת" - בעלה אדם אחר בלי קידושין.

כא. כָּל יְבָמָה שֶׁהִיא סָפֵק מִדִּבְרֵיהֶם [=נסתפקו חכמים] אִם יֵשׁ עָלֶיהָ זִקַּת יָבָם אוֹ אֵין עָלֶיהָ זִקַּת יָבָם [=אם חייבת בייבום] - כְּגוֹן יְבָמָה שֶׁיָּלְדָה וָלָד שֶׁלֹּא כָלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם (=כלומר, איננו יודעים אם נולד בחודש התשיעי או לפני כן, אך נולד עם כל האיברים שלמים), שֶׁדִּינָהּ שֶׁתַּחֲלֹץ מִסָּפֵק מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ - אִם הָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר קֹדֶם חֲלִיצָה, חוֹלֵץ לָהּ יְבָמָהּ וְתֵשֵׁב עִם בַּעְלָהּ (=ואינה צריכה קידושין שניים); וְאִם נִתְקַדְּשָׁה לְכֹהֵן שֶׁהוּא אָסוּר בַּחֲלוּצָה, אֵינוֹ חוֹלֵץ לָהּ, שֶׁאֵין אוֹסְרִין עַל זֶה אִשְׁתּוֹ, מִסָּפֵק מִדִּבְרֵיהֶם (=מאחר ומהתורה הולד נחשב לבר קיימא ופטורה לגמרי מחליצה ומייבום). גֵּרְשָׁהּ הַכֹּהֵן אוֹ מֵת - הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת (=מאחר וההיתר לא לחלוץ לה ניתן רק כדי שלא תיאסר על בעלה, ומאחר שכבר אינם נשואים אינו תקף), וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא לַאֲחֵרִים לְכַתְּחִלָּה.

יבמה שזקוקה רק מספק דרבנן, ונתקדשה לאחר.
הדין המעשי: יש יבמה שחכמים מסופקים אם היא זקוקה ליבום - למשל, שילדה ולד שלא ידוע אם כלו לו חודשי ההריון, והוא מת בתוך שלושים יום (פרק א הלכה ה). דינה לחלוץ מספק, מדרבנן. אם היא הלכה ונתקדשה לאחר לפני החליצה:
- אם התקדשה לישראל - היבם חולץ לה, והיא נשארת עם בעלה (ואין צורך בקידושין חדשים).
- אם התקדשה לכהן, שאסור בחלוצה - היבם אינו חולץ לה. אין אוסרים על הכהן את אשתו בגלל ספק של דבריהם.
- ואם הכהן גירש אותה או מת - היא חולצת, ורק אחר כך תינשא לאחרים, לכתחילה.
ההיגיון: מן התורה ולד שיצא חי לאוויר העולם פוטר (פרק א הלכה ה), ולכן מן התורה היא פטורה לגמרי מיבום ומחליצה. החליצה כאן היא רק חומרה מדרבנן מספק. חומרה כזו אינה מצדיקה לפרק נישואין קיימים ולאסור אשה על בעלה הכהן. אבל ההקלה נועדה רק לשמור על הנישואין; כשהנישואין הסתיימו - חוזרים לחומרה, והיא חולצת לפני שתינשא שוב.
המסר החותם של הפרק: הפרק נפתח בתקנת חכמים להוסיף "מאמר" לפני היבום, ונחתם בכך שחכמים יודעים גם מתי לא להחמיר. ההלכה מקפידה על המצווה ועל זכויות היבמה, אבל אינה מפרקת בית קיים בגלל ספק. החומרה והרחמים הולכים יחד.