הדף הקודם

ערכין ל״ג

י׳ בטבת תשפ״ז · 20.12.2026

הדף הבא
עמוד א׳
  1. הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי: שְׁנַת חֲמִשִּׁים אֵינָהּ מִן הַמִּנְיָן, אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: שְׁנַת חֲמִשִּׁים עוֹלָה לְכָאן וּלְכָאן, לְמָה לִי? בִּשְׁמִיטִּין סַגִּיא! הָא וַדַּאי דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.

    ושואלים: הניחא לרבנן דאמרי [זה נוח לדעת חכמים שאומרים] כי שנת חמשים (היובל) אינה חלק מן המנין של מנין שנות השמיטה, אלא לדעת רבי יהודה שאמר: שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, כלומר, שהיא נמנית כשנה הראשונה לשמיטה הראשונה של היובל הבא, למה לי למנות את היובלות? והלא אם אין היובל נוהג — במניית שמיטין סגיא [די]! ומשיבים: הא [ברייתא זו] ודאי שלא כשיטת רבי יהודה היא.

  2. וְלֹא מָנוּ שְׁמִיטִּין וְיוֹבְלוֹת? וְהָכְתִיב: ״מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ״!

    ושואלים: והאם לא מנו שמיטין ויובלות לאחר גלות שבט ראובן גד וחצי שבט המנשה? והכתיב [והרי נאמר] בספר ירמיה, שחי שנים לאחר מכן: "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך, ולא שמעו אבותיכם אלי ולא הטו את אזנם" (ירמיה לד, יד),

  3. וְהָוֵינַן בְּהוּ: ״מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים״? וְהָכְתִיב: ״וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים״! וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שֵׁשׁ לַנִּמְכָּר, וְשֶׁבַע לַנִּרְצָע.

    והוינן בהו [והיינו עוסקים, מתקשים בהם]: האם "מקץ שבע שנים"? והכתיב [והרי נאמר שם]: "ועבדך שש שנים", ולא שבע! ואמר רב נחמן בר יצחק: שש שנים הוזכרו ביחס לנמכר רגיל, שיוצא בסיום שש שנות עבדות (שמות כא, ב), ואילו שבע שנים הוזכרו ביחס לעבד נרצע, הנשאר כעבד בבית אדונו, שיוצא ביובל אפילו אם הגיע היובל כעבור שנה מרציעתו. ומכאן עולה שהיובל נהג בימי ירמיה, למרות שלא היו כל השבטים במקומם!

  4. הָהוּא בְּתוֹכָחָה כְּתִיב, וְקָאָמַר נָבִיא: הֲשִׁלַּחְתֶּם? וְהָכְתִיב: ״וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ״!

    ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] לא כציווי נאמר על ידי ירמיה, אלא בתוך תוכחה כתיב [נאמר], שכך ציוה ה' את ישראל בצאתם ממצרים, וקאמר [ועל כך אומר] הנביא: השלחתם את העבדים הנרצעים בזמן שהיה היובל נוהג? ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] שם: "וישמעו וישלחו" (ירמיה לד, י), כלומר, דברים אלו שדיבר עליהם ירמיה נתרחשו באותה שעה!

  5. אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יִרְמְיָה הֶחְזִירָן, וְיֹאשִׁיָּה בֶּן אָמוֹן מָלַךְ עֲלֵיהֶן. וּמְנָא לַן דַּהֲדוּר? דִּכְתִיב: ״כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב״. אֶפְשָׁר יוֹבֵל בָּטֵל, וְנָבִיא מִתְנַבֵּא עָלָיו שֶׁיִּבְטַל? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶחְזִירָן יִרְמְיָה.

    אלא יש להסביר דבר זה לפי מה שאמר ר' יוחנן: למרות שהיובלות בטלו בגלות ראובן גד וחצי שבט מנשה, ירמיה החזירן לעשרת השבטים שגלו, ויאשיה בן אמון מלך עליהן על כל ישראל, ובאותה שעה חזר היובל לנהוג. ומנא לן דהדור [ומנין לנו שחזרו השבטים]? דכתיב [שנאמר] בדברי יחזקאל, שחי בדורו של ירמיה, והתנבא על העתיד: "כי המוכר אל הממכר לא ישוב" (יחזקאל ז, יג), כלומר, מי שמכר את שדהו — לא ישוב אליו השדה ביובל. ויש לתמוה: אפשר יובל כבר בטל, שהרי כבר גלו השבטים, והנביא יחזקאל מתנבא עליו שעתיד שיבטל? אלא מלמד שהחזירן ירמיה אחר גלותם, וחזרו ישראל למנות יובלות, ובאותו זמן התנבא יחזקאל שהיובל יתבטל.

  6. וּמְנָלַן דְּיֹאשִׁיָּה מָלַךְ עֲלֵיהֶן? דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רוֹאֶה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים עַל הַמִּזְבֵּחַ בֵּית אֵל״.

    ושואלים: ומנלן [ומנין לנו] שיאשיה מלך עליהן? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "ויפן יאשיהו וירא את הקברים... ויאמר מה הציון הלז אשר אני ראה. ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בית אל" (מלכים ב כג, טז—יז), וקשה,

  7. וְכִי מָה טִיבוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּהוּ בְּבֵית אֵל? אֶלָּא כְּשֶׁהֶחְזִירָן יִרְמְיָהוּ, יֹאשִׁיָּהוּ מָלַךְ עֲלֵיהֶם. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא: ״גַּם יְהוּדָה שָׁת קָצִיר לָךְ בְּשׁוּבִי שְׁבוּת עַמִּי״.

    וכי מה טיבו של יאשיהו מלך יהודה בבית אל, שהיתה בתחומי ממלכת ישראל, ולא ביהודה? אלא כשהחזירן ירמיהו, יאשיהו מלך עליהם, על כל השבטים, שחזרו למקומם. רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא [מכאן] יש ראיה, מדברי הושע לישראל: "גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי" (הושע ו, יא), כלומר, כאשר ישובו ישראל — יעמוד בראשם מלך יהודה.

  8. מַתְנִי׳ בָּתֵּי הַחֲצֵרִים נוֹתְנִין לָהֶם כֹּחַ יָפֶה שֶׁבְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְכֹחַ יָפֶה שֶׁבַּשָּׂדוֹת, וְנִגְאָלִין מִיָּד וְכׇל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כְּבָתִּים, וְיוֹצְאִין בַּיּוֹבֵל וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף כְּשָׂדוֹת.

    א משנה בתי החצרים, שנזכרו בתורה (ויקרא כה, לא), שאינם בתי ערי חומה, אם מכרום בעליהם — נותנין להם כח יפה שיש בבתי ערי חומה וכח יפה שבשדות, וכיצד? נגאלין מיד וכל שנים עשר חדש כדין בתים של ערי חומה, ולא רק לאחר שנתיים כשדות, ויוצאין ביובל לבעלים, וקודם היובל — בגרעון כסף, כמו השדות, שמחשב המוכר כמה קיבל בעד השדה לכל שנה עד היובל, ולפי מספר השנים שחלפו גורע מן הסכום שקיבל מן הקונה. אבל בית ערי חומה נחלט לאחר שנה, ואינו יוצא ביובל. וכשנגאל בתוך שנה — נותן את הסכום המלא שקיבל עבורו.

  9. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב״ — הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לִשְׂדֵה אֲחוּזָּה, מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה יוֹצֵא בַּיּוֹבֵל וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף, אַף בָּתֵּי הַחֲצֵרִים יוֹצְאִין בַּיּוֹבֵל וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף.

    ב גמרא במקור הדין של משנתנו תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה: "ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב על שדה הארץ יחשב גאולה תהיה לו וביובל יצא" (ויקרא כה, לא) — הקישו הכתוב את בתי החצרים לשדה אחוזה, מה שדה אחוזה יוצא ביובל או בגרעון כסף — אף בתי החצרים יוצאין ביובל ובגרעון כסף.

  10. אִי מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה אֵינָהּ נִגְאֶלֶת בְּפָחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים, אַף בָּתֵּי הַחֲצֵרִים אֵינָם נִגְאָלִים פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גְּאוּלָּה תִּהְיֶה לוֹ״ — מִיָּד. הוֹאִיל וְנָתַתָּ לָהֶם כֹּחַ יָפֶה שֶׁבַּשָּׂדוֹת וְכֹחַ יָפֶה שֶׁבַּבָּתִּים, יָכוֹל לֹא יֵצְאוּ בַּיּוֹבֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַיּוֹבֵל יֵצֵא״.

    ויש לשאול, אי (אם כן) שמא נאמר גם: מה שדה אחוזה אינה נגאלת בפחות משתי שנים מזמן שנמכרה — אף בתי החצרים אינם נגאלים בפחות משתי שנים? תלמוד לומר: "גאלה תהיה לו", ומשמעות הכתוב היא — מיד. ויש לשאול: הואיל ונתת להם כח יפה שבשדות וכח (שדה) [יפה] שבבתים, יכול לא יצאו ביובל? תלמוד לומר: "וביבל יצא".

  11. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב הוּנָא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְמַקְדִּישׁ בַּיִת בְּבָתֵּי הַחֲצֵרִים, וּגְאָלוֹ אַחֵר מִיַּד הֶקְדֵּשׁ, וּפָגַע בּוֹ יוֹבֵל בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה.

    ושואלים: מאי קאמר [מה אומר החכם שבברייתא], כלומר, מדוע הוצרך ללימוד זה? והרי אמר מתחילה שנותנים לו כח היפה שבשדות, שיוצאים ביובל! אמר רב הונא: באמת לא נצרכא [לא נצרך] הכתוב למוכר, אלא למקדיש בית בבתי החצרים, וגאלו אדם אחר מיד הקדש, ופגע בו יובל בתוך השנה השניה לגאולת הבית מיד ההקדש, ללמד שהוא חוזר לבעליו הראשונים.

  12. לְמַאי מְדַמֵּית לֵיהּ? אִי לְבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה מְדַמֵּית לֵיהּ — אִיחֲלֵיט לֵיהּ לְלוֹקֵחַ, אִי לִשְׂדֵה אֲחוּזָּה מְדַמֵּית — לְכֹהֲנִים נָפְקָא, לְהָכִי אִצְטְרִיךְ ״וּבְיֹבֵל יֵצֵא״.

    שכן למאי מדמית ליה [למה אתה מדמה אותו]? אי [אם] לבתי ערי חומה שהוקדשו וגאלם אחר מדמית ליה [אתה מדמה אותו] — איחליט ליה [הוחלט לו הבית] ללוקח כבר בתום השנה הראשונה, כפי ששנינו בברייתא לעיל (לא,ב), אי [אם] לשדה אחוזה שהוקדשה וגאלה אחר מדמית [אתה מדמה אותו] — לכהנים נפקא [יוצאת] ביובל, כפי ששנינו במשנה לעיל (כה,א)! להכי אצטריך [לכך הוצרך הכתוב לומר] "וביבל יצא" — ללמדנו שבתי החצרים חוזרים במקרה זה לבעליהם.

  13. מַתְקֵיף לַהּ רַב זְעֵירָא: מַאי אִירְיָא גְּאָלוֹ אַחֵר? אֲפִילּוּ לֹא גְּאָלוֹ נָמֵי! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן.

    מתקיף לה [מקשה על כך] רב זעירא: מאי איריא [מה שייך], מדוע לפרש כתוב זה דווקא במקרה שגאלו אחר מיד ההקדש? אפילו לא גאלו אחר נמי [גם כן] יצא מיד ההקדש לבעליו, שהרי אמר הכתוב בסתם: "וביובל יצא"! אמר ליה [לו] אביי: אין לומר כן, כדי שלא יאמרו האנשים: הקדש יוצא לבעליו מיד ההקדש בלא פדיון.

  14. מְנָלַן? מִבֶּן לֵוִי — מָה בֶּן לֵוִי שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ בְּמִמְכָּרוֹ, הוֹרַע כֹּחוֹ בְּהֶקְדֵּשׁוֹ; יִשְׂרָאֵל — שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ בְּמִמְכָּרוֹ, אֵין דִּין שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ בְּהֶקְדֵּשׁוֹ?

    ומוסיפים: מנלן [מנין לנו] שאכן בית שהוקדש אינו יוצא מן ההקדש בלא פדיון? מבן לוי, מה בן לוי שיפה כחו בממכרו יותר מישראל, שגואל לעולם שדה או בית שמכר (ראה משנה להלן עמוד ב) — הורע כחו בהקדשו, שצריך לפדות את הקדשו, ואינו חוזר אליו ביובל בחינם, כפי שיתבאר, ישראל שהורע כחו בממכרו, שאם מכר שדה אחוזה אינו יכול לגואלה בשנתיים הסמוכות למכירתה, וכן אם מכר בית בעיר חומה יכול לגואלו רק בתוך שנה — אין דין שהורע כחו בהקדשו, שאם הקדיש בית בבתי החצרים והגיע היובל, שצריך לפדותו מיד ההקדש?

  15. וְהָתָם מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״וְיָצָא מִמְכָּר״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֲבָדָיו מִטַּלְטְלָיו וּשְׁטָרָיו, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ״.

    ומוסיפים: והתם מנלן [ושם מנין לנו] שאין הקדשו של בן לוי חוזר אליו בחינם ביובל? דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר בתורה: "ואשר יגאל מן הלוים, ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל" (ויקרא כה, לג), ומהכתוב "ויצא ממכר" שומע אני לכאורה, כי כל מה שמכר הלוי חוזר אליו ביובל, אפילו מכר הלוי עבדיו מטלטליו ושטריו — על כן תלמוד לומר: "בית ועיר אחזתו", ולא דברים אחרים.

  16. מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִמְכַּר״? מִמְכָּריוֹ יוֹצֵא בְּחִנָּם, וְאֵין הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּחִנָּם, אֶלָּא בְּפִדְיוֹן.

    ויש לשאול: אם כך מה תלמוד לומר "ממכר"? לדייק ממנו: דוקא ממכריו, אם מכר בית ועיר אחוזתו — יוצא ביובל בחנם, ואין הקדש של הלוי יוצא בחנם ביובל, אלא בפדיון.

  17. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: הַכֹּל הָיוּ בִּכְלַל ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״.

    ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעת רב הונא, שאם הקדיש בית חצרים וגאלה אחר מיד ההקדש, שחוזרת לבעלים ביובל, על דעת ר' אושעיא, שאמר ר' אושעיא: הכל היו בכלל "ונתן הכסף וקם לו" (ראה שם כז, יט), שהגואל דבר מיד ההקדש נחשב מעתה לבעליו לגמרי, ו

  18. כְּשֶׁפָּרַט הַכָּתוּב בִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה ״וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַה׳״ — שָׂדֶה הוּא דִּפְרַק לֵיהּ וְנָפְקָא לְכֹהֲנִים, אֲבָל הָנָךְ כִּדְקָיְימִי קָיְימִי.

    כשפרט הכתוב בשדה אחוזה "והיה השדה בצאתו ביבל קדש לה' וכו' לכהן תהיה" (שם כא), ללמד שאם הקדישה הבעלים וגאלה אחר מן ההקדש, יוצאת השדה ביובל לכהנים — למדנו מכאן כי דווקא בשדה הוא דפרק ליה [שפודה אותו] ונפקא [ולמרות זאת יוצא] מידיו לכהנים ביובל, אבל הנך [אלה], בתי החצרים שהוקדשו, וגאלם אחר מיד ההקדש — כדקיימי קיימי [כמו שהם עומדים עומדים], ברשות מי שפדה אותם, ואינם יוצאים להקדש, וגם לא לבעלים הראשונים כפי שסבור רב הונא.

  19. ״וּבַיּוֹבֵל יֵצֵא״, לְמָה לִי? אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְמוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי הַחֲצֵרִים, וּפָגַע בּוֹ יוֹבֵל בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה.

    ושואלים: אם כן, הכתוב "וביבל יצא" ממנו למד רב הונא, לשיטת רב אושעיא למה לי? אמר רב פפא: לא נצרכא [לא נצרך] כתוב זה אלא למוכר בית בבתי החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה, ללמד שהוא חוזר למוכר.

  20. לְמַאי מְדַמֵּית לֵיהּ? אִי לְבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה מְדַמֵּית לֵיהּ — אִיחֲלֵט לֵיהּ לְלוֹקֵחַ, אִי לִשְׂדֵה אֲחוּזָּה מְדַמֵּית לֵיהּ — הַשְׁלָמָה בָּעֵי, לְהָכִי אִצְטְרִיךְ ״וּבַיּוֹבֵל יֵצֵא״.

    שכן יש לשאול: למאי מדמית ליה [למה אתה מדמה אותו]? אי [אם] למוכר בתי ערי חומה מדמית ליה [אתה מדמה אותו] — הרי בית חומה כבר איחלט ליה [הוחלט לו] הבית ללוקח בתום השנה ראשונה, ואינו יוצא ביובל. אי [אם] למוכר שדה אחוזה מדמית ליה [אתה מדמה אותו], הרי הקונה שדה אחוזה פחות משנתיים לפני היובל — השלמה בעי [צריך], שהיא נשארת בידו שנה נוספת לאחר היובל, עד שיאכל ממנה שתי שנות תבואה (לעיל כט,ב), להכי אצטריך [לכך הוצרך] לומר הכתוב בבתי החצרים: "וביבל יצא" — ללמד שהבית חוזר לבעליו, ואינו נשאר שנה נוספת ביד הקונה לאחר היובל.

  21. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב הוּנָא, וּתְיוּבְתָּא דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא: הַמַּקְדִּישׁ בַּיִת בְּבָתֵּי הַחֲצֵרִים — הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל מִיָּד וְגוֹאֲלוֹ לְעוֹלָם; גְּאָלוֹ אַחֵר מִיַּד הֶקְדֵּשׁ, הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאַל — חוֹזֵר לַבְּעָלִים בַּיּוֹבֵל.

    ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב הונא ותיובתא [והיא קושיה] על דברי רבי אושעיא: המקדיש בית בבתי החצרים — הרי זה גואל מיד וגואלו לעולם; ואם גאלו אחר מיד הקדש, והגיע יובל ולא נגאל — אין הבית נשאר ביד הפודה, אלא חוזר לבעלים ביובל.

עמוד ב׳
  1. מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי הַחֲצֵרִים — שְׁנֵי חֲצֵרִים שֶׁל שְׁנֵי בָתִּים, אַף עַל פִּי שֶׁמּוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, הֲרֵי הֵן כְּבָתֵּי חֲצֵרִים.

    א משנה ואלו הן בתי החצרים ששנינו דינם במשנה הקודמת: שני חצרים של שני בתים בכל חצר, אף על פי שמוקפת (מוקפים) חומה מימות יהושע בן נון — הרי הן כבתי חצרים.

  2. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״בָּתֵּי הַחֲצֵרִים״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לָהֶם חוֹמָה? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חוֹמָה״? אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חוֹמָה כְּמִי שֶׁאֵין לָהֶם חוֹמָה. וְכַמָּה? בָּתִּים — שְׁנַיִם, חֲצֵירוֹת — שְׁנַיִם, שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָתִּים.

    ב גמרא במקורה של ההלכה ששנינו במשנתנו תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: ממשמע שנאמר "ו בתי החצרים" (ויקרא כה, לא) איני יודע שאין להם חומה? אם כן מה תלמוד לומר בהמשך הכתוב שם: "אשר אין להם חומה"? לומר: יש בתי חצרים שאף על פי שיש להם חומה נחשבים הם כמי שאין להם חומה. וכמה? מיעוט לשון "בתים" הוא שנים, ומיעוט "חצירות" (חצרים) הוא שנים, ולפיכך אם יש בעיר רק שתי חצירות של שני בתים בכל חצר — נחשבת העיר לבתי חצרים.

  3. וְאֵימָא בַּיִת וְחָצֵר! אִם כֵּן לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״חֲצֵרִים״, וְכִי תֵּימָא אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֲצֵרִים״ — חָצֵר בְּלֹא בַּיִת מַשְׁמַע, הַהוּא קַרְפֵּף אִיקְּרִי.

    ומקשים, ואימא [ואמור] כי "בתי החצרים" הם בית וחצר, בית וחצר. אבל כשבכל חצר יש שני בתים — נחשבת העיר המוקפת כשאר המוקפות! ומשיבים: אם כן, ליכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "חצרים", ודי בכך, שהרי אין חצר בלא בית. וכי תימא [ואם תאמר], אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] רק "חצרים", הייתי טועה לומר שחצר בלא בית בתוכה משמע, ואם יש בהן בתים דינן כבית עיר חומה — לא הייתי טועה בכך, שהרי ההוא קרפף איקרי [נקרא] ולא "חצר".

  4. מַתְנִי׳ יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ אֲבִי אִמּוֹ לֵוִי — אֵינוֹ גּוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה. וְכֵן לֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל — אֵינוֹ גּוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה.

    ג משנה ישראל שירש בית בעיר חומה מאבי אמו הלוי, שהיה לו בית באחת מערי הלויים — אינו גואל כסדר הזה ששנינו בפרקנו לגבי בית עיר חומה, שיכול לגאול רק בתוך שנה, ולאחר מכן הריהו של הקונה לצמיתות. אלא יכול לגאול מיד, ובכל מקרה הריהו חוזר אליו ביובל. וכן לוי שירש את אבי אמו ישראל אינו גואל כסדר הזה.

  5. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחוּזָּתָם״, עַד שֶׁיְּהֵא לֵוִי וְעָרֵי הַלְוִיִּם, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין דְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בְּעָרֵי הַלְוִיִּם.

    שנאמר: "ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל כי בתי ערי הלוים הוא אחזתם בתוך בני ישראל" (ויקרא כה, לג), לומר שדין גאולת בתי ערי הלויים אינו חל עד שיהא הגואל (המוכר) לוי והבית בערי הלוים, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: אין דברים הללו אמורים אלא בערי הלוים, ואין צריך שיהיה הגואל לוי.

  6. גְּמָ׳ וְאֶלָּא כְּמַאן? כְּבֶן לֵוִי. וַהֲדַר תָּנֵי: ״עַד שֶׁיְּהֵא לֵוִי וְעָרֵי הַלְוִיִּם״.

    ד גמרא על מה ששנינו במשנתנו: ישראל שירש אבי אמו לוי אינו גואל בית עיר חומה כסדר הזה, אומרים: ואלא כמאן [כמי] הוא גואל — כבן לוי; והדר תני [ואולם הוא חוזר ושונה] בסיום דבריו: עד שיהא לוי וערי הלוים, ומשמע מכך שישראל שירש את הלוי גואל כישראל!

  7. אֵימָא: אֵינוֹ גּוֹאֵל אֶלָּא כַּסֵּדֶר הַזֶּה, עַד שֶׁיְּהֵא לֵוִי וְעָרֵי הַלְוִיִּם, דִּבְרֵי רַבִּי.

    ומשיבים, אימא [אמור] כך: ישראל שירש אבי אמו לוי אינו גואל אלא כסדר הזה ששנינו בפרקנו, שיכול לגאול בתוך שנה, ולאחר מכן חלוט הבית לקונה, עד שיהא הגואל לוי ובערי הלוים, ואז הוא גואל לעולם, ובכל מקרה חוזר אליו הבית ביובל. אלו דברי רבי.

  8. בִּשְׁלָמָא עָרֵי הַלְוִיִּם — דִּכְתִיב: ״כִּי בָּתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם״, אֶלָּא לֵוִי מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם״.

    ושואלים: בשלמא [נניח, מובן] מה שצריכה הנחלה להיות מערי הלויים — דכתיב [שהרי נאמר] שם: "כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם" (ויקרא כה, לג), אלא שצריך שגם המוכר יהיה לוי מנלן [מנין לנו]? ומשיבים, דכתיב [שנאמר] שם: "ואשר יגאל מן הלוים... ויצא ביובל", הרי שדין זה אמור דווקא בלוי שגואל, ולא במי שאינו לוי.

  9. תַּנְיָא: ״וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם״ — יָכוֹל לֵוִי מִיִּשְׂרָאֵל יִגְאַל, שֶׁזֶּה יִפָּה כֹּחוֹ וְזֶה הוֹרַע כֹּחוֹ, אֲבָל לֵוִי מִלֵּוִי לֹא, שֶׁזֶּה יִפָּה כֹּחוֹ וְזֶה יִפָּה כֹּחוֹ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַלְוִיִּם״.

    וכן תניא [שנויה ברייתא] בענין זה: הואיל ונאמר מתחילה "גאולת עולם תהיה ללויים" (שם לב), מה שנאמר לאחר מכן: "ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל" מה בא ללמד? שאם לא כתוב זה, יכול אתה לומר: לוי מישראל יגאל לעולם בית שמכר לו, שהרי זה הלוי יפה כחו שגואל לעולם, וזה הישראל הורע כחו, שאינו גואל אלא בתוך שנה, אבל לוי מלוי — לא יגאל לעולם, אלא בתוך שנה, שהרי גם זה יפה כחו וגם זה יפה כחו — תלמוד לומר: "ואשר יגאל מן הלוים", לומר: גם אם הלוי גואל מיד לוי — חוזר הבית ביובל.

  10. ״מִן הַלְוִיִּם״ — וְלֹא כׇּל הַלְוִיִּם, פְּרָט לְבֶן לֵוִי מַמְזֵר וְנָתִין.

    ועוד דורשים: מה שנאמר "מן הלוים" הוא לשון מיעוט — חלק מן הלויים יכולים לגאול לעולם, ולא כל הלוים — פרט לבן לוי שהוא ממזר או נתין (שאמו מן הגבעונים שנפסלו מלבוא בקהל, ראה יבמות עח,ב), ואם ירש בן כזה את אביו ומכר מנחלת הלויים — אינו גואל כלוי.

  11. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין דְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בְּעָרֵי הַלְוִיִּם. אֲבָל עַד שֶׁיְּהֵא לֵוִי — לָא אָמְרִינַן.

    שנינו במשנתנו, וחכמים אומרים: אין דברים הללו אמורים אלא בערי הלוים. ומסבירים: אבל עד שיהא המוכר עצמו לוי, לא אמרינן [לא אומרים אנו]. ולפיכך, לדעתם, גם מי שאינו לוי, אם ירש נחלה בערי הלויים — גואל כסדר גאולת הלויים.

  12. מַתְנִי׳ אֵין עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ, וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה, וְלֹא מִגְרָשׁ עִיר, וְלֹא עִיר מִגְרָשׁ.

    ה משנה נאמר בתורה כי יש לתת ללויים אלפיים אמה סביב עריהם, אלף למגרש (שטח פנוי) ועוד אלף אמה לשדות וכרמים. ועל כך אמרו חכמים כי אין עושין משדה מגרש, ולא ממגרש שדה, וכן לא עושים ממגרש עיר, ולא עושים מעיר מגרש.

  13. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּעָרֵי הַלְוִיִּם, אֲבָל בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ, וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה, מִגְרָשׁ עִיר, וְלֹא עִיר מִגְרָשׁ, שֶׁלֹּא יַחְרִיבוּ אֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל. הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מוֹכְרִין לְעוֹלָם, וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גְּאוּלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם״.

    אמר ר' אלעזר: במה דברים אמורים? בערי הלוים, שכך ציותה התורה, אבל בערי ישראל עושין משדה מגרש, ולא עושים ממגרש שדה, ועושים ממגרש עיר, ולא עושים את העיר מגרש, כדי שלא יחריבו את ערי ישראל. הכהנים והלוים מוכרין שדותיהם ובתיהם לעולם, וגואלין אותם לעולם, שנאמר: "גאלת עולם תהיה ללוים" (ויקרא כה, לב), כלומר, לבני שבט לוי.

  14. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּעָרֵי הַלְוִיִּם, אֲבָל בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין״ וְכוּ׳. דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא בְּדִלְוִיִּם לָא מְשַׁנֵּינַן, מְנָא הָנֵי מִילֵּי?

    ו גמרא שנינו במשנה, אמר ר' אלעזר: במה דברים אמורים? בערי הלוים, אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, מגרש עיר ולא עיר מגרש, כדי שלא יחריבו את ערי ישראל. ואומרים: דכולי עלמא מיהא [לדעת הכל על כל פנים] בדלוים לא משנינן [בעיר של הלוים אין אנו משנים], ואין עושים משדה מגרש, וכן לא עושים מן המגרש עיר. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]?

  15. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר קְרָא: ״וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר״. מַאי ״לֹא יִמָּכֵר״? אִילֵּימָא לֹא יִמָּכֵר כְּלָל, וְהָא מִדִּכְתִיב: ״גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם״, מִכְּלָל דִּמְזַבְּנִי. אֶלָּא מַאי ״לֹא יִמָּכֵר״? לֹא יְשַׁנֶּה.

    אמר ר' אלעזר, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ושדה מגרש עריהם לא ימכר" (ויקרא כה, לד) ויש לשאול: מאי [מה פירוש] "לא ימכר"? אילימא [אם תאמר] שלא ימכר כלל, והא מדכתיב [והרי ממה שנאמר] "גאלת עולם תהיה ללוים — מכלל דמזבני [מכאן יש ללמוד שהם מוכרים]! אלא מאי [מה פירוש] "לא ימכר" — שלא ישנה את השדה, את המגרש ואת העיר ממה שהיו.

  16. הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מוֹכְרִין לְעוֹלָם וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם. תָּנוּ רַבָּנַן: ״גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכׇּר לָךְ״, יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גְּאוּלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם״.

    ז שנינו במשנה: הכהנים והלוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], מה שנאמר בתורה: "גאלת עולם תהיה ללוים" (ויקרא כה, לב), מה תלמוד (בא) לומר? לפי שנאמר בשדה אחוזה של ישראל: "במספר שני תבואת ימכר לך" (שם טו), שאינו יכול לגואלה בפחות משנתיים לאחר שמכרה, יכול אף זה, הלוי שמוכר שדהו, דינו כן? תלמוד לומר: "גאלת עולם תהיה ללוים", ללמדנו שיכול לגואלה מיד.

  17. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַה׳״, יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גְּאוּלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם״.

    ועוד, לפי שנאמר בישראל שהקדיש שדה אחוזתו ולא גאלה: "והיה השדה בצאתו ביבל קדש לה'... לכהן תהיה אחוזתו" (שם כז, כא), יכול אף זה, לוי שהקדיש שדהו, דינו כן? תלמוד לומר: "גאלת עולם תהיה ללוים", ללמדנו שאינה יוצאת לכהנים ביובל, והלוי גואלה מההקדש לעולם.

  18. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חוֹמָה לַצְּמִיתוּת״, יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גְּאוּלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם״.

    ועוד, לפי שנאמר בישראל שמכר בית בעיר חומה: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתת לקונה אותו" (שם כה, ל), יכול אף זה, לוי שמכר ביתו שבעיר חומה, דינו כן? תלמוד לומר: "גאלת עולם תהיה ללוים", ללמדנו שיכול לגאול את ביתו גם כעבור שנה, ואין הבית חלוט לקונה.

  19. בִּשְׁלָמָא הָנֵי תַּרְתֵּי לְחַיֵּי, אֶלָּא בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה לִלְוִיִּם מִי אִית לְהוּ? וְהָתַנְיָא: עָרִים הַלָּלוּ אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לֹא כְּפָרִים קְטַנִּים וְלֹא כְּרַכִּים גְּדוֹלִים, אֶלָּא עֲיָירוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת!

    ומקשים: בשלמא הני תרתי [נניח שני אלה], כלומר, שני הדינים הראשונים, העוסקים בשדות הלויים — לחיי [בסדר, מובן הדבר], אלא בתי ערי חומה ללוים מי אית להו [האם יש להם], שהוצרכנו למעט מן הכתוב? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: ערים הללו, הניתנות ללויים, אין עושין אותן, כלומר, אין נותנים להם לא כפרים קטנים, ולא כרכים גדולים, אלא עיירות בינוניות, שהן ערים שאינן מוקפות חומה!

  20. אָמַר רַב כָּהֲנָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן — שֶׁהוּקַּף וּלְבַסּוֹף יָשַׁב, כָּאן — שֶׁיָּשַׁב וּלְבַסּוֹף הוּקַּף.

    אמר רב כהנא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן, שלא היה ללויים עיר מוקפת חומה, מדובר במקום שתחילה הוקף חומה ולבסוף ישב, כאן בברייתא, שיש ללוי בית בעיר חומה, מדובר במקום שישב, שקיבלו הלויים וישבו בו, ולבסוף הוקף בחומה.

  21. וְכִי הַאי גַּוְונָא מִי הָוְיָא חוֹמָה? וְהָתַנְיָא: ״וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה״ — שֶׁהוּקַּף וּלְבַסּוֹף יָשַׁב, וְלֹא שֶׁיָּשַׁב וּלְבַסּוֹף הוּקַּף.

    ומתקשים: וכי האי גוונא [באופן זה], שנתיישב המקום ולבסוף הוקף חומה, מי הויא [האם היא] נחשבת לעיר חומה לענין הבתים שבתוכה? והתניא [והרי שנויה ברייתא], מה שנאמר בתורה: "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה" (שם כט), משמעו בית במקום שתחילה הוקף בחומה ורק לבסוף ישב, ולא שתחילה ישב ולבסוף הוקף בחומה.

  22. יָכוֹל אֲפִילּוּ הִקִּיפוּהָ יִשְׂרָאֵל? נֶאֱמַר כָּאן ״חוֹמָה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״חוֹמָה״, מָה לְהַלָּן גּוֹיִם, אַף כָּאן גּוֹיִם.

    יכול אפילו הקיפוה ישראל בחומה, ואחר כך בנו בתים בתוכה, תיחשב אף היא לעיר חומה? נאמר כאן: "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה", ונאמר להלן בכיבוש ממלכת עוג מלך הבשן: "כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח" (דברים ג, ה), מה להלן מדובר בעיר שהקיפוה גוים, אף כאן, דין בית עיר חומה נאמר דווקא בעיר שהקיפוה גוים.

  23. יָכוֹל אֲפִילּוּ הִקִּיפוּהָ גּוֹיִם לְאַחַר מִכֵּן? נֶאֱמַר לְהַלָּן ״חוֹמָה״, וְנֶאֱמַר כָּאן ״חוֹמָה״, מָה לְהַלָּן גּוֹיִם קוֹדֶם לָכֵן, אַף כָּאן גּוֹיִם קוֹדֶם לָכֵן!

    יכול אפילו הקיפוה גוים לאחר מכן, כלומר, לאחר כיבוש הארץ? נאמר להלן בערים שנכבשו בבשן: "חומה", ונאמר כאן בדין הבית: "חומה", מה להלן מדובר שהקיפוה גוים קודם לכן, כלומר, קודם הכיבוש, אף כאן, דין הבית נאמר דווקא בעיר שהקיפוה גוים קודם לכן. ונמצא שאם לאחר שנכנסו הלויים לעיר הקיפוה חומה — אין לבתים שבה דין בית בעיר חומה, ושלא כתירוץ רב כהנא!

  24. תַּרְגְּמַהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, כְּגוֹן שֶׁנָּפְלוּ לָהֶן

    תרגמה [תרגם, הסביר אותה, את הברייתא] רב יוסף בריה [בנו] של רב סלא חסידא [החסיד] קמיה [לפני] רב פפא: מדובר בה כגון שנפלו להן ללויים בגורל בזמן הנחלת הארץ

45 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון