הדף הקודם

ערכין י״ט

כ״ו בכסלו תשפ״ז · 6.12.2026

הדף הבא
עמוד א׳
  1. ״שֶׁבְּזָכָר וְשֶׁבִּנְקֵבָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ.

    לשון "שבזכר ושבנקבה" מיבעי ליה [צריך היה לומר], שהרי זו לשון התורה בענין ערכין, ואילו פרק "יוצא דופן" משתמש בלשון "בן" ו"בת".

  2. וּמַאי שְׁנָא נְקֵבָה, דְּכִי מִיזַּקְנָא קָיְימָא אַתִּילְּתָא, וּמַאי שְׁנָא זָכָר דְּלָא קָאֵי אַתִּילְּתָא? אָמַר חִזְקִיָּה: אָמְרִי אִינָשֵׁי: סָבָא בְּבֵיתָא — פָּאחָא בְּבֵיתָא, סָבְתָא בְּבֵיתָא — סִימָא בְּבֵיתָא.

    אגב שהוזכרה ההבחנה בין זכר לנקבה בדיני ערכין, שואלים: ומאי שנא [ומה שונה] דין הנקבה דכי מיזקנא קיימא אתילתא [שכאשר היא מזדקנת עומדת על שליש מערכה הקודם], שעד גיל ששים ערכה שלושים שקלים ומעל גיל ששים ערכה עשרה שקלים, ומאי שנא [ומה שונה] זכר דלא קאי אתילתא [שאינו עומד על שליש מערכו הקודם], אלא על פחות מכך, שעד גיל ששים ערכו חמישים שקלים ומעל גיל ששים ערכו חמישה עשר שקלים? אמר חזקיה, אמרי אינשי [אומרים האנשים], פתגם ידוע הוא: סבא בביתא פאחא בביתא [זקן בבית שבר בבית], שאינו אלא למשא, סבתא בביתא סימא בביתא [סבתא בבית אוצר בבית], מפני שעוזרת במלאכות הבית.

  3. הֲדַרַן עֲלָךְ הֶשֵּׂג יָד.

  4. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר: ״מְשַׁקְּלִי עָלַי״ נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ, אִם כֶּסֶף כָּסֶף, וְאִם זָהָב זָהָב. מַעֲשֶׂה בְּאַמָּה שֶׁל יַרְמַטְיָא שֶׁאָמְרָה: ״מִשְׁקַל בִּתִּי עָלַי״, וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם וְשַׁקְלַהּ מִשְׁקָלָהּ זָהָב.

    א משנה האומר: "משקלי עלי" — נותן משקלו להקדש, אם כסף כסף, ואם זהב זהב. מעשה באמה של ירמטיא שאמרה: "משקל בתי עלי", ועלתה לירושלים ושקלה, נתנה האם את משקלה בזהב.

  5. ״מִשְׁקַל יְדֵי עָלַי״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְמַלֵּא חָבִית מַיִם, וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפֵּיקוֹ, וְשׁוֹקֵל מִבְּשַׂר חֲמוֹר וַעֲצָמוֹת וְגִידִים וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּין בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת? אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקוֹל.

    האומר: "משקל ידי עלי", כיצד אומדים את משקל ידו? ר' יהודה אומר: ממלא חבית מים, ומכניסה את ידו לחבית עד מרפיקו, ו* כנגד נפח המים שיצאו שוקל חתיכות מבשר חמור ועצמות וגידים ונותן לתוכה של החבית עד שתתמלא, וכמשקל אותן חתיכות יתן להקדש. אמר ר' יוסי: וכי היאך אפשר לכוין שתהא כמות בשר החמור כנגד כמות הבשר שבידו, ועצמות החמור כנגד העצמות שבידו? אלא שמין (אומדים) את היד כמה היא ראויה לשקול.

  6. גְּמָ׳ מַאי ״אִם כֶּסֶף כֶּסֶף אִם זָהָב זָהָב״? אָמַר רַב יְהוּדָה: פֵּירַשׁ כֶּסֶף — כֶּסֶף, פֵּירַשׁ זָהָב — זָהָב. פְּשִׁיטָא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן: טַעְמָא דְּפֵירַשׁ, הָא לֹא פֵּירֵשׁ — פָּטַר נַפְשֵׁיהּ בְּכֹל דְּהוּ.

    ב גמרא ושואלים: מאי [מה פירוש] מה ששנינו במשנה: ונותן משקלו, אם כסף כסף אם זהב זהב? אמר רב יהודה: אם פירש שהוא נודר משקלו בכסף — נותן כסף, אם פירש זהב — נותן זהב. ותמהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ואומרים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שפירש ממה יתן, צריך לתת כסף או זהב, הא [אבל] אם לא פירש — פטר נפשיה בכל דהו [פוטר את עצמו בכל שהוא], בכל דבר שדרך אנשים לשקול,

  7. כִּרְחָבָה, דְּאָמַר רַחֲבָה: בְּאַתְרָא דְּתִקְלֵי כּוֹפְרָא — פָּטַר נַפְשֵׁיהּ אֲפִילּוּ בַּכּוֹפְרָא. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא דִּתְקֵל וְאִיכָּא דְּכָיֵיל. מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּכוּלְּהוּ לָא תִּקְלֵי — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

    כדברי רחבה, שאמר רחבה: באתרא דתקלי כופרא [במקום ששוקלים המוכרים זפת], פטר נפשיה אפילו בכופרא [פוטר עצמו הנודר אפילו בזפת במשקלו]. ותמהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקום דאיכא דתקל ואיכא דכייל [שיש מוכר ששוקל אותו ויש שמודד בנפח], מהו דתימא [שתאמר]: כיון דכולהו לא תקלי [שלא כולם שוקלים], לא יפטור עצמו בנתינת זפת כמשקלו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שכיון שיש שם מוכרים ששוקלים זפת — יוצא בכך ידי נדרו.

  8. אָמַר רַב פָּפָּא: בְּאַתְרָא דְּתִקְלֵי שַׁמְכֵי, פָּטַר נַפְשֵׁיהּ אֲפִילּוּ בְּשַׁמְכֵי. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּבָתַר דְּשָׁקְלִי שָׁדוּ תְּרֵי תְּלָתָא. מַהוּ דְּתֵימָא: בְּטִיל תּוֹרַת מִשְׁקַל, קָא מַשְׁמַע לַן.

    אמר רב פפא: באתרא דתקלי שמכי [במקום ששוקלים בצלים], פטר נפשיה אפילו בשמכי [פוטר עצמו הנודר אפילו בבצלים] במשקלו. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקום דבתר דשקלי שדו תרי תלתא [שלאחר ששוקלים זורקים לכלי הקונה שנים שלושה בצלים נוספים], מהו דתימא [שתאמר] בטיל [בטלה] תורת מכירה במשקל, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שעדיין נחשב הדבר למכירה במשקל.

  9. מַעֲשֶׂה בְּאַמָּה שֶׁל יַרְמַטְיָא וְכוּ׳. מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?!

    ג שנינו במשנה: מעשה באמה של ירמטיא שאמרה "משקל בתי עלי", ועלתה לירושלים ושקלה, ונתנה משקלה זהב. ומתחילה אמרה המשנה (כפי שנתבאר לעיל) כי דווקא מי שפירש בנדרו זהב צריך לתת זהב, אבל מי שנדר בסתם — יוצא ידי חובתו בכל שהוא. ועל כך תמהים: וכי מביאה המשנה מעשה לסתור את דבריה הקודמים?!

  10. חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, וְאִם אָדָם חָשׁוּב הוּא, אַף עַל גַּב דְּלָא פָּרֵישׁ — לְפִי כְּבוֹדוֹ אָמְרִינַן, וּמַעֲשֶׂה בְּאַמָּה שֶׁל יַרְמַטְיָא שֶׁאָמְרָה ״מִשְׁקַל בִּתִּי עָלַי״, וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם וְשַׁקְלוּהּ וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב.

    ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: ואם אדם חשוב הוא, אף על גב דלא פריש [אף על פי שלא פירש] ממה יתן — לפי כבודו אמרינן [אנו אומרים] שצריך לתת, ומעשה באמה של ירמטיא שהיתה עשירה ביותר, שאמרה "משקל בתי עלי", ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב.

  11. אָמַר רַב יְהוּדָה: הָאוֹמֵר ״קוֹמָתִי עָלַי״ נוֹתֵן שַׁרְבִיט שֶׁאֵינוֹ נִכְפָּף, ״מָלֵא קוֹמָתִי עָלַי״ נוֹתֵן שַׁרְבִיט הַנִּכְפָּף. מֵיתִיבִי: ״קוֹמָתִי עָלַי״, ״מָלֵא קוֹמָתִי עָלַי״ — נוֹתֵן שַׁרְבִיט שֶׁאֵינוֹ נִכְפָּף.

    ד אמר רב יהודה: האומר "קומתי עלי" — נותן שרביט (מוט) עבה שאינו נכפף, בגובה קומתו, אם אמר: "מלא קומתי עלי" — נותן שרביט דק הנכפף, ודיו. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא, כי בין שאמר: "קומתי עלי" ובין שאמר: "מלא קומתי עלי" — נותן תמיד שרביט שאינו נכפף!

  12. הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּדָיֵיק לִישָּׁנָא יַתִּירָא, דִּתְנַן: לֹא אֶת הַבּוֹר וְלֹא הַדּוּת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב עוֹמְקָהּ וְרוּמַהּ, וְצָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

    ומשיבים: הוא (רב יהודה) שאמר כשיטת ר' עקיבא דדייק לישנא יתירא [שמדייק בלשון יתירה], דתנן [ששנינו במשנה]: אדם שמוכר בית, אינו כולל במכירה לא את הבור שבתוכו ולא את הדות (כעין בור שדפנותיו בנויות מאבנים), אף על פי שכתב בשטר מכירת הבית שמוכר גם עומקה ורומה (עומק ורום). ואולם צריך המוכר ליקח (לקנות) לו דרך מן הקונה כדי להגיע אליהם, דברי ר' עקיבא.

  13. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ ״חוּץ מֵאֵלּוּ״ שֶׁאֵין צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ. אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ וְקָאָמַר — לְטַפּוֹיֵי מִילְּתָא קָאָתֵי, הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ וְקָאָמַר — לְטַפּוֹיֵי מִילְּתָא קָאָתֵי.

    וחכמים אומרים: אינו צריך, שלדעתם, כשם ששייר את הבור והדות לעצמו — כך שייר גם דרך אליהם. ומודה ר' עקיבא, בזמן שאמר לו במפורש שהוא מוכר לו את הבית חוץ מאלו, מהבור והדות — שאין צריך ליקח לו דרך. אלמא [מכאן] שר' עקיבא סבור כי כיון שלא צריך לומר דבר, ובכל זאת קאמר [הוא אומר] — לטפויי מילתא קאתי [להוסיף דבר לטובתו הוא בא], שכוונתו להותיר לעצמו גם את הדרך. הכא נמי [כאן גם כן], לענין הנדר, כיון שדי שיאמר: "קומתי" ולא צריך לומר "מלוא קומתי", וקאמר [והוא אומר] זאת — לטפויי מילתא קאתי [להוסיף דבר לטובתו הוא בא], וכוונתו שיתן שרביט נכפף, ולא שרביט רגיל כקומתו.

  14. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״עוֹמְדֵי״ מַהוּ?

    בעקבות הלכה זו בענין "קומתי", איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: אם אמר "עומדי עלי", מהו, מה התכוון לתת?

עמוד ב׳
  1. ״רוֹחְבּוֹ״ מַהוּ? ״יְשִׁיבָתוֹ״ מַהוּ? ״עוֹבְיוֹ״ מַהוּ? ״הִיקִּיפוּ״ מַהוּ? תֵּיקוּ.

    "רוחבו של פלוני עלי", מהו? "ישיבתו", מהו? "עוביו", מהו? "היקיפו", מהו? מה התכוון לתת בכל אחד מאלה? שאלות אלה לא נפתרו ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

  2. מִשְׁקַל יָדִי עָלַי וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מִשְׁקָל יְדֵי״ וּ״מִשְׁקַל רַגְלֵי עָלַי״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵבִיא חָבִית וּמְמַלֵּא מַיִם, וּמַכְנִיס בְּיַד עַד הָאַצִּיל, וּבָרֶגֶל עַד הָאַרְכּוּבָּה.

    א שנינו במשנה מחלוקת בענין האומר: "משקל ידי עלי", כיצד אומדים את משקל היד. ומחלוקת זו מובאת בהרחבה בברייתא, שכך תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר "משקל ידי או משקל רגלי עלי", ר' יהודה אומר: מביא חבית וממלא מים, ומכניס ביד עד האציל (המרפק), וברגל עד הארכובה (הברך),

  3. וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר גִּידִים וַעֲצָמוֹת, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לְדָבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם״.

    ושוקל בשר חמור גידים ועצמות בכמות היחסית שיש בידו של אדם, ונותן לתוכה עד שתתמלא בשנית. ואף על פי שאין ראיה לדבר שבשר חמור שוקל כבשר אדם — זכר לדבר, שנאמר: "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג, כ).

  4. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּין בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּשַׂר, גִּידִים כְּנֶגֶד גִּידִים, עֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: אוֹמְדִין. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: עַד שֶׁאוֹמְדִין, יָמוֹדּוּ אֶת הַיָּד. וְרַבִּי יְהוּדָה: כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר עָבְדִינַן.

    אמר לו ר' יוסי: היאך אפשר לכוין בדיוק כמות של בשר החמור כנגד בשר שביד, וגידים של חמור כנגד הגידים שביד, ועצמות החמור כנגד העצמות שביד? אמר לו ר' יהודה: אומדין (משערים) דברים אלו. אמר לו ר' יוסי: עד שאומדין באופן זה, ימודו (יאמדו) ישירות את משקל היד. עד כאן הדיון שבברייתא. ומוסיפים: ור' יהודה מה הוא עונה לכך? הוא סבור כי כמה שאפשר לדייק עבדינן [עושים אנו].

  5. בַּיָּד עַד הָאַצִּיל, וּרְמִינְהוּ: קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּמִקְדָּשׁ עַד הַפֶּרֶק.

    נאמר בברייתא שכשאמר "משקל ידי ורגלי עלי", ביד מודדים עד האציל (המרפק), ומכאן עולה כי זו היא הגדרת "יד". ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו בברייתא אחרת: קידוש ידים ורגלים במקדש (שציותה עליו התורה: "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם", שמות ל, יט) — עד הפרק, מקום חיבור הכף והזרוע!

  6. דְּאוֹרָיְיתָא עַד הַפֶּרֶק, בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וּדְאוֹרָיְיתָא עַד הַפֶּרֶק? וְהָא גַּבֵּי תְּפִילִּין דִּכְתִיב ״יָדְךָ״, וְתַנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה: ״יָדְךָ״ — זוֹ קִיבּוֹרִית!

    ומשיבים: דאורייתא [בלשון של תורה] משמעות "יד" היא עד הפרק, אבל בנדרים ("משקל ידי עלי") — הלך אחר לשון בני אדם, ושם המשמעות היא עד האציל. ושואלים: ודאורייתא [ובלשון של תורה] משמעות "יד" עד הפרק בלבד? והא גבי [והרי אצל] תפילין אין אומרים כן, דכתיב [שנאמר]: "והיה לך לאות על ידך" (שם יג, ט), ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של מנשה: "ידך" — זו קיבורית (הבשר התפוח שבין המרפק לכתף)!

  7. דְּאוֹרָיְיתָא — קִיבּוּרִית כּוּלַּהּ, בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ — הִילְכְתָא גְּמִירִי לַהּ.

    אלא: דאורייתא [בלשון של תורה] קיבורית כולה נכללת גם היא בשם "יד", בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובלשונם "יד" היא עד המרפק, וקידוש ידים ורגלים במקדש — הילכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני לומדים אותה] שמצוה לקדש עד הפרק בלבד.

  8. בָּרֶגֶל עַד הָאַרְכּוּבָּה, וּרְמִינְהוּ: ״רְגָלִים״ — פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבִּין!

    ועוד שנינו בברייתא כי ברגל, כשאומר "משקל רגלי עלי" — מודדים עד הארכובה (הברך), ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: מה שנאמר בתורה בחובת עליה לרגל "שלש רגלים תחג לי בשנה" (שם כג, יד), ולא "שלש פעמים", בא ללמדנו — פרט לבעלי קבין, כלומר, מי שנקטעה כף רגלו ונותן את הגדם בתוך קב (תותב), שהוא פטור מלעלות לרגל, מפני שאין לו רגל. והלא לפי הברייתא, מי שלא נקטעה רגלו עד הברך עדיין יש לו רגל!

  9. בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וּדְאוֹרָיְיתָא — פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבִּין?

    ומשיבים: אף שמן התורה "רגל" היא כף הרגל עד הקרסול, בנדרים ("משקל רגלי עלי") הלך אחר לשון בני אדם, והם קוראים "רגל" עד הברך. ושואלים: ודאורייתא [ובלשון של תורה] "רגל" משמעה פרט לבעלי קבין ולא עד הברך?

  10. וְהָא גַּבֵּי חֲלִיצָה, דִּכְתִיב: ״רַגְלוֹ״, וְתָנָא: חָלְצָה מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה!

    והא גבי [והרי אצל] חליצה אין אומרים כן, דכתיב [שנאמר]: "ונגשה יבמתו... וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה, ט), ותנא [ושנה החכם בברייתא]: יבם גידם, אם חלצה נעלו מן הארכובה (הברך) ולמטה — חליצתה כשרה!

  11. שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״מֵעַל רַגְלוֹ״. אִי הָכִי, לְמַעְלָה מֵהָאַרְכּוּבָּה נָמֵי? ״מָעַל״, וְלֹא מָעַל דְּמֵעַל.

    ומשיבים: "רגל" שבתורה היא אמנם רק עד הקרסול, ואולם שאני התם [שונה שם] לענין חליצה, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "מעל רגלו" (ולא "מרגלו"), ולשון זו מכשירה גם מה שלמעלה מ"רגלו". ושואלים: אי הכי [אם כך], אם חלצה למעלה מהארכובה (מהברך) נמי [גם כן] תהא חליצתה כשרה! ומשיבים: נאמר "מעל", כלומר, מה שמעל כף הרגל, ולא מעל של מעל.

  12. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ, הַאי אִיסְתְּוֵירָא עַד אַרְעָא נָחֵית, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִיפְסָק פְּסֵיק, הֲוָה לֵיהּ אִיסְתְּוֵירָא ״מֵעַל״, וְשָׁקָא ״מֵעַל״ דְּ״מֵעַל״. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִיפְסָק פְּסֵיק, כֹּל דְּבַהֲדֵי כַּרְעָא כְּכַרְעָא דָּמֵי.

    אמר רב פפא, שמע מינה [למד מכאן]: האי איסתוירא [עצם הקרסול] עד ארעא נחית [עד הארץ הוא יורד], ואינו מופסק לעצמו מכף הרגל, דאי סלקא דעתך מיפסק פסיק [שאם עולה על דעתך שהוא מופסק] מכף הרגל, הוה ליה איסתוירא [נמצא הקרסול] מעל הרגל, ושקא [והשוק], החלק שמעל הקרסול, היא מעל של מעל, ולא היו מכשירים חליצה משם. רב אשי אמר: אפילו תימא מיפסק פסיק [אפילו תאמר שהקרסול נפרד] מכף הרגל לא היו קוראים לו "מעל הרגל", מפני שכל דבהדי כרעא ככרעא דמי [כל שסמוך לכף הרגל ככף רגל הוא נחשב].

  13. מַתְנִי׳ ״דָּמֵי יְדֵי עָלַי״ — שָׁמִין אוֹתוֹ כַּמָּה הוּא שָׁוָה בַּיָּד וּבְלֹא יָד. זֶה חוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּעֲרָכִין.

    ב משנה האומר: "דמי ידי עלי" — שמין (אומדים) אותו כמה הוא שוה ביד ובלא יד, ויתן את ההפרש. זה חומר בנדרים מבערכין, שאילו אמר: "ערך ידי עלי" — פטור.

  14. גְּמָ׳ הֵיכִי שָׁיְימִינַן לֵיהּ? אָמַר רָבָא: אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֶׁל נִזָּקִין.

    ג גמרא ושואלים: היכי שיימינן ליה [כיצד אומדים אותו]? אמר רבא: אומדין אותו אומד של תשלומי נזקין, כפי ששמים אדם שנקטעה ידו, כמה היה שווה מתחילה כעבד, וכמה עכשיו, והמזיק משלם את ההפרש.

  15. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם גַּבְרָא זִילָא הוּא, הָכָא גַּבְרָא שְׁבִיחַ הוּא.

    אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם [שם, בנזיקין] כיון שנקטעה ידו גברא זילא [אדם מזולזל] הוא, והשומה של הנזק גדולה יותר מאשר חוסר האפשרות לעבוד ביד זו. הכא גברא שביח [כאן, שאמר "דמי ידי עלי", אדם משובח] הוא, ואם נאמוד אותו אומד של נזיקין נמצא חייב להקדש יותר ממה שנדר!

  16. אָמַר אַבָּיֵי: אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בְּעֶבֶד הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיָדוֹ אַחַת לָעוֹשֶׂה בִּשְׁתֵּי יָדָיו. יָדוֹ אַחַת מַאי נִיהוּ, וְאִידַּךְ פְּסִיקָא? הַיְינוּ הָךְ! אֶלָּא, יָדוֹ מוּכְתֶּבֶת לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן.

    אלא אמר אביי: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בעבד העושה מלאכה רק בידו אחת לבין עבד העושה בשתי ידיו. ושואלים: בידו אחת מאי ניהו [מה היא] מציאות זו, ואידך פסיקא [והאחרת חתוכה]? היינו הך [הרי זה אותו דבר] כמו שאמר רבא! אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן בעבד שידו מוכתבת לרבו ראשון, כלומר, שנכתב בשטר מכירתו שביד זו יעשה מלאכה רק לרבו הקודם.

  17. בָּעֵי רָבָא: אֲמָדוּהוּ אוֹמֶד שֶׁל נִזָּקִין, וְאָמַר ״דְּמֵי עָלַי״, מַהוּ? מִי אָמַר: הָא אֲמָדוּהוּ חֲדָא זִימְנָא, אוֹ דִילְמָא שָׁאנֵי אוּמְדָּנָא דְּבֵי עַשְׂרָה מֵאוּמְדָּנָא דְּבֵי תְלָתָא?

    ד ודנים בשאלות עקרוניות הנוגעות לאומדן של מי שנדר דמיו להקדש, ושנינו במשנה (סנהדרין ב,א) כי אומדן זה נעשה על פי עשרה אנשים ואחד מהם כהן. וכך בעי [שאל] רבא: אמדוהו אומד של נזקין, כגון שחבל בו חבירו ואמדוהו כמה הוא שווה כעת, ואמר: "דמי עלי", מהו דינו? מי אמר: הא אמדוהו חדא זימנא [האם נאמר: הרי כבר אמדנו אותו פעם אחת], ויתן סכום זה, או דילמא שאני אומדנא דבי עשרה מאומדנא דבי תלתא [שמא שונה אומדן של עשרה שנעשה להקדשות, מאומדן של שלושה, שנעשה לצורך נזקים]?

  18. אִם תִּמְצָא לוֹמַר: שָׁאנֵי אוּמְדָּנָא דְּבֵי עֲשָׂרָה מֵאוּמְדָּנָא דְּבֵי תְּלָתָא, אָמַר: ״דְּמֵי עָלַי״ וַאֲמָדוּהוּ, וְחָזַר וְאָמַר: ״דְּמֵי עָלַי״, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי אֲמָדוּהוּ בֵּי עֲשָׂרָה, אוֹ דִילְמָא שָׁבַח בֵּינֵי וּבֵינֵי?

    אם תמצא לומר: שאני אומדנא דבי עשרה מאומדנא דבי תלתא [שונה אומדן של עשרה מאומדן של שלושה], וצריך לחזור ולאמוד אותו בעשרה, אם אמר: "דמי עלי" ואמדוהו, וחזר ואמר בשנית: "דמי עלי", מהו? האם נאמר כי הכא [כאן] ודאי כבר אמדוהו בי עשרה [עשרה אנשים], ואינו צריך אומדן נוסף. או יש לחשוש דילמא שבח ביני וביני [שמא השביח ועלה ערכו בינתיים]?

  19. אָמַר: ״דְּמֵי עָלַי״, וְלֹא אֲמָדוּהוּ, וְחָזַר וְאָמַר: ״דְּמֵי עָלַי״, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי

    ואם תאמר שצריך לחזור ולאמוד אותו, אמר: "דמי עלי" ולא אמדוהו, וחזר ואמר: "דמי עלי", מהו דינו? הכא [כאן], האם נאמר כי ודאי

33 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון