וְהָכָא קְרָא אַשְׁכֻּחַ וּדְרֻשׁי: לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״אִם מִשְּׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא שְׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ״, אִי נָמֵי: ״אֲשֶׁר לֹא שְׂדֵה אֲחוּזָּה״, מַאי ״מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ״? שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה, יָצְתָה זוֹ שֶׁרְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה.
והכא [וכאן] שאמרו כי גם במקרה שהקדישה ואחר כך מת אביו הדין כן — קרא אשכח ודרשי [מקרא מצאו ודרשו], שאם רק כדי ללמד כדברי ר' מאיר, שאם הקדישה לאחר מות אביו אינה נחשבת שדה מקנה — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה]: "ו אם משדה מקנתו אשר לא שדה אחזתו יקדיש", אי נמי [או גם כן]: "אשר לא שדה אחוזה יקדיש", מאי [מהו] שנאמר "אשר לא משדה אחזתו יקדיש" — לומר: שדה שאינה ראויה להיות כלל שדה אחוזה נידונת כשדה מקנה, יצתה זו, שקנאה מאביו והקדישה קודם שמת אביו, שראויה להיות שדה אחוזה.
הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מַקְדִּישִׁין לְעוֹלָם וְכוּ׳. בִּשְׁלָמָא גּוֹאֲלִין אִצְטְרִיךְ, לְאַפּוֹקֵי מִדְּיִשְׂרָאֵל דְּלָא פָּרְקִי אֶלָּא עַד יוֹבֵל, קָא מַשְׁמַע לַן דְּכֹהֲנִים וּלְוִיִּם גּוֹאֲלִין לְעוֹלָם. אֶלָּא מַקְדִּישִׁין, מַאי אִירְיָא כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם? אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי!
א שנינו במשנה: הכהנים והלוים מקדישין לעולם וגואלין לעולם, בין לפני היובל בין לאחר היובל. ושואלים: בשלמא [נניח] שהדין שגואלין לעולם אצטריך [הוצרך] להיאמר — לאפוקי [להוציא] משדה אחוזה של ישראל, דלא פרקי [שאינם פודים אותה] אלא עד שנת היובל, ואם לא נגאלה — הריהי יוצאה לכהנים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שכהנים ולוים שהקדישו שדה אחוזתם גואלין לעולם. אלא הדין שהכהנים והלויים מקדישין לעולם, מאי איריא [מה שייך], מדוע נאמר דווקא בכהנים ולוים? אפילו ישראל נמי [גם כן] מקדישין לעולם!
וְכִי תֵּימָא בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ, הָנִיחָא לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ לָא קָדְשָׁה״, קָא מַשְׁמַע לַן דְּכֹהֲנִים וּלְוִיִּם מַקְדִּישִׁין לְעוֹלָם, אֶלָּא לְרַב, מַאי אִירְיָא כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם? אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי!
וכי תימא [ואם תאמר] שהכוונה היא שהכהנים והלויים מקדישים אפילו בשנת היובל עצמה, שלא כישראל — הניחא [זה נוח] לדעת שמואל שאמר: בשנת היובל עצמה לא קדשה [אינה מתקדשת] שדה אחוזה על ידי ישראל, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שכהנים ולוים מקדישין לעולם, ואפילו בשנת היובל. אלא לשיטת רב, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] כהנים ולוים? אפילו ישראל נמי [גם כן] מקדישים בשנת היובל!
וּלְטַעְמָיךְ, בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל לְמָה לִי? אֶלָּא, אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״לִפְנֵי הַיּוֹבֵל וּלְאַחַר הַיּוֹבֵל״, תְּנָא סֵיפָא נָמֵי ״בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל״.
ומשיבים: ולטעמיך [ולשיטתך], יש להקשות גם כן: מה שנאמר במשנה שהכהנים והלויים מקדישים בין לפני היובל בין לאחר היובל, למה לי לאומרו? והרי כבר נאמר "לעולם"! אלא איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בתחילת הפרק] בשדה אחוזה של ישראל: "אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין אחר היובל פחות משנה אחת" — תנא סיפא נמי [שנה בסוף הפרק גם כן], שכהנים ולויים מקדישים "בין לאחר היובל בין לפני היובל", למרות שאין בכך חידוש,
וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״אֵין מַקְדִּישִׁין וְלֹא גּוֹאֲלִין״, תְּנָא נָמֵי סֵיפָא ״מַקְדִּישִׁין וְגוֹאֲלִין״.
ולפי דרך זו יש לפרש גם כי איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בתחילה] לגבי ישראל: "אין מקדישין ולא גואלין" — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף הפרק], לגבי כהנים ולויים: "מקדישין וגואלין", למרות שדין "מקדישין" (בשנת היובל) שייך בין בכהנים ולויים ובין בישראל. א משנה המקדיש את שדהו
הֲדַרַן עֲלָךְ אֵין מַקְדִּישִׁין.
מַתְנִי׳ הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל, אוֹמֵר לוֹ: ״פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן״, שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ, וְכׇל אָדָם אֵין נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ.
(שדה אחוזתו) בשעה שאין היובל נוהג, ואין פודים את השדה לפי חשבון קצוב של חמישים שקל לבית זרע כור שעורים, אלא בשוויה, כשהגזבר מכריז על מכירת השדה אומר לו למקדיש: פתח אתה ראשון בכמה אתה מציע לפדותה. והוא לטובת ההקדש, משום שהבעלים נותנין (מוסיפים) חומש על פדיונם, וכל אדם אין נותנין חומש.
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, אָמְרוּ לוֹ: פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן. אָמַר: הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּאִיסָּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא אָמַר זֶה ״בְּאִיסָּר״, אֶלָּא ״בְּבֵיצָה״, שֶׁהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף, אָמַר לוֹ: ״הִגַּעְתִּיךָ״, נִמְצָא מַפְסִיד אִיסָּר וְשָׂדֵהוּ לְפָנָיו.
מעשה באחד שהקדיש שדהו מפני רעתה, כלומר, שהיתה גורמת לו הפסדים, אמרו לו: פתח אתה ראשון, אמר: הרי היא שלי באיסר (מטבע קטנה, בשווי שמונה פרוטות). אמר ר' יוסי: לא אמר זה "הרי היא שלי באיסר", אלא: "הרי היא שלי בביצה", שהקדש נפדה בכסף או בדבר השוה כסף. אמר לו הגזבר: "הגעתיך", נתתי לך את השדה לפי הצעתך, נמצא אותו אחד מפסיד איסר שנתן להקדש, ושדהו מונחת לפניו.
גְּמָ׳ הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ בְּשָׁעָה כּוּ׳. אוֹמְרִין? וְהָתַנְיָא כּוֹפִין! מַאי ״אוֹמְרִין״ נָמֵי? כּוֹפִין. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מֵעִיקָּרָא אוֹמְרִין, אִי צָאֵית — צָאֵית, וְאִי לָא — כּוֹפִין.
ב גמרא שנינו במשנה: המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג, אומר לו: פתח אתה ראשון. ושואלים: מדוע רק אומרין לו? והתניא [והרי שנויה ברייתא] שכופין אותו שיפתח ראשון! ומשיבים: מאי [מהו] "אומרין" נמי [גם כן] ששנינו במשנה — שכופין אותו לפתוח ראשון. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כך: מעיקרא [מתחילה] אומרין לו, אי צאית — צאית [אם מציית — מציית], ואי [ואם] לא מציית — כופין אותו.
שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ וְכוּ׳. מַאי אִירְיָא שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ? תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּאַיְּידֵי דַּחֲבִיבָה עֲלֵיהּ טָפֵי וּפָרֵיק לַהּ! וְעוֹד, מִצְוַת גְּאוּלָּה בָּאָדוֹן!
ובטעם הדבר שאומרים לבעלים לפתוח תחילה, שנינו במשנה: שהבעלים נותנין חומש, וכל אדם אין נותנין חומש. ושואלים: מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] משום שהבעלים נותנין חומש? תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו מטעם אחר, דאיידי דחביבה עליה טפי ופריק לה [שמתוך שהשדה חביבה עליו, מוסיף ופודה אותה] במחיר גבוה! ועוד, כפי ששנינו במקום אחר: מן התורה, מצות גאולה באדון (בבעלים) תחילה!
חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר, חֲדָא: דְּאַיְּידֵי דַּחֲבִיבָה עֲלֵיהּ טָפֵי וּפָרֵיק לַהּ, וְעוֹד: מִצְוַת גְּאוּלָּה בָּאָדוֹן הִיא, וְעוֹד: שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ כּוּ׳.
ומשיבים: חדא ועוד קאמר [טעם אחד ועוד הוא אומר], חדא [טעם אחד]: דאיידי דחביבה עליה טפי ופריק לה [שמתוך שחביבה עליו מוסיף על שוויה ופודה אותה]; ועוד, מצות גאולה באדון היא; ועוד, שהבעלים נותנין חומש, וכל אדם אין נותנין חומש.
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְכוּ׳. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: שָׁוֶה כֶּסֶף כְּכֶסֶף, וְרַבָּנַן סָבְרִי: שָׁוֶה כֶּסֶף אֵינוֹ כְּכֶסֶף.
ג שנינו במשנה: מעשה באחד שהקדיש שדהו מפני רעתה, אמרו לו: פתח אתה ראשון, אמר: הרי היא שלי באיסר. אמר ר' יוסי: לא אמר זה "באיסר", אלא "בביצה", שהקדש נפדה בכסף ובשווה כסף. ושואלים: לימא בהא קמיפלגי [האם נאמר שבזה הם חלוקים], שר' יוסי סבר [סבור]: דבר השוה כסף נידון ככסף, ופודים בו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: שוה כסף אינו ככסף?
וְהָא קַיְימָא לַן, דְּשָׁוֶה כֶּסֶף כְּכֶסֶף! דְּכוּלֵּי עָלְמָא שָׁוֶה כֶּסֶף כְּכֶסֶף, וְהָכָא בְּפוֹדִין בְּדָבָר שֶׁאֵין בְּחוּמְשׁוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה קָמִיפַּלְגִי. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אִיסָּר, דְּאִיכָּא בְּחוּמְשׁוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה — פָּרְקִינַן, וְרַבִּי יוֹסֵי: כְּבֵיצָה נָמֵי פָּרְקִינַן.
והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] ששוה כסף דינו ככסף! ומשיבים: אכן, דכולי עלמא [לדעת הכל] שוה כסף ככסף, והכא [וכאן] בשאלה האם פודין בדבר שאין בחומשו שוה פרוטה קמיפלגי [חלוקים הם], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: איסר, שהוא מטבע השווה שמונה פרוטות, דאיכא [שיש] בחומשו שוה פרוטה — פרקינן [פודים אנו] בו, ור' יוסי סבור: כביצה נמי פרקינן [גם כן פודים אנו], אף על פי שאין בחומשה פרוטה.
אָמַר לוֹ: ״הִגַּעְתִּיךָ״, נִמְצָא מַפְסִיד אִיסָּר וְשָׂדֵהוּ לְפָנָיו. סְתָמָא כְּרַבָּנַן.
אחר הבאת המחלוקת שנינו במשנה: אמר לו הגזבר למי שהציע איסר בפדיון השדה: "הגעתיך", נמצא מפסיד איסר ושדהו לפניו. ומעירים: סתמא כרבנן [סתמה של משנה זו כדברי חכמים], שפודים באיסר שיש בחומשו שווה פרוטה.
מַתְנִי׳ אָמַר אֶחָד: ״הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשֶׂר סְלָעִים״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בְּעֶשְׂרִים״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בִּשְׁלֹשִׁים״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בְּאַרְבָּעִים״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בַּחֲמִשִּׁים״. חָזַר בּוֹ שֶׁל חֲמִשִּׁים — מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל אַרְבָּעִים — מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.
ד משנה אמר אחד: הרי היא שלי בעשר סלעים, ואחד אומר בעשרים, ואחד אומר בשלשים, ואחד אומר בארבעים, ואחד אומר בחמשים, אם חזר בו של חמשים ואינו רוצה לפדותה — ממשכנין מנכסיו עד עשר כלומר, גובים מנכסיו עשרה סלעים, ויפדה אותה מי שהציע ארבעים, וכך נמצא שאין ההקדש מפסיד במה שחזר בו. חזר בו של ארבעים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, ופונים למציע שלושים.
חָזַר בּוֹ שֶׁל שְׁלֹשִׁים — מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר, חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשְׂרִים — מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר, חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשֶׂר — מוֹכְרִין אוֹתוֹ בְּשׇׁוְויוֹ, וְנִפְרָעִין מִשֶּׁל עֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר.
חזר בו של שלשים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של עשרים — ממשכנין מנכסיו עד עשר. חזר בו של עשר — מוכרין אותו (את השדה) בשוויו, ונפרעין משל עשר את המותר להשלים לעשרה סלעים.
הַבְּעָלִים אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים, וְכׇל אָדָם אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים — הַבְּעָלִים קוֹדְמִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ. אָמַר אֶחָד: ״הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וְאַחַת״ —
הבעלים אומרים בעשרים, וכל אדם אומרים בעשרים — הבעלים קודמין לאחר, מפני שהם מוסיפין חומש. אמר הבעלים בעשרים, ואמר אחד: הרי היא שלי בעשרים ואחת סלעים,
הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ, ״בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם״ — הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע,
— הרי הבעלים נותנין על כרחם עשרים ושש, ונוטלים את השדה; עשרים שהציעו הם, ועוד חמש עבור החומש (כלומר, רבע, חמישית מן הסכום הכולל), ועוד סלע, כדי שלא יפסיד ההקדש מה שהציע השני עבור השדה. אמר הבעלים בעשרים, ואמר אחר בעשרים ושתים — הבעלים נותנין עשרים ושבע, עשרים שהציעו הם, ועוד חומש, ועוד שני סלעים שהוסיף האחר על ערך השדה.
״בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ״ — הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה, ״בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע״ — הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע, ״בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ״ — הַבְּעָלִים נוֹתְנִין שְׁלֹשִׁים, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל זֶה.
וכיוצא בזה, אמר אחר: בעשרים ושלש — הבעלים נותנין עשרים ושמונה, בעשרים וארבע — הבעלים נותנין עשרים ותשע, בעשרים וחמש — הבעלים נותנין שלשים, אבל לא יותר, שאין הבעלים מוסיפין חומש אלא על מה שהציעו הם, אבל אינם מוסיפים חומש על עלויו של זה, כלומר, על מה שהוסיף האחר.
אָמַר אֶחָד: ״הֲרֵי שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ״, אִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִיתֵּן שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד וְדִינָר — הַבְּעָלִים קוֹדְמִין, וְאִם לָאו — אוֹמֵר לוֹ: ״הִגַּעְתִּיךָ״.
אם לאחר שהציעו הבעלים עשרים אמר אחד: הרי היא שלי בעשרים ושש סלעים, אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד סלעים ודינר — הבעלים קודמין, ואם לאו, שלא רצו — אומר לו הגזבר לאותו אדם: הגעתיך, נתתי לך את השדה לפי הצעתך, שהרי הציע עבור השדה יותר ממה שיכול ההקדש לקבל מן הבעלים, עשרים וחמישה סלעים.
גְּמָ׳ אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁבֶּן אַרְבָּעִים עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ.
א גמרא שנינו במשנה כי במקרה שאחד הציע עבור שדה חמישים, ואחד ארבעים, ואחד שלושים, ואחד עשרים, ואחד עשר, אם חזר בו של חמישים מהצעתו — ממשכנים (נוטלים מנכסיו) עד עשר סלעים, שיכול היה ההקדש להרויח אם לא היה חוזר בו. אמר רב חסדא: לא שנו במשנתנו שאם חזר בו של חמישים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, אלא במקרה שבן ארבעים עומד במקומו ופודה אותה מן ההקדש, ונמצא שההקדש הפסיד עשרה שקלים בלבד.
אֲבָל אֵין בֶּן אַרְבָּעִים עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ, מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶן.
אבל אם אין בן ארבעים עומד במקומו, אלא גם הוא חוזר בו — משלשין (מחלקים) ביניהן את ההפרש שבין ארבעים לבין שלושים, שהוא הסכום שבו נפדה ההקדש.
תְּנַן: חָזַר בּוֹ שֶׁל אַרְבָּעִים — מְמַשְׁכְּנִין עַד עֶשֶׂר. אַמַּאי? לִיתֵּן בַּר חַמְשִׁין בַּהֲדֵיהּ! דְּלֵיכָּא בֶּן חֲמִשִּׁים.
ומקשים על כך, והרי מיד אחר כך תנן [שנינו במשנתנו]: חזר בו של ארבעים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, ולפי דברי רב חסדא, אמאי [מדוע]? ליתן בר חמשין בהדיה [שיתן בן החמישים יחד אתו], וכך יתן בן הארבעים רק חמש! ומשיבים: מדובר פה במקרה חדש, דליכא [שאין] בן חמשים, כלומר, שלא היה מי שהציע סכום זה.
חָזַר בּוֹ בֶּן שְׁלֹשִׁים — מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר, אַמַּאי? וְלִיתֵּן דְּבֶן אַרְבָּעִים בַּהֲדֵיהּ! דְּלֵיכָּא בֶּן אַרְבָּעִים. חָזַר בּוֹ בֶּן עֶשְׂרִים — מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר, אַמַּאי? לִיתֵּן דְּבֶן שְׁלֹשִׁים בַּהֲדֵיהּ! דְּלֵיכָּא בֶּן שְׁלֹשִׁים.
ומקשים עוד, הרי שנינו במשנתנו: חזר בו בן שלשים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, ולשיטת רב חסדא, אמאי [מדוע]? וליתן דבן ארבעים בהדיה [ושיתן בן הארבעים יחד אתו]! ומשיבים: מדובר דליכא [שאין] בן ארבעים. וחוזרים ושואלים, ומה ששנינו: חזר בו בן עשרים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, אמאי [מדוע]? ליתן דבן שלשים בהדיה [שיתן בן השלושים יחד אתו]! ומשיבים: מדובר דליכא [שאין] בן שלשים.
אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשֶׂר, מוֹכְרִין אוֹתָהּ בְּשׇׁוְיָהּ וְנִפְרָעִין מִשֶּׁל עֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר, לִיתֵּב דְּבֶן עֶשְׂרִים בַּהֲדֵיהּ! וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי דְּלֵיכָּא בֶּן עֶשְׂרִים, אִי הָכִי, ״נִפְרָעִין מִשֶּׁל עֲשָׂרָה״ — ״נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
ואומרים: אי הכי אימא סיפא [אם כך אמור את סופה] של הלכה זו: חזר בו של עשר — מוכרין אותה בשויה ונפרעין משל עשר את המותר, ומדוע רק ממנו? ליתב דבן עשרים בהדיה [שיתן בן העשרים יחד אתו]! וכי תימא [ואם תאמר] הכא נמי דליכא [כאן גם כן מדובר שאין] בן עשרים עמו, אי הכי [אם כך], מה ששנינו: "נפרעין משל עשרה" אינו מתאים, אלא "נפרעין ממנו" מיבעי ליה [צריך היה לומר], שהרי אין כלל מציע אחר!
אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּבַת אַחַת, כָּאן בְּזֶה אַחַר זֶה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: חָזְרוּ כּוּלָּן כְּאֶחָד — מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם. וְהָא אֲנַן תְּנַן: מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ כִּדְרַב חִסְדָּא, שְׁמַע מִינַּהּ.
אלא אמר רב חסדא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן, שמשתתפים יחד בהפסד שנגרם להקדש, מדובר כשחזרו בהם מהצעותיהם בבת אחת, כאן, ששנינו במשנתנו שאין משתתפים יחד בהפסד ההקדש, מדובר כשחזרו בהם בזה אחר זה. ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: חזרו כולן כאחד — משלשין (מחלקים) ביניהם את הפסד ההקדש. ויש להקשות על כך, והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: ממשכנין מנכסיו עד עשר, ולא הוזכר שמשלשים ביניהם! אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כדברי רב חסדא, שיש הבדל בין חזרה בבת אחת לבין חזרה בזה אחר זה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
אִיכָּא דְּרָמֵי לְהוּ מִירְמָא: תְּנַן: חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשֶׂר, מוֹכְרִין אוֹתָהּ בְּשׇׁוְיָהּ וְנִפְרָעִין מִשֶּׁל עֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר, וְהָתַנְיָא: מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם! אָמַר רַב חִסְדָּא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן — בְּבַת אַחַת, כָּאן — בְּזֶה אַחַר זֶה.
ומעירים: משנתנו וברייתא זו, איכא דרמי להו מירמא [יש מי שהשליך אותן זו על זו], הראה סתירה ביניהן, שכך תנן [שנינו במשנתנו]: חזר בו של עשר — מוכרין אותה בשויה ונפרעין משל עשר את המותר. והתניא [והרי שנויה ברייתא]: משלשין ביניהם! ועל כך אמר רב חסדא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן, בברייתא, מדובר כשחזרו בבת אחת, כאן, במשנה, מדובר כשחזרו בזה אחר זה.
הַבְּעָלִים אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים וְכׇל אָדָם בְּעֶשְׂרִים וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דְּחוֹמֶשׁ עֲדִיף? וּרְמִינְהוּ: בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאִיסָּר — שֶׁל סֶלַע וְאִיסָּר קוֹדֵם, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן!
ב שנינו במשנה: הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומרים בעשרים — הבעלים קודמים, מפני שהם מוסיפים חומש. ומעירים: למימרא [יש לומר, ללמוד מכאן] שחישוב התוספת של החומש שנותנים הבעלים עדיף על פני הצעה גבוהה יותר של הקרן עצמה. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו לענין פדיון מעשר שני: בעל הבית אומר בסלע, ואחד אומר בסלע ואיסר — של סלע ואיסר קודם, מפני שמוסיף על הקרן!
הָכָא דְּחוּמְשָׁא רַוְוחָא דְּהֶקְדֵּשׁ הוּא — חוֹמֶשׁ עֲדִיף, הָתָם דְּחוּמְשָׁא רַוְוחָא דְּבַעַל הַבַּיִת — קַרְנָא תִּיפְרוֹק שַׁפִּיר, חוּמְשָׁא לָא אִיכְפַּת לַן.
ומשיבים: הכא דחומשא רווחא [כאן שתוספת החומש רווח] של הקדש הוא — חישוב התוספת של חומש עדיף, התם דחומשא רווחא [שם שהחומש הוא רווח] של בעל הבית, כלומר, שאין להקדש רווח בדבר, שהרי מעשר שני (או פדיונו) של הבעלים הוא, אלא שצריך להעלותו לירושלים ולהשתמש בו שם — קרנא תיפרוק שפיר [הקרן תיפדה יפה, כראוי] על ידי מי שהציע יותר, וחומשא לא איכפת לן [והחומש לא אכפת לנו ממנו].
אָמַר אֶחָד: הֲרֵי הוּא שֶׁלִּי כּוּ׳. בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ נוֹתְנִין שְׁלֹשִׁים. וְלֵימְרוּ הַבְּעָלִים: אֲתָא גַּבְרָא בַּחֲרִיקִין! דַּאֲמוּר בְּעָלִים דִּינָר.
ג שנינו במשנה שאם לאחר שאמרו הבעלים: הרי היא שלי בעשרים, אמר אחד: הרי הוא שלי בעשרים וחמש — הבעלים נותנין שלשים. ושואלים, ולימרו [ושיאמרו] הבעלים: הרי העשרים שהצענו בתוספת החומש עולים לעשרים וחמש, ואם כן אתא גברא בחריקין [בא אדם אחר במקומנו], שמציע סכום זהה, ומדוע לכפות אותנו לשלם יותר? ומשיבים: מדובר דאמור [שאמרו] הבעלים מתחילה שהם נותנים עשרים סלעים ודינר נוסף (רבע סלע), ונמצא שהחומש על הצעה זו יתר על עשרים וחמישה סלעים שהציע האחר.
וְלִיתְנֵי דִּינָר! לָא דָּק. וְלָא? וְהָא קָתָנֵי: אִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִיתֵּן שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד וְדִינָר — בְּעָלִים קוֹדְמִין! אֶלָּא אָמַר רָבָא: דַּאֲמוּר בְּעָלִים פְּרוּטָה, וְלָא דָּק.
ושואלים: וליתני [ושישנה] במפורש דינר זה! ומשיבים: לא דק [דקדק] התנא להזכיר סכום קטן כדינר. ושואלים: ולא? והא קתני [והרי שנינו] בהמשך המשנה, שאם אמר אחד: הריהי שלי בעשרים ושש, אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד סלעים ודינר — בעלים קודמין! אלא אמר רבא: מדובר דאמור [שאמרו] בעלים עשרים סלעים ופרוטה, ובמקרה כזה אומרים אנו שלא דק [דקדק] התנא להזכיר סכום פעוט כזה.
שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ כּוּ׳. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא נִישּׁוֹם הֶקְדֵּשׁ בִּשְׁלֹשָׁה, אֲבָל נִישּׁוֹם הֶקְדֵּשׁ בִּשְׁלֹשָׁה — מוֹסִיפִין.
ד שנינו במשנה שאף שהבעלים צריכים לתת להקדש מה שהעלה השני בערכה של השדה, אין הם מוסיפין חומש על עלויו של זה, אלא רק על המחיר שהציעו הם עצמם. אמר רב חסדא: לא שנו אלא שלא נישום ההקדש בשלשה אנשים, אבל נישום ההקדש בשלשה, והשומה שווה להצעתו של האחר — מוסיפין הבעלים חומש על עילויו של זה. ומעירים: תניא
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מוֹסִיפִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין מוֹסִיפִין. הֵיכִי דָּמֵי? אִי לָא נִישּׁוֹם, מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? אֶלָּא דְּנִישּׁוֹם.
נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], בית שמאי אומרים: מוסיפין חומש על עלויו של זה, ובית הלל אומרים: אין מוסיפין. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] בברייתא זו? אי [אם] במקרה שלא נישום השדה על ידי שלושה, מאי טעמא [מה טעמם] של בית שמאי, שאמרו שצריכים הבעלים להוסיף חומש? אלא צריך לומר שמדובר כשנישום, ועלתה השומה כהצעתו של זה, ולפיכך צריכים להוסיף חומש על כך.
לֵימָא רַב חִסְדָּא דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי? לְעוֹלָם דְּלָא נִישּׁוֹם, וּבֵית שַׁמַּאי מַחְמִירִין.
ואולם לימא [האם נאמר] כי רב חסדא דאמר [שאומר] כשיטת בית שמאי? והרי מקובלנו שהלכה כבית הלל! ודוחים: לעולם תפרש שמדובר כשלא נישום, ובית שמאי מחמירין, שאפילו כך צריך להוסיף חומש על עילוי של השני. ואילו לבית הלל יש להוסיף חומש רק כשנישום בסכום זה, וכדברי רב חסדא.
אִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּנִישּׁוֹם, וְאֵיפוֹךְ — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹסִיף. וְלִיתְנְיַהּ גַּבֵּי קוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וְחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל! אֶלָּא לְעוֹלָם דְּלֹא נִישּׁוֹם, וּבֵית שַׁמַּאי מַחְמִירִין.
אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: לעולם מדובר כשנישום בשלושה כהצעת האחר, ואיפוך [והפוך] את השיטות, ומעתה בית שמאי אומרים: אפילו כך אין הבעלים מוסיף חומש על עילויו של זה. ומקשים: לדבריך, וליתניה [ושישנה] הלכה זו גבי [אצל] קולי בית שמאי וחומרי בית הלל, רשימת הדברים שבהם בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים (בפרק הרביעי והחמישי של מסכת עדויות)! אלא לעולם תאמר שלא נישום, ובית שמאי מחמירין, וכפי שהסברנו לפני כן.
אָמַר אֶחָד: הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ כּוּ׳. רָצוּ — אִין, לֹא רָצוּ — לָא.
ה שנינו במשנה כי אם הציעו הבעלים בעשרים, ו אמר אחד: הרי היא שלי בעשרים ושש, אם רצו הבעלים ליתן שלושים ואחד סלע ודינר — הבעלים קודמים. ומסבירים: רצו להוסיף — אין [כן] יפדו, אם לא רצו לא כופים אותם, מפני שהבעלים
אָמְרִי: אֲתָא גַּבְרָא בַּחֲרִיקִין.
אמרי [אומרים]: אתא גברא בחריקין [בא אדם במקומנו], שנותן מחיר גבוה יותר להקדש, שהרי אנו היינו נותנים יחד עם החומש עשרים וחמישה סלעים, וזה מציע עשרים וששה. ומכל מקום, אם רוצים הם לפדות — עליהם ליתן קרן וחומש שהציעו מתחילה (עשרים וחמש) ועוד ששה סלעים שהוסיף האחר בהצעתו, שהם שלושים ואחד סלעים.
וְדִינָר מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכִי קָאָמַר, אִם רָצוּ בְּעָלִים מֵעִיקָּרָא לִיתֵּן חֶשְׁבּוֹן הַמַּגִּיעַ לְאֶחָד וּשְׁלֹשִׁים וְדִינָר;
ושואלים: ולפי זה, דינר נוסף שהזכירה המשנה מאי עבידתיה [מה מעשהו פה]? אמר רב ששת, הכי קאמר [כך הוא אומר] התנא: אם רצו בעלים מעיקרא [מתחילה] ליתן חשבון המגיע לאחד ושלשים סלעים ודינר;
38 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון