יום ראשון · אסרו חג · תאריך 04/10/2026 · כ"ג תשרי ה'תשפ"ז
היום יום: כ"ג תשרי ה'תש"ד — מנהגי שמחת תורה; "ותומכיה מאשר": בעלי עבודה ממשיכים מראשו
לימוד פרשת השבוע: בראשית א׳:א׳ ← ב׳:ג׳ (34 פסוקים — מעשה בראשית, ששת ימי הבריאה והשבת הראשונה)
תניא: אגרת הקודש סימן כ״ג (סיום) — "על כן אהוביי" ← "יהי רצון": תקנת הלימוד בין מנחה למעריב
רמב״ם: הלכות גירושין פרק י״ג (שלם) — הלכות א׳ ← כ״ט · נאמנות האישה לומר "מת בעלי" · סיום הלכות גירושין
היום יום
יום ששי · כג תשרי, שמחת תורה [בחו"ל. בא"י – אסרו חג] · ה'תש"ד
אֵין קוֹרְאִים בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה. נוֹשְׂאִים כַּפַּיִם בְּשַׁחֲרִית. אֵין נוֹהֲגִים לִפְרוֹשׂ טַלִּית עַל רָאשֵׁי הָעוֹלִים לַחֲתַן תּוֹרָה אוֹ לַחֲתַן בְּרֵאשִׁית. גַּם הָעוֹלֶה לַתּוֹרָה אוֹמֵר חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק.
שיעורים. חומש: ברכה, ששי ושביעי עם פירש"י.
תהלים: קח־קיב.
תניא: כד. אהוביי . . . קלח לעין כל.
בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה תק"מ אָמַר רַבֵּנוּ הַזָּקֵן: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" – אֵלּוּ בַּעֲלֵי הַשָּׂגָה הַלּוֹמְדִים תּוֹרָה. "וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" – אֵלּוּ בַּעֲלֵי עֲבוֹדָה הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. "מְאֻשָּׁר" – כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר (חֵלֶק ג' נג. ב), אַל תִּקְרֵי 'מְאֻשָּׁר' אֶלָּא 'מֵרֹאשׁוֹ', דְּעַל־יְדֵי עֲבוֹדָתָם מַמְשִׁיכִים מֵרֹאשׁוֹ, הַיְנוּ מִפְּנִימִיּוּת הָאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּכְמַעֲלַת הָרֶגֶל הַמְקַיֵּם אֶת הָרֹאשׁ דַּוְקָא.
הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "יום ששי" — יום השבוע שבו חל כ"ג תשרי בשנת ה'תש"ד, ואילו אנו לומדים אותה היום, יום ראשון ה'תשפ"ז. ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי (כ"ג תשרי). הכותרת עצמה מבחינה בין שני המקומות: בחוץ לארץ כ"ג תשרי הוא שמחת תורה (היום השני של שמיני עצרת), ואילו בארץ ישראל — שבה שמחת תורה נחגגה כבר אתמול, בשמיני עצרת עצמו — היום הוא אסרו חג. לכן ההלכות שבראש הרשומה נוגעות לקוראים בארץ ליום שמחת תורה שכבר עבר עלינו, והן נקראות כאן כסיכום וכהכנה לשנה הבאה.
★ מבנה הרשומה: ארבע הלכות קצרות של מנהג חב"ד בשמחת תורה, לוח השיעורים, ופתגם של אדמו"ר הזקן משמחת תורה תק"מ. הרשומה כולה בלשון הקודש, ואין בה קטע ביידיש — ולכן גם אין בה תיבת "תרגום".
★ "אין קוראים בתורה בלילה" — יש קהילות שנוהגות לקרוא בתורה גם בליל שמחת תורה, אחרי ההקפות. מנהג חב"ד: בלילה עורכים הקפות בלבד, ואין קריאת התורה אלא ביום.
★ "נושאים כפים בשחרית" — בחוץ לארץ ברכת כהנים נאמרת רק ביום טוב, ובדרך כלל בתפילת מוסף. בשמחת תורה מקדימים אותה לתפילת שחרית, משום שבשמחת תורה נוהגים לשתות יין בהקפות ובקידוש לפני מוסף, ושתוי אסור לישא כפיו — לכן הכהנים עולים לדוכן עוד לפני כן (כמובא ברמ"א, אורח חיים סימן תרס"ט) (ובארץ ישראל, שבה נושאים כפים בכל יום, ההערה הזו אינה נוגעת).
★ "אין נוהגים לפרוש טלית על ראשי העולים לחתן תורה או לחתן בראשית" — במקומות רבים פורשים טלית כמין חופה מעל ראשי "חתן תורה" (המסיים את ספר דברים) ו"חתן בראשית" (המתחיל את ספר בראשית). מנהג חב"ד אינו כן.
★ "גם העולה לתורה אומר חזק חזק ונתחזק" — בסיום ספר מספרי התורה הקהל קורא "חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק", והרשומה מוסיפה שגם העולה עצמו — חתן תורה — אומר זאת עמהם.
★ לוח השיעורים — חומש: פרשת וזאת הברכה, העלייה השישית והשביעית — סיום התורה כולה, בדיוק ביום שבו מסיימים אותה בבית הכנסת (בחוץ לארץ). תהלים: פרקים ק"ח עד קי"ב. תניא: אגרת הקודש סימן כ"ד, מן המילה "אהוביי" ועד "קלח לעין כל".
★ הפתגם: "עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר". הפסוק (משלי ג, יח) מזכיר שני סוגי אנשים הקשורים לתורה. אדמו"ר הזקן מסביר אותם כך:
· "המחזיקים בה" — בעלי השגה: אלה שלומדים תורה ומבינים אותה בשכלם.
· "תומכיה" — בעלי עבודה: אלה ש"עוסקים בתורה" בדרך של עבודת ה' בפועל, בתפילה ובמעשה, יותר מאשר בהבנה עמוקה.
★ "אל תקרי מאושר אלא מראשו" — הזוהר (חלק ג', דף נ"ג עמוד ב) דורש את המילה "מְאֻשָּׁר" כאילו נכתב "מֵרֹאשׁוֹ" (אותן אותיות: מ־א־ש־ר). הכוונה: בעלי העבודה ממשיכים ומורידים שפע "מראשו" — מן ה"ראש" העליון ביותר, כלומר מפנימיות האין־סוף ברוך הוא. זו דרגה גבוהה אפילו ממה שהלומד משיג בשכלו.
★ "כמעלת הרגל המקיים את הראש דווקא" — המשל מן הגוף: הראש הוא האבר החשוב ביותר, אבל הרגל היא שנושאת אותו ומעמידה אותו. בלי רגליים הראש אינו מגיע לשום מקום. כך בעלי העבודה, שנדמים כ"רגליים" של העם, הם דווקא אלה שמקיימים ונושאים את ה"ראש".
המסר ליום: בשמחת תורה רוקדים עם ספר התורה ברגליים, ולא לומדים בו. ההבדל בין הלמדן לפשוט נעלם, וכל אחד ואחד "תומך" בתורה. אדמו"ר הזקן מלמד שזו אינה דרגה נמוכה: דווקא עבודה פשוטה, בלי השגה עמוקה, מגיעה אל "ראשו" — אל פנימיות האין־סוף. וגם כשהחג נגמר ומתחילים מחדש "בראשית", הלימוד לבדו אינו מספיק: צריך שה"רגליים" — המעשה בפועל — יישאו את ה"ראש".
חומש עם רש״י
בראשית פרק א׳ פסוק א׳
(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: בְּרֵאשִׁית בְּרִיאַת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ עַל יְדֵי אֱלֹהִים — (כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה עֲדַיִן בְּמַצָּב שֶׁל תֹּהוּ וָבֹהוּ, כִּדְלַהֲלָן).
★ השיעור של היום פותח מחדש את מחזור לימוד התורה. בראש היום בחוברת נכתב: "בכל העולם לומדים מתחילת פרשת 'וזאת הברכה' עד הסוף וממשיכים כאן" — כלומר, ביום זה מסיימים את ספר דברים, ומיד ממשיכים לפסוק הראשון שבתורה, כדי שלא יהיה רגע אחד של הפסקה בין סוף התורה לתחילתה.
★ הפסוק הראשון בתורה מכריז את יסוד האמונה כולה: העולם אינו קדמון ואינו נוצר מאליו — הקדוש־ברוך־הוא ברא אותו, את השמים ואת הארץ, מאין ליש.
★ מילות מפתח: "בְּרֵאשִׁית" — בהתחלה (רש"י יבאר שהמילה סמוכה למה שאחריה: "בראשית בריאת..."); "בָּרָא" — יצירה מאין ליש, פעולה המיוחדת לקדוש־ברוך־הוא בלבד; "אֱלֹהִים" — השם המורה על מידת הדין, שבה נברא העולם תחילה (כפי שיבאר רש"י).
★ מדרש: חז"ל (בראשית רבה א, א) אומרים שהתורה היא "כלי אומנותו" של הקדוש־ברוך־הוא: "היה הקדוש־ברוך־הוא מביט בתורה ובורא את העולם" — כאדריכל המביט בתוכנית ובונה על פיה. ומכאן ש"בראשית" רומזת לתורה עצמה, הנקראת "ראשית".
★ ולענייננו ביום זה: בפתח השנה החדשה וביום שלאחר שמחת תורה אנו פותחים שוב את "בראשית". בחסידות מובא הפתגם הידוע: "כפי שאדם מעמיד את עצמו בשבת בראשית — כך הולכת עליו כל השנה". הימים שמהיום ועד שבת בראשית הם הזמן לקבל החלטות טובות לכל השנה כולה — ובכללן, כפי שמובא בתיבות שבחוברת, הוספה בלימוד החומש.
בְּרֵאשִׁית • אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא מֵ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", שֶׁהִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל. וּמַה טַּעַם פָּתַח בִּ"בְרֵאשִׁית"? מִשּׁוּם (תהלים קי"א): "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם", שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׂרָאֵל: לִסְטִים אַתֶּם שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹיִם, הֵם אוֹמְרִים לָהֶם: כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הִיא, הוּא בְּרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא • אֵין הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר אֶלָּא דָּרְשֵׁנִי, כְּמוֹ שֶׁדְּרָשׁוּהוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת (משלי ח): "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ (ירמיה ב): "רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה". וְאִם בָּאתָ לְפָרְשׁוֹ כִּפְשׁוּטוֹ, כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ: בְּרֵאשִׁית בְּרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ וְגוֹ', וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר", וְלֹא בָּא הַמִּקְרָא לְהוֹרוֹת סֵדֶר הַבְּרִיאָה, לוֹמַר שֶׁאֵלּוּ קָדְמוּ, שֶׁאִם בָּא לְהוֹרוֹת כָּךְ, הָיָה לוֹ לִכְתֹּב: בָּרִאשׁוֹנָה בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ', שֶׁאֵין לְךָ 'רֵאשִׁית' בַּמִּקְרָא שֶׁאֵינוֹ דָבוּק לַתֵּבָה שֶׁלְּאַחֲרָיו, כְּמוֹ: "בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִים", "רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ", "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ". אַף כָּאן אַתָּה אוֹמֵר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ'", כְּמוֹ בְּרֵאשִׁית בְּרֹא, וְדוֹמֶה לוֹ: "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ", כְּלוֹמַר תְּחִלַּת דִּבּוּרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, בְּהוֹשֵׁעַ: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ וְגוֹ'". וְאִם תֹּאמַר לְהוֹרוֹת בָּא, שֶׁאֵלּוּ תְּחִלָּה נִבְרְאוּ, וּפֵרוּשׁוֹ 'בְּרֵאשִׁית הַכֹּל בָּרָא אֵלּוּ', וְיֵשׁ לְךָ מִקְרָאוֹת שֶׁמְּקַצְּרִים לְשׁוֹנָם וּמְמַעֲטִים תֵּבָה אַחַת, כְּמוֹ: "כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי", וְלֹא פֵּרַשׁ מִי הַסּוֹגֵר. וּכְמוֹ: "יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק", וְלֹא פֵּרַשׁ מִי יִשָּׂאֶנּוּ. וּכְמוֹ: "אִם יַחֲרֹשׁ בַּבְּקָרִים", וְלֹא פֵּרַשׁ אִם יַחֲרֹשׁ אָדָם בַּבְּקָרִים. וּכְמוֹ: "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית", וְלֹא פֵּרַשׁ מַגִּיד מֵרֵאשִׁית דָּבָר אַחֲרִית דָּבָר. אִם כֵּן, תְּמַהּ עַל עַצְמְךָ, שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם קָדְמוּ, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב: (לקמן א, ב) "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", וַעֲדַיִן לֹא גִלָּה הַמִּקְרָא, בְּסִדּוּר הַקּוֹדְמִים וְהַמְאֻחָרִים כְּלוּם, בְּרִיאַת הַמַּיִם מָתַי הָיְתָה, הָא לָמַדְתָּ, שֶׁקָּדְמוּ הַמַּיִם לָאָרֶץ. וְעוֹד שֶׁהַשָּׁמַיִם מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם נִבְרְאוּ, עַל־כָּרְחֲךָ לֹא לִמֵּד הַמִּקְרָא בְּסֵדֶר הַמֻּקְדָּמִים וְהַמְאֻחָרִים כְּלוּם.
בָּרָא אֱלֹהִים • וְלֹא אָמַר בָּרָא ה', שֶׁבַּתְּחִלָּה עָלָה בַמַּחֲשָׁבָה לִבְרֹאתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין, וְרָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, וְהִקְדִּים מִדַּת רַחֲמִים וְשִׁתְּפָהּ לְמִדַּת הַדִּין, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם".
ביאור רש"י: שלושה דיבורים — הראשון עוסק בשאלה למה התורה פותחת דווקא כאן, השני בפירוש המילים "בראשית ברא", והשלישי בשם "אלהים".
★ הדיבור הראשון: התורה היא בעיקרה ספר של מצוות, ולכן היה אפשר לפתוח אותה במצווה הראשונה שנצטוו ישראל כעם — "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (קידוש החודש, שמות יב). מדוע אפוא פותחת התורה בסיפור הבריאה? תשובת רבי יצחק: כדי לקבוע שהעולם כולו שייך לבוראו, ולכן זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל אינה "כיבוש" של שודדים, אלא מתנה מאת בעל הבית — הוא נתנה לשבעת העמים, ובאותו רצון עצמו לקחה מהם ונתנה לישראל.
★ הדיבור השני: רש"י מסביר שאי אפשר לקרוא את הפסוק "כפשוטו" כאילו בא ללמד מה נברא ראשון. ההוכחה הלשונית: המילה "רֵאשִׁית" במקרא תמיד סמוכה למילה שאחריה ("ראשית ממלכתו", "ראשית דגנך"), ולכן יש לקרוא "בראשית [בריאת] שמים וארץ... והארץ היתה תהו ובהו... ויאמר אלהים יהי אור". והוכחה מן התוכן: המים כבר מוזכרים בפסוק ב, ולא נאמר מתי נבראו — סימן שהמים קדמו לארץ; וגם השמים נבראו מאש וממים, כך שלא ייתכן שהשמים נבראו לפני המים. ולפי הדרש: "בראשית" — בשביל הדברים הנקראים "ראשית", כלומר התורה וישראל, נברא העולם כולו.
★ הדיבור השלישי: מדוע נאמר "אֱלֹהִים" (מידת הדין) ולא שם הוי' (מידת הרחמים)? משום שבתחילה "עלה במחשבה" לברוא את העולם במידת הדין בלבד, אך "ראה שאין העולם מתקיים" — ולכן שיתף בו את מידת הרחמים, כפי שנאמר בהמשך (ב, ד) "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים", בשני השמות יחד.
★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה א) נאמר שהעולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל, הנקראים "ראשית" — זה מקור הדרש שמביא רש"י. ובעל הטורים, המודפס בחוברת, מביא את המדרש (בראשית רבה א, יד) שהתורה פתחה בבי"ת ולא באל"ף, לפי שבי"ת היא לשון ברכה ואל"ף לשון ארירה — "אמר הקדוש ברוך הוא: אפתח בבי"ת, בלשון ברכה, ולוואי שיוכל להתקיים".
★ המסר ליום: מבנה הפסוק הראשון מלמד ששום דבר בעולם אינו "שלי" באופן עצמאי — הכול שייך לבורא, והוא שנותן לכל אחד את חלקו. מי שזוכר זאת אינו מתבייש בטענות "ליסטים אתם", ואינו מתגאה במה שבידו.
דַּרְכּוֹ שֶׁל אאמו"ר לִלְמוֹד בְּכָל שָׁנָה לְבַד פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י, עוֹד אֵיזֶה פֵּירוּשׁ (רמב"ן).
ספר השיחות תרצ"ו עמוד 54
וְזֶהוּ גַּם כֵּן בֵּיאוּר הַסִּיפּוּר אוֹדוֹת בְּנֵי אַדְמוֹ"ר הַ'צֶּמַח צֶדֶק', שֶׁבְּכָל שָׁנָה הָיוּ מְקַבְּלִים עַל עַצְמָם לִלְמוֹד חוּמָּשׁ עִם פֵּירוּשׁ אֶחָד הַמְפָרְשִׁים (מִלְּבַד פֵּירוּשׁ רַשִׁ"י), וְהַזְּמַן שֶׁבּוֹ הָיוּ מְקַבְּלִים אֶת הַהַחְלָטָה בְּזֶה, וְהָיוּ נִכְנָסִים לְהַ'צֶּמַח צֶדֶק' בְּשַׁיָּכוּת לָזֶה – הָיָה בְּשַׁבָּת בְּרֵאשִׁית.
שיחת שבת פרשת בראשית (התוועדות ב) תשכ"א סוף סימן ז (תורת מנחם חלק כ"ט עמוד 311).
מִלְּבַד זֶה [=לִימּוּד פָּרָשָׁה חוּמָּשׁ עִם פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י] הָיָה [=אַדְמוּ"ר מהורש"ב נ"ע] לוֹמֵד תּוֹרָה (חוּמָּשׁ) עִם אֵיזֶה פֵּירוּשׁ אַחֵר. פַּעַם הַ'פָּנִים יָפוֹת'. שָׁאַלְתִּי עַל־דְּבַר פֵּירוּשׁ הָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא, וְאָמַר שֶׁפֵּירוּשׁ זֶה גַּם כֵּן.
רשימת היומן תרצ"א – עם פענוחים עמוד קפז
ביאור התיבות משיחות קודש: שלוש תיבות קצרות המודפסות בתחילת הפרשה, וכולן עוסקות במנהג אחד: לימוד החומש בכל שנה עם פירוש נוסף מלבד רש"י.
★ בתיבה הראשונה מספר הרבי הריי"צ ("אאמו"ר" — אדוני אבי מורי ורבי, הכוונה לאביו, הרבי הרש"ב) שדרכו של אביו היתה ללמוד בכל שנה, נוסף על פירוש רש"י, עוד פירוש אחד — ובאותה שנה: פירוש הרמב"ן.
★ בתיבה השנייה מקשר הרבי זאת לסיפור על בני ה"צמח צדק", שבכל שנה קיבלו על עצמם ללמוד חומש עם אחד המפרשים, ואת ההחלטה הזאת קיבלו — ונכנסו בעניין זה אל אביהם ה"צמח צדק" — דווקא בשבת בראשית.
★ בתיבה השלישית (מתוך רשימות היומן של הרבי) מסופר שהרבי הרש"ב למד חומש עם פירוש נוסף — פעם את ה"פנים יפות", ולשאלת הרבי אמר שגם פירוש האבן עזרא נכלל בכך.
★ ולענייננו: אנו עומדים בדיוק בזמן הזה — תחילת פרשת בראשית, לקראת שבת בראשית. זוהי הזדמנות לקבל החלטה טובה לשנה החדשה: ללמוד השנה את החומש עם פירוש נוסף, כמנהג רבותינו נשיאינו.
נקודות משיחות קודש — לָמָה פּוֹתַחַת הַתּוֹרָה בְּאוֹת בי"ת?
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (א, א)
הַתּוֹרָה פּוֹתַחַת בַּמִּלָּה "בְּרֵאשִׁית", שֶׁמַּתְחִילָה בָּאוֹת ב'. בַּיְּרוּשַׁלְמִי נֶאֱמַר: "בְּב' נִבְרָא הָעוֹלָם . . וְלָמָּה בְּב' שֶׁהוּא בְּלָשׁוֹן בְּרָכָה וְלֹא בְּא' שֶׁהוּא בְּלָשׁוֹן אֲרִירָה".
מַקְשֶׁה הָאֶבֶן־עֶזְרָא: הֲרֵי יֵשׁ מִלִּים רַבּוֹת הַמַּתְחִילוֹת בָּאוֹת ב' וּמַשְׁמָעוּתָן הַפּוּכָה מִבְּרָכָה. וּלְעֻמַּת זֹאת, יֵשׁ מִלִּים רַבּוֹת הַמַּתְחִילוֹת בָּאוֹת א' שֶׁעִנְיָנָן טוֹב וּבְרָכָה.
הַהֶסְבֵּר לְכָךְ הוּא:
בַּתּוֹרָה יֶשְׁנָם שְׁנֵי עִנְיָנִים. הָאֶחָד הוּא לִמּוּד הַתּוֹרָה מִתּוֹךְ הֲבָנָה וְהַשָּׂגָה, וְהַשֵּׁנִי הוּא הַהִתְאַחֲדוּת וְהַדְּבֵקוּת בְּנוֹתֵן הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה וְעַצְמוּתָהּ שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּתּוֹרָה.
עַל־פִּי־זֶה יֻבְנוּ דִּבְרֵי הַיְרוּשַׁלְמִי. עַל לִמּוּד הַתּוֹרָה אָמְרוּ חֲזַ"ל: "זָכָה נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, לֹא זָכָה נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה". וְזוֹהִי מַשְׁמָעוּת הָעִנְיָן שֶׁהָאוֹת ב' מְסַמֶּלֶת בְּרָכָה: כַּאֲשֶׁר הָאָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה בְּאֹפֶן שֶׁל "זָכָה", מִלְּשׁוֹן זַכּוּת, שֶׁהוּא חָשׁ אֶת קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה, וְנִרְגָּשׁ אֶצְלוֹ שֶׁהָא' – הַהַתְחָלָה וְהָעִקָּר שֶׁל הַתּוֹרָה – הִיא הַדְּבֵקוּת בְּנוֹתֵן הַתּוֹרָה, אֲזַי יֶשְׁנָהּ הַב' – "בְּרָכָה", כִּי הַתּוֹרָה "נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים".
לְעֻמַּת זֹאת, כַּאֲשֶׁר הָאָדָם "לֹא זָכָה", כְּלוֹמַר שֶׁהוּא מַחֲשִׁיב אֶת הַהֲבָנָה וְהַהַשָּׂגָה לְעִקַּר הַתּוֹרָה (א'), וַחֲסֵרָה אֶצְלוֹ קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא מַשְׁמָעוּתָהּ הָאֲמִתִּית שֶׁל הָא', אֲזַי נַעֲשֵׂית אֶצְלוֹ הָא' לִלְשׁוֹן אֲרִירָה, וְהַתּוֹרָה "נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה".
(ע"פ לקוטי שיחות חט"ו עמ' 1 – מתוך 'לקראת שבת')
ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: התיבה (המודפסת בעמוד מ"ג) עוסקת בפסוק הראשון בתורה, ולכן מקומה כאן. היא מיישבת קושיה של האבן עזרא על דברי הירושלמי (חגיגה ב, א) שהעולם נברא בב' משום שהיא לשון ברכה, ולא בא' שהיא לשון ארירה.
★ הקושיה: אות אינה "טובה" או "רעה" כשלעצמה — הרי יש מילים רבות הפותחות בב' ומשמעותן רעה, ומילים רבות הפותחות בא' ומשמעותן טובה.
★ התשובה: בתורה יש שני רבדים — הא', שהיא ה"ראשונה" והעיקר: הדבקות בנותן התורה וקדושתה שלמעלה מן השכל; והב', שהיא ה"שנייה": ההבנה וההשגה השכלית. כשהאדם שומר על הסדר הנכון — הא' (הקדושה) נשארת אצלו העיקר, וההבנה באה אחריה — הלימוד הופך ל"ברכה" ול"סם חיים". אבל כשהאדם הופך את ההבנה השכלית לעיקר (ל"א'"), ומאבד את תחושת הקדושה, אזי ה"א'" שלו הופכת ללשון "ארירה", והתורה — חלילה — ל"סם מיתה".
★ ולענייננו ביום זה: בפתיחת מחזור הלימוד החדש, הנקודה היא להתחיל את הלימוד מתוך תחושת קדושה ודבקות בנותן התורה — ואז כל ההבנה וההשגה שתבוא אחר כך תהיה "ברכה".
בראשית פרק א׳ פסוק ב׳
(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהָאָרֶץ הָיְתָה שׁוֹמֵמָה וְרֵיקָה, וְחֹשֶׁךְ הָיָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם הָעֲמֻקִּים, וְכִסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁל ה' רִחֵף עַל פְּנֵי הַמַּיִם.
★ לפי פירוש רש"י בפסוק הקודם, פסוק זה הוא המשכו הישיר של "בראשית ברא": בתחילת הבריאה, כשהשמים והארץ כבר נבראו בכוח, הארץ עדיין היתה במצב של תוהו ובוהו — חומר גולמי ללא צורה וללא תוכן.
★ הפסוק מתאר ארבעה דברים שהיו בתחילת הבריאה: תוהו ובוהו, חושך, תהום (מים עמוקים), ורוח אלהים — כסא הכבוד — המרחפת מעל הכול.
★ מילות מפתח: "תֹהוּ" — לשון תמהון ושממון; "בֹהוּ" — לשון ריקנות; "תְהוֹם" — המים שעל הארץ; "מְרַחֶפֶת" — מרחפת באוויר מעל, כיונה המרחפת על קינה.
★ מדרש: בבראשית רבה (ב, ד) נאמר: "ורוח אלהים מרחפת — זה רוחו של מלך המשיח", כמו שנאמר (ישעיה יא) "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה'". גם בעל הטורים, המודפס בחוברת, מביא דרשה זו ומוסיף רמזים: "ורוח אלהים" בגימטריא "זו היא רוחו של מלך המשיח". כבר בפסוק השני של התורה, כשהעולם עדיין בתוהו ובוהו, מרחפת עליו רוחו של משיח — תכלית הבריאה כולה.
★ המסר ליום: גם כשהמצב נראה כ"תוהו ובוהו" וחושך — רוח ה' כבר מרחפת מעליו, ומשם יבוא האור. אין מצב חשוך שאין בו כבר את הכוח לגאולה.
תֹהוּ וָבֹהוּ • תֹּהוּ, לְשׁוֹן תֵּמַהּ וְשִׁמָּמוֹן, שֶׁאָדָם תּוֹהֶה וּמִשְׁתּוֹמֵם עַל בֹּהוּ שֶׁבָּהּ.
תֹהוּ • אשטורדישו"ן בְּלַעַ"ז.
בֹהוּ • לְשׁוֹן רֵיקוּת וְצָדוּ (בִּסְפָרִים אֲחֵרִים אֵינוֹ).
עַל פְּנֵי תְהוֹם • עַל פְּנֵי הַמַּיִם שֶׁעַל הָאָרֶץ.
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת • כִּסֵּא הַכָּבוֹד עוֹמֵד בָּאֲוִיר וּמְרַחֵף עַל פְּנֵי הַמַּיִם, בְּרוּחַ פִּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּבְמַאֲמָרוֹ, כְּיוֹנָה הַמְרַחֶפֶת עַל הַקֵּן, אקובטי"ר בְּלַעַ"ז.
ביאור רש"י: חמישה דיבורים קצרים, המפרשים את המילים הקשות שבפסוק.
★ "תֹהוּ" — מלשון תמיהה: מצב שבו אדם "תוהה" ומשתומם כשהוא רואה את ה"בוהו", את הריקנות שבארץ. רש"י מביא גם את התרגום לשפת הלע"ז (צרפתית עתיקה) — "אשטורדישו"ן", שפירושו תמהון והשתוממות.
★ "בֹהוּ" — לשון ריקנות ושממה ("וצדו" — לשון שממה, ובספרים אחרים מילה זו אינה מופיעה, כפי שמציינת החוברת בסוגריים).
★ "עַל פְּנֵי תְהוֹם" — רש"י מבהיר ש"תהום" כאן הם המים שכיסו את הארץ, ומכאן ראיה לדבריו בפסוק הקודם שהמים קדמו לבריאת הארץ בצורתה.
★ "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת" — "רוח" כאן אינה רוח נושבת אלא כסא הכבוד, העומד באוויר ומרחף על פני המים בכוח דיבורו של הקדוש־ברוך־הוא. הדימוי: יונה המרחפת מעל קינה — נוגעת ואינה נוגעת, שומרת וסוככת. "אקובטי"ר" בלע"ז — לשון דגירה ורחיפה של עוף על קינו.
★ מדרש: דימוי היונה מקורו בגמרא (חגיגה טו, א), בדברי בן זומא, שראה את רוח אלהים "כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת". הדימוי מלמד על השגחה מלאת אהבה של הבורא על העולם שבתחילת היווצרותו.
★ המסר ליום: כמו יונה השומרת על קינה, כך הקדוש־ברוך־הוא שומר וסוכך על כל אחד מאיתנו — גם ברגעים שבהם הכול נראה עדיין "תוהו ובוהו", לפני שהדברים קיבלו את צורתם.
בראשית פרק א׳ פסוק ג׳
(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִהְיֶה אוֹר — וּמִיָּד הָיָה אוֹר.
★ זהו המאמר הראשון מבין עשרה המאמרות שבהם נברא העולם. מתוך החושך שתואר בפסוק הקודם, הדבר הראשון שהקדוש־ברוך־הוא מביא לעולם הוא האור.
★ הפסוק קצר במיוחד, והוא מדגיש את המיידיות: אין פער בין הדיבור לבין המציאות — "יהי אור", ומיד "ויהי אור". דבר ה' הוא עצמו הכוח היוצר.
★ מילות מפתח: "וַיֹּאמֶר" — לא דיבור בקול, אלא גילוי רצון ה' המהווה את הנברא; "אוֹר" — האור הראשון, שנברא ביום הראשון, עוד לפני בריאת המאורות (השמש והירח) ביום הרביעי.
★ מדרש: חז"ל (חגיגה יב, א) אומרים: "אור שברא הקדוש־ברוך־הוא ביום ראשון — אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו". וכיון שצפה הקדוש־ברוך־הוא שהרשעים עתידים להשתמש בו — גנזו לצדיקים לעתיד לבוא (וכפי שיבאר רש"י בפסוק הבא).
★ ביאור בדרך החסידות: בהפניות לשיחות קודש שבחוברת מצוין: "האור הוא מטרת הבריאה כולה, אך 'גנזו' והוא יתגלה רק לעתיד לבוא" (לקוטי שיחות חלק י). כלומר, האור הגנוז של היום הראשון הוא התכלית של כל הבריאה, והוא שיתגלה בגאולה השלמה.
★ המסר ליום: הדבר הראשון שנברא הוא אור — וזו גם הדרך לפתוח שנה חדשה: להתחיל בהוספת אור, בתורה ובמצוות, ולא בהתמודדות עם החושך. כש"יהי אור", החושך נדחה מאליו.
בראשית פרק א׳ פסוק ד׳
(ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר שֶׁהוּא טוֹב, וְהִבְדִּיל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
★ לאחר שנברא האור, הקדוש־ברוך־הוא "רואה" אותו כי טוב, ובעקבות זאת מבדיל בינו לבין החושך. זוהי הפעם הראשונה בתורה שנאמר "כי טוב".
★ השאלה העולה מן הפסוק: מה הקשר בין "כי טוב" לבין ההבדלה? רש"י מביא שני פירושים — אחד לפי האגדה ואחד לפי הפשט.
★ מילות מפתח: "וַיַּרְא" — ראייה של הבורא, שאינה גילוי דבר חדש אלא קביעה והחלטה; "וַיַּבְדֵּל" — הפריד וקבע לכל אחד תחום משלו.
★ מדרש: חז"ל (חגיגה יב, א) דורשים: "וירא אלהים את האור כי טוב — ואין טוב אלא צדיק", ראה שהאור טוב לצדיקים, והבדילו להם לעתיד לבוא. ובעל הטורים, המודפס בחוברת, מביא ש"את האור" בגימטריא "בתורה" — רמז שהאור הגנוז גנוז בתורה, ומי שעוסק בתורה זוכה לו.
★ המסר ליום: האור הגנוז לא נעלם — הוא נשמר, ומקומו בתורה. מי שלומד תורה מתחבר כבר עכשיו לאותו אור שנברא ביום הראשון.
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל • אַף בָּזֶה אָנוּ צְרִיכִים לְדִבְרֵי אַגָּדָה: 'רָאָהוּ שֶׁאֵינוֹ כְּדַאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ רְשָׁעִים, וְהִבְדִּילוֹ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא'. וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ, כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ: רָאָהוּ "כִּי טוֹב", וְאֵין נָאֶה לוֹ וְלַחֹשֶׁךְ שֶׁיְּהִיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּעִרְבּוּבְיָא, וְקָבַע לָזֶה תְּחוּמוֹ בַּיּוֹם, וְלָזֶה תְּחוּמוֹ בַּלַּיְלָה.
ביאור רש"י: דיבור אחד, הכולל שני פירושים.
★ הקושי: אם האור "טוב", מדוע היה צריך "להבדיל" אותו מן החושך? וכי לפני כן היו מעורבבים? רש"י אומר "אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה" — הפשט לבדו אינו מיישב היטב את הקשר בין שני חלקי הפסוק.
★ הפירוש הראשון (לפי האגדה): ה' ראה שהאור הזה טוב מדי — אינו כדאי שישתמשו בו רשעים — ולכן "הבדילו", כלומר גנזו ושמרו, לצדיקים לעתיד לבוא.
★ הפירוש השני (לפי הפשט): ה' ראה שהאור טוב, ולא נאה שהאור והחושך ישמשו יחד בערבוביה; לכן קבע לכל אחד מהם תחום: לאור — היום, ולחושך — הלילה.
★ ביאור בדרך החסידות: בהפניות לשיחות קודש שבחוברת מצוין שבשיחה (לקוטי שיחות חלק כה) מבואר מדוע רש"י מקדים כאן את דברי האגדה לפשוטו של מקרא, שלא כדרכו.
★ המסר ליום: גם בחיים צריך "ויבדל" — לקבוע תחומים ברורים: זמן ללימוד וזמן לעבודה, מקום לקדושה ומקום לעניינים הגשמיים. כשהכול מעורבב, גם האור אינו מאיר כראוי.
בראשית פרק א׳ פסוק ה׳
(ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר "יוֹם", וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא "לַיְלָה". וְהָיָה עֶרֶב וְהָיָה בֹּקֶר — יוֹם אֶחָד.
★ לאחר ההבדלה בין האור לחושך, נותן להם הקדוש־ברוך־הוא שמות: "יום" ו"לילה". בכך מסתיים היום הראשון לבריאה.
★ סדר הדברים "ויהי ערב ויהי בוקר" — הערב קודם לבוקר — הוא המקור לכך שבהלכה היום מתחיל מן הערב (וכך גם השבת והחגים מתחילים בשקיעה).
★ מילות מפתח: "וַיִּקְרָא" — נתן שם, וקביעת השם היא קביעת התפקיד; "עֶרֶב" — זמן החשיכה; "בֹקֶר" — זמן האורה; "יוֹם אֶחָד" — ולא "יום ראשון", כפי שיבאר רש"י.
★ מדרש: חז"ל (בראשית רבה ג, ח) דורשים "יום אחד" — יום שבו היה הקדוש־ברוך־הוא יחיד בעולמו, ומבארים שהמלאכים נבראו רק ביום השני, כדי שלא יאמרו שהמלאכים סייעו בבריאה (כדברי רש"י).
★ המסר ליום: "ויהי ערב ויהי בוקר" — הסדר הוא מן החושך אל האור. זוהי דרכו של עולם, וזוהי דרכו של יהודי: מכל ירידה וחושך יוצאים לבוקר חדש.
יוֹם אֶחָד • לְפִי סֵדֶר לְשׁוֹן הַפָּרָשָׁה, הָיָה לוֹ לִכְתֹּב יוֹם רִאשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּשְׁאָר הַיָּמִים: שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי. לָמָּה כָּתַב "אֶחָד"? לְפִי שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ, שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ הַמַּלְאָכִים עַד יוֹם שֵׁנִי, כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּ'בְרֵאשִׁית רַבָּה'.
ביאור רש"י: דיבור אחד, העוסק בשינוי הלשון.
★ הקושי: בכל שאר ימי הבריאה התורה משתמשת במספר סודר — "יום שני", "יום שלישי", "יום רביעי" — ואילו כאן נאמר "יום אחד" (מספר יסודי) ולא "יום ראשון". מדוע?
★ תשובת רש"י: "אחד" רומז לכך שביום הזה היה הקדוש־ברוך־הוא "יחיד בעולמו" — עדיין לא היה שום נברא רוחני מלבדו, שכן המלאכים נבראו רק ביום השני. כך מפורש בבראשית רבה.
★ מדרש: בבראשית רבה (א, ג) מבואר שהמלאכים לא נבראו ביום הראשון, "שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע, וגבריאל בצפונו, והקדוש־ברוך־הוא ממדד באמצעו" — כדי שאיש לא יטעה לחשוב שהיו שותפים לבורא במעשה בראשית.
★ המסר ליום: "יום אחד" — גם אחרי שנברא כל העולם כולו, הקדוש־ברוך־הוא נשאר "אחד", ואין בלעדיו. ותפקידו של יהודי הוא לגלות את ה"אחד" הזה בתוך כל ימות השבוע, בתוך ריבוי העולם.
בראשית פרק א׳ פסוק ו׳
(ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִהְיֶה רָקִיעַ בְּאֶמְצַע הַמַּיִם, וִיהִי מַפְרִיד בֵּין מַיִם לְמַיִם.
★ כאן מתחיל היום השני לבריאה. הקדוש־ברוך־הוא מצווה שיהיה "רקיע" באמצע המים, ויחלק אותם לשני חלקים: מים שמעל הרקיע ומים שמתחתיו.
★ לפי רש"י, השמים כבר נבראו ביום הראשון, אך עדיין היו "לחים" — וביום השני הם התחזקו והתקשו, והפכו ל"רקיע" יציב.
★ מילות מפתח: "רָקִיעַ" — מלשון רקיעה וחיזוק, דבר מוצק ומתוח; "בְּתוֹךְ הַמָּיִם" — באמצע, במרחק שווה מן המים העליונים ומן המים התחתונים; "מַבְדִּיל" — מפריד.
★ מדרש: בבראשית רבה (ד, ב) מובא הפסוק "עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ" (איוב כו, יא) — ביום הראשון היו השמים "רופפים", וביום השני "קרשו" מגערת ה'. וכן נאמר שם (ד, ג) שהמים העליונים תלויים במאמרו של הקדוש־ברוך־הוא, כפי שמביא רש"י.
★ המסר ליום: העולם אינו עומד מכוח עצמו — "הם תלויים במאמרו של מלך". כל מציאות, גם זו שנראית יציבה וקבועה ביותר כמו השמים, נשענת בכל רגע על דבר ה'.
יְהִי רָקִיעַ • יִתְחַזֵּק הָרָקִיעַ, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁנִּבְרְאוּ שָׁמַיִם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, עֲדַיִן לַחִים הָיוּ, וְקָרְשׁוּ בַּשֵּׁנִי מִגַּעֲרַת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, בְּאָמְרוֹ: "יְהִי רָקִיעַ", וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ" כָּל יוֹם רִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי: "וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ", כְּאָדָם שֶׁמִּשְׁתּוֹמֵם וְעוֹמֵד מִגַּעֲרַת הַמְאַיֵּם עָלָיו.
בְּתוֹךְ הַמָּיִם • בְּאֶמְצַע הַמַּיִם, שֶׁיֵּשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לָרָקִיעַ, כְּמוֹ בֵּין הָרָקִיעַ לַמַּיִם שֶׁעַל הָאָרֶץ. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁהֵם תְּלוּיִים בְּמַאֲמָרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ הקושי בדיבור הראשון: כבר נאמר בפסוק הראשון "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם", ומה מתחדש ביום השני ב"יהי רקיע"? רש"י מתרץ: השמים אכן נבראו ביום הראשון, אך היו עדיין "לחים", רכים ובלתי יציבים. ביום השני, בגערת ה' "יהי רקיע", הם "קרשו" — התקשו והתייצבו.
★ רש"י מביא ראיה מהפסוק באיוב: "עמודי שמים ירופפו" — כל היום הראשון היו השמים רופפים ונעים; "ויתמהו מגערתו" — ביום השני, כשגער בהם ה', הם "נעמדו" במקומם — כאדם המשתומם ונעמד על עומדו כשמישהו גוער בו ומאיים עליו.
★ בדיבור השני: "בְּתוֹךְ" פירושו "באמצע" ממש — המרחק בין המים העליונים לרקיע שווה למרחק בין הרקיע למים שעל הארץ. מכאן מסיק רש"י שהמים העליונים אינם מונחים על הרקיע, אלא "תלויים במאמרו של מלך" — עומדים באוויר בכוח דבר ה' בלבד.
★ מדרש: בבראשית רבה (ד, ג) נאמר על כך: "הא למדת שהם תלויים במאמרו" — המים העליונים אינם נשענים על שום דבר גשמי, והם עדות חיה לכך שהבריאה כולה מתקיימת בכוח הדיבור האלוקי.
★ המסר ליום: כמו השמים שהיו "לחים" ביום הראשון והתחזקו ביום השני — כך גם החלטות טובות שאדם מקבל בתחילת השנה צריכות "יום שני" שבו יתחזקו ויתייצבו. אין די בהתחלה; צריך לחזק את מה שהתחיל.
בראשית פרק א׳ פסוק ז׳
(ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי־כֵן:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וְהִפְרִיד בֵּין הַמַּיִם שֶׁמִּתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם שֶׁמֵּעַל לָרָקִיעַ, וְכָךְ הָיָה.
★ הפסוק מתאר את ביצוע המאמר של הפסוק הקודם: הרקיע הועמד במקומו, והמים נחלקו לשניים — "מים עליונים" שמעל הרקיע, ו"מים תחתונים" שמתחתיו.
★ שימו לב: ביום השני לא נאמר "כי טוב" כלל — ורש"י מסביר מדוע.
★ מילות מפתח: "וַיַּעַשׂ" — תיקן והעמיד על מקומו; "מִתַּחַת לָרָקִיעַ" — המים שבעולם הזה (ימים ונהרות); "מֵעַל לָרָקִיעַ" — המים העליונים; "וַיְהִי־כֵן" — כך נשאר הדבר לתמיד.
★ מדרש: חז"ל (בראשית רבה ד, ו) מביאים טעם נוסף מדוע לא נאמר "כי טוב" ביום השני — משום שבו נבראה המחלוקת, ההבדלה בין מים למים. ומכאן לומדים: אם מחלוקת שהיא לתיקון העולם וליישובו אין בה "כי טוב" — מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה.
★ המסר ליום: הפירוד, גם כשהוא נחוץ, אינו נקרא "טוב". ה"טוב" נאמר רק כשהדבר נשלם ומתאחד. וכמו שבחגים האחרונים התאחדו כל ישראל בשמחת תורה — יש להמשיך את האחדות הזו גם לימות החול.
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ • תִּקְּנוֹ עַל עָמְדוֹ, וְהִיא עֲשִׂיָּתוֹ, כְּמוֹ: "וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ".
מֵעַל לָרָקִיעַ • "עַל הָרָקִיעַ" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "מֵעַל לָרָקִיעַ", לְפִי שֶׁהֵן תְּלוּיִים בָּאֲוִיר. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר: "כִּי טוֹב" בְּיוֹם שֵׁנִי? לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה נִגְמַר מְלֶאכֶת הַמַּיִם עַד יוֹם שְׁלִישִׁי, וַהֲרֵי הִתְחִיל בָּהּ בַּשֵּׁנִי, וְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר אֵינוֹ בִּמְלוֹאוֹ וְטוּבוֹ. וּבַשְּׁלִישִׁי שֶׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם וְהִתְחִיל וְגָמַר מְלָאכָה אַחֶרֶת, כָּפַל בּוֹ "כִּי טוֹב", שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶחָד לִגְמַר מְלֶאכֶת הַשֵּׁנִי וְאֶחָד לִגְמַר מְלֶאכֶת הַיּוֹם.
ביאור רש"י: שני דיבורים; השני מרחיב לשאלה כללית על היום השני כולו.
★ "וַיַּעַשׂ" — הרקיע כבר נברא, ומה ה"עשייה" כאן? רש"י מסביר: "תיקנו על עמדו" — העמידו במקומו הקבוע, וזו עשייתו. הראיה מלשון הפסוק בדברים (כא, יב) לגבי אשת יפת תואר, "וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ" — שם "עשייה" פירושה תיקון וסידור של דבר קיים, ולא יצירה חדשה.
★ "מֵעַל לָרָקִיעַ" — התורה מדייקת ואינה אומרת "על הרקיע", שהיה משמע שהמים מונחים על גבי הרקיע, אלא "מעל לרקיע" — למעלה ממנו, תלויים באוויר (כדבריו בפסוק הקודם).
★ ומכאן לשאלה: מדוע לא נאמר "כי טוב" ביום השני? רש"י מתרץ: מלאכת המים התחילה ביום השני (ההבדלה בין מים למים) ולא נגמרה עד היום השלישי (כשנקוו המים התחתונים אל מקום אחד). ודבר שלא נגמר — אינו במלואו וטובו. לכן ביום השלישי נאמר "כי טוב" פעמיים: פעם אחת על השלמת מלאכת היום השני, ופעם אחת על מלאכת היום השלישי עצמו.
★ מדרש: בגמרא (פסחים נד, א) נאמר שביום השני נבראה גיהנם, ולכן לא נאמר בו "כי טוב". ובבראשית רבה (ד, ו) — משום שבו נבראה המחלוקת. רש"י בוחר בטעם הפשוט ביותר, הנובע מלשון הכתובים עצמם: מלאכה שלא נגמרה.
★ המסר ליום: "דבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו" — לא די להתחיל דבר טוב; ה"טוב" האמיתי מתגלה רק כשמשלימים אותו. ולכן, בתחילת השנה, כדאי לקבל החלטות שאפשר להביאן לידי גמר.
בראשית פרק א׳ פסוק ח׳
(ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ "שָׁמַיִם". וְהָיָה עֶרֶב וְהָיָה בֹּקֶר — יוֹם שֵׁנִי.
★ בסיום היום השני ניתן לרקיע שמו: "שמים". כאן מסתיימת מלאכת היום השני, וכאמור — בלי "כי טוב".
★ מילות מפתח: "שָׁמָיִם" — רש"י יבאר שהשם מורכב משתי מילים או משני יסודות: "שא מים" / "שם מים" / "אש ומים".
★ מדרש: בגמרא (חגיגה יב, א) נאמר: "מאי שמים? אמר רבי יוסי בר חנינא: שם מים... תנא: אש ומים, מלמד שהביאן הקדוש־ברוך־הוא וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע" — זה מקור דברי רש"י.
★ ביאור בדרך החסידות: אש ומים הם שני הפכים — האש עולה למעלה, והמים יורדים למטה. השמים עשויים משניהם יחד, ובכך הם מלמדים שהקדוש־ברוך־הוא, "עושה שלום במרומיו", מסוגל לאחד גם הפכים גמורים. וכך גם בנפש האדם: אהבת ה' (משולה לאש) ויראת ה' (משולה למים) צריכות להיות מאוחדות.
★ המסר ליום: כמו השמים שבהם התאחדו אש ומים, כך גם יהודי יכול לאחד בתוכו כוחות הפוכים — התלהבות ושקט, יוזמה וענווה — ולהפוך אותם ל"שמים" אחד.
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם • שָׂא מַיִם, שָׁם מַיִם, אֵשׁ וּמַיִם שֶׁעֵרְבָן זֶה בָּזֶה וְעָשָׂה מֵהֶם שָׁמַיִם. (בִּסְפָרִים אֲחֵרִים: שָׁמַיִם, שָׁם מַיִם, דָּבָר אַחֵר: אֵשׁ וּמַיִם).
ביאור רש"י: דיבור אחד, המפרש את שם ה"שמים" בשלוש דרכים.
★ "שָׂא מַיִם" — הרקיע "נושא" את המים העליונים (מעליו).
★ "שָׁם מַיִם" — "שם", כלומר שָׁם, באותו מקום, נמצאים מים.
★ "אֵשׁ וּמַיִם" — השמים נעשו מאש (אֵשׁ) וממים (מַיִם), שהקדוש־ברוך־הוא עירבן זה בזה ועשה מהם שמים. וזה מתאים לדברי רש"י בפסוק א' ש"השמים מאש וממים נבראו".
★ החוברת מציינת בסוגריים נוסח אחר שנמצא בספרים אחרים: "שמים — שם מים, דבר אחר: אש ומים", בלי "שא מים".
★ מדרש: בבראשית רבה (ד, ז) מובאים פירושים דומים לשם "שמים", וביניהם "אש ומים". והגמרא בחגיגה (יב, א) מביאה בפירוש: "שהביאן הקדוש־ברוך־הוא וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע".
★ המסר ליום: הקדוש־ברוך־הוא בונה את השמים דווקא מהפכים — מאש וממים — ומלמד אותנו שאפשר ליצור שלום והרמוניה גם בין דברים שנראים סותרים.
בראשית פרק א׳ פסוק ט׳
(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל־מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי־כֵן:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִתְכַּנְּסוּ הַמַּיִם שֶׁמִּתַּחַת לַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה. וְכָךְ הָיָה.
★ כאן מתחיל היום השלישי. עד עכשיו המים כיסו את כל פני הארץ; כעת מצווה הקדוש־ברוך־הוא שהמים יתכנסו למקום אחד, וכך תתגלה היבשה.
★ זו השלמת מלאכת המים שהתחילה ביום השני — ולכן ביום הזה ייאמר "כי טוב" פעמיים (כדברי רש"י בפסוק ז).
★ מילות מפתח: "יִקָּווּ" — יתכנסו, מלשון "מקווה" — מקום כינוס המים; "וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" — היבשה הייתה קיימת אך מכוסה במים, ועכשיו תתגלה.
★ מדרש: חז"ל (בראשית רבה פרשה ה) מרחיבים בתיאור המים שנשמעו לקולו של הקדוש־ברוך־הוא ונכנסו למקומם. ובעל הטורים, המודפס בחוברת, מביא ש"יקוו המים אל מקום אחד" רומז ל"מדה" — הקדוש־ברוך־הוא מדד את המים במידה, כמו שנאמר (איוב כח) "וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה".
★ המסר ליום: גם מה שמכסה הכול ונראה בלתי מוגבל — כמו המים — נשמע לקול ה' ונכנס לגבולו. וכך גם כוחות הנפש הסוערים — כשהם מקבלים "גבול" ומקום, מתגלה ה"יבשה", הקרקע היציבה שעליה אפשר לבנות.
יִקָּווּ הַמַּיִם • שֶׁטּוּחִין הָיוּ עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ, וְהִקְוָם בָּאוֹקְיָנוֹס, הוּא הַיָּם הַגָּדוֹל שֶׁבְּכָל הַיַּמִּים.
ביאור רש"י: דיבור אחד קצר.
★ רש"י מבאר את המצב שקדם לציווי: המים היו "שטוחים" על פני כל הארץ, ולא היה שום מקום יבש. בציווי "יקוו המים" אסף אותם הקדוש־ברוך־הוא ל"אוקיינוס" — הים הגדול ביותר מכל הימים.
★ בכך מיישב רש"י את הקושי שבפסוק: איך ייתכן שכל המים שבעולם יתכנסו ל"מקום אחד", והרי אנו רואים ימים ונהרות רבים? רש"י מסביר שה"מקום האחד" הוא האוקיינוס, שאליו מחוברים כל הימים (וכך יתבאר גם בפסוק הבא).
★ מדרש: חז"ל (בראשית רבה פרשה ה) מונים את מקום כינוס המים כאחד המקומות שבהם "החזיק מועט את המרובה" — המים שמילאו את כל העולם נאספו בציווי ה' למקום מצומצם.
★ המסר ליום: מה שהיה "שטוח על פני כל הארץ" — מפוזר ומבולבל — מתכנס "אל מקום אחד". בתחילת השנה זה הזמן לאסוף את הכוחות המפוזרים ולרכז אותם למטרה אחת ברורה.
בראשית פרק א׳ פסוק י׳
(י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה "אֶרֶץ", וְלִמְקוֹם כִּנּוּס הַמַּיִם קָרָא "יַמִּים". וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.
★ לאחר שנתגלתה היבשה, ניתנים השמות: היבשה נקראת "ארץ", ומקום כינוס המים — "ימים". כאן נאמר "כי טוב" בפעם הראשונה ביום השלישי — על השלמת מלאכת המים שהתחילה ביום השני.
★ מילות מפתח: "מִקְוֵה הַמַּיִם" — מקום שבו נקוו המים; "יַמִּים" — בלשון רבים, אף שקודם נאמר "מקום אחד", ורש"י יבאר את הסתירה הזו.
★ מדרש: בבראשית רבה (ה, ח) נאמר: "וכי ימים הרבה הם? והלא ים אחד הוא! אלא אינו דומה טעם דג העולה מעכו לטעם דג העולה מצידון ומאספמיא" — וזה מקור דברי רש"י.
★ המסר ליום: "מקום אחד" ו"ימים" — אחדות שאינה מבטלת את השוני. כל ים יש לו "טעם" משלו, ובכל זאת כולם ים אחד. כך גם עם ישראל: כל יהודי הוא ייחודי, ובכל זאת כולנו "קהלת יעקב" אחת.
קָרָא יַמִּים • וַהֲלֹא יָם אֶחָד הוּא? אֶלָּא אֵינוֹ דּוֹמֶה טַעַם דָּג הָעוֹלֶה מִן הַיָּם בְּעַכּוֹ, לְדָג הָעוֹלֶה מִן הַיָּם בְּאַסְפַּמְיָא.
ביאור רש"י: דיבור אחד, המיישב סתירה בין שני פסוקים.
★ הקושי: בפסוק הקודם נאמר "יקוו המים אל מקום אחד", ורש"י פירש שהכוונה לאוקיינוס — ים אחד. מדוע אפוא נאמר כאן "ימים" בלשון רבים?
★ התשובה: אכן זהו ים אחד, מחובר כולו; אך כל חלק ממנו שונה מחברו — טעם הדג העולה מן הים בעכו (בארץ ישראל) אינו דומה לטעם הדג העולה מן הים באספמיא (ספרד). כיון שלכל אזור יש אופי וטעם משלו, הם נקראים "ימים".
★ מדרש: בבראשית רבה (ה, ח) מובאת דרשה זו, ומשם לקחה רש"י. החידוש הוא שהתורה מתייחסת אל הים לא רק כאל כמות מים, אלא כאל מקום שיש בו חיים ושונות.
★ המסר ליום: אחדות אמיתית אינה אחידות. כמו הים, שהוא אחד אך טעמו שונה בכל מקום — כך כל יהודי ממלא את תפקידו המיוחד, ודווקא יחד הם יוצרים שלמות אחת.
בראשית פרק א׳ פסוק י״א
(יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תִּתְמַלֵּא הָאָרֶץ בְּצִמְחִיָּה — עֲשָׂבִים שֶׁמַּצְמִיחִים זֶרַע, וְעֵצִים שֶׁטַּעֲמָם כְּטַעַם הַפְּרִי, הָעוֹשִׂים פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ בְּתוֹכוֹ, עַל הָאָרֶץ. וְכָךְ הָיָה.
★ זוהי המלאכה השנייה של היום השלישי: לאחר שנתגלתה היבשה, מצווה הקדוש־ברוך־הוא שתצמיח את כל סוגי הצמחים — דשאים, עשבים ועצי פרי.
★ פרט מפתיע בציווי: "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי" — העץ עצמו היה צריך להיות "פרי", כלומר שטעם העץ יהיה כטעם הפרי. ובפסוק הבא נראה שהארץ לא קיימה זאת בדיוק.
★ מילות מפתח: "תַּדְשֵׁא" — תתמלא בדשאים; "דֶּשֶׁא" — כיסוי הצמחייה הכללי, כשכל הצמחים מעורבים; "עֵשֶׂב" — צמח מסוים, כל מין לעצמו; "מַזְרִיעַ זֶרַע" — שמוציא זרע שאפשר לזרוע ממנו במקום אחר; "לְמִינוֹ" — כל מין בפני עצמו, בלי עירוב.
★ מדרש: בבראשית רבה (ה, ט) נאמר שהארץ עברה על ציווי ה': היא נצטוותה להוציא "עץ פרי" — שטעם העץ כטעם הפרי — ולא עשתה כן, אלא הוציאה "עץ עושה פרי". ולכן, כשנתקלל אדם על חטאו, נתקללה גם האדמה.
★ המסר ליום: "עץ פרי" — האידיאל הוא שה"עץ", כלומר הדרך והמאמץ, יהיה מתוק כמו ה"פרי", כמו התוצאה. בעבודת ה' המטרה היא שגם הדרך — הלימוד, התפילה, המאמץ עצמו — תהיה בעלת "טעם", ולא רק התוצאה הסופית.
תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב • לֹא דֶשֶׁא לְשׁוֹן עֵשֶׂב וְלֹא עֵשֶׂב לְשׁוֹן דֶּשֶׁא, וְלֹא הָיָה לְשׁוֹן הַמִּקְרָא לוֹמַר תַּעֲשִׂיב הָאָרֶץ, שֶׁמִּינֵי דְּשָׁאִין מְחֻלָּקִין, כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ נִקְרָא עֵשֶׂב פְּלוֹנִי, וְאֵין לְשׁוֹן לַמְדַבֵּר לוֹמַר דֶּשֶׁא פְּלוֹנִי, שֶׁלְּשׁוֹן דֶּשֶׁא הוּא לְבִישַׁת הָאָרֶץ בַּעֲשָׂבִים כְּשֶׁהִיא מִתְמַלֵּאת בִּדְשָׁאִים.
תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ • תִּתְמַלֵּא וְתִתְכַּסֶּה לְבוּשׁ עֲשָׂבִים, בִּלְשׁוֹן לַעַ"ז נִקְרָא דֶּשֶׁא ארבאז"י, כֻּלָּן בְּעִרְבּוּבְיָא, וְכָל שֹׁרֶשׁ לְעַצְמוֹ נִקְרָא עֵשֶׂב.
מַזְרִיעַ זֶרַע • שֶׁיִּגָּדֵל בּוֹ זֶרַע לִזְרֹעַ מִמֶּנּוּ בְּמָקוֹם אַחֵר.
עֵץ פְּרִי • שֶׁיְּהֵא טַעַם הָעֵץ כְּטַעַם הַפְּרִי. וְהִיא לֹא עָשְׂתָה כֵּן, אֶלָּא "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ וְגוֹ' וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי" וְלֹא "וְעֵץ פְּרִי", לְפִיכָךְ כְּשֶׁנִּתְקַלֵּל אָדָם עַל עֲוֹנוֹ, נִפְקְדָה גַּם הִיא עַל עֲוֹנָהּ וְנִתְקַלְּלָה. (סְפָרִים אֲחֵרִים אֵינוֹ, וְדוֹ"ק).
אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ • הֵן גַּרְעִינֵי כָּל פְּרִי שֶׁמֵּהֶן הָאִילָן צוֹמֵחַ כְּשֶׁנּוֹטְעִים אוֹתוֹ.
ביאור רש"י: חמישה דיבורים, המפרקים את הפסוק לפרטיו.
★ שני הדיבורים הראשונים מבחינים בין "דשא" ל"עשב": "עשב" הוא שם לכל מין צמח בפני עצמו (אומרים "עשב פלוני"), ואילו "דשא" הוא שם כללי ללבוש הירוק שמכסה את הארץ, כשכל הצמחים מעורבים זה בזה (ואין אומרים "דשא פלוני"). לכן נאמר "תדשא הארץ" — שתתכסה כולה בלבוש של צמחייה — ולא "תעשיב הארץ". רש"י מביא גם את המילה בלע"ז — "ארבאז"י", כלומר צמחייה, מרעה.
★ "מַזְרִיעַ זֶרַע" — שיגדל בו זרע, שאפשר לקחת ולזרוע אותו במקום אחר. בכך נקבעה התחדשות הצמחייה לדורות.
★ "עֵץ פְּרִי" — כאן החידוש הגדול: הציווי היה שגם העץ עצמו יהיה בעל טעם כטעם הפרי. אך הארץ לא עשתה כן: בפסוק הבא נאמר "וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי" — עץ שרק עושה פרי — ולא "עץ פרי". ולכן, כשנתקלל אדם הראשון על חטאו, "נפקדה" גם האדמה על חטאה ונתקללה ("אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ"). החוברת מציינת בסוגריים שבספרים אחרים קטע זה אינו מופיע.
★ "אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ" — אלו הגרעינים שבתוך כל פרי, שמהם צומח האילן כשנוטעים אותם.
★ מדרש: בבראשית רבה (ה, ט) מובא שהארץ "הוסיפה על הציווי" ושינתה, ולכן נענשה עם אדם. מכאן למדו שגם הדומם והצומח נתבעים לקיים את רצון בוראם.
★ המסר ליום: הדרישה "שיהא טעם העץ כטעם הפרי" היא דרישה מכל יהודי: שגם הדרך, ולא רק התוצאה, תהיה מתוקה. אדם הלומד ומתפלל רק בשביל ה"פרי" — הוא "עץ עושה פרי"; אבל מי שמרגיש את המתיקות בעצם הלימוד והתפילה — הוא "עץ פרי".
בראשית פרק א׳ פסוק י״ב
(יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה־פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ צִמְחִיָּה — עֵשֶׂב הַמַּצְמִיחַ זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְעֵץ הָעוֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בְּתוֹכוֹ לְמִינֵהוּ. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.
★ הארץ מקיימת את הציווי של הפסוק הקודם — אך בשני שינויים: האחד, נאמר "וְעֵץ עֹשֶׂה־פְּרִי" ולא "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי" (כפי שרש"י הסביר בפסוק הקודם); והשני, נאמר "לְמִינֵהוּ" גם על הדשאים, אף שבציווי נאמר "למינו" רק על העצים.
★ כאן נאמר "כי טוב" בפעם השנייה ביום השלישי — על מלאכת היום עצמו, כפי שביאר רש"י בפסוק ז.
★ מילות מפתח: "וַתּוֹצֵא" — הוציאה מתוכה, מכוח הציווי; "לְמִינֵהוּ" — כל מין לעצמו, בלי הרכבה ובלי עירוב.
★ מדרש: בגמרא (חולין ס, א) מובא: "דרש רבי חנינא בר פפא: 'יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם, יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו' — פסוק זה שר העולם אמרו", בשעה שהדשאים נשאו קל וחומר בעצמם ויצאו למיניהם. וזה מקור דברי רש"י.
★ המסר ליום: הדשאים לא נצטוו במפורש "למינהו", אך הם הבינו מעצמם מה רצון ה' — ופעלו לפיו. כך גם יהודי: לא תמיד צריך ציווי מפורש; מי שמתבונן במה שה' מבקש מאחרים, לומד בקל וחומר מה מתבקש ממנו.
וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ וְגוֹ' • אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר "לְמִינֵהוּ" בַּדְּשָׁאִין בְּצִוּוּיֵהֶן, שָׁמְעוּ שֶׁנִּצְטַוּוּ הָאִילָנוֹת עַל כָּךְ, וְנָשְׂאוּ קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמָן, כַּמְפֹרָשׁ בָּאַגָּדָה בְּ'שְׁחִיטַת חֻלִּין'.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ הקושי: בציווי (פסוק יא) נאמר "לְמִינוֹ" רק על עץ הפרי, ולא על הדשאים. ואילו כאן, בביצוע, נאמר "לְמִינֵהוּ" גם על הדשאים. מדוע עשו הדשאים יותר ממה שנצטוו?
★ התשובה: הדשאים "שמעו" שהאילנות נצטוו לצאת "למינו", ונשאו קל וחומר בעצמם: אם האילנות — שמטבעם גדלים כל אחד לבדו ואינם מתערבבים — נצטוו לצאת כל אחד למינו, אנו, הגדלים מעורבבים, על אחת כמה וכמה שאין זה רצון ה' שנצא בערבוביה. ולכן יצאו מעצמם "למינהו".
★ רש"י מפנה לאגדה שבמסכת חולין ("שחיטת חולין") — שם (ס, א) מסופר ששר העולם, כשראה זאת, פתח ואמר: "יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם, יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו".
★ המסר ליום: כמו הדשאים, שלמדו את רצון ה' מן הציווי שנאמר לאחרים — כך גם אנו: מהנהגתם של צדיקים ורבותינו, ומהוראות שניתנו לכלל, יכול כל אחד ללמוד בקל וחומר מה ה' מבקש ממנו באופן אישי.
בראשית פרק א׳ פסוק י״ג
(יג) וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהָיָה עֶרֶב וְהָיָה בֹּקֶר — יוֹם שְׁלִישִׁי.
★ בפסוק זה מסתיים היום השלישי לבריאה, שבו נעשו שתי מלאכות: כינוס המים וגילוי היבשה, והצמחת הצמחייה. זהו היום היחיד בששת ימי בראשית שבו נאמר "כי טוב" פעמיים (פסוקים י ו־יב).
★ מילות מפתח: "יוֹם שְׁלִישִׁי" — מספר סודר, כמו בשאר הימים (לעומת "יום אחד" שביום הראשון, כפי שביאר רש"י בפסוק ה).
★ מדרש: בבראשית רבה (ד, ו) נאמר שביום השלישי נכתב "כי טוב" שתי פעמים — אחד על מלאכת המים (שהתחילה ביום השני) ואחד על מלאכתו של היום עצמו, כדברי רש"י בפסוק ז. ובשל כפילות זו נהגו ישראל לערוך חתונות ולהתחיל דברים חשובים ביום שלישי בשבוע, כסימן טוב.
★ המסר ליום: בשבוע הראשון של המחזור החדש, כל יום בשבוע מקבל את ה"טעם" של יום הבריאה שלו. היום השלישי, יום "כי טוב" כפול, מזכיר לנו שה"טוב" השלם מגיע כשמשלימים את מה שהתחיל קודם ומוסיפים עליו דבר חדש.
בראשית פרק א׳ פסוק י״ד
(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויאמר אלהים: יהיו מאורות ברקיע השמים, כדי להבדיל בין היום ובין הלילה, ויהיו לסימנים, לזמני המועדים, ולמניין הימים והשנים.
★ כאן נפתח היום הרביעי של מעשה בראשית. בשלושת הימים הראשונים נבראו "המסגרות" — אור וחושך, רקיע ומים, יבשה וצמחייה; ומעתה מתחילים ימי ה"מילוי": ביום הרביעי מאורות ברקיע, ביום החמישי דגים ועופות, וביום השישי בעלי חיים ואדם.
★ הפסוק מונה ארבעה תפקידים למאורות: להבדיל בין יום ללילה; "לְאֹתֹת" — סימנים; "לְמוֹעֲדִים" — קביעת זמני החגים; "לְיָמִים וְשָׁנִים" — מניין הזמן. כלומר, המאורות אינם רק מקור אור, אלא "השעון" של הבריאה כולה.
★ מילות מפתח: "מְאֹרֹת" — כלים שהאור שוכן בהם (לא האור עצמו, שנברא כבר ביום הראשון); "רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם" — הרקיע שנברא ביום השני; "מוֹעֲדִים" — זמנים קבועים.
★ מדרש: בבראשית רבה (ו, א) נאמר שהלבנה לא נבראה אלא לקדש בה ראשי חדשים ושנים — וכך מביא גם בעל הטורים להלן. כלומר, בתוך פסוק הבריאה עצמו כבר טמון לוח השנה היהודי, שעתידים ישראל למנות על פיו.
★ ולענייננו ביום זה: אנו מתחילים מחדש את התורה מבראשית, מיד לאחר שמחת תורה, וממש עכשיו יוצאים מחודש תשרי — החודש הגדוש במועדים — אל ימות השנה הרגילים. הפסוק מזכיר שגם הזמן ה"רגיל" נברא בכוונה: כל יום וכל שנה הם יחידות שה' קצב להן תפקיד.
יְהִי מְאֹרֹת וְגוֹ' • מִיּוֹם רִאשׁוֹן נִבְרְאוּ, וּבָרְבִיעִי צִוָּה עֲלֵיהֶם לְהִתָּלוֹת בָּרָקִיעַ. וְכֵן כָּל תּוֹלְדוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ נִבְרְאוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נִקְבַּע בַּיּוֹם שֶׁנִּגְזַר עָלָיו, הוּא שֶׁכָּתוּב: "אֵת הַשָּׁמַיִם", לְרַבּוֹת תּוֹלְדוֹתֵיהֶם, "וְאֵת הָאָרֶץ", לְרַבּוֹת תּוֹלְדוֹתֶיהָ.
יְהִי מְאֹרֹת • חָסֵר וָי"ו כְּתִיב, עַל שֵׁם שֶׁהוּא יוֹם מְאֵרָה, לִפֹּל אַסְכָּרָה בְּתִינוֹקוֹת, הוּא שֶׁשָּׁנִינוּ: 'בָּרְבִיעִי, הָיוּ מִתְעַנִּים עַל אַסְכָּרָה, שֶׁלֹּא תִּפֹּל בַּתִּינוֹקוֹת'.
לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה • מִשֶּׁנִּגְנַז הָאוֹר הָרִאשׁוֹן, אֲבָל בְּשִׁבְעַת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, שִׁמְּשׁוּ הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ הָרִאשׁוֹנִים יַחַד, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה.
וְהָיוּ לְאֹתֹת • כְּשֶׁהַמְּאוֹרוֹת לוֹקִין, סִימָן רַע הוּא לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י): "וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ", בַּעֲשׂוֹתְכֶם רְצוֹן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֵין אַתֶּם צְרִיכִין לִדְאֹג מִן הַפֻּרְעָנוּת.
וּלְמוֹעֲדִים • עַל שֵׁם הֶעָתִיד, שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לְהִצְטַוּוֹת עַל הַמּוֹעֲדוֹת, וְהֵם נִמְנִים לְמוֹלַד הַלְּבָנָה.
וּלְיָמִים • שִׁמּוּשׁ הַחַמָּה חֲצִי יוֹם, וְשִׁמּוּשׁ הַלְּבָנָה חֶצְיוֹ, הֲרֵי יוֹם שָׁלֵם.
וְשָׁנִים • לְסוֹף שס"ה יָמִים (סְפָרִים אֲחֵרִים: וּרְבִיעַ יוֹם), יִגְמְרוּ מַהֲלָכָן בְּי"ב מַזָּלוֹת הַמְּשָׁרְתִים אוֹתָם, וְהִיא שָׁנָה. (סְפָרִים אֲחֵרִים: וְהוּא שס"ה יוֹם וּרְבִיעַ יוֹם), וְחוֹזְרִים וּמַתְחִילִים פַּעַם שְׁנִיָּה לְסַבֵּב בַּגַּלְגַּל כְּמַהֲלָכָן הָרִאשׁוֹן.
ביאור רש"י: שבעה דיבורים — רש"י עובר על הפסוק מילה אחר מילה.
★ הקושי הראשון: הרי אור כבר נברא ביום הראשון ("יהי אור"), ומה נברא כאן? רש"י משיב שהמאורות עצמם נבראו כבר ביום הראשון, וביום הרביעי רק נצטוו "להתלות ברקיע" — לתפוס את מקומם. ומכאן כלל גדול: כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום הראשון, וכל אחד "נקבע" ביום שנגזר עליו. הראיה: המילה "את" ב"אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" באה לרבות את כל מה שיצא מהם אחר כך.
★ "מְאֹרֹת" נכתב חסר — בלי ו' — ונקרא כמו "מְאֵרָה" (קללה). לכן יום רביעי נחשב יום מסוכן לאסכרה (מחלת גרון קטלנית) בתינוקות, והיו מתענים בו שלא תפגע בהם, כמובא במשנה (תענית ד, ג).
★ "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה" — מדוע צריך הבדלה חדשה, אם כבר ביום הראשון נאמר "ויבדל אלהים בין האור ובין החושך"? רש"י משיב שבשבעת ימי בראשית שימשו האור והחושך הראשונים יחד, ורק לאחר שנגנז האור הראשון (לצדיקים לעתיד לבוא) קיבלו המאורות את תפקיד ההבדלה.
★ "וְהָיוּ לְאֹתֹת" — ליקוי מאורות הוא סימן רע לעולם; אבל רש"י מוסיף מיד את הנחמה מירמיהו: "וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ" — מי שעושה רצון ה' אינו צריך לחשוש מן הסימנים. (על השאלה הנשאלת — הרי ליקוי הוא תופעה טבעית שאפשר לחשב מראש — ראו ההפניה לשיחות קודש שלהלן.)
★ "וּלְמוֹעֲדִים" — "על שם העתיד": בזמן הבריאה עדיין לא היו מועדים, אך התורה כבר מכינה את הלבנה לתפקידה במניין החגים. "וּלְיָמִים" — החמה משמשת חצי יממה והלבנה חצייה, וביחד יום שלם. "וְשָׁנִים" — שנת חמה של שס"ה ימים (ורבע), שבה משלימים המאורות סיבוב בי"ב המזלות ומתחילים מחדש.
★ מדרש: בגמרא (חולין ס, ב) מובא שהלבנה התלוננה "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד" — והדבר מקדים את רש"י של הפסוק הבא.
★ המסר ליום: "וְהָיוּ לְאֹתֹת... בַּעֲשׂוֹתְכֶם רְצוֹן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֵין אַתֶּם צְרִיכִין לִדְאֹג" — ביום הראשון של השנה החדשה בלימוד התורה, אחרי חגי תשרי, זו הבטחה לדרך: מי שהולך בדרך ה' אינו תלוי בכוכבים ובמזלות.
בראשית פרק א׳ פסוק ט״ו
(טו) וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויהיו למאורות ברקיע השמים, להאיר על הארץ; ויהי כן.
★ הפסוק ממשיך את הציווי שבפסוק הקודם ומוסיף תפקיד חמישי — ואולי הפשוט מכולם: "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ". אחרי הזמנים והסימנים, באה התכלית המעשית: לתת אור לעולם.
★ "וַיְהִי כֵן" — הציווי מתקיים מיד, כמו בכל מעשה בראשית: דבר ה' הוא עצמו המציאות.
★ מילות מפתח: "לִמְאוֹרֹת" — כאן נכתבה המילה מלאה יותר (עם ו'), בשונה מ"מְאֹרֹת" החסר שבפסוק הקודם; "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ" — תכלית האור היא הארץ, מקום האדם.
★ מדרש: חז"ל (חגיגה יב, א) אומרים שהאור שנברא ביום הראשון היה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, וכיוון שצפה הקב"ה שעתידים רשעים להשתמש בו — גנזו לצדיקים לעתיד לבוא. מה שנשאר "להאיר על הארץ" הוא האור המוגבל של המאורות.
★ ולענייננו: אחרי ימי החג המרוממים, שבהם "האור הגנוז" כביכול התגלה, אנו חוזרים לחיי היומיום. הפסוק מלמד שגם האור הרגיל של ימי החול נברא "להאיר על הארץ" — להביא את הקדושה דווקא אל המציאות הגשמית.
וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת • עוֹד זֹאת יְשַׁמְּשׁוּ, שֶׁיָּאִירוּ לָעוֹלָם.
ביאור רש"י: דיבור אחד קצר, שעונה על כפילות לכאורה.
★ הקושי: כבר בפסוק הקודם נאמר "יְהִי מְאֹרֹת", ומה מוסיף "וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת"? רש"י משיב במילים "עוֹד זֹאת" — זהו תפקיד נוסף: מלבד היותם לאותות, למועדים, לימים ולשנים, ישמשו גם להאיר לעולם.
★ מחז"ל: על שם פסוקים אלה תיקנו חכמים בברכה הראשונה שלפני קריאת שמע של שחרית את החתימה "יוצר המאורות" — הודאה יומיומית על האור שהמאורות מאירים לעולם.
★ המסר ליום: "עוד זאת ישמשו" — לכל נברא יש יותר מתפקיד אחד. גם אדם שיש לו תפקיד מוגדר (לימוד, עבודה, משפחה) נקרא "להאיר לעולם" — להשפיע אור על הסובבים אותו.
בראשית פרק א׳ פסוק ט״ז
(טז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת־הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת־הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים: את המאור הגדול (השמש) לשלוט ביום, ואת המאור הקטן (הירח) לשלוט בלילה, ואת הכוכבים.
★ אחרי הציווי באה העשייה: הקב"ה מציב את שני המאורות. אך הפסוק עצמו מעורר תמיהה: בתחילתו שניהם "גדולים", ובהמשכו אחד "גדול" והשני "קטן". רש"י יסביר את הפער הזה במדרש הידוע על מיעוט הירח.
★ "לְמֶמְשֶׁלֶת" — כל מאור "מושל" בזמנו: השמש ביום והירח בלילה. והכוכבים נזכרים בסוף, כתוספת.
★ מילות מפתח: "הַמָּאוֹר הַגָּדֹל" — השמש; "הַמָּאוֹר הַקָּטֹן" — הירח; "מֶמְשֶׁלֶת" — שלטון ושליטה.
★ מדרש: בגמרא (חולין ס, ב) מסופר שהירח טען "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד", והקב"ה ענה לו "לכי ומעטי את עצמך". וכשראה שדעתו של הירח חלשה, אמר הקב"ה "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח" — וזהו טעם שעיר ראש חודש.
★ ולענייננו: בשבת הקרובה, שבת בראשית, נברך את חודש מרחשון — חידוש הלבנה. הירח, שמיעט את עצמו, מתחדש בכל חודש, ובכך הוא סמל לעם ישראל, ש"עתידים להתחדש כמותה" (נוסח קידוש לבנה).
הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים וְגוֹ' • שָׁוִים נִבְרְאוּ, וְנִתְמַעֲטָה הַלְּבָנָה עַל שֶׁקִּטְרְגָה וְאָמְרָה: "אִי אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֶתֶר אֶחָד".
וְאֵת הַכּוֹכָבִים • עַל־יְדֵי שֶׁמִּעֵט אֶת הַלְּבָנָה, הִרְבָּה צְבָאֶיהָ לְהָפִיס דַּעְתָּהּ.
ביאור רש"י: שני דיבורים, המיישבים את הסתירה שבפסוק.
★ "שָׁוִים נִבְרְאוּ" — מתחילה היו השמש והירח שווים בגודלם, ולכן נאמר "שני המאורות הגדולים". אך הלבנה "קטרגה" — טענה שאין מקום לשני מלכים בכתר אחד — ולכן נתמעטה, ומכאן "המאור הקטן".
★ "וְאֵת הַכּוֹכָבִים" — מדוע הכוכבים נזכרים דווקא כאן, אחרי המאור הקטן? רש"י משיב: כדי "לְהָפִיס דַּעְתָּהּ" — לפייס את הלבנה. מכיוון שמיעט אותה, הרבה את צבאה, הכוכבים, שילוו אותה בלילה.
★ מדרש: הגמרא בחולין (ס, ב) מביאה את המשך הדו־שיח: הקב"ה אמר לירח שישראל ימנו לו (לפי הלבנה), ושצדיקים יקראו על שמו — "יעקב הקטן", "שמואל הקטן", "דוד הקטן". ראש חודש נקבע כיום של כפרה על מיעוט זה.
★ המסר ליום: הירח, שביקש להיות "המלך היחיד", הפסיד דווקא בגלל הקנאה; ובכל זאת הקב"ה לא השאיר אותו בבדידות, אלא הרבה סביבו את הכוכבים. מכאן לימוד במידות — ביטול הקנאה, ועם זאת דאגה לפייס את מי שנפגע.
בראשית פרק א׳ פסוק י״ז
(יז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויתן אותם אלהים ברקיע השמים, להאיר על הארץ.
★ הפסוק מתאר את קביעת המאורות במקומם ברקיע — מימוש של "צִוָּה עֲלֵיהֶם לְהִתָּלוֹת בָּרָקִיעַ" שבו פירש רש"י את פסוק יד. המאורות, שנבראו ביום הראשון, מקבלים עתה את "כתובתם" הקבועה.
★ החזרה על "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ" (כבר בפסוק טו) מדגישה שזו התכלית העיקרית: המאורות נמצאים בשמים, אבל הם קיימים בשביל הארץ.
★ מילות מפתח: "וַיִּתֵּן" — הנחה וקביעה במקום; "אֹתָם" — את השמש, הירח והכוכבים יחד.
★ מחז"ל: הנביא אומר (ירמיה לג, כה) "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי", ובגמרא (פסחים סח, ב) דרשו: "אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ" — סדר המאורות הקבוע תלוי בברית התורה.
★ ולענייננו: גם האדם צריך "להיקבע במקומו" אחרי החגים — לחזור למסלול הקבוע של לימוד ועבודה, ומשם להאיר לסביבתו, כמו המאורות שאינם זזים ממסלולם.
בראשית פרק א׳ פסוק י״ח
(יח) וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ולשלוט ביום ובלילה, ולהבדיל בין האור ובין החושך; וירא אלהים כי טוב.
★ הפסוק חותם את מעשה היום הרביעי ומסכם את תפקידי המאורות: שליטה ("לִמְשֹׁל") בזמני היום והלילה, והבדלה בין אור לחושך. ובסופו — "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב", החותמת של מלאכה שנשלמה.
★ ההבדלה בין האור לחושך, שנעשתה ביום הראשון בידי ה' עצמו ("ויבדל אלהים"), מועברת כעת אל המאורות — כפי שפירש רש"י בפסוק יד, מאז שנגנז האור הראשון.
★ מילות מפתח: "וְלִמְשֹׁל" — לשלוט; "וּלְהַבְדִּיל" — להפריד; "כִּי טוֹב" — המלאכה הושלמה כראוי.
★ מדרש: חז"ל (פסחים נד, א) מבארים שבמוצאי שבת בראשית נתן הקב"ה דעה באדם, והביא שני אבנים והקישן זו בזו ויצא מהן אור — ולכן מברכים "בורא מאורי האש" במוצאי שבת. בעל הטורים שלהלן קושר את "ולהבדיל" שבפסוקנו להבדלה בין קודש לחול ולברכה על האור.
★ ולענייננו: במוצאי החג בירכנו "המבדיל בין קודש לחול". הפסוק מזכיר שההבדלה אינה ניתוק — גם אחרי ההבדלה, האור ממשיך "לִמְשֹׁל" בימי החול.
בראשית פרק א׳ פסוק י״ט
(יט) וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויהי ערב ויהי בוקר — יום רביעי.
★ חתימת היום הרביעי. מעתה העולם כבר מואר במאורות הקבועים, והזמן נמדד בשמש ובירח.
★ כמו בכל ימי הבריאה, הערב קודם לבוקר — ומכאן נלמד שהיום בהלכה מתחיל בערב, ולכן שבתות וחגים נכנסים בשקיעה.
★ מילות מפתח: "עֶרֶב" — תחילת היממה, מן החושך; "בֹקֶר" — המשכה, אל האור; "רְבִיעִי" — מספר סודר.
★ מדרש: כפי שהובא ברש"י לפסוק יד, יום רביעי נחשב יום רגיש — "יום מארה" לאסכרה בתינוקות — ובמשנה (תענית ד, ג) מסופר שאנשי המעמד היו מתענים בו מסיבה זו.
★ ולענייננו: הסדר "ערב ואחר כך בוקר" הוא גם סדר החיים הרוחניים: מן החושך אל האור. אחרי סיום מעגל החגים, יש להתחיל את "ימי החול" של השנה מתוך הידיעה שכל ערב מוביל לבוקר.
בראשית פרק א׳ פסוק כ׳
(כ) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל־הָאָרֶץ עַל־פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויאמר אלהים: ישרצו המים שרץ של נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ, על פני רקיע השמים.
★ היום החמישי: אחרי שהרקיע התמלא מאורות, מתמלאים המים והאוויר — המים ב"שרץ", והאוויר בעוף. לראשונה מופיע בבריאה המושג "נֶפֶשׁ חַיָּה" — יצור שיש בו חיות ותנועה, בשונה מן הצומח.
★ מעניין שהעוף נברא, לפי פשט הפסוק, מן המים ("ישרצו המים... ועוף"), ולא מן הארץ — ואכן חז"ל (חולין כז, ב) אומרים שהעופות נבראו מן הרקק (בוץ מים).
★ מילות מפתח: "יִשְׁרְצוּ" — ירבו ויתנועעו; "שֶׁרֶץ" — בעל חיים נמוך, כפי שיפרש רש"י; "יְעוֹפֵף" — יעוף.
★ מדרש: בגמרא (חולין כז, ב) נחלקו אם העופות נבראו מן היבשה או מן המים, ומסקנה היא שנבראו "מן הרקק" — תערובת של מים ועפר. לכן לעניין שחיטה העוף שונה מן הדג ומן הבהמה.
★ ולענייננו: "נפש חיה" — החיות הופיעה רק בשלב החמישי, אחרי שהוכנו האור, המים והמזון. גם חיות רוחנית אמיתית דורשת הכנה: את ההחלטות הטובות של החגים צריך לבנות שלב אחר שלב.
נֶפֶשׁ חַיָּה • שֶׁיְּהֵא בָהּ חִיּוּת.
שֶׁרֶץ • כָּל דָּבָר חַי שֶׁאֵינוֹ גָּבֹהַּ מִן הָאָרֶץ, קָרוּי שֶׁרֶץ: בָּעוֹף, כְּגוֹן זְבוּבִים. בִּשְׁקָצִים, כְּגוֹן נְמָלִים וְחִפּוּשִׁים וְתוֹלָעִים. וּבַבְּרִיּוֹת, כְּגוֹן חֹלֶד וְעַכְבָּר וְחֹמֶט וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, וְכָל הַדָּגִים.
ביאור רש"י: שני דיבורים המגדירים מונחים.
★ "נֶפֶשׁ חַיָּה — שֶׁיְּהֵא בָהּ חִיּוּת": רש"י מבהיר ש"נפש" כאן אינה הנשמה השכלית של האדם, אלא כוח החיים — מה שמבדיל בעל חיים מצמח.
★ "שֶׁרֶץ" — רש"י נותן הגדרה כללית: כל בעל חיים שאינו גבוה מן הארץ, שגופו נמוך וקרוב לקרקע. ומביא דוגמאות מכל הסוגים: בעופות — זבובים; בשקצים — נמלים, חיפושיות ותולעים; בבריות היבשה — חולד, עכבר וחומט (מין לטאה); וכל הדגים.
★ מכאן מובן מדוע הפסוק אומר "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ": הדגים כולם הם "שרץ" — הם אינם מתרוממים מעל המצע שהם חיים בו.
★ מדרש: הגדרה זו של "שרץ" היא היסוד לאיסורי האכילה של "כָּל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא" (ויקרא יא, מא), ובגמרא (מכות טז, ב) נאמר שהאוכל נמלה אחת עובר על כמה לאווין.
★ המסר ליום: גם היצור הקטן והנמוך ביותר, הזבוב והנמלה, נברא בכוונה ונקרא בשם מוגדר בתורה. אין בבריאה דבר מיותר — וכך גם באדם: אין "רגע קטן" שאין לו ערך, כפי שיבואר בנקודות משיחות קודש לפסוק ב, ב.
בראשית פרק א׳ פסוק כ״א
(כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל־עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויברא אלהים את התנינים הגדולים, ואת כל נפש החיה הרומשת שהמים שרצו אותה, למיניהם, ואת כל עוף בעל כנף למינהו; וירא אלהים כי טוב.
★ ביצוע הציווי שבפסוק הקודם. אך יש כאן חידוש: לראשונה מאז הפסוק הראשון חוזר הפועל "וַיִּבְרָא" — בריאה יש מאין — ודווקא על התנינים הגדולים ועל נפש החיה. חז"ל ראו בכך סימן לכך שבריאת החיים היא חידוש מיוחד.
★ התנינים הגדולים נזכרים לחוד, לפני שאר בעלי החיים שבמים — ורש"י יסביר מדוע.
★ מילות מפתח: "הַתַּנִּינִם" — דגים ענקיים (ולפי האגדה — הלוויתן ובת זוגו); "הָרֹמֶשֶׂת" — הנעה ומתנועעת; "עוֹף כָּנָף" — כל בעל כנף, גם שרצי העוף.
★ מדרש: הגמרא (בבא בתרא עד, ב) מספרת שהלוויתן נברא זכר ונקבה, ואילו היו מזדווגים היו מחריבים את העולם; לכן הרג הקב"ה את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא — זוהי "סעודת הלוויתן".
★ ולענייננו: בשמחת תורה ובסוכות מרבים להזכיר את "סעודת לויתן" לעתיד לבוא — ואף בסוף החג אומרים "יהי רצון... כשם שקיימתי וישבתי בסוכה זו, כן אזכה לשנה הבאה לישב בסוכת עורו של לויתן". הפסוק שאנו לומדים היום הוא המקור לכך.
הַתַּנִּינִם • דָּגִים גְּדוֹלִים שֶׁבַּיָּם. וּבְדִבְרֵי אַגָּדָה: הוּא לִוְיָתָן וּבֶן זוּגוֹ, שֶׁבְּרָאָם זָכָר וּנְקֵבָה, וְהָרַג אֶת הַנְּקֵבָה וּמְלָחָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד־לָבֹא, שֶׁאִם יִפְרוּ וְיִרְבּוּ — לֹא יִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בִּפְנֵיהֶם. "הַתַּנִּינִם" כְּתִיב.
נֶפֶשׁ הַחַיָּה • נֶפֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חִיּוּת.
ביאור רש"י: שני דיבורים; הראשון כולל פשט, אגדה ודיוק בכתיב.
★ בפשט, "התנינים" הם פשוט דגים גדולים שבים. אך רש"י מוסיף את דברי האגדה: הכוונה ללוויתן ובת זוגו. הם נבראו זכר ונקבה, אך אילו היו פרים ורבים — לא היה העולם יכול לעמוד בפניהם. לכן הרג הקב"ה את הנקבה ומלח אותה לסעודת הצדיקים לעתיד לבוא.
★ "'הַתַּנִּינִם' כְּתִיב" — רש"י מציין שהמילה כתובה בכתיב חסר (בלי י' שנייה), וזו הראיה לדרשה: החסרון מרמז שאחד מן התנינים "חסר" — הנקבה שנהרגה. כך גם מבאר בעל הטורים שלהלן: "חסר יו"ד, רמז למה שאמרו רבותינו ז"ל שהרג הנקבה".
★ "נֶפֶשׁ הַחַיָּה — נֶפֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חִיּוּת", כפי שפירש בפסוק כ.
★ מדרש: בבבא בתרא (עד, ב — עה, א) מתוארת בהרחבה סעודת הלוויתן: מעורו תיעשה סוכה לצדיקים, ומבשרו סעודה. חז"ל אף מבארים שהשור הבר (שור הבר, ה"בהמות") נועד לאותה סעודה.
★ המסר ליום: גם כאשר הקב"ה "מצמצם" את הבריאה — הורג את הנקבה כדי שהעולם יתקיים — הוא אינו מאבד דבר, אלא שומר אותו לעתיד ("ומלחה לצדיקים"). כך גם עם האדם: מה שנמנע ממנו עכשיו לטובתו, נשמר לו בשלמות לעתיד.
בראשית פרק א׳ פסוק כ״ב
(כב) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויברך אותם אלהים לאמר: פרו ורבו ומלאו את המים שבימים, והעוף ירבה בארץ.
★ לראשונה בבריאה ניתנת ברכה — ודווקא לדגים ולעופות. הברכה היא כוח הפריה והריבוי: "פְּרוּ וּרְבוּ".
★ שימו לב להבדל בלשון: לדגים נאמר "פרו ורבו ומלאו", ואילו לעוף רק "יִרֶב בָּאָרֶץ" — ובעל הטורים שלהלן מבאר את ההבדל.
★ מילות מפתח: "וַיְבָרֶךְ" — העניק כוח של ריבוי; "פְּרוּ" — עשו פרי, ילדו; "וּרְבוּ" — הרבו; "בַּיַּמִּים" — בכל הימים והמקורות.
★ מחז"ל: הדגים נעשו סמל לריבוי ולברכה — יעקב בירך את אפרים ומנשה "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מח, טז), ובגמרא (ברכות כ, א) דרשו: "כשם שדגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם".
★ ולענייננו: ביום הראשון של "ימי החול" שאחרי החג, אנו מתחילים מחדש את שנת העבודה. הברכה "פרו ורבו" נוגעת גם לרוחניות: כל החלטה טובה שהתקבלה בחגים צריכה "לפרות ולרבות" — להוליד מעשים טובים נוספים.
וַיְבָרֶךְ אֹתָם • לְפִי שֶׁמְּחַסְּרִים אוֹתָם, וְצָדִין מֵהֶם וְאוֹכְלִין אוֹתָם, הֻצְרְכוּ לִבְרָכָה, וְאַף הַחַיּוֹת הֻצְרְכוּ לִבְרָכָה, אֶלָּא מִפְּנֵי הַנָּחָשׁ שֶׁעָתִיד לִקְלָלָה, לְכָךְ לֹא בֵּרְכָן, שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בִּכְלָל.
פְּרוּ • לְשׁוֹן פְּרִי, כְּלוֹמַר עֲשׂוּ פֵּרוֹת.
וּרְבוּ • אִם לֹא אָמַר אֶלָּא "פְּרוּ", הָיָה אֶחָד מוֹלִיד אֶחָד וְלֹא יוֹתֵר, וּבָא "וּרְבוּ", שֶׁאֶחָד מוֹלִיד הַרְבֵּה.
ביאור רש"י: שלושה דיבורים — על עצם הברכה ועל שתי מילותיה.
★ הקושי: מדוע ניתנה ברכה דווקא לדגים ולעופות, ולא — ביום השישי — לבהמות ולחיות? רש"י משיב: הדגים והעופות "מחסרים אותם" — בני האדם צדים אותם ואוכלים אותם, ולכן הם זקוקים לברכה מיוחדת כדי שלא יכלו. גם החיות היו זקוקות לברכה, אבל הקב"ה נמנע מלברך אותן בגלל הנחש, שעתיד להתקלל ("ארור אתה מכל הבהמה") — כדי שלא ייכלל בברכה.
★ "פְּרוּ — לְשׁוֹן פְּרִי": כמו עץ העושה פרי, כך בעלי החיים יעשו "פירות" — צאצאים.
★ "וּרְבוּ" — כאן רש"י מדייק בכפילות: אילו נאמר רק "פרו", היה כל אחד מוליד אחד בלבד (והאוכלוסייה הייתה נשארת קבועה). "ורבו" מוסיף שאחד מוליד הרבה — ומכאן הריבוי.
★ מדרש: בגמרא (יומא עה, א) מובא שקללת הנחש — "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" — היא שמזונו מצוי לו בכל מקום, ולכן אין לו צורך לבקש מאת ה'. הימנעות הקב"ה מלברך את החיות, כדי לא לכלול את הנחש, מלמדת שהקב"ה צופה את העתיד כבר בשעת הבריאה.
★ המסר ליום: "לפי שמחסרים אותם... הוצרכו לברכה" — דווקא מי שנפגע ומתמעט, מקבל ברכה מיוחדת לריבוי. אדם שמרגיש ש"נחסר" ממנו משהו — יכול לדעת שזו בדיוק נקודת הברכה שלו.
בראשית פרק א׳ פסוק כ״ג
(כג) וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויהי ערב ויהי בוקר — יום חמישי.
★ חתימת היום החמישי, שבו התמלאו המים והאוויר בבעלי חיים, וניתנה הברכה הראשונה בבריאה.
★ ביום זה, לראשונה, העולם "חי" — יש בו נפש חיה. מעתה נותר רק היום השישי, שבו תתמלא היבשה, ובסופו ייברא האדם.
★ מילות מפתח: "חֲמִישִׁי" — היום החמישי בשבוע הבריאה.
★ מדרש: חז"ל (פסחים קו, א ועוד) קושרים כל יום מימי השבוע לשיר של יום שאמרו הלויים בבית המקדש; ביום החמישי אמרו "הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ" (תהלים פא), משום שבו נבראו עופות ודגים "לשבח לשמו" (ראש השנה לא, א).
★ ולענייננו: כל יום בשבוע נושא תוכן משלו מימי הבריאה. כשאנו לומדים עכשיו את ששת הימים ברצף, כדאי לזכור שגם השבוע שלנו בנוי על אותו מבנה, ושכל יום הוא הזדמנות חדשה לבריאה.
בראשית פרק א׳ פסוק כ״ד
(כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ־אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי־כֵן:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויאמר אלהים: תוציא הארץ נפש חיה למינה — בהמה, ורמש, וחית הארץ למינה; ויהי כן.
★ פתיחת היום השישי: כעת היבשה מתמלאת. שלושה סוגים: "בְּהֵמָה" — בעלי חיים ביתיים; "רֶמֶשׂ" — זוחלים ושרצים נמוכים; "חַיְתוֹ אֶרֶץ" — חיות הבר.
★ הלשון "תּוֹצֵא הָאָרֶץ" מזכירה את לשון היום השלישי ("תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ... וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ") — הארץ כבר "נושאת" בתוכה את הבריאה, ורק צריכה להוציאה, כפי שיפרש רש"י.
★ מילות מפתח: "לְמִינָהּ" — כל אחד בסוגו; "וְחַיְתוֹ אֶרֶץ" — צורה פיוטית של "חַיַּת הָאָרֶץ" (בפסוק הבא).
★ מדרש: בבראשית רבה (ז, ה) דורשים "נפש חיה" — זו רוחו של אדם הראשון, שנבראה כבר כאן, ורק גופו נברא אחר כך; וכן "תוצא הארץ" — שכל הבריאה הייתה גנוזה בארץ מן היום הראשון.
★ ולענייננו: "לא הוצרכו אלא להוציאם" — הכוחות כבר קיימים, צריך רק להוציא אותם לפועל. כך גם הכוחות הרוחניים שנאספו בימי תשרי: הם כבר בתוכנו, ועכשיו מתחילה מלאכת ההוצאה לפועל.
תּוֹצֵא הָאָרֶץ • הוּא שֶׁפֵּרַשְׁתִּי, שֶׁהַכֹּל נִבְרָא מִיּוֹם רִאשׁוֹן, וְלֹא הֻצְרְכוּ אֶלָּא לְהוֹצִיאָם.
נֶפֶשׁ חַיָּה • שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חִיּוּת.
וָרֶמֶשׂ • הֵם שְׁרָצִים, שֶׁהֵם נְמוּכִים וְרוֹמְשִׂים עַל הָאָרֶץ וְנִרְאִים כְּאִלּוּ נִגְרָרִים, שֶׁאֵין הִלּוּכָן נִכָּר. כָּל לְשׁוֹן "רֶמֶשׂ" וְ"שֶׁרֶץ", בִּלְשׁוֹנֵנוּ קונמוברי"ש.
ביאור רש"י: שלושה דיבורים.
★ "תּוֹצֵא הָאָרֶץ — הוּא שֶׁפֵּרַשְׁתִּי": רש"י מפנה לכלל שקבע בפסוק יד — "כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון". לכן לא נאמר כאן "ויברא", אלא "תוצא" — בעלי החיים כבר היו גנוזים בארץ, ובשישי רק "יצאו" ממנה.
★ "נֶפֶשׁ חַיָּה" — כפי שפירש בפסוקים כ ו־כא.
★ "וָרֶמֶשׂ" — רש"י מגדיר את הרמש: בעלי חיים נמוכים שזוחלים על הארץ, עד שנראים כאילו הם "נגררים", כי אין רואים את רגליהם מהלכות. וכל לשון "רמש" ו"שרץ" — בלעז "קונמוברי"ש" (מילה בצרפתית עתיקה המציינת זוחלים ורוחשים).
★ מדרש: בגמרא (חולין ס, א) מובא שביום השישי יצאו בעלי החיים מן הארץ "בקומתן נבראו, בצביונן נבראו" — כלומר, בגודלם המלא ובצורתם השלמה — וזה מה שרש"י יפרש בפסוק הבא.
★ המסר ליום: הלשון "לא הוצרכו אלא להוציאם" מלמדת שהכוחות כבר קיימים בעולם — והעבודה היא לגלות אותם. גם בכל יהודי, "ניצוץ" הקדושה כבר קיים; תפקידנו הוא רק להוציאו לגילוי.
בראשית פרק א׳ פסוק כ״ה
(כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל־רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויעש אלהים את חית הארץ למינה, ואת הבהמה למינה, ואת כל רמש האדמה למינהו; וירא אלהים כי טוב.
★ ביצוע הציווי שבפסוק הקודם. הפועל כאן הוא "וַיַּעַשׂ" — עשייה ותיקון — ולא "וַיִּבְרָא", כי בעלי החיים כבר "יצאו" מן הארץ; כעת הקב"ה "מתקן" אותם בצורתם הסופית.
★ סדר הפסוק שונה מסדר הציווי: שם בהמה, רמש, חיה; כאן חיה, בהמה, רמש. אבל המשותף לכולם הוא "לְמִינָהּ" — כל סוג נשמר בזהותו.
★ מילות מפתח: "וַיַּעַשׂ" — תיקן והשלים; "רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה" — הזוחלים.
★ מדרש: חז"ל (חולין ס, א) דורשים ש"למינהו" נאמר גם בצמחים וגם בבעלי החיים: כשראו הדשאים שה' הקפיד על "מינים" באילנות, נשאו קל וחומר בעצמם — וכן בבעלי החיים כל אחד יצא כפי מינו.
★ ולענייננו: "וירא אלהים כי טוב" — רק אחרי שכל דבר "מתוקן" בצורתו השלמה. העבודה שלנו בשנה החדשה היא לא רק להתחיל, אלא גם להשלים ולתקן כל דבר עד שיהיה "טוב".
וַיַּעַשׂ • תִּקְּנָם בְּצִבְיוֹנָם, בְּתִקּוּנָן וּבְקוֹמָתָן.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ הקושי: אם בפסוק הקודם נאמר "תוצא הארץ" — והם כבר יצאו — מה מוסיף "ויעש"? רש"י משיב: "ויעש" פירושו תיקון. הקב"ה תיקן את בעלי החיים "בצביונם" — במראם ובתכונותיהם; "בתיקונן" — בשלמות אבריהם; "ובקומתן" — בגודלם המלא.
★ מדרש: בגמרא (חולין ס, א; ראש השנה יא, א) אמר ריב"ל: כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונן נבראו — כלומר, כל נברא בחר כביכול את צורתו, ונברא בגודלו הבוגר ולא כתינוק.
★ המסר ליום: הקב"ה לא הסתפק ב"הוצאה" גולמית, אלא "תיקן" כל יצור בצביונו. כך גם בעבודת ה': אין להסתפק בעצם המעשה, אלא לעשותו "בצביונו" — בשלמות, ביופי ובהידור.
בראשית פרק א׳ פסוק כ״ו
(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויאמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וישלטו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה, ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ.
★ שיא הבריאה: בריאת האדם. ובפעם הראשונה הלשון משתנה — לא "יהי" או "תוצא הארץ", אלא "נַעֲשֶׂה" בלשון רבים, כאילו הקב"ה מתייעץ. ולא עוד, אלא שהאדם נברא "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ".
★ לאדם ניתן תפקיד שלטון: "וְיִרְדּוּ" — לשלוט בכל הבריאה, בים, באוויר וביבשה.
★ מילות מפתח: "נַעֲשֶׂה" — לשון רבים, שמעוררת שאלה גדולה שרש"י עוסק בה; "בְּצַלְמֵנוּ" — בדפוס, בתבנית; "כִּדְמוּתֵנוּ" — בדמיון; "וְיִרְדּוּ" — ישלטו (ויש בו גם לשון ירידה).
★ מדרש: בבראשית רבה (ח, ח) מסופר שכשהגיע משה לכתוב "נעשה אדם", אמר לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?!" אמר לו: "כתוב, והרוצה לטעות יטעה" — ולמד מכאן שהגדול יימלך בקטן. וכן מובא שם (ח, ה) מחלוקת המלאכים — חסד ואמת, צדק ושלום — אם ייברא האדם.
★ ולענייננו: אחרי שמחת תורה, שבה כל יהודי, מן הגדול ועד הקטן, רקד עם התורה, אנו לומדים שה"גדול" — הקב"ה עצמו — "נמלך בקטן". זו ענווה שכל אחד מאיתנו צריך ללמוד: להתייעץ, לשתף, ולא לראות את עצמו גדול מדי.
נַעֲשֶׂה אָדָם • עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָמַדְנוּ מִכָּאן: לְפִי שֶׁהָאָדָם הוּא בִּדְמוּת הַמַּלְאָכִים וְיִתְקַנְּאוּ בוֹ, לְפִיכָךְ נִמְלַךְ בָּהֶם. וּכְשֶׁהוּא דָן אֶת הַמְּלָכִים הוּא נִמְלָךְ בְּפָמַלְיָא שֶׁלּוֹ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּאַחְאָב, שֶׁאָמַר לוֹ מִיכָה: "רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ". וְכִי יֵשׁ יָמִין וּשְׂמֹאל לְפָנָיו? אֶלָּא אֵלּוּ מַיְמִינִים לִזְכוּת וְאֵלּוּ מַשְׂמְאִילִים לְחוֹבָה, וְכֵן "בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמָא וּבְמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא". אַף כָּאן בְּפָמַלְיָא שֶׁלּוֹ נָטַל רְשׁוּת, אָמַר לָהֶם: יֵשׁ בָּעֶלְיוֹנִים כִּדְמוּתִי. אִם אֵין כִּדְמוּתִי בַּתַּחְתּוֹנִים, הֲרֵי יֵשׁ קִנְאָה בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית.
נַעֲשֶׂה אָדָם • אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא סִיְּעוּהוּ בִּיצִירָתוֹ וְיֵשׁ מָקוֹם לָאֶפִּיקוֹרְסִים לִרְדּוֹת, לֹא נִמְנַע הַכָּתוּב מִלְּלַמֵּד 'דֶּרֶךְ אֶרֶץ' וּמִדַּת עֲנָוָה, שֶׁיְּהֵא הַגָּדוֹל נִמְלָךְ וְנוֹטֵל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן, וְאִם כָּתַב "אֶעֱשֶׂה אָדָם", לֹא לָמַדְנוּ שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם בֵּית דִּינוֹ, אֶלָּא עִם עַצְמוֹ, וּתְשׁוּבָתוֹ כָּתַב בְּצִדּוֹ: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם" וְלֹא כָּתַב 'וַיִּבְרְאוּ'.
בְּצַלְמֵנוּ • בִּדְפוּס שֶׁלָּנוּ.
כִּדְמוּתֵנוּ • לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל.
וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם • יֵשׁ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן רִדּוּי וּלְשׁוֹן יְרִידָה: זָכָה, רוֹדֶה בַּחַיּוֹת וּבַבְּהֵמוֹת. לֹא זָכָה, נַעֲשֶׂה יָרוּד לִפְנֵיהֶם וְהַחַיָּה מוֹשֶׁלֶת בּוֹ.
ביאור רש"י: חמישה דיבורים — שניים על הלשון "נעשה", ושלושה על המילים שבהמשך הפסוק.
★ הדיבור הראשון: מדוע "נעשה" בלשון רבים? רש"י משיב: הקב"ה נמלך במלאכים. הסיבה — האדם דומה למלאכים (בשכלו), והם עלולים לקנא בו; לכן ה' "נטל רשות" מהם מראש. ורש"י מוסיף שזו דרכו של הקב"ה תמיד: כשהוא דן את המלכים, הוא נמלך בפמליא שלו — כמו בחזון מיכיהו על אחאב (מלכים א כב, יט), שבו צבא השמים עומד "מימינו ומשמאלו" — אלו מלמדים זכות ואלו מלמדים חובה; וכן בדניאל (ד, יד): "בגזרת עירין פתגמא" — בגזרת המלאכים הדבר. ומה אמר להם כאן? "יש בעליונים כדמותי" — המלאכים; אם לא יהיה גם בתחתונים יצור כדמותי, תהיה "קנאה" — חוסר איזון — במעשה בראשית.
★ הדיבור השני: הרי "נעשה" בלשון רבים נותן פתחון פה לאפיקורסים (הטוענים שיש כמה רשויות)! רש"י משיב: אף־על־פי־כן, התורה לא נמנעה מללמד "דרך ארץ ומידת ענווה" — שהגדול יימלך בקטן. ואת התשובה לאפיקורסים "כתב בצדו": בפסוק הבא נאמר "ויברא" בלשון יחיד, ולא "ויבראו".
★ "בְּצַלְמֵנוּ — בִּדְפוּס שֶׁלָּנוּ": צלם הוא תבנית, דפוס. "כִּדְמוּתֵנוּ — לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל": הדמיון לקב"ה (ולמלאכים) הוא בכוח השכל.
★ "וְיִרְדּוּ" — במילה זו יש שני שורשים: "רדה" (שלטון) ו"ירד" (ירידה). אם האדם זוכה — הוא שולט בבעלי החיים; אם אינו זוכה — הוא "יורד" לפניהם, והחיה שולטת בו.
★ מדרש: בבראשית רבה (ח, ח) מתואר שמשה שאל: "מה אתה נותן פתחון פה למינים?" וה' השיבו: "כתוב, והרוצה לטעות — יטעה". ובגמרא (סנהדרין לח, ב) מבואר שבכל מקום שפקרו המינים, תשובתם בצדם.
★ המסר ליום: "זכה — רודה, לא זכה — נעשה ירוד". האדם אינו "מלך הבריאה" באופן אוטומטי; מעמדו תלוי בהתנהגותו. השנה החדשה בלימוד התורה פותחת עבורנו את הבחירה מחדש.
בראשית פרק א׳ פסוק כ״ז
(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויברא אלהים את האדם בצלמו; בצלם אלהים ברא אותו; זכר ונקבה ברא אותם.
★ ביצוע ההחלטה "נעשה אדם". שלוש פעמים בפסוק אחד חוזר הפועל "בָּרָא" — הדגשה לכך שבריאת האדם היא שיא הבריאה כולה.
★ ובניגוד ל"נעשה" (רבים) שבפסוק הקודם, כאן "ויברא" בלשון יחיד — זו "התשובה בצדו" שרש"י הזכיר.
★ מילות מפתח: "בְּצַלְמוֹ" — בתבנית שנעשתה לו; "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" — בצורה שהיא דיוקן היוצר; "זָכָר וּנְקֵבָה" — שני המינים.
★ מדרש: הגמרא (ברכות סא, א; עירובין יח, א) ובראשית רבה (ח, א) מביאים שאדם הראשון נברא "דו פרצופין" — זכר ונקבה מחוברים — ואחר כך ניסרם הקב"ה לשניים. ומכאן: "בצלם אלהים" מלמד על כבוד האדם, ש"חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג, יד).
★ ולענייננו: "בצלם אלהים ברא אותו" — כל אדם נושא דיוקן אלוקי. ביום שבו מתחילים מחדש את הבריאה, זו תזכורת לכבוד כל אדם — ולכבוד הבית: האיש והאשה שנבראו יחד.
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ • בִּדְפוּס הֶעָשׂוּי לוֹ, שֶׁהַכֹּל נִבְרָא בְּמַאֲמָר וְהוּא נִבְרָא בְּיָדַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלט): "וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה", נַעֲשָׂה בְּחוֹתָם כְּמַטְבֵּעַ הָעֲשׂוּיָה עַל־יְדֵי רֹשֶׁם, שֶׁקּוֹרִין קוני"ו בְּלַעַ"ז, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם".
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ • פֵּרַשׁ לְךָ שֶׁאוֹתוֹ צֶלֶם הַמְּתֻקָּן לוֹ, צֶלֶם דְּיוֹקַן יוֹצְרוֹ הוּא.
זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם • וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וְגוֹ'". מִדְרַשׁ אַגָּדָה, שֶׁנִּבְרְאוּ שְׁנֵי פַּרְצוּפִים בִּבְרִיאָה רִאשׁוֹנָה, וְאַחַר־כָּךְ חִלְּקוֹ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא: כָּאן הוֹדִיעֲךָ שֶׁנִּבְרְאוּ שְׁנֵיהֶם בַּשִּׁשִּׁי, וְלֹא פֵּרַשׁ לְךָ כֵּיצַד בְּרִיָּתָן, וּפֵרַשׁ לְךָ בְּמָקוֹם אַחֵר.
ביאור רש"י: שלושה דיבורים, כנגד שלוש פעמים "ברא" שבפסוק.
★ "בְּצַלְמוֹ — בִּדְפוּס הֶעָשׂוּי לוֹ": "בצלמו" אין פירושו בצלמו של הקב"ה (שאין לו גוף), אלא בדפוס מיוחד שנעשה לאדם. ובמה הוא מיוחד? כל הבריאה נבראה "במאמר" — בדיבור — והאדם נברא "בידיים", כביכול, כמו שנאמר "וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה" — שמת עלי את כפך. הוא נעשה כמו מטבע שנטבע בחותם (בלעז: "קוני"ו" — מטבעת), כלשון איוב (לח, יד): "תתהפך כחומר חותם".
★ "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" — כאן רש"י מבאר את הכפילות: התורה מפרשת שאותו "צלם" (הדפוס) שנעשה לאדם הוא "צלם דיוקן יוצרו" — דיוקן שמשקף, כביכול, את הבורא.
★ "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" — הקושי: כאן נאמר שנבראו יחד, ולהלן (ב, כא) נאמר שהאשה נבראה מצלע האדם! רש"י מביא שני פירושים: מדרש אגדה — נבראו בתחילה בגוף אחד בשני פרצופים, ואחר כך חילקם; ופשוטו של מקרא — כאן התורה רק מודיעה ששניהם נבראו ביום השישי, ובפרק ב' היא מפרטת כיצד.
★ מדרש: בבראשית רבה (ח, א) אמר רבי ירמיה בן אלעזר: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו". ובגמרא (ברכות סא, א) נחלקו רב ושמואל אם "הצלע" היא פרצוף או זנב.
★ המסר ליום: האדם לבדו נברא "בידיים", כביכול — ביחס אישי ומיוחד של הבורא. כל יהודי צריך לדעת שהוא אינו "עוד נברא", אלא יציר כפיו של הקב"ה.
בראשית פרק א׳ פסוק כ״ח
(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויברך אותם אלהים, ויאמר להם אלהים: פרו ורבו, ומלאו את הארץ וכבשוה, ושלטו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ.
★ הברכה לאדם דומה לברכת הדגים (פסוק כב), אך עם הבדל מהותי: לדגים נאמר "לאמר" — ברכה כללית; לאדם — "ויאמר להם" — דיבור ישיר. והאדם מקבל, מלבד הריבוי, גם "כיבוש" ושלטון.
★ "פרו ורבו" — מכאן נלמדת המצווה הראשונה בתורה (לפי מניין המצוות): מצוות פרייה ורבייה.
★ מילות מפתח: "וְכִבְשֻׁהָ" — כבשו אותה (את הארץ), שלטו בה; "וּרְדוּ" — שלטו (כמו "וירדו" שבפסוק כו).
★ מדרש: בגמרא (יבמות סה, ב) נלמד ממילה זו שהאיש מצווה על פרייה ורבייה ולא האשה — "וכבשה", דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש. וזה מה שמביא רש"י.
★ ולענייננו: "ומלאו את הארץ וכבשוה" — תפקיד האדם אינו להתבודד מן העולם, אלא "לכבוש" אותו — להכניס בו קדושה. אחרי החגים, שבהם היינו שקועים בקדושה, מגיע הזמן "לכבוש" את ימי החול.
וְכִבְשֻׁהָ • חָסֵר וָי"ו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַזָּכָר כּוֹבֵשׁ אֶת הַנְּקֵבָה שֶׁלֹּא תְּהֵא יַצְאָנִית. וְעוֹד, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָאִישׁ שֶׁדַּרְכּוֹ לִכְבֹּשׁ, מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה — וְלֹא הָאִשָּׁה.
ביאור רש"י: דיבור אחד, הדורש את הכתיב.
★ "וְכִבְשֻׁהָ" נכתב חסר — בלי ו' לפני ה"א (ו־"כבשה" אפשר לקרוא כ"כְּבָשָׁהּ" — כבוש אותה, בלשון יחיד). מכאן שני לימודים: הראשון — שהאיש "כובש" את האשה שלא תהא "יצאנית" (מרבה לצאת מביתה); השני, והחשוב להלכה — שהאיש, שדרכו לכבוש, הוא המצווה על פרייה ורבייה, ולא האשה.
★ מדרש: הגמרא ביבמות (סה, ב) דנה בדרשה זו, ומסיקה להלכה שהאשה אינה מצווה במצוות פרייה ורבייה (אף שיש לה בה חלק במצוות "לשבת יצרה"). והרמב"ם (הלכות אישות טו, ב) פוסק כך.
★ המסר ליום: הכתיב החסר מלמד כמה התורה מדייקת בכל אות. מי שמתחיל עכשיו את השנה החדשה בלימוד, מתבקש לשים לב לפרטים — גם החסר והיתר — כי בהם טמונים הלימודים.
בראשית פרק א׳ פסוק כ״ט
(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויאמר אלהים: הנה נתתי לכם את כל עשב המוציא זרע, אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ שיש בו פרי עץ המוציא זרע — לכם יהיה לאכילה.
★ אחרי הברכה והשלטון, קובע הקב"ה את מזונו של האדם: הצומח — עשבים מזריעים ופירות העץ. יש כאן חידוש: האדם, שקיבל שלטון על בעלי החיים, אינו רשאי לאכול אותם — כפי שיפרש רש"י.
★ "הִנֵּה נָתַתִּי" — לשון מתנה. המזון הוא מתנה מאת ה'.
★ מילות מפתח: "עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע" — צמחים המוציאים זרעים (כגון דגנים); "פְרִי עֵץ" — פירות האילנות; "לְאָכְלָה" — למאכל.
★ מדרש: בגמרא (סנהדרין נט, ב) אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, שנאמר "לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ" — ולא חית הארץ לכם; וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר "כירק עשב נתתי לכם את כל".
★ ולענייננו: "הנה נתתי לכם" — כל אכילה היא מתנה. יהודי שמברך לפני האכילה ואחריה מודה בכך שהמזון אינו "שלו" מעצמו, אלא נתון לו מאת ה'.
לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ • הִשְׁוָה לָהֶם בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת לְמַאֲכָל וְלֹא הִרְשָׁה לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ לְהָמִית בְּרִיָּה וְלֶאֱכֹל בָּשָׂר, אַךְ כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב יֹאכְלוּ יַחַד כֻּלָּם. וּכְשֶׁבָּאוּ בְּנֵי נֹחַ, הִתִּיר לָהֶם בָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי וְגוֹ'", "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב", שֶׁהִתַּרְתִּי לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, "נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל".
ביאור רש"י: דיבור אחד, שמצרף את סוף פסוק כט עם תחילת פסוק ל ("וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ").
★ הקושי: מדוע מזכיר הפסוק את מזון בעלי החיים יחד עם מזון האדם? רש"י משיב: הקב"ה "השווה" את האדם לבהמות ולחיות בעניין המאכל — כולם יאכלו רק צומח. לא הותר לאדם ולאשתו להמית בעל חיים ולאכול בשר.
★ רש"י מביא ראיה מן ההמשך (בראשית ט, ג): כשבאו בני נח, אחרי המבול, הותר להם בשר — "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל". ופירוש "כירק עשב" — כמו הירק שהתרתי לאדם הראשון, כך אני נותן לכם עתה הכל.
★ מדרש: בסנהדרין (נט, ב) מובאת ההלכה הזו, ושם גם הקושיה — הרי נאמר לאדם "ורדו בדגת הים"? ומתרצים: לרדות בהם לעבודה, אך לא לאכילה. (על ההשוואה בין האדם לבהמה בבריאה ראו ההפניה לשיחות קודש שלהלן.)
★ המסר ליום: בתחילת הבריאה האדם והחיות אכלו "יחד כולם" מן הצומח — תמונה של שלום בבריאה. הנביא (ישעיה יא, ז) מבטיח שלעתיד לבוא "ואריה כבקר יאכל תבן" — העולם יחזור לשלמות של מעשה בראשית.
בראשית פרק א׳ פסוק ל׳
(ל) וּלְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת־כָּל־יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי־כֵן:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ולכל חית הארץ, ולכל עוף השמים, ולכל הרומש על הארץ שיש בו נפש חיה — נתתי את כל ירק העשב לאכילה; ויהי כן.
★ המשך הפסוק הקודם: אותו מזון צמחי שניתן לאדם, ניתן גם לבעלי החיים. רש"י פירש את שני הפסוקים יחד (בדיבור שהובא בפסוק כט): הקב"ה "השווה" את האדם לבעלי החיים במאכלם, ואיש מהם לא הורשה לטרוף ולאכול בשר.
★ יש הבדל קטן: לאדם ניתנו "עשב זורע זרע" ו"פרי עץ"; לבעלי החיים — "ירק עשב". האדם, שקיבל את הפירות והדגנים, מקבל מזון מעולה יותר.
★ מילות מפתח: "יֶרֶק עֵשֶׂב" — צמחייה ירוקה; "אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה" — כל בעל חיים.
★ מדרש: בגמרא (סנהדרין נט, ב) מבואר שההיתר לאכול בשר ניתן רק לבני נח, אחרי המבול, כמו שנאמר "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית ט, ג).
★ ולענייננו: הפסוק מסיים בתמונת שלום — כל היצורים ניזונים מן הצומח, איש אינו טורף את רעהו. כך אנו פותחים את קריאת התורה מחדש, בתפילה לגאולה שבה "לא ירעו ולא ישחיתו" (ישעיה יא, ט).
בראשית פרק א׳ פסוק ל״א
(לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וירא אלהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד; ויהי ערב ויהי בוקר — יום השישי.
★ סיכום כל ששת ימי הבריאה. אחרי כל יום נאמר "כי טוב"; כאן, כשהבריאה הושלמה והאדם בתוכה — "טוב מאוד". השלם גדול מסכום חלקיו.
★ ובסיום — "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" בה"א הידיעה, לראשונה (שאר הימים נקראו "יום שני", "יום שלישי" בלי ה"א). רש"י ידרוש את ה"א זו.
★ מילות מפתח: "טוֹב מְאֹד" — שלמות מלאה; "הַשִּׁשִּׁי" — ביום המסוים, בה"א הידיעה.
★ מדרש: בבראשית רבה (ט, ה ואילך) דרשו "טוב מאד" — "זה המוות", "זה יצר הרע" — כלומר, אפילו הדברים הנראים רעים, כשהם חלק מן השלם, הם "טוב מאד": "אילולי יצר הרע, לא בנה אדם בית ולא נשא אשה".
★ ולענייננו: אנו מסיימים היום את ששת ימי הבריאה, כשם שסיימנו זה עתה את מחזור החגים. "טוב מאד" נאמר על הכל יחד — כל החלקים, גם הקשים, מצטרפים לשלמות אחת.
יוֹם הַשִּׁשִּׁי • הוֹסִיף ה' בַּשִּׁשִּׁי, בִּגְמַר מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, לוֹמַר שֶׁהִתְנָה עִמָּהֶם עַל־מְנָת שֶׁיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם יִשְׂרָאֵל חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: "יוֹם הַשִּׁשִּׁי", כֻּלָּם תְּלוּיִים וְעוֹמְדִים עַד "יוֹם הַשִּׁשִּׁי", הוּא שִׁשִּׁי בְּסִיוָן. (סְפָרִים אֲחֵרִים, שֶׁבְּיוֹם ו' בְּסִיוָן, שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה, נִתְחַזְּקוּ כָּל יְצִירַת בְּרֵאשִׁית, וְנֶחֱשַׁב כְּאִלּוּ נִבְרָא הָעוֹלָם עַתָּה, וְזֶהוּ "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" בְּהֵ"א, אוֹתוֹ יוֹם ו' בְּסִיוָן) הַמּוּכָן לְמַתַּן תּוֹרָה.
ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שני פירושים לה"א הנוספת.
★ הקושי: בכל הימים לא נאמר ה"א הידיעה ("יום שני", "יום שלישי"), ומדוע כאן "יום השישי"? רש"י משיב: הה"א — שערכה בגימטריא חמש — נוספה בסוף מעשה בראשית כדי לרמוז שהקב"ה "התנה" עם הבריאה: קיומה מותנה בכך שישראל יקבלו עליהם את חמשת חומשי תורה.
★ ובדבר אחר: "יום השישי" — יום מסוים וידוע: ו' בסיון, יום מתן תורה. כל מעשה בראשית היו "תלויים ועומדים" עד אותו יום. ובנוסח הנוסף שמביא רש"י (ספרים אחרים): ביום שקיבלו ישראל את התורה נתחזקה כל הבריאה, ונחשב כאילו נברא העולם באותו רגע.
★ מדרש: בגמרא (שבת פח, א; עבודה זרה ג, א) אמר ריש לקיש: "מאי דכתיב 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי' — ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית: אם ישראל מקבלים התורה — אתם מתקיימים, ואם לאו — אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".
★ המסר ליום: אך לפני יומיים חגגנו את שמחת תורה, ועכשיו אנו לומדים שכל קיום העולם תלוי בקבלת התורה. השמחה עם התורה אינה רק חגיגה — היא עמוד התווך של הבריאה כולה.
בראשית פרק ב׳ פסוק א׳
(א) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל־צְבָאָם:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויושלמו השמים והארץ וכל צבאם.
★ פתיחת פרק ב' — פסוק קצר וחגיגי המסכם את כל מעשה בראשית: השמים, הארץ, וכל ה"צבא" שבהם — המאורות, הכוכבים, הצמחים ובעלי החיים — הושלמו.
★ זהו הפסוק הראשון של קטע "ויכולו" שאומרים בליל שבת בתפילה ובקידוש, כעדות שה' ברא את העולם בששה ימים ושבת ביום השביעי. כאמור בבעל הטורים לפסוק הקודם, ראשי התיבות "יום הששי ויכלו השמים" יוצרים את שם הוי'.
★ מילות מפתח: "וַיְכֻלּוּ" — הושלמו, נגמרו (וגם מלשון "כלי" ו"כליל" — שלמות); "צְבָאָם" — כל הנמצאים בהם.
★ מדרש: בגמרא (שבת קיט, ב) אמר רב המנונא: "כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכולו', מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" — וקורא "ויכלו" כמו "ויכלו" (בפתח, בלשון רבים), כלומר — הקב"ה והאדם ביחד.
★ ולענייננו: "שותף להקב"ה במעשה בראשית" — אחרי שסיימנו את התורה בשמחת תורה, אנו מתחילים מיד "בראשית", כי האדם נקרא להיות שותף בבריאה. בשבת בראשית הקרובה, כשנאמר "ויכולו" בקידוש, נעיד על כך במו פינו.
בראשית פרק ב׳ פסוק ב׳
(ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויכל אלהים ביום השביעי את מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.
★ פסוק זה מעורר קושי מפורסם: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" — האם הקב"ה עשה מלאכה ביום השביעי? הרי בשבת שבת ממלאכה! רש"י מביא שתי תשובות.
★ כפילות נוספת: פעמיים "ביום השביעי" ופעמיים "מלאכתו אשר עשה" — הדגשה על מרכזיות השבת כיום שבו הבריאה הגיעה לשלמותה.
★ מילות מפתח: "וַיְכַל" — סיים, השלים; "וַיִּשְׁבֹּת" — נח, פסק.
★ מדרש: בבראשית רבה (י, ט) אמר רבי: "משל למלך שעשה חופה, וסיידה וציירה — ומה הייתה חסרה? כלה שתיכנס לתוכה. כך מה היה העולם חסר? שבת". וזה הפירוש השני שמביא רש"י.
★ ולענייננו: בשבת זו, שבת בראשית, נקרא את הפסוקים האלה בציבור. וכפתגם הידוע, כפי שמתייצבים בשבת בראשית כך הולכת כל השנה — זו השבת שקובעת את הטון לשנה כולה.
וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי • רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בָּשָׂר־וָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, צָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנָס בּוֹ כְּחוּט הַשְּׂעָרָה וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ כִּלָּה בּוֹ בַּיּוֹם.
דָּבָר אַחֵר: מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה. בָּאת שַׁבָּת, בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה.
ביאור רש"י: שני פירושים לקושי "ויכל... ביום השביעי".
★ הפירוש הראשון (רבי שמעון): בני אדם, שאינם יודעים בדיוק את גבול הזמן — מתי בדיוק נכנסת השבת — צריכים "להוסיף מחול על הקודש", להפסיק לעבוד מוקדם. אבל הקב"ה, היודע כל רגע ורגע, עבד עד הרגע האחרון ממש, ונכנס בשבת "כחוט השערה" — ולכן נראה כאילו כילה את מלאכתו ביום השביעי עצמו. באמת המלאכה הסתיימה בשישי, אך בסמיכות מוחלטת לשבת.
★ הפירוש השני ("דבר אחר"): "ויכל" אין פירושו שעשה מלאכה בשבת, אלא שבשבת עצמה נוספה "בריאה" חדשה — המנוחה. העולם היה חסר מנוחה; כשבאה השבת, באה המנוחה, ובכך נשלמה הבריאה.
★ מדרש: בבראשית רבה (י, ט) מובאים שני הפירושים הללו בשם רבי שמעון ובשם רבי (המשל על המלך והחופה). ובגמרא (ראש השנה ט, א; יומא פא, ב) נלמדת ההלכה של "תוספת שבת" — להוסיף מחול על הקודש.
★ המסר ליום: הפירוש הראשון מלמד את ערכו של כל רגע — הקב"ה ניצל עד חוט השערה. הפירוש השני מלמד שהמנוחה עצמה היא "בריאה" — יש ערך עצמי לשבת, לא רק כהפסקה. ועל הפירוש הראשון בנויה הנקודה המשיחית שלהלן.
חשיבות רגע אחד!
וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וגו' (ב, ב)
ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בָּשָׂר־וָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו צָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחוֹל עַל הַקּוֹדֶשׁ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו נִכְנָס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְנִרְאֶה כְּאִילּוּ כִּלָּה בּוֹ בַּיּוֹם (רש"י)
לִכְאוֹרָה צָרִיךְ בֵּאוּר, מַדּוּעַ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְלַאכְתּוֹ בְּאֹפֶן שֶׁ"נִרְאֶה כְּאִלּוּ כִּלָּה בּוֹ בַּיּוֹם", כְּלוֹמַר, שֶׁלְּמַרְאִית הָעַיִן הָיְתָה נִרְאֵית כִּמְלָאכָה הָאֲסוּרָה, הֲרֵי הָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה זוֹ מִקֹּדֶם?
אֶלָּא שֶׁמִּזֶּה לְמֵדִים אָנוּ הוֹרָאָה חֲשׁוּבָה בַּעֲבוֹדַת הָאָדָם לְקוֹנוֹ:
אָמְרוּ חֲזַ"ל "לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה". כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְכָל רֶגַע וָרֶגַע, שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גַּם אִם זֶה דָּבָר קָטָן אוֹ זְמַן מוּעָט בְּיוֹתֵר, יֵשׁ לוֹ תַּכְלִית וּמַטָּרָה שֶׁלִּשְׁמָהּ בָּרָא אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלָכֵן, גַּם אִם הָאָדָם לָמַד תּוֹרָה בְּמֶשֶׁךְ עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, וַחֲמִשִּׁים וְתֵשַׁע דַּקּוֹת, וְנוֹתְרָה לוֹ רַק עוֹד דַּקָּה פְּנוּיָה לִלְמֹד, אֵין לוֹ לְבַטֵּל ח"ו רֶגַע זֶה, כִּי גַּם זְמַן מוּעָט שֶׁכָּזֶה יֵשׁ לוֹ תַּכְלִית וּמַטָּרָה שֶׁלִּשְׁמָהּ בָּרָא אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְחָלִילָה־וְחַס לִגְרֹם שֶׁבְּרִיאַת זְמַן זֶה תִּהְיֶה לְבַטָּלָה.
וְלָכֵן "נִצֵּל" הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָרֶגַע הֲכִי קָצָר שֶׁלִּפְנֵי שַׁבָּת לְכַלּוֹת אֶת מְלַאכְתּוֹ, לְלַמְּדֵנוּ עַד כַּמָּה יָקָר כָּל רֶגַע וָרֶגַע שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם וְיֵשׁ לְנַצְּלוֹ בִּמְלוֹאוֹ. וְאִם יֵשׁ רֶגַע פָּנוּי, עָלָיו לְנַצְּלוֹ בִּמְלוֹאוֹ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ה עמ' 33 ואילך - מתוך 'לקראת שבת')
ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: השיחה יוצאת מן הפירוש הראשון של רש"י לפסוקנו — שהקב"ה נכנס בשבת "כחוט השערה", ונראה כאילו כילה את מלאכתו בשבת עצמה — ושואלת: מדוע עשה הקב"ה כך? הרי יכול היה לסיים את מלאכתו מעט קודם, ולא להיראות כעושה מלאכה בשבת.
★ התשובה: מכאן לומדים הוראה בעבודת ה'. חז"ל אמרו שהקב"ה לא ברא דבר אחד לבטלה — וזה כולל גם את הזמן. לכל רגע ורגע שנברא יש תכלית ומטרה. לכן הקב"ה "ניצל" את הרגע הקצר ביותר שלפני השבת, כדי ללמד אותנו כמה יקר כל רגע.
★ הדוגמה שבשיחה חדה במיוחד: גם אדם שלמד תורה עשרים ושלוש שעות וחמישים ותשע דקות, ונותרה לו דקה אחת — אסור לו לבטל אותה, כי גם לדקה זו יש תכלית בבריאה, ובביטולה הוא גורם, חלילה, שבריאת אותו זמן תהיה לבטלה.
★ והדבר נוגע ישירות ליום זה: אנו יוצאים מימי החגים — ימים מלאים ודחוסים בתוכן — אל ימות החול. השיחה מלמדת שגם ה"דקות הקטנות" של שגרת היומיום, בין עיסוק לעיסוק, הן "רגעים" שנבראו לתכלית, ויש לנצלם במלואם לעבודת ה'.
בראשית פרק ב׳ פסוק ג׳
(ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר־בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות.
★ חתימת מעשה בראשית: השבת אינה רק יום של הפסקה, אלא יום שהקב"ה בירך וקידש. ובזה נחתמת פרשת "ויכולו" כולה.
★ הסיום "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" מעורר שאלה: מה פירוש "לעשות" אחרי שהמלאכה כבר נגמרה? רש"י יבאר — וחז"ל וחסידות ראו במילה זו רמז לכך שהבריאה נמסרה לאדם "לעשות" — להמשיך ולתקן.
★ מילות מפתח: "וַיְבָרֶךְ" — העניק ברכה; "וַיְקַדֵּשׁ" — הבדיל לקדושה; "לַעֲשׂוֹת" — כפי שיפרש רש"י.
★ מדרש: בבראשית רבה (יא, ב) דרשו: "ברכו במן וקדשו במן" — בירך את השבת בכך שבשישי ירד לחם משנה, וקידש אותה בכך שבשבת לא ירד המן כלל. וכן (יא, ו): "אשר ברא אלהים לעשות" — כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך עשייה ותיקון, החרדל צריך למתוק, החיטים צריכות להיטחן, ואף האדם צריך תיקון.
★ ולענייננו: היום מסתיים קטע הלימוד, ובשבת הקרובה — שבת בראשית — נקרא את הפסוק הזה בבית הכנסת ונאמר אותו בקידוש. "לעשות" — זו קריאה לשנה כולה: הבריאה נמסרה לנו כדי שנמשיך את עשייתה.
וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ • בֵּרְכוֹ בַּמָּן, שֶׁכָּל יְמֵי הַשָּׁבוּעַ יָרַד לָהֶם עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, וּבַשִּׁשִּׁי "לֶחֶם מִשְׁנֶה", וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן שֶׁלֹּא יָרַד כְּלָל בַּשַּׁבָּת, וְהַמִּקְרָא כָּתַב עַל הֶעָתִיד.
אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת • הַמְּלָאכָה שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לֵעָשׂוֹת בְּשַׁבָּת, כָּפַל וַעֲשָׂאָה בַּשִּׁשִּׁי, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּ'בְרֵאשִׁית רַבָּה'.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ" — במה בירך וקידש? רש"י משיב: במן. "ברכו" — בשישי ירד לחם משנה, שני עומרים לאדם במקום אחד; "קדשו" — בשבת לא ירד מן כלל, וכך הובדלה השבת משאר הימים. ואם תאמר: המן ירד רק אלפי שנים אחר כך במדבר? — "והמקרא כתב על העתיד": התורה מציינת כבר בבריאה את מה שיתגלה בעתיד.
★ "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" — הקושי: מה פירוש "לעשות" אחרי "ברא"? רש"י משיב: המלאכה שהייתה ראויה להיעשות בשבת (לולא השבת), "כפל" הקב"ה ועשה אותה בשישי — כלומר, ביום השישי נעשתה מלאכה כפולה: מלאכת היום השישי ומלאכת היום השביעי. "לעשות" — מה שהיה צריך להיעשות ביום השביעי.
★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה יא) מובאים שני הפירושים: "ברכו במן וקדשו במן", ו"אשר ברא אלהים לעשות — מה שהיה ראוי לעשות בשבת, כפל ועשאו בשישי". (על התיווך בין המדרשים — שהעולם נברא על מילואו, ושבכל זאת הבריאה זקוקה לתיקון — ראו ההפניה לשיחות קודש שלהלן.)
★ המסר ליום: "כפל ועשאה בששי" — זו גם דרכו של יהודי: כדי שהשבת תהיה מנוחה שלמה, עושים "כפליים" בערב שבת. ובהשאלה — כדי שהשבת של שנה שלמה, "שבת בראשית", תהיה טובה, יש להשקיע כבר בימים אלה, שבתחילת השבוע.
תניא
אגרת הקודש, סימן כ"ג — סיום האיגרת, מן הקטע "עַל כֵּן אֲהוּבַי אַחַי וְרֵעַי".
מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 272, על כן אהוביי... עד עמ' קלז, יהי רצון.
יום ראשון, כ"ג תשרי — אסרו חג (בחו"ל: שמחת תורה). השיעור של היום מסיים את אגרת הקודש סימן כ"ג, מן המילים "על כן אהוביי אחיי ורעיי" ועד סוף האיגרת, "אמן כן יהי רצון". מחר מתחילה איגרת חדשה — סימן כ"ד.
★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. בכל עמוד מודפסת בתיבה, מתחת לכותרת "אגרת הקדש", לשון האיגרת כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש קצר בלשון פשוטה, מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא לשון האיגרת המנוקדת בלבד, עם ראשי התיבות פתוחים כפי שהם בדפוס המנוקד. דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר.
★ ההקשר: על מה מדברת האיגרת הזאת? בחלק הקודם של האיגרת הסביר רבנו הזקן את המעלה הגדולה של השראת השכינה כשעשרה מישראל לומדים תורה יחד או עושים מצוה ברבים. משום כך הוא אומר שרע בעיניו המעשה שגם אנשים שעוסקים בעבודת התפלה הופכים את הזמן שלפני התפלה או שאחריה ל"מושב לצים" — לדיבורים בטלים. בשיעור של היום באה המסקנה המעשית: תקנה של קביעות ללימוד תורה ברבים, בין מנחה למעריב.
★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — התקנה: בין מנחה למעריב בכל ימות החול, ללמוד בעשרה את האגדה שבספר "עין יעקב", שיש בה פנימיות התורה.
· תחנה ב' — החלק הגלוי של האגדה: דרכי ה' ועצות טובות לאדם, בענייני שמים ובענייני העולם.
· תחנה ג' — לימוד מעט ב"שולחן ערוך" אורח חיים: "כל השונה הלכות בכל יום — מובטח לו שהוא בן עולם הבא".
· תחנה ד' — בשבת, בזמן מנחה: לימוד הלכות שבת, מפני שקל מאוד להיכשל בהן, ובמיוחד באיסורי דרבנן ובמוקצה.
· תחנה ה' — אזהרה: לא לפרוש מן הציבור בשעת הלימוד, ובוודאי לא לצאת החוצה אם בלעדיו לא יישארו עשרה.
· תחנה ו' — חתימה וברכה: "ושומע לי ישכון בטח".
עַל כֵּן, אֲהוּבַי אַחַי וְרֵעַי, אַל נָא תָּרֵעוּ הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, וּתְנוּ כָּבוֹד לַה' אֱלֹהֵיכֶם בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ, דְּהַיְנוּ בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב כָּל יְמוֹת הַחֹל, לִלְמֹד בַּעֲשָׂרָה פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא אַגָּדָה שֶׁבְּסֵפֶר "עֵין יַעֲקֹב", שֶׁרֹב סוֹדוֹת הַתּוֹרָה גְּנוּזִין בָּהּ, וּמְכַפֶּרֶת עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, כַּמְבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל.
"על כן" — כלומר, לכן, כמסקנה ממה שנאמר קודם. רבנו הזקן פונה לחסידים בלשון חיבה: "אהוביי אחיי ורעיי". "אל נא תרעו הרעה הגדולה הזאת" — אל תעשו את הדבר הרע הזה: שלפני התפלה או אחריה ייעשה בית הכנסת "מושב לצים", רחמנא ליצלן.
★ "ותנו כבוד לה' אלהיכם בטרם יחשך". זו לשון הפסוק בירמיהו (ראה הערה 43). רבנו הזקן נותן לפסוק פירוש מעשי: "בטרם יחשך" — לפני רדת החשכה, כלומר בין מנחה למעריב, בכל ימות החול. בזמן הזה, שבו רבים יושבים בבית הכנסת ומחכים לתפלת ערבית, יש לנצל את השעה ללימוד תורה בציבור.
★ למה דווקא בין מנחה למעריב, ולא סביב תפלת שחרית? הרבי מבאר בהערה 44: לגבי שחרית כבר יש דין מפורש בשולחן ערוך — אסור לעסוק בצרכיו לפני התפלה, ואחרי התפלה צריך ללכת מבית הכנסת לבית המדרש וללמוד ברבים. לכן לא היה צורך לתקן לגבי שחרית תקנה חדשה.
★ מה לומדים? "פנימיות התורה, שהיא אגדה שבספר עין יעקב". "עין יעקב" הוא ספר המקבץ את כל דברי האגדה שבתלמוד. רבנו הזקן מגדיר את האגדה כ"פנימיות התורה", מפני ש"רוב סודות התורה גנוזין בה" — הסודות העמוקים של התורה מוסתרים בתוך הסיפורים והמאמרים של חז"ל. ויש לה מעלה נוספת: היא "מכפרת עוונותיו של אדם", כמבואר בכתבי האריז"ל (ראה המקורות בהערה 45).
★ "בעשרה". הלימוד צריך להיות דווקא בעשרה, כי — כפי שהתבאר בחלק הקודם של האיגרת — כשעשרה מישראל לומדים יחד, השכינה שורה ביניהם.
וְהַנִּגְלוֹת שֶׁבָּהּ הֵן דַּרְכֵי ה' שֶׁיֵּלֵךְ בָּהֶם הָאָדָם, וְיָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ בְּמִלֵּי דִּשְׁמַיָּא וּבְמִלֵּי דְּעָלְמָא, וְכַיָּדוּעַ לְכָל חַכְמֵי לֵב.
באגדה יש שני רבדים. הרובד הנסתר — סודות התורה, שעליהם אמר קודם שהם "גנוזין" באגדה שב"עין יעקב". והרובד הגלוי — "הנגלות שבה": הדברים הגלויים שלומדים בחלק הנגלה של האגדה. הם "דרכי ה' שילך בהם האדם" — הדרכה איך להתנהג בחיים.
★ "במילי דשמיא ובמילי דעלמא". האדם "ישית עצות בנפשו" — יקבל מן האגדה עצות טובות בשני תחומים: "מילי דשמיא" — ענייני תורה ומצוות, ו"מילי דעלמא" — ענייני העולם. האגדה מלמדת לא רק איך לעבוד את ה', אלא גם איך לנהוג בחכמה בענייני הבית, הפרנסה והיחסים עם הבריות. "וכידוע לכל חכמי לב" — כל מי שיש לו לב מבין יודע זאת.
★ המסר: לימוד האגדה איננו רק לימוד של "סיפורים". הוא פועל על שני מישורים בבת אחת: מצד אחד הוא מקשר את הלומד לסודות העמוקים של התורה, ומצד שני הוא נותן לו הדרכה מעשית לחיי היום־יום.
וְגַם לִלְמֹד מְעַט בְּ'שֻׁלְחָן עָרוּךְ' אֹרַח־חַיִּים הֲלָכוֹת הַצְּרִיכוֹת לְכָל אָדָם, וְעַל זֶה אָמְרוּ רַזַ"ל: "כָּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם כוּ'", שֶׁהֵן הֲלָכוֹת בְּרוּרוֹת וּפְסוּקוֹת הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה, כַּמְבֹאָר בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י ז"ל שָׁם.
בנוסף לאגדה, יש ללמוד באותו זמן — בין מנחה למעריב — "מעט" בשולחן ערוך חלק "אורח חיים", את ההלכות שכל אדם צריך להן. הפירוש בחוברת מסביר: חלק "אורח חיים" נחוץ לכל אחד ואחד, כי הוא עוסק בהלכות של כל יום — תפלה, ברכות, שבת ומועדים.
★ "כל השונה הלכות בכל יום". על כך אמרו חז"ל (מגילה כח, ב; נדה עג, א — הערה 46): "כל השונה הלכות בכל יום — מובטח לו שהוא בן עולם הבא". ומהן ה"הלכות" שבמאמר הזה? "הלכות ברורות ופסוקות, הלכה למעשה" — כדי לדעת איך לעשות בפועל.
★ מה כתוב בפירוש רש"י? הפירוש בחוברת מביא את שני המקומות שבהם רש"י מפרש את המאמר. במסכת מגילה המאמר מובא בהקשר של הספד על אדם ש"שנה הלכות", ורש"י מפרש שהכוונה שלמד את ההלכות עצמן, בלי השקלא־וטריא והמחלוקת שבדבר. ובמסכת נדה, על המאמר עצמו, מפרש רש"י שאלו הן משניות, ברייתות והלכה למשה מסיני — שגם הן בלי השקלא־וטריא של הגמרא. ועל דרך זה לגבי ה"שולחן ערוך": הכוונה להלכות פסוקות וברורות הנוגעות למעשה. בהערה 47 מובאת הפניה לט"ז ביורה דעה.
★ המסר: אין צורך להיות למדן גדול כדי לזכות בהבטחה הזאת. מספיק ללמוד בכל יום קצת הלכה ברורה ומעשית — ומי שעושה כך "מובטח לו שהוא בן עולם הבא".
וּבְשַׁבַּת־קֹדֶשׁ בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה יַעַסְקוּ בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת, כִּי "הִלְכְתָא רַבְּתָא לְשַׁבְּתָא", וּבְקַל יָכוֹל הָאָדָם לִכָּשֵׁל בָּהּ חַס־וְשָׁלוֹם, אֲפִלּוּ בְּאִסּוּר כָּרֵת וּסְקִילָה, מֵחֶסְרוֹן יְדִיעָה, וְ"שִׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן" חַס־וְשָׁלוֹם.
בשבת קודש, בזמן מנחה ("בעלות המנחה"), התקנה משתנה: יעסקו בהלכות שבת. הטעם: "הלכתא רבתא לשבתא" — לשבת יש "הלכה גדולה", כלומר יש הרבה הלכות שצריך לדעת לגבי שבת.
★ הסכנה שבחוסר ידיעה. "ובקל יכול האדם ליכשל בה" — בקלות אפשר להיכשל, חס ושלום, אפילו באיסור חמור שעונשו כרת וסקילה, ורק בגלל "חסרון ידיעה" — חוסר ידיעה של הדינים. ובזה נאמר במשנה במסכת אבות (פרק ד', הערה 48): "שגגת תלמוד עולה זדון". הפירוש בחוברת מסביר: כשעושים איסור בלי לדעת שזה איסור, ואי הידיעה היא מפני שלא למד — הדבר נחשב כאילו עשה זאת במזיד, חס ושלום.
★ המסר: מי שאינו לומד אינו יכול לטעון "לא ידעתי". החובה ללמוד היא חלק מהאחריות על המעשים. לכן לימוד הלכות שבת בשבת עצמה איננו "תוספת" — זו שמירה על השבת.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּאִסּוּרֵי 'דִּבְרֵי סוֹפְרִים', שֶׁרַבּוּ כְּמוֹ רַבּוּ לְמַעְלָה, וּבִפְרָט בְּאִסּוּרֵי 'מֻקְצֶה' דִּשְׁכִיחֵי טוּבָא, וַחֲמוּרִים 'דִּבְרֵי סוֹפְרִים' יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל, שֶׁכָּל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים אֲפִלּוּ בְּאִסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ הָאוֹכֵל קֹדֶם תְּפִלַּת עַרְבִית וּכְהַאי גַּוְנָא, חַיָּב מִיתָה כְּעוֹבֵר עַל חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
הפירוש בחוברת מסכם את הקודם: אם אפילו באיסורים של כרת וסקילה אפשר להיכשל, חס ושלום, כשלא יודעים הלכות שבת — "אין צריך לומר" באיסורי "דברי סופרים", כלומר איסורים מדרבנן. איסורים אלה "רבו כמו רבו למעלה" — יש מהם הרבה מאוד, עוד יותר מן האיסורים שנזכרו למעלה.
★ "ובפרט באיסורי מוקצה, דשכיחי טובא". במיוחד יש להיזהר באיסורי מוקצה, משום ש"שכיחי טובא" — הם מצויים לעתים קרובות מאוד. כמעט בכל רגע של השבת אדם נוגע בחפצים או מטלטל אותם, ולכן מי שאינו יודע את ההלכות עלול להיכשל בהם שוב ושוב.
★ דברי סופרים חמורים מדברי תורה. "וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה" (ירושלמי ברכות פ"א ה"ד — הערה 49). וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ד, ב — הערה 50): כל העובר על דברי חכמים, אפילו באיסור קל שהחכמים אסרו — למשל האוכל לפני תפלת ערבית, וכדומה — "חייב מיתה", כמו מי שעובר על האיסורים החמורים שבתורה.
★ הערת הרבי (הערה 51). הרבי שואל: מה בא רבנו הזקן לחדש בזה? ועונה: הוא מלמד הרבה — שלא כמו הדעות שלפיהן הביטוי "חייב מיתה" נאמר רק כהפלגה וגוזמא. מדברי רבנו הזקן משמע שהדברים נאמרו כפשוטם.
★ המסקנה, כלשון הפירוש בחוברת: על כל פנים, נוגע מאוד ללמוד ולדעת הלכות ודיני שבת, ולכן ילמדו הלכות שבת בעלות המנחה של שבת.
וְכָל יָחִיד אַל יִפְרֹשׁ עַצְמוֹ מִן הַצִּבּוּר, אֲפִלּוּ לִלְמֹד עִנְיָן אַחֵר, כִּי־אִם בְּדָבָר שֶׁהַצִּבּוּר עֲסוּקִין בּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יֵצֵא הַחוּצָה אִם לֹא יִהְיוּ עֲשָׂרָה מִבַּלְעָדוֹ, וְעָלָיו אֲנִי קוֹרֵא הַפָּסוּק: "וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ כוּ'".
כעת אזהרה לכל יחיד: בשעה שהציבור לומד את הלימודים האמורים — ב"עין יעקב", ב"שולחן ערוך" וכדומה — אל יפרוש עצמו מן הציבור, אפילו כדי ללמוד עניין אחר. גם לימוד תורה פרטי אינו היתר לפרוש באותה שעה. הוא צריך להצטרף לדבר שהציבור עוסק בו.
★ ובוודאי שלא לצאת החוצה. "ואין צריך לומר" — ודאי ופשוט שאסור לו לצאת החוצה בשעה שהציבור לומד, אם בלעדיו לא יישארו עשרה. על מי שיוצא כך אומר רבנו הזקן: "עליו אני קורא הפסוק: ועוזבי ה' יכלו" (ישעיהו א, כח — הערה 52). הפירוש בחוברת מסביר: "עוזבי ה'" הם אלה שעוזבים את תורתו של ה'.
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל עַל כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, כִּי אֵין קְדֻשָּׁה כִּקְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה, דְּ"אוֹרַיְתָא וְקֻדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כֻּלָּא חַד".
הפסוק "ועוזבי ה' יכלו" נאמר בדברי חז"ל (ברכות ח, א; ירושלמי מגילה פ"ד ה"ד — הערה 53) על מי שעוזב "דבר שבקדושה". רבנו הזקן מחיל זאת גם על לימוד תורה בציבור, כי "אין קדושה כקדושת התורה" — "אורייתא וקודשא־בריך־הוא כולא חד": התורה והקדוש־ברוך־הוא הם דבר אחד.
★ חידוש: הרי בלימוד תורה עשרה אינם תנאי! הפירוש בחוברת מעמיד את החידוש: חז"ל אמרו זאת רק על "דבר שבקדושה" (כמו קדיש וקדושה), שבו מניין של עשרה מישראל הוא תנאי — בלעדיו אי אפשר לומר אותו כלל. בלימוד תורה אין זה תנאי הכרחי שיהיו עשרה; זו רק מעלה נוספת כשעשרה לומדים יחד. ובכל זאת, כיוון שאין קדושה כקדושת התורה, וכשעשרה מישראל לומדים תורה יחד הם ממשיכים — כפי שהתבאר למעלה באיגרת — את הבחינה הגבוהה של קדושה והשראת השכינה, לכן מי שיוצא החוצה וגורם שבשעת הלימוד לא יישאר "ציבור", דומה למי שהולך מדבר שבקדושה ובגללו נפסק הדבר שבקדושה.
★ המסר: הנוכחות של כל אחד חשובה. לפעמים אדם חושב שאם ייצא, הלימוד יימשך גם בלעדיו. אבל אם הוא העשירי — היציאה שלו מבטלת את השראת השכינה מכל הציבור.
וְ"כָל הַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִּבּוּר כוּ'", וְשׁוֹמֵעַ לִי יִשְׁכֹּן בֶּטַח, וּבְיָמָיו וּבְיָמֵינוּ תִּוָּשַׁע יְהוּדָה, וִירוּשָׁלַיִם תִּשְׁכֹּן לָבֶטַח, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:
"וכל הפורש מן הציבור כו'" — רבנו הזקן מביא בקיצור מאמר חז"ל (מסכת שמחות ב, י — הערה 54), וסופו כפי שמשלים הפירוש בחוברת: "אינו זוכה לראות בנחמת הציבור".
★ מה הקשר בין "נחמת הציבור" ללימוד בציבור? הרבי מציע בהערה 55, ב"אולי": על פי דברי הגמרא בתענית (יא, א) — "המצער עצמו עם הציבור, רואה בנחמת הציבור". מי שמשתתף עם הציבור בצערו זוכה גם לנחמתו. ובדומה לכך: מי שנשאר עם הציבור ומשתתף בלימוד שלו, זוכה עמו בכל הטוב; ומי שפורש — מפסיד את חלקו.
★ החתימה: ברכה. "ושומע לי" — אומר רבנו הזקן — מי שישמע בקולי ויקיים את התקנה, "ישכון בטח" (לשון הכתוב במשלי א, לג). ומיד הברכה מתרחבת לכלל ישראל: "ובימיו ובימינו תושע יהודה וירושלים תשכון לבטח" (על פי ירמיהו כג, ו ו־לג, טז), "אמן כן יהי רצון".
★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:
· התקנה: בין מנחה למעריב, בכל ימות החול, במקום "מושב לצים" — לימוד בעשרה של האגדה שב"עין יעקב", שבה גנוזים סודות התורה, והיא מכפרת עוונות.
· הנגלה שבאגדה: דרכי ה' ועצות טובות לנפש, במילי דשמיא ובמילי דעלמא.
· הלכה למעשה: מעט "שולחן ערוך" אורח חיים בכל יום — "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא".
· בשבת: לימוד הלכות שבת בזמן מנחה, כי "הלכתא רבתא לשבתא", ו"שגגת תלמוד עולה זדון" — ובמיוחד באיסורי דרבנן ומוקצה, השכיחים מאוד.
· לא לפרוש: אסור לפרוש מן הציבור בשעת הלימוד, ובוודאי לא לצאת אם בלעדיו לא יישארו עשרה — "ועוזבי ה' יכלו", כי "אורייתא וקודשא־בריך־הוא כולא חד".
· הברכה: "ושומע לי ישכון בטח".
★ המסר ליום, בשורה אחת:
גם הזמן "המת" שבין מנחה למעריב יכול להפוך למקום של השראת שכינה — אם מנצלים אותו ללימוד משותף, שבו כל אחד מן העשרה חשוב.
★ הקשר לזמן — אסרו חג, סיום החגים ופתיחת התורה מבראשית:
השיעור נלמד ביום שאחרי שמחת תורה בארץ ישראל (ובחו"ל ביום שמחת תורה עצמו), בדיוק כשמתחילים מחדש את התורה מ"בראשית". זה הזמן שבו "יעקב הלך לדרכו" — חוזרים מהחגים אל שגרת השנה. תקנת רבנו הזקן של היום היא הוראה מעשית לשגרה הזאת: לקבוע עתים לתורה ברבים — אגדה והלכה, בכל יום ובשבת — ולא לתת לרגעים הפנויים להיעלם בדיבורים בטלים.
★ ומחר, כ"ד תשרי: מתחילה אגרת הקודש סימן כ"ד: "אהוביי אחיי, אל נא תרעו, ריעים האהובים ליוצרם ושנואים ליצרם" — תביעה חריפה של רבנו הזקן נגד דיבור בשעת התפלה, במשל המלך המתגלה לעם בזמן קבוע.
רמב״ם — פרק אחד ליום
שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום ראשון, כ"ג תשרי.
פרק יג הוא הפרק האחרון של הלכות גירושין, ובסופו חותם הרמב"ם את ההלכות כולן במילים "בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן". הפרק עוסק בשאלה כבדת משקל: מתי מתירים לאישה להינשא על סמך עדות שבעלה מת - עדות שמכונה בלשון חז"ל "עדות אשה". אישה שבעלה נעלם ואין ראיה למותו נשארת "עגונה" - קשורה לנישואיה ואינה יכולה להינשא לאחר. מצד אחד, איסור אשת איש הוא מן החמורים שבתורה; מצד שני, חכמים חסו מאוד על העגונה והקלו בכמה דרכים.
שני צירים עיקריים בפרק:
- נאמנות האישה עצמה - מתי מאמינים לה כשהיא אומרת "מת בעלי", ומתי חוששים שהיא משקרת או שדמיונה מטעה אותה (הלכות א-ט).
- טיב העדות על המוות - מי נאמן להעיד (גוי המסיח לפי תומו, עד מפי עד, כתב), ומה צריך לראות כדי לקבוע שאדם מת בוודאות ולא רק "כנראה מת" (הלכות י-כח).
מבנה הפרק:
- הלכות א-ז: האישה המעידה בעצמה - שקרנית מוחזקת, מלחמה, מפולת, נחשים, דליקה, רעב, גויים ולסטים, דבר.
- הלכות ח-טו: מי כשר להעיד - עד מפי עד, תינוקות, ישראל שאמר "הרגתי", גוי המסיח לפי תומו, ערכאות.
- הלכות טז-כג: מה נחשב ראיה למיתה - מים שאין להם סוף, גוב אריות, כבשן, צלוב, זיהוי הגופה בפנים ובחוטם.
- הלכות כד-כח: זיהוי האדם עצמו - שם, עיר, סימנים, שטר כתוב, אילם שכתב.
- הלכה כט: סיום עקרוני - מדוע הקלו חכמים בכל זה.
בפרק שתי השגות הראב"ד (בהלכה כד ובהלכה כט).
א. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעֲלָהּ: 'גֵּרַשְׁתַּנִי בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי', וּבָאוּ אוֹתָם הָעֵדִים וְהִכְחִישׁוּהָ, וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ, וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם (=כלומר, למרות ששלום בעולם, וכל שכן שאינה נאמנת כשמלחמה בעולם), וּבָאָה וְאָמְרָה: 'מֵת בַּעֲלִי' - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת; שֶׁזּוֹ הֻחְזְקָה שַׁקְרָנִית, וְרוֹצָה לְהִשָּׁמֵט מִתַּחַת בַּעֲלָהּ. בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לָהּ שֶׁמֵּת בַּעֲלָהּ - לֹא תִּנָּשֵׂא, שֶׁמָּא הִיא שָׂכְרָה אוֹתוֹ (=מכיוון שהוחזקה כשקרנית, חוששים אולי שכרה את העד להעיד שקר); וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ עֵד.
אישה שכבר נתפסה בשקר - אינה נאמנת לומר שבעלה מת.
הדין המעשי: אישה שטענה "בעלי גירש אותי בפני פלוני ופלוני", והעדים עצמם באו והכחישו אותה - ואחר כך הלכה עם בעלה למקום אחר, וחזרה לבדה ואמרה "בעלי מת" - אינה נאמנת, גם כשיש שלום בעולם (ואין שום סיבה מיוחדת לחשוש לטעות). אם בא עד אחד והעיד שבעלה מת - לכתחילה לא תינשא על פיו, שמא היא עצמה שכרה אותו. אבל אם כבר נישאה - אינה צריכה לצאת מבעלה השני, שהרי סוף סוף יש לה עד.
ההיגיון: בדרך כלל חכמים האמינו לאישה לומר "מת בעלי", מתוך הנחה שאישה בודקת היטב לפני שהיא נישאת. אבל כאן היא כבר "הוחזקה שקרנית" - הוכח שהיא מוכנה לשקר כדי להשתחרר מבעלה, ולכן ההנחה הזאת נופלת.
מונחים: "הֻחְזְקָה שַׁקְרָנִית" - יצא עליה שם של שקרנית, על סמך הכחשת העדים. "לְהִשָּׁמֵט מִתַּחַת בַּעֲלָהּ" - להשתחרר מן הנישואין.
המסר: הנאמנות שחכמים נתנו לאישה מבוססת על אמון בה; כשהאמון נפגע, גם הנאמנות פוקעת.
ב. וְכֵן אִם הָיְתָה מִלְחָמָה בָּעוֹלָם, וּבָאָה וְאָמְרָה: 'מֵת בַּעֲלִי בַּמִּלְחָמָה' - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ; שֶׁמָּא תִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ עַל דְּבָרִים שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה וְתֹאמַר 'מֵת' - כְּגוֹן שֶׁנֶּהֶרְגוּ הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים שֶׁהָיָה בְּאֶמְצָעָן [=אלו שהיו לפניו ולאחריו במלחמה], שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת: 'מֵאַחַר שֶׁנֶּהֶרְגוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ, נֶהֱרַג בִּכְלָלָן'. לְפִיכָךְ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וַאֲפִלּוּ אָמְרָה: 'מֵת בַּמִּלְחָמָה וּקְבַרְתִּיו' (=אף שאינה מוחזקת כשקרנית, מכיוון שהיא אומרת זאת מתוך אומדן ודמיון מוטעה, או שבעקבות בהלתה קברה איש אחר וסוברת שזה היה בעלה); אֲבָל אִם אָמְרָה: 'מֵת עַל מִטָּתוֹ' [ולא במלחמה] - נֶאֱמֶנֶת.
בזמן מלחמה אין מאמינים לאישה, אפילו אם אמרה "קברתיו".
הדין המעשי: אם יש מלחמה בעולם ובאה האישה ואמרה "בעלי מת במלחמה" - אינה נאמנת, אפילו כשהיה שלום בית ביניהם ואין לחשוד שהיא רוצה להיפטר ממנו. גם אם אמרה "מת במלחמה וקברתיו" - אינה נאמנת. אבל אם אמרה "מת על מיטתו", כלומר מת מוות רגיל ולא במלחמה - נאמנת.
ההיגיון: החשש כאן אינו שהיא משקרת בכוונה, אלא שהיא טועה: היא רואה שרבים נהרגים, הראשונים והאחרונים שהיו לפניו ולאחריו, ומסיקה מתוך הערכה ש"בוודאי גם הוא נהרג". ובמהומת המלחמה ייתכן שאפילו קברה אדם אחר וסברה שהוא בעלה.
המסר: ההלכה מבחינה בין שקר לבין טעות כנה. גם אדם ישר עלול לטעות כשהוא נבהל, ולכן במצב של בהלה צריך זהירות כפולה.
ג. לֹא הֻחְזְקָה מִלְחָמָה בָּעוֹלָם (=כלומר, לא ידוע על מלחמה בעולם), וּבָאָה וְאָמְרָה: 'מִלְחָמָה הָיְתָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וּמֵת בַּמִּלְחָמָה' - לֹא תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה; וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא.
כשאין מלחמה ידועה בעולם, והיא מספרת על מלחמה במקום מסוים.
הדין המעשי: לא ידוע על מלחמה בעולם, והאישה אומרת "הייתה מלחמה במקום פלוני ובעלי מת בה" - לכתחילה לא תינשא, אבל אם כבר נישאה - לא תצא.
ההיגיון: זהו מצב ביניים. מצד אחד, היא עצמה מספרת על נסיבות של מלחמה, וחוששים לאותה טעות מן ההלכה הקודמת. מצד שני, המלחמה אינה ידועה לנו, ולכן החשש פחות חמור, ואין מפרקים נישואין שכבר נעשו.
מונחים: "לְכַתְּחִלָּה" - מראש, לפני המעשה. "וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא" - בדיעבד, אחרי שכבר נישאה, נישואיה השניים נשארים בתוקף.
ד. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: 'מֵת בַּעֲלִי תַּחַת הַמַּפֹּלֶת' (=מת לאחר שנפל עליו הבית) - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת (=כי מפולת היא כמלחמה, ואומרת שמת על פי הדמיון). וְכֵן אִם הָיָה שִׁלּוּחַ [=מכת] נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, וְאָמְרָה: 'נְשָׁכוֹ נָחָשׁ אוֹ עַקְרָב, וָמֵת' - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, שֶׁמָּא תִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ עַל רֹב אֲנָשִׁים שֶׁמֵּתוּ כָּךְ בִּנְשִׁיכָה.
מפולת, נחשים ועקרבים - כמו מלחמה.
הדין המעשי: אישה שאמרה "בעלי מת תחת המפולת" (כלומר, הבית נפל עליו) - אינה נאמנת. וכן אם היה מקום שיש בו מכת נחשים ועקרבים, ואמרה "נשכו נחש או עקרב ומת" - אינה נאמנת.
ההיגיון: מפולת היא כמו מלחמה - מצב של בהלה שבו היא עלולה להסיק שמת על פי דמיונה. וכשרבים מתים מנשיכה באותו מקום, היא עלולה לסמוך על כך ש"רוב הנשוכים מתים" ולהניח שגם בעלה מת, בלי לראות זאת בוודאות.
המסר: בכל מקום שבו יש "רוב" שמת, יש חשש שהאישה תסיק מן הרוב על המקרה הפרטי. אך מן הרוב אי אפשר לדעת על אדם מסוים שמת.
ה. אָמְרָה: 'עִשְּׁנוּ עָלֵינוּ בַּיִת' [=הציתוהו באש ונתמלא עשן], אוֹ 'מְעָרָה', 'הוּא מֵת, וַאֲנִי נִצַּלְתִּי' - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת; כְּשֵׁם שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ נֵס, כָּךְ נַעֲשָׂה לוֹ נֵס. הָיְתָה שְׁנַת רְעָבוֹן וְאָמְרָה 'מֵת בַּעֲלִי' - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת (=כי גם אם לא מת היא אומרת שמת, מתוך השערה שבלי מזון לא יוכל לחיות); 'מֵת וּקְבַרְתִּיו' - נֶאֱמֶנֶת (=כי ברעב אינה בהולה כל כך לברוח כמו ממלחמה, ובוודאי אכן קברה אותו).
דליקה ורעב: "כשם שנעשה לה נס, כך נעשה לו נס".
הדין המעשי: אישה שאמרה "העלו עלינו עשן" (הציתו את הבית באש והוא התמלא עשן), או "העלו עלינו מערה", "הוא מת ואני ניצלתי" - אינה נאמנת. וכן בשנת רעב, אם אמרה סתם "מת בעלי" - אינה נאמנת; אבל אם אמרה "מת וקברתיו" - נאמנת.
ההיגיון: בדליקה - אם היא עצמה ניצלה מאותה סכנה, ייתכן שגם הוא ניצל, וכשם שנעשה לה נס כך אפשר שנעשה לו נס. ברעב - אם לא אמרה שקברה אותו, ייתכן שרק הסיקה מתוך השערה שבלי מזון לא יוכל לחיות. אבל רעב אינו מצב של בהלה פתאומית כמו מלחמה, היא אינה בורחת בחיפזון, ולכן כשהיא אומרת "קברתיו" - בוודאי אכן קברה אותו.
המסר: ההלכה בודקת כל מצב לגופו: לא די לשאול אם המצב מסוכן, אלא צריך לשאול האם הוא מעורר בלבול ובהלה שעלולים להטעות את העדה.
ו. אָמְרָה: 'נָפְלוּ עָלֵינוּ גּוֹיִים', אוֹ 'לִסְטִים', 'הוּא נֶהֱרַג, וַאֲנִי נִצַּלְתִּי' - נֶאֱמֶנֶת; שֶׁאֵין דַּרְכָּן לַהֲרֹג הַנָּשִׁים (=כי האישה אינה בעלת מלחמה ומריבה כאיש, והם מרחמים עליה), כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר: כְּשֵׁם שֶׁנִּצּוֹלָה הִיא, כָּךְ נִצּוֹל הוּא.
גויים ולסטים - כאן היא נאמנת.
הדין המעשי: אישה שאמרה "נפלו עלינו גויים" או "לסטים" (שודדים), "הוא נהרג ואני ניצלתי" - נאמנת.
ההיגיון: בניגוד לדליקה (הלכה ה), כאן אי אפשר לומר "כשם שהיא ניצלה כך הוא ניצל", מפני שדרכם של התוקפים להרוג את הגברים ולא את הנשים. אישה אינה בעלת מלחמה ומריבה כאיש, והם מרחמים עליה. העובדה שהיא ניצלה אינה מלמדת דבר על גורלו.
מונחים: "לִסְטִים" - שודדי דרכים, מן היוונית.
המסר: ההיגיון ההלכתי מדויק מאוד: אותה טענה עצמה ("הוא מת ואני ניצלתי") יכולה להיות נאמנת או לא, לפי השאלה אם הסכנה פגעה בשניהם באותה מידה.
ז. הָיָה דֶּבֶר [=מגיפה] בָּעוֹלָם, וּבָאָה וְאָמְרָה: 'מֵת בַּעֲלִי' - נֶאֱמֶנֶת; שֶׁהַדָּבָר פָּשׁוּט בְּפִי כָּל אָדָם, שֶׁבִּשְׁנַת הַדֶּבֶר זֶה חוֹיֶה וְזֶה מֵת, וְאֶפְשָׁר שֶׁיָּמוּתוּ בַּדֶּבֶר נְעָרִים חֲזָקִים, וְיִנָּצְלוּ הַזְּקֵנִים הַחוֹלִים; וּלְפִי זֶה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ, שֶׁמָּא סָמְכָה דַּעְתָּהּ עַל רֹב הַמֵּתִים.
מגיפה - האישה נאמנת.
הדין המעשי: בשעה שיש "דבר" (מגיפה) בעולם, ואמרה האישה "מת בעלי" - נאמנת.
ההיגיון: בניגוד למלחמה, במגיפה ידוע לכל שהמוות אקראי: "זה חויה וזה מת", ואפשר שימותו נערים חזקים וינצלו הזקנים החולים. אין כאן "רוב" ברור שמת שעליו היא עלולה לסמוך, ולכן אין חוששים שהסיקה את מותו מתוך הערכה. מן הסתם ראתה שמת.
מונחים: "חוֹיֶה" (כך בסריקה) - חי, נשאר בחיים.
ח. כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁעֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר לְעֵדוּת אִשָּׁה; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁשָּׁמַע מִפִּי בֶּן דַּעַת שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי, כְּגוֹן עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה. אֲבָל אִם שָׁמַע מִפִּי שׁוֹטֶה אוֹ קָטָן, אֵינוֹ מֵעִיד וְאֵין סוֹמְכִין עַל דִּבְרֵיהֶם.
עד מפי עד - כשר בעדות אשה, אך רק מפי בן דעת.
הדין המעשי: כבר נאמר (בפרקים הקודמים של הלכות גירושין) שבעדות על מות הבעל כשר גם "עד מפי עד", כלומר עד ששמע מאדם אחר שפלוני מת. אבל זה דווקא כששמע מפי בן דעת, ואפילו עבד או שפחה (שבדרך כלל פסולים לעדות). אם שמע מפי שוטה או קטן - אינו מעיד, ואין סומכים על דבריהם.
ההיגיון: ההקלה בעדות אשה מרחיבה מאוד את מעגל העדים הכשרים. אבל צריך לפחות שהמקור הראשון יהיה אדם שמבין מה הוא אומר ואפשר לסמוך על דעתו.
מונחים: "עֵד מִפִּי עֵד" - עדות שמיעה. בדיני ממונות ובשאר דיני תורה היא פסולה.
ט. שָׁמַע מִן הַתִּינוֹקוֹת שֶׁהֵם אוֹמְרִין: 'עַכְשָׁו בָּאנוּ מֵהֶסְפֵּד פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ סַפְדָּנִין הָיוּ שָׁם, וּפְלוֹנִי הֶחָכָם, וּפְלוֹנִי עָלָה [=הלך] אַחַר מִטָּתוֹ, כָּךְ וְכָךְ עָשׂוּ בְּמִטָּתוֹ' - הֲרֵי זֶה מֵעִיד מִפִּיהֶם עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן (=שזוהי לא עדות סתם שבה התינוקות אינם נאמנים, אלא סיפור דברים מעסקי מיתתו שממש עכשיו ראו), וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ.
תינוקות שסיפרו בתמימות על הלוויה.
הדין המעשי: אם שמע מילדים שאמרו "עכשיו באנו מהספד פלוני, כך וכך ספדנים היו שם, ופלוני החכם ופלוני הלך אחר מיטתו, כך וכך עשו במיטתו" - הוא מעיד על פי הדברים האלה, ומשיאים את אשתו.
ההיגיון: זה נראה כסותר את ההלכה הקודמת, שאין סומכים על דברי קטן. אך כאן אין זו "עדות" רגילה של ילדים, אלא סיפור תמים ומפורט על מה שראו זה עתה בעסקי מיתתו. סיפור כזה, מלא פרטים חיים, אינו נאמר בכוונה להעיד, ויש בו אמת שאפשר לסמוך עליה.
המסר: ההלכה מבחינה בין הצהרה מכוונת לבין דיבור ספונטני. דווקא מי שאינו מתכוון להעיד מוסר לעתים את התמונה הנאמנה ביותר.
י. יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר: 'הָרַגְתִּי פְּלוֹנִי' - הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא עַל פִּיו; שֶׁאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע [ואין נאמן שהוא הרגו], וַהֲרֵי הֵעִיד שֶׁמֵּת [=ונאמן שמת].
"הרגתי פלוני" - מאמינים לו על המוות, אך לא על הרצח.
הדין המעשי: יהודי שאמר "הרגתי את פלוני" - אשתו של ההרוג מותרת להינשא על פיו.
ההיגיון: יש כאן לכאורה בעיה: אדם שמודה שרצח עושה את עצמו רשע, ורשע פסול לעדות. אך יש כלל שאין אדם משים עצמו רשע: אין מקבלים את דבריו על עצמו, כלומר אינו נאמן שהוא הרג, ולכן אינו נפסל בכך. אבל חלק דבריו שנוגע לעובדה שפלוני מת - נשאר עדות כשרה, והרי העיד שמת.
מונחים: "אֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע" - דברי אדם המפלילים אותו עצמו אינם מתקבלים כראיה נגדו.
יא. כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁהַגּוֹי שֶׁהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ מַשִּׂיאִין עַל פִּיו. כֵּיצַד? הָיָה הַגּוֹי מֵסִיחַ וְאוֹמֵר: 'אוֹי לִפְלוֹנִי שֶׁמֵּת, כַּמָּה הָיָה נָאֶה וְכַמָּה טוֹבָה עָשָׂה עִמִּי'; אוֹ שֶׁהָיָה מֵסִיחַ וְאוֹמֵר: 'כְּשֶׁהָיִיתִי בָּא בַּדֶּרֶךְ נָפַל פְּלוֹנִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עִמָּנוּ וָמֵת, וְתָמַהְנוּ לְדָבָר זֶה כֵּיצַד מֵת פִּתְאוֹם', וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, שֶׁהֵן מַרְאִין שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְהָעִיד - הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן (=אבל אם התכוון להעיד אינו נאמן).
גוי המסיח לפי תומו.
הדין המעשי: כפי שנאמר כבר, גוי שמספר בתמימות ("מסיח לפי תומו") שפלוני מת - משיאים את אשתו על פיו. למשל, שהוא אומר באגב "אוי לפלוני שמת, כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי!", או מספר "כשהייתי בא בדרך, נפל פלוני שהלך איתנו ומת, ותמהנו כיצד מת פתאום". בדברים כאלה, שמראים שאין כוונתו להעיד - נאמן. אבל אם התכוון להעיד - אינו נאמן.
ההיגיון: גוי אינו כשר לעדות רגילה. אבל כשהוא מספר בלי שום כוונה להשפיע על פסק דין, אין לו סיבה לשקר, והדברים יוצאים מפיו כמות שהם.
מונחים: "מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ" - מדבר בתמימות, בשיחה רגילה, בלי מטרה.
יב. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁמַע מִגּוֹי הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, מֵעִיד שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ, וְתִנָּשֵׂא עַל פִּיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא [=סיבה] בְּשִׂיחַת הַגּוֹי - שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְדָבָר אַחֵר: כְּגוֹן שֶׁאָמַר לְאֶחָד: 'עֲשֵׂה לִי כָּךְ וְכָךְ שֶׁלֹּא אֶהֱרֹג אוֹתְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרַגְתִּי פְּלוֹנִי' - אֵין זֶה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ (=כדי שנאמין לו על הריגת אותו איש), שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְהַטִּיל אֵימָה עַל זֶה.
ישראל ששמע מגוי מסיח - ומתי אין זה "מסיח".
הדין המעשי: יהודי ששמע מגוי המסיח לפי תומו יכול להעיד על מה ששמע, והאישה נישאת על פיו. אבל זה דווקא כשאין "אמתלא" (סיבה נסתרת) בדברי הגוי, שמא התכוון לדבר אחר. למשל, אם אמר לאדם "עשה לי כך וכך, שלא אהרוג אותך כמו שהרגתי את פלוני" - אין זה מסיח לפי תומו. כוונתו להטיל אימה על השומע, ואולי הוא רק מתפאר בהריגה כדי שיאמינו לו.
ההיגיון: כל כוחו של המסיח לפי תומו הוא בכך שאין לו אינטרס. ברגע שיש לו מטרה (כמו הפחדה), הדברים כבר אינם תמימים ואי אפשר לסמוך עליהם.
מונחים: "אֲמַתְלָא" - טעם או סיבה שיש לדברים, שמסבירה מדוע אמר אותם גם אם אינם אמת.
יג. וְכֵן אִם שָׁמַע מֵעַרְכָּאוֹת [=בתי משפט] שֶׁל גּוֹיִים שֶׁאָמְרוּ: 'הָרַגְנוּ פְּלוֹנִי' - אֵין נֶאֱמָנִין, שֶׁהֵן מְחַזְּקִין יְדֵי עַצְמָן בְּכָזָב כְּדֵי לְהַטִּיל אֵימָה. וְכֵן כֹּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ.
ערכאות של גויים שאמרו "הרגנו".
הדין המעשי: אם שמע מבתי משפט של גויים שאמרו "הרגנו את פלוני" (כלומר, הוצא להורג) - אינם נאמנים, וכן כל כיוצא בזה.
ההיגיון: השלטונות מחזקים את עצמם בשקר: כדי להטיל אימה על הציבור הם מכריזים לפעמים על הוצאה להורג שלא נעשתה. זו בדיוק "אמתלא" כמו בהלכה הקודמת.
מונחים: "עַרְכָּאוֹת" - בתי המשפט של הגויים.
יד. גּוֹי שֶׁהִתְחִיל לְהָסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ תְּחִלָּה - אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ אַחַר כֵּן, וּבְדָקוּהוּ עַד שֶׁפֵּרֵשׁ כָּל הַמְאֹרָע - הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו.
התחיל לספר בתמימות - נשאר נאמן גם כשחקרו אותו.
הדין המעשי: גוי שהתחיל לספר בתמימות, ואחר כך שאלו אותו ובדקו אותו עד שפירט את כל המקרה - נאמן, ומשיאים על פיו.
ההיגיון: מה שקובע הוא תחילת הדברים. אם בתחילה דיבר בלי כוונה להעיד, השאלות שנשאל אחר כך אינן הופכות את דבריו לעדות מכוונת, ומותר לברר את הפרטים.
מונחים: "הַמְאֹרָע" - המקרה, האירוע.
טו. כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁהָעֵד שֶׁאָמַר: 'שָׁמַעְתִּי שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי', אֲפִלּוּ שָׁמַע מֵאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה מֵעֶבֶד - הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר לְעֵדוּת אִשָּׁה, וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו (=ואף שאנחנו לא יודעים כיצד ידע המספר הראשון שאותו איש מת, אנחנו סומכים שבוודאי ראה אותו מת ממש). אֲבָל אִם אָמַר הָעֵד אוֹ הָאִשָּׁה אוֹ הָעֶבֶד, 'מֵת פְּלוֹנִי וַאֲנִי רְאִיתִיו שֶׁמֵּת' - שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ: 'הֵיאַךְ רָאִיתָ, וּבַמֶּה יָדַעְתָּ שֶׁמֵּת'? אִם הֵעִיד בְּדָבָר בָּרוּר, נֶאֱמָן; וְאִם הֵעִיד בִּדְבָרִים שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה (=שברוב המקרים גורמים למוות, אך יש מעט מקרים שנותרו בחיים לאחר אותם דברים), אֵין מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ; שֶׁאֵין מְעִידִין עַל הָאָדָם שֶׁמֵּת אֶלָּא בְּשֶׁרָאוּהוּ שֶׁמֵּת וַדַּאי וְאֵין בּוֹ סָפֵק.
שרשרת שמועות - כשרה. אבל "ראיתיו שמת" - בודקים.
הדין המעשי: עד שאמר "שמעתי שפלוני מת" כשר, אפילו ששמע מאישה ששמעה מעבד (שרשרת של כמה שומעים). אבל אם העד, האישה או העבד אומר "מת פלוני ואני ראיתיו שמת" - שואלים אותו: "איך ראית, ובמה ידעת שמת?". אם העיד על דבר ברור - נאמן. אבל אם העיד על דברים שרובם גורמים למוות, אך לא כולם - אין משיאים את אשתו.
ההיגיון: בעדות שמיעה סומכים על כך שהמספר הראשון בוודאי ראה אותו מת ממש, אף שאין לנו דרך לדעת איך ידע. אבל כשהעד עצמו מספר מה ראה, אפשר לבדוק את דבריו. אם התברר שראה רק דבר שבדרך כלל ממית - אין זו עדות על מוות. שאין מעידים על אדם שמת אלא כשראוהו מת בוודאי, בלי שום ספק.
המסר: עדות על מוות דורשת ודאות. "רוב" אינו מספיק כשמדובר בהתרת אשת איש.
טז. כֵּיצַד? רָאוּהוּ שֶׁנָּפַל לַיָּם, אֲפִלּוּ טָבַע בַּיָּם הַגָּדוֹל - אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת, שֶׁמָּא יָצָא בְּמָקוֹם אַחֵר; וְאִם נָפַל לְמַיִם מְקֻבָּצִים כְּגוֹן בּוֹר אוֹ מְעָרָה, שֶׁעוֹמֵד וְרוֹאֶה כָּל סְבִיבָיו [=גדותיו], וְשָׁהָה כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ [=כשלוש שעות], וְלֹא עָלָה - מֵעִיד עָלָיו שֶׁמֵּת, וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וְכֵן אִם הִשְׁלִיכוּהוּ בַּיָּם, וְהִשְׁלִיכוּ מְצוֹדָה [=רשת] אַחֲרָיו, וְהֶעֱלוּ מִמֶּנּוּ אֵבֶר (=והבחינו בבירור שאבר זה הוא של האיש המושלך) שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי, וְיִחְיֶה - הֲרֵי זֶה מֵעִיד עָלָיו שֶׁמֵּת, וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ.
נפל לים - מתי אפשר להעיד שמת.
הדין המעשי: ראו אותו נופל לים, אפילו טבע בים הגדול - אין מעידים עליו שמת, שמא יצא מן המים במקום אחר שלא ראו. אבל אם נפל למים מקובצים, כמו בור או מערה, שהעומד בהם רואה את כל גדותיהם, ושהה שם זמן שתצא בו נפשו (כשלוש שעות) ולא עלה - מעידים עליו שמת. וכן אם השליכוהו לים, והשליכו אחריו רשת, והעלו ממנו איבר שאי אפשר שיינטל מן החי ויחיה (והבחינו בבירור שהאיבר הזה שייך לו) - מעידים עליו שמת.
ההיגיון: במים "שאין להם סוף" (שאי אפשר לראות את כל גבולותיהם) תמיד קיים ספק שיצא במקום אחר. במים "שיש להם סוף" - אם לא יצא מאף צד, הוא בוודאי בתוכם, ואחרי זמן כזה אין סיכוי שהוא חי.
מונחים: "מְקֻבָּצִים" - מים כנוסים במקום מוגדר. "מְצוֹדָה" - רשת.
יז. רָאוּהוּ שֶׁנָּפַל לְגֹב אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - אֵין מְעִידִין עָלָיו; אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֹאכְלוּהוּ. נָפַל לַחֲפִירַת נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, אוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, אוֹ לְתוֹךְ יוֹרָה רוֹתַחַת מְלֵאָה יַיִן אוֹ שֶׁמֶן [=או מים], אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵי סִימָנִין [=קנה וושט] אוֹ רֹב שְׁנֵי הַסִּימָנִין - אֲפִלּוּ עָמַד וּבָרַח, מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת; שֶׁוַּדַּאי סוֹפוֹ לָמוּת. וְכֵן כֹּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה, אֶלָּא יָמוּת מִיָּד בִּזְמַן קָרוֹב - הֲרֵי אֵלּוּ מְעִידִין עָלָיו.
גוב אריות לעומת חפירת נחשים, כבשן ושחיטה.
הדין המעשי: ראוהו נופל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהם - אין מעידים עליו, אפשר שלא יאכלוהו. אבל אם נפל לחפירה של נחשים ועקרבים, או לתוך כבשן האש, או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן (או מים), או ששחטו בו שני סימנים (קנה וושט) או רוב שני הסימנים - אפילו עמד וברח, מעידים עליו שמת, שוודאי סופו למות. וכן כל כיוצא בזה, דברים שאי אפשר שיחיה מהם אלא ימות מיד בזמן קרוב.
ההיגיון: חיה טורפת אינה בהכרח טורפת, וייתכן שלא תיגע בו. אבל נחשים רבים יחד, אש, נוזל רותח או חיתוך הקנה והוושט הם מצבים שהמוות בהם ודאי וקרוב. ולכן מעידים עליו גם אם לא ראו את רגע המוות עצמו, ואפילו ראוהו בורח.
המסר: ההבחנה היא בין סכנה גדולה, שאולי ימות בה, לבין מצב שאין ממנו חזרה. רק המצב השני נחשב ודאי מוות.
יח. רָאוּהוּ צָלוּב [=תלוי] וְהָעוֹף אוֹכֵל בּוֹ - אַף עַל פִּי שֶׁדְּקָרוּהוּ אוֹ יָרוּ בּוֹ חִצִּים, אֵינוֹ מֵעִיד עָלָיו שֶׁמֵּת; וְאִם רָאוּ הָעוֹף אוֹכֵל בְּמָקוֹם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בִּנְטִילָתוֹ, כְּגוֹן מֹחוֹ אוֹ לִבּוֹ אוֹ בְּנֵי מֵעָיו - הֲרֵי זֶה מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת.
צלוב שהעוף אוכל בו.
הדין המעשי: ראוהו צלוב (תלוי) והעוף אוכל בו - אף על פי שדקרוהו או ירו בו חצים, אין מעידים עליו שמת. אבל אם ראו את העוף אוכל במקום שהנפש יוצאת כשנוטלים אותו, כמו המוח, הלב או בני המעיים - מעידים עליו שמת.
ההיגיון: פצעים, ואפילו חצים, אינם בהכרח קטלניים מיד. וייתכן שהורידוהו מן הצליבה וריפאוהו. אבל אכילת איבר חיוני, שאי אפשר לחיות בלעדיו, היא ודאות של מוות.
יט. עֵד אֶחָד שֶׁאָמַר: 'רְאִיתִיו שֶׁמֵּת בַּמִּלְחָמָה', אוֹ 'בְּמַפֹּלֶת', אוֹ 'שֶׁטָּבַע בַּיָּם הַגָּדוֹל וָמֵת', וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה - אִם אוֹמֵר 'קְבַרְתִּיו', נֶאֱמָן, וְתִנָּשֵׂא עַל פִּיו (=ולמרות שהאישה אינה נאמנת לומר מת בעלי במלחמה וקברתיו, יש הבדל ביניהם, כי האישה מתוך צערה ורצונה להינשא עלולה לשקר, או שקברה אדם אחר וסוברת שזהו בעלה, אבל עד המעיד לא יעיד שקר, והדמיון שלו לא מטעה אותו); וְאִם לֹא אָמַר 'קְבַרְתִּיו', לֹא תִּנָּשֵׂא; וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא.
עד שראה סכנה של "רובן למיתה" - נאמן אם אמר "קברתיו".
הדין המעשי: עד אחד שאמר "ראיתיו שמת במלחמה", או "במפולת", או "שטבע בים הגדול ומת", וכיוצא בדברים אלה שרובם למיתה: אם אמר "קברתיו" - נאמן, ותינשא על פיו. אם לא אמר "קברתיו" - לא תינשא, ואם נישאה - לא תצא.
ההיגיון: הדין דומה לדין האישה בהלכה ב, אבל שונה ממנו בנקודה חשובה. האישה אינה נאמנת אפילו כשאמרה "מת במלחמה וקברתיו". מתוך צערה ורצונה להינשא היא עלולה לשקר, או שקברה אדם אחר וסוברת שזה בעלה. לעומת זאת, עד מן הצד אינו מעיד שקר, והדמיון שלו אינו מטעה אותו. לכן כשהוא אומר "קברתיו" - זו ודאות.
המסר: ההלכה לוקחת בחשבון את מצבו הרגשי של המעיד: מי שהדבר נוגע לליבו עלול לטעות יותר ממי שעומד מן הצד.
כ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהֵעִיד לָהּ עֵד אֶחָד שֶׁטָּבַע בַּעֲלָהּ בְּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, וְלֹא עָלָה [בשיעור זמן שיוכל לחיות], וְאָבַד זִכְרוֹ, וְנִשְׁתַּקֵּעַ שְׁמוֹ - הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא עַל עֵדוּת זוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ (=מכיוון שהעדות היא רק על הטביעה ולא על המיתה, ויכול להיות שניצל); וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַגּוֹי הוּא שֶׁהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר: 'טָבַע פְּלוֹנִי בַּיָּם', וְנִשֵּׂאת עַל פִּיו - הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא; וְחָכָם שֶׁהוֹרָה לְהַשִּׂיא אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה - מְנַדִּין אוֹתוֹ (=ואם הודה שטעה - אף על פי שכבר נישאה על פיו לא מנדים אותו).
מים שאין להם סוף - חומרה מיוחדת, ואפילו נידוי לחכם שהתיר.
הדין המעשי: אישה שהעיד לה עד אחד שבעלה טבע במים שאין להם סוף, ולא עלה (בזמן שיכול לחיות בו), ואבד זכרו ונשתקע שמו - לא תינשא על עדות זו, כמו שהתבאר בהלכה טז (העדות היא רק על הטביעה ולא על המיתה, וייתכן שניצל). ואם נישאה - לא תצא. ואפילו אם הגוי הוא שסיפר בתמימות "טבע פלוני בים", ונישאה על פיו - לא תצא. אבל חכם שהורה להשיא אותה לכתחילה - מנדים אותו (ואם הודה שטעה - אף על פי שכבר נישאה על פיו, אין מנדים אותו).
ההיגיון: במים שאין להם סוף קיים תמיד ספק ממשי. לכן אין להתיר מראש. אך בדיעבד, כשכבר נישאה, אין מפרקים את הנישואין. החכם שהתיר לכתחילה פסק בניגוד להלכה, ולכן הוא נענש בנידוי, אלא אם כן הודה בטעותו.
מונחים: "נִדּוּי" - הרחקה מן הציבור כעונש. "וְנִשְׁתַּקֵּעַ שְׁמוֹ" - שמו נשכח ואין עליו שום ידיעה.
כא. מְצָאוּהוּ הָרוּג אוֹ מֵת - אִם פַּדַּחְתּוֹ [=מצחו] וְחָטְמוֹ וּפַרְצוּף פָּנָיו קַיָּמִין, וְהִכִּירוּהוּ בָּהֶן שֶׁהוּא פְּלוֹנִי - מְעִידִין עָלָיו; וְאִם נִטַּל אֶחָד מֵאֵלּוּ - אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו [=בגדיו], וַאֲפִלּוּ שׁוּמָא [=יבלת] - אֵין מְעִידִין, שֶׁמָּא אַחֵר הוּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים (=שמעידים על פי ראיית פרצוף פניו וחוטמו)? שֶׁרָאוּהוּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים אַחַר הֲרִיגָתוֹ אוֹ מִיתָתוֹ; אֲבָל אַחַר שְׁלֹשָׁה, אֵין מְעִידִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁפַּרְצוּף פָּנָיו מִשְׁתַּנֶּה.
זיהוי גופה: הפנים והחוטם - ולא סימנים בגוף.
הדין המעשי: מצאו אדם הרוג או מת: אם המצח, החוטם ופרצוף הפנים שלו קיימים, והכירו בהם שהוא פלוני - מעידים עליו. אבל אם אחד מאלה ניטל - אין מעידים עליו, אף על פי שיש להם סימנים בגופו ובבגדיו, ואפילו שומא (יבלת), שמא אדם אחר הוא. ואת זה אפשר רק בתוך שלושה ימים מן ההריגה או המיתה. אחרי שלושה ימים אין מעידים עליו, מפני שפרצוף פניו משתנה.
ההיגיון: זיהוי ודאי של אדם נעשה בעיקר על פי פניו. סימנים אחרים, כמו בגדים או סימן בגוף, יכולים להיות משותפים לכמה אנשים. ואחרי שלושה ימים הפנים משתנים, והזיהוי כבר אינו בטוח.
מונחים: "פַּדַּחְתּוֹ" - מצחו. "שׁוּמָא" - יבלת, נקודה בולטת בעור.
כב. טָבַע בַּיָּם, וְהִשְׁלִיכוֹ הַיָּם לַיַּבָּשָׁה, אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים - אִם הִכִּירוּ פָּנָיו וְחָטְמוֹ, מְעִידִין עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה בַּמַּיִם אֶלָּא אַחַר זְמַן מְרֻבֶּה (=כי המים שומרים על צורת הפנים שלא יתנפחו וישתנו); וְאִם שָׁהָה בַּיַּבָּשָׁה אַחַר שֶׁהֻשְׁלַךְ מִן הַיָּם שָׁעוֹת, וְנִתְפַּח [=התנפחו פניו] - אֵין מְעִידִין עָלָיו, שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה. כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִין בְּצוּרָתוֹ כְּדֵי לְהַכִּירוֹ לְהָעִיד עָלָיו (=כשמת או נהרג), בּוֹדְקִין אוֹתוֹ וְרוֹאִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה לְאוֹר הַנֵּר אוֹ לְאוֹר הַלְּבָנָה.
טבע ונפלט ליבשה - המים משמרים את הפנים.
הדין המעשי: אדם שטבע בים, והים השליך אותו ליבשה, אפילו אחרי כמה ימים: אם הכירו את פניו וחוטמו - מעידים עליו, שאינו משתנה במים אלא אחרי זמן מרובה (המים שומרים על צורת הפנים שלא יתנפחו וישתנו). אבל אם שהה ביבשה כמה שעות אחרי שנפלט מן הים, והתנפחו פניו - אין מעידים עליו, שהרי נשתנה. וכשמסתכלים בצורתו כדי להכירו ולהעיד עליו (כשמת או נהרג), בודקים אותו ורואים אותו אפילו בלילה, לאור הנר או לאור הלבנה.
ההיגיון: העיקרון של הלכה כא ממשיך כאן: הכול תלוי בשאלה אם הפנים עדיין ניתנים לזיהוי ודאי. ההלכה גם מקלה בדרך הזיהוי: אין צורך לחכות לאור יום.
מונחים: "וְנִתְפַּח" - התנפח.
כג. רָאוּ אֶחָד עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְאוֹמֵר [על עצמו] שֶׁהוּא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אוֹ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, וַהֲרֵי נְשָׁכוֹ נָחָשׁ וַהֲרֵי הוּא מֵת, וְהָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ שֶׁנִּשְׁתַּנָּה, וְלֹא הִכִּירוּהוּ - הֲרֵי אֵלּוּ מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ (=שיכול להיות שהנחש נשך אותו בפנים והשתנתה צורתו).
"אני פלוני ונשכני נחש" - ואחר כך לא הכירוהו.
הדין המעשי: ראו אדם עומד מרחוק ואומר (על עצמו) שהוא פלוני בן פלוני, או פלוני ממקום פלוני, ושנשכו נחש והוא גוסס. הלכו ומצאוהו מת, אבל צורתו השתנתה ולא הכירוהו - משיאים את אשתו.
ההיגיון: בדרך כלל אין מעידים על גופה שאינה ניתנת לזיהוי (הלכה כא). אך כאן הזיהוי נעשה בדרך אחרת: הוא עצמו הודיע מי הוא, וסיפר על הנשיכה. ושינוי צורתו מוסבר היטב, שייתכן שהנחש נשך אותו בפניו ושינה את צורתו.
כד. בָּא אֶחָד וְאָמַר: 'אָמְרוּ לִי בֵּית דִּין, אוֹ אֲנָשִׁים, כְּשֶׁתֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, אֱמֹר לָהֶם שֶׁמֵּת יִצְחָק בֶּן מִיכָאֵל', וּבָא הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָנוּ, וְהַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הוּא זֶה - הוֹאִיל וְאָנוּ יוֹדְעִין פְּלוֹנִי הַיָּדוּעַ בְּשֵׁם זֶה, הֲרֵי אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת, וְאֵין אוֹמְרִין: 'שֶׁמָּא יִצְחָק בֶּן מִיכָאֵל אַחֵר הוּא שֶׁמֵּת' (=מכיוון שידוע רק על איש אחד בשם זה. או אפילו שידוע על איש נוסף בשם זה, אך אנו יודעים שהוא חי).
שליח שאינו יודע את מי הוא מבשר.
הדין המעשי: בא אחד ואמר: "אמרו לי בית דין, או אנשים: כשתלך למקום פלוני, אמור להם שמת יצחק בן מיכאל". השליח בא ומסר את הדברים, אבל הוא עצמו אינו יודע מי הוא זה. כיוון שאנו יודעים שיש אדם ידוע בשם זה - אשתו מותרת, ואין אומרים: "שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת".
ההיגיון: אף שהשליח אינו מכיר את המת, השם עצמו הוא סימן מספיק. אנו יודעים רק על איש אחד בשם זה, או שיש איש נוסף בשם זה אך אנו יודעים שהוא חי. לכן אין חוששים שמדובר באדם אחר.
דגש: הראב"ד מוסיף כאן תנאי (ראו בהשגה).
כה. יָצָא יִשְׂרָאֵל וְגוֹי מֵעִמָּנוּ לְמָקוֹם אֶחָד, וּבָא הַגּוֹי וְהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר: 'אִישׁ שֶׁיָּצָא עִמִּי מִכָּאן מֵת' - מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַגּוֹי יוֹדֵעַ [=מכיר] אוֹתוֹ הָאִישׁ; וְהוּא שֶׁיֹּאמַר: 'קְבַרְתִּיו' (=מכיוון שאינו מכיר את האיש, חוששים אולי אותו הגוי יאמר שמת אפילו אם רק מסתבר לו שכך קרה ולכן מאמינים לו רק אם אמר שקבר אותו, אך במקרה שהגוי מכיר את האיש, סומכים שלא יאמר סתם שמת ללא ידיעה ברורה, ולכן אף אם לא אמר שקבר אותו נאמן).
גוי שיצא עם יהודי - ואינו מכיר אותו.
הדין המעשי: יהודי וגוי יצאו יחד מכאן למקום אחד, ובא הגוי וסיפר בתמימות: "האיש שיצא עמי מכאן מת" - משיאים את אשתו, אף על פי שהגוי אינו מכיר את האיש. אבל זה דווקא כשהוא אומר "קברתיו".
ההיגיון: כשהגוי אינו מכיר את האיש, יש חשש שיאמר "מת" רק מפני שנראה לו שכך קרה. לכן מאמינים לו רק אם אמר שקבר אותו, ששם ראה את המוות בוודאות. אבל אם הגוי מכיר את האיש, סומכים עליו שלא יאמר "מת" בלי ידיעה ברורה, ולכן אף אם לא אמר שקבר אותו - נאמן.
כו. וְכֵן אִם יָצְאוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְהֵן אֲסוּרִין בְּקוֹלָר [=שרשרת], אוֹ נוֹשְׂאִין גְּמַלִּים (=קשורים בחבלים עבים שרגילים לקשור בהם גמלים), וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, וְהֵסִיחַ הַגּוֹי לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר, שֶׁעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים שֶׁהָלְכוּ מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְהֵם נוֹשְׂאִין כָּךְ וְכָךְ (=סומכים על דברי הגוי רק אם אמר את שלושת הסימנים שמנויים כאן: א. מספר האנשים. ב. מאיפה יצאו ולאן פניהם היו מועדות. ג. מה הם נשאו), מֵתוּ כֻּלָּם, וּקְבַרְנוּם (=מאמינים לגוי רק אם אמר "קברנום", מכיוון שהוא לא הכיר אותר כמבואר בהלכה הקודמת) - מַשִּׂיאִין אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן.
עשרה אנשים שיצאו יחד ומתו כולם.
הדין המעשי: עשרה בני אדם יצאו יחד ממקום למקום, והם אסורים בשרשרת (קולר), או קשורים בחבלים עבים כמו שקושרים גמלים, וכיוצא בזה. הגוי סיפר בתמימות שעשרה אנשים שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני, ונשאו כך וכך, מתו כולם וקברנום - משיאים את נשותיהם.
ההיגיון: הגוי אינו מכיר את האנשים עצמם, ולכן הזיהוי נעשה על ידי צירוף של שלושה סימנים: מספר האנשים, מאיפה יצאו ולאן פניהם מועדות, ומה הם נשאו. וכמו בהלכה הקודמת, מאחר שאינו מכיר אותם, מאמינים לו רק אם אמר "קברנום".
⚠ בהערת "רמב"ם לעם" (כז) נדפס "מכיוון שהוא לא הכיר אותר" - טעות דפוס, וצריך להיות "אותם". הועתק כאן כלשון הסריקה.
כז. יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר: 'מֵת אִישׁ יְהוּדִי עִמָּנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ צוּרָתוֹ, וְכָךְ וְכָךְ הָיוּ סִימָנָיו' - אֵין אוֹמְרִין בְּאֻמְדַּן הַדַּעַת 'הוּא פְּלוֹנִי', עַד שֶׁיָּעִיד הָעֵד שֶׁהוּא פְּלוֹנִי, וְיַכִּיר שְׁמוֹ וְשֵׁם עִירוֹ. אֲבָל אִם אָמַר: 'אֶחָד יָצָא עִמָּנוּ מֵעִיר פְּלוֹנִית וָמֵת' (=ולא הזכיר את שמו כלל) - מְחַפְּשִׂין בְּאוֹתָהּ הָעִיר: אִם לֹא יָצָא מִשָּׁם אֶלָּא הוּא, תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ.
"מת איש יהודי עמנו" - צריך שם ועיר.
הדין המעשי: יהודי שאמר "מת איש יהודי עמנו במקום פלוני, כך וכך צורתו, וכך וכך היו סימניו" - אין קובעים מתוך הערכה ש"הוא פלוני", עד שהעד יעיד בעצמו שהוא פלוני ויכיר את שמו ואת שם עירו. אבל אם אמר "אחד יצא עמנו מעיר פלונית ומת" (ולא הזכיר את שמו כלל) - בודקים באותה העיר: אם לא יצא משם אלא הוא בלבד - אשתו תינשא.
ההיגיון: תיאור כללי של מראה וסימנים אינו מספיק כדי לזהות אדם בוודאות, שהרי כמה אנשים יכולים להיראות כך. אבל כשידוע שרק אדם אחד יצא מאותה עיר, הזיהוי ודאי גם בלי שם.
מונחים: "אֻמְדַּן הַדַּעַת" - הערכה, השערה הגיונית שאינה ודאות.
כח. מָצְאוּ כָּתוּב בִּשְׁטָר: 'מֵת אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, אוֹ נֶהֱרַג אִישׁ פְּלוֹנִי', וְנוֹדַע כִּי זֶה כְּתַב יִשְׂרָאֵל - הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ (=מדובר שהשטר היה גם חתום, שללא חתימות אין נאמנות לשטר). וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, וּבָדְקוּ אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין, וְנִמְצֵאת דַּעְתּוֹ מְכֻוֶּנֶת, וְכָתַב שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי - סוֹמְכִין עַל כְּתִיבָתוֹ, וְתִנָּשֵׂא. וְאֵין בּוֹדְקִין עֵדֵי אִשָּׁה בִּדְרִישָׁה (=בדיקות רגילות שעורכים לעדים, לראות אם דבריהם של כל אחד מהעדים מתאימים לשני ואין סתירות בדבריהם) וַחֲקִירָה (=בדיקת הפרטים המדויקים של האירוע), שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר לְהַחְמִיר אֶלָּא לְהָקֵל מִשּׁוּם הַתָּרַת עֲגוּנָה.
עדות בכתב, אילם שכתב, ובלי דרישה וחקירה.
הדין המעשי: מצאו כתוב בשטר "מת איש פלוני בן פלוני" או "נהרג איש פלוני", ונודע שזה כתב יד של יהודי (ומדובר בשטר חתום) - אשתו תינשא. וכן אדם שנעשה אילם, ובדקו אותו כפי שבודקים לעניין גיטין, ונמצאה דעתו צלולה, וכתב שפלוני בן פלוני מת - סומכים על כתיבתו, ותינשא. ואין בודקים את עדי האשה בדרישה וחקירה, שלא אמרו חכמים בדבר הזה להחמיר אלא להקל, משום התרת עגונה.
ההיגיון: בשאר דיני התורה העדות צריכה להיות "מפיהם ולא מפי כתבם", ועוברת "דרישה וחקירה" - בדיקה מדוקדקת של פרטי האירוע והתאמה בין העדים. בעדות אשה חכמים הקלו בכל אלה, כדי שהאישה לא תישאר עגונה.
מונחים: "דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה" - שאלות הבדיקה שבית הדין שואל את העדים (מתי, היכן, באילו נסיבות) כדי לגלות סתירות. "עֲגוּנָה" - אישה שאינה יכולה להינשא כי אין ראיה למות בעלה.
כט. אַל יִקְשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים הָעֶרְוָה הַחֲמוּרָה (=איסור אשת איש) בְּעֵדוּת אִשָּׁה (=שאישה נאמנת להעיד בנושא זה), אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, וְעֵד מִפִּי עֵד, וּמִפִּי הַכְּתָב, וּבְלֹא דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה - כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ; שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל הֶעָדַת שְׁנֵי עֵדִים וּשְׁאָר מִשְׁפְּטֵי הָעֵדוּת [=דרישה וחקירה], אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד עַל בֻּרְיוֹ [=בירורו] אֶלָּא מִפִּי הָעֵדִים וּבְעֵדוּתָן, כְּגוֹן שֶׁהֵעִידוּ שֶׁזֶּה הָרַג זֶה (=שבלי עדותם לא היינו יודעים אף פעם מי הרוצח) אוֹ הִלְוָה אֶת זֶה. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל בֻּרְיוֹ שֶׁלֹּא מִפִּי הָעֵד הַזֶּה, וְאֵין הָעֵד יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט אִם אֵין הַדָּבָר אֱמֶת, כְּגוֹן זֶה שֶׁהֵעִיד שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי (=ששקר בנושא כזה יכול להתגלות, אם אותו איש יבוא חי לפנינו) - לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה עָלָיו; שֶׁדָּבָר רָחוֹק הוּא שֶׁיָּעִיד בּוֹ הָעֵד בְּשֶׁקֶר. לְפִיכָךְ הֵקֵלּוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה, וְהֶאֱמִינוּ בּוֹ עֵד אֶחָד, מִפִּי שִׁפְחָה, וּמִן הַכְּתָב, וּבְלֹא דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה - כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עֲגוּנוֹת (=ולכן גם מתוך כל המקרים בהם השקר יכול להתגלות, חכמים הקילו בתנאי העדות דווקא בהתרת האישה להינשא).
סיום הפרק וההלכות: מדוע הקלו חכמים באיסור החמור הזה?
הדין המעשי: הרמב"ם עונה על קושיה צפויה: איך התירו חכמים את איסור אשת איש, שהוא מן החמורים שבתורה, על פי עדות אשה, אפילו שפחה, עד מפי עד, מפי כתב, ובלי דרישה וחקירה? התשובה: התורה הקפידה על שני עדים ועל שאר משפטי העדות (דרישה וחקירה) רק בדבר שאי אפשר לברר את אמיתותו אלא מפי העדים, כמו עדים שהעידו שזה הרג את זה, או שזה הלווה לזה. בלי עדותם לא נדע לעולם מה קרה. אבל בדבר שאפשר לברר שלא מפי העד, ואין העד יכול להשתמט אם אין הדבר אמת - כמו עד שהעיד שפלוני מת - לא הקפידה עליו התורה. שהרי דבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר: השקר יתגלה מיד אם האיש יבוא חי. לכן הקלו חכמים, והאמינו בזה עד אחד, מפי שפחה, ומן הכתב, ובלא דרישה וחקירה, כדי שלא יישארו בנות ישראל עגונות.
ההיגיון: כל החומרות של דיני העדות נועדו להגן מפני שקר שאי אפשר לגלות. כשהמציאות עצמה עתידה לגלות את השקר, החשש קטן מאוד, ולכן ההקלה אינה פגיעה בחומרת האיסור.
דגש: הראב"ד מוסיף טעם נוסף להקלה (ראו בהשגה).
המסר החותם: הלכות גירושין מסתיימות ברחמים על "בנות ישראל". כל ההקלות של הפרק נובעות מדאגה עמוקה לאישה העגונה, בלי לוותר על הדרישה לאמת. הרמב"ם מראה שאין סתירה בין חומרת ההלכה לבין רחמיה: ההקלה עצמה נשענת על היגיון של אמת.